צדקת הצדיק רס״אTzidkat HaTzadik 261
א׳[רסא] הקב"ה מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני' רק שהוא בהעלם גדול וישת חושך סתרו. וכאשר מאיר ללב האדם הכרה זו איך השי"ת מלא כל הארץ כבודו זה נקרא הוציאנו מאפלה לאור גדול כמ"ש בהגדה. דיציאת מצרים שהוא הוצאה מן ההעלם הכרת הש"י אל הגילוי. והוא הארה לגבי האדם וגם לגבי הש"י כמשאז"ל (ב"ר סוף פר' ל) משל למלך שהי' מהלך במבואות אפלות ובא אוהבו והדליק את הנר. שאברהם אבינו ע"ה האיר לפני הש"י כי זה נקרא שכינה בגלות כאשר שכינתו ית' בתחתונים הוא בהעלם עצום ואינו בהתגלות ובפרסום הרי זה כמהלך במבואות אפלות. ומשל רז"ל (שם ר"פ לט) לבירה דולקת היינו דהוא אפלה ועכ"ז דולקת היינו הארת אברהם אבינו ע"ה שיש בורא וא"כ איך חשב שהעולם בלא מנהיג. רק הכונה דהכיר כבר באור כשדים באמיתות הש"י שהוא מלא כל הארץ כבודו וכל הנהגת הטבע ממנו ואין עוד מלבדו. רק ידיעת ההנהגה הפרטית מהש"י בשידוד ובלא שלוחי הטבע והתלבשותו בלבושי העולם שמזה נמשך כל ענין התורה והמצות לא נודע לו. כי עדיין לא השיג ענין הנבואה שידבר ה' עם האדם ויצוהו על איזה דבר דהיינו שהשי"ת המנהיג בפרט ללב. ועד ששייך ויש מציאות לעבודה ושכר ועונש. שע"ז נאמר לך לך וגו' שנתגלה לו זה אחר שראה בירה דולקת פי' שדולק בלבו אור זה דהש"י אמר אפשר שזה מעצמו ולמה מאיר זה בלבו וכל העולם בתוהו ואפלה ודאי יש מנהיג בפרטות לכל פרט נפש שלא עפ"י הטבע הכללי. ואמר דולקת כי נר מצוה ותורה אור פי' המצוה מעשית הוא הנר שהוא הכלי קיבול שבו נתפס האור. והתורה הוא עצם האור שבלב שמאיר לו הדברי תורה בלב לדעת את ה'. וזה טעם שמן למאור כמשאז"ל (שהש"ר א' ג) דשמן רומז לחכמה והחכמה היא המאירה. וזהו האור המורגש בלב מצד התורה והמצות נקרא אור ונר. אבל אור דאברהם אע"ה אז קודם מאמר לך לך שלא הי' נתפס בתורה ומצות כלל רק השגה זו בוער בלבו שיש אלוה בעולם וזה לא נקרא אור כיון שאין לו הגדרה רק דולקת שמצד זה מסר עצמו לאור כשדים מצד גודל התבערה שהי' בלבו והי' אש אוכלת אש ולכן לא נשרף אבל לא זו הדרך ישכון אור רק תבערה ודליקה. וזה טעם שם המקום תבערה כי בערה בם אש ה' ואש דשם הוי' שהוא מלא רחמים ודאי ר"ל אורו ית' המאיר בלב והוא אש אוכלת אש. והיינו כי המתאוננים שמעתי דר"ל שהיו בעצבות ומרה שחורה וזה טעם רע באזני ה' כי זה ענין טמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה אבל במחנה לוי' אף במקום משה רבינו ע"ה מותר רק הש"י אין יכול לסבלו. ועצבותן היינו מפני טמטום הלב כי חפיצים לדבקה בו. וידוע דבעת המרה שחורה הוא מצפה לאור ה' שיבוא בקרבו בדרך תבערה והתלהבות שלא ע"י הגדרת ויגיעת התורה והמצות וע"ז הוא התאוננותם. ואז בדור המדבר כל מה שהיו מבקשים הי' נפעל תיכף והגיעו לתבערה עד שהי' אש אוכלת אש דנר ה' נשמת אדם שנתכללה במקורה בטבע נר הקטן באור גדול עד שצעקו העם היינו כטעם אל ידבר עמנו אלהים פן נמות ונשקעה האש. ואז נולד להם תאוה כי תבערת האש הוא מצד תוקף חום האהבה דאברהם אבינו ע"ה להש"י. וידוע דכל מדה מתפשטת עד אין קץ ואהבת אברהם אבינו ע"ה כוללת כל מיני אהבות מריש כל דרגין ועד אהבות וחמדות דעולם העשיי' גופני והכל הי' אצלו להש"י. וכאשר נשקע האש ואז"ל (בספרי הובא ברש"י) דשקעה במקומה היינו לא שניטלה למעלה ונסתלק האהבה מהם רק שנשאר שקוע ומכוסה בהם. וידוע דבכ"מ הרשימו נשאר ונשאר בהם מדת אהבה. וכאשר הם נתייראו מלשקוע בתוקף אהבת הש"י עד כלות הנפש אז נפלו לתאות וסיגי האהבה [ובאמת גם תאוה דשם הי' הכל להש"י וכמ"ש במק"א] ואז זכו למדריגת קברות התאוה שהוא זיכוך מדת אהבת הש"י מן הסיגים. ואברהם אבינו ע"ה להיותו אב כולל כל הנפשות והוצרך להאיר לכל העולם כולו הי' כלי לסבול תבערה ודליקה זו ג"כ עד שהאיר לו השי"ת בנר דציווים שונים ונעשו כליותיו נובעות חכמה (כמ"ש ב"ר פ' סא) וזכו בניו לנר מקדש. ואז"ל (מד"ת תצוה ב) הקב"ה מאיר לכל העולם כולו וציוה להאיר לפניו והיינו כי באמת הש"י המאיר מה שמאיר בלב רק שהוא אומר להאיר לפניו שהוא אומר שמה שמאיר בלבבות בני ישראל בזה הם מאירים לפניו שלא ילך במבואות אפלות ולא הוא מאיר להם. והוא כטעם לא זז מחבבה עד כו' (שמו"ר סוף פר' נב) וכטעם תנו עוז לאלהים:
1
