ציון לנפש חיה על חולין קט״וTziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 115
א׳ברש"י ד"ה הני לא כ"ש אבל בב"ח לא אמרינן האי ק"ו דהא כתיב ל"ת כ"ת ומסתברא דאיסורא דקרא כו'. הנה לפי מ"ש לעיל דחמץ שעבר עליו הפסח אליבא דר' יהודה ג"כ הוא בכלל ל"ת כ"ת א"כ קשה אמאי לא נילף גם בב"ח מק"ו דמעשה שבת שיהיה בב"ח מותר באכילה וקרא דל"ת כ"ת מוקמינן במסתבר אחמץ בפסח שהוא מסתבר טפי דחמץ יש בו כרת בתוך זמנו וחמיר איסורו וי"ל דע"כ לא קאי אחמץ לחוד האי לאו דל"ת כ"ת דהא ידעינן לי' מלאו דלא תאכל הנאמר בחמץ על אחר זמנו וא"כ ל"ת כ"ת למה לי ולעבור בשני לאוין לא שייך לומר דמוקמי בלאו יתירי לא מוקמינן אלא ודאי דהאי לא תאכל כ"ת נאמר על עוד תועבה אחרת וע"כ על בב"ח קאי שהוא מסתבר יותר כמ"ש רש"י ודוק:
1
ב׳שם תוס' ד"ה היא קודש כו' תימא לר"י ל"ל למימר מקודש דמעשה שבת אסירי ת"ל מכל שתיעבתי לך עכ"ל הקשה המהרש"א לר"י איכא לאקשויי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה איתסרי דליכא למילף מק"ו משבת דשבת גופיה אסור באכילה עכ"ל. ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה דהיינו קושית התוספות מתורצת בקושית המהרש"א דלכך כתב קודש לאסור מעשה שבת לגלות דמשום כל שתיעבתי לך לא היה שבת נאסר דלאו תועבה גופה היא כמ"ש התוס' ד"ה חורש ע"ש ונפקא לן מניה דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה נמי לא מתסר מכל שתיעבתי לך דג"כ לאו תועבה גופה היא והשתא גם לר"י יש למילף חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה מק"ו משבת דמה שבת דחמירא לא היה מעשיה אסורים אי לאו דכתיב קודש מכ"ש חוסם פי פרה וחורש בשו"ח דקיל פשיטא דמעשיה מותרים וק"ל שם בגמרא אמר ריש לקיש מנין לבשר בחלב שאסור כו' הנה ר"ל נקט סתם מנין שבב"ח אסור שכולל כל איסור בין באכילה ובין בהנאה ורב אשי לעיל נקט מתחלה מנין לבב"ח שאסור באכילה לפי שר"א יליף מל"ת כל תועבה וא"כ מתחלה נקט איסור אכילה שהוא לכ"ע ואח"כ נקט איסור הנאה שהוא רק לר' אבוהו אבל לא לחזקיה וכמו שכתבתי לעיל דרב אשי לית ליה דרשא דאותו לאסור שאר איסורין בהנאה אבל ר"ל יליף מלא תאכל ממנו נא גם איסור הנאה כמו שמסיק לקמן בגמרא אי מהאי הוה אמינא ה"מ באכילה אבל בהנאה לא קמ"ל אבל לפ"ז קשה על דברי רש"י ד"ה שהוא כזה שאסור באכילה כזה עכ"ל ולכאורה קשה הא ר"ל גם איסור הנאה יליף מהאי קרא דאל תאכלו ממנו נא כמו שכתב רש"י לקמן בד"ה אבל בהנאה דמשמע האי קרא דכתיב גבי פסח כולל גם הנאה דפסח מבושל אסור באכילה ובהנאה ע"ש א"כ קשה למה נקט רש"י בתחלת דברי ר"ל רק אכילה ונראה ליישב ומתחלה נדקדק בדברי ר"ל שר"י אמר לו כעורה זו ששנה רבי וכו' ור"ל אי מהאי ה"א ה"מ באכילה אבל בהנאה לא קמ"ל קשה עכשיו דכתיב ובשל מבושל וילפינן מניה איסור בב"ח א"כ קרא דלא תאכלנו מאי דריש ביה ר"ל ואי ס"ל ללימוד אחר א"כ הוה ליה לר"ש לתרץ בקיצור האי מיבעי ליה ללימוד אחר. לכן נראה לי דגם ר"ל ס"ל כרבי ויליף מלא תאכלנו ואיצטריך תרווייהו דהואיל והאי קרא דבשל מבושל יש לפנינו שני דרכים או להורות שיש בישול אחר שהוא כזה דהיינו ממש כזה בפסח שבישלו שהוא קדשים פסולין שאסור באכילה ובהנאה או שלא בא להשוותו אלא רק למה שמבואר בפירוש בקרא זה דהיינו אל תאכלו ויש בישול אחר שהוא ג"כ בלאו דבל תאכלו אבל לא לאסור בהנאה ולהכריע בזה ע"כ דקרא בא לומר שיש בישול אחר כזה שיהיה גם אסור בהנאה דאי לא בא להשוותו אלא לאיסור אכילה קשה קרא למה לי הא איסור אכילה כבר ידעינן מקרא דרבי דלא תאכליו אלא ודאי ע"כ דהאי דאל תאכלו ממנו נא בא לאיסור הנאה ומעתה גם ר"ל ס"ל דרשא דרבי ותרווייהו צריכי דאי לא הוה האי דרשא דרבי לאיסור אכילה לא הוי ידעינן איסור הנאה מקרא דאל תאכלו ממנו נא כנ"ל ולפ"ז שפיר נקט רש"י בתחלת דברי ר"ל דהאי קרא דאל תאכלו כו' ויש בישול אחר שהוא כזה דהיינו באכילה וזה הוא דקודם דידעינן מדרשא דרבי לא הוה נפקא לו מהאי דרשא אלא איסור אכילה כנ"ל ודו"ק:
2
ג׳בגמרא תניא איסי בן יהודה כו' ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת כו' קשה לי דבמס' פסחים (דף כד ע"ב) פריך הגמרא לאביי דאמר דלוקין בכלאי כרם שלא כדרך הנאתן איך קאמר איסי בן יהודה כלאי הכרם יוכיח מה לכלאי הכרם שכן לוקין שלא כדרך הנאתן ומתרץ שם אביי אטו בב"ח אכילה כתיב ביה וגם בב"ח לוקין שלא כדרך הנאתן וקשה לי אף שלא נאמר בבב"ח לשון אכילה מ"מ הא איסור הנאה בבב"ח יליף איסי ב"י מק"ו מערלה א"כ נימא דיו לבא מה"ד להיות כנדון דמה ערלה אין לוקין עליהן שכה"נ אף בב"ח אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן וי"ל דכל היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו והרי הכא אי הוה אמרינן דיו לבא מה"ד להיות כנדון לומר דבב"ח אין לוקין אלא כדרך הנאתן הוה מיפרך ק"ו דהוי מצי למיפרך מה לערלה שלא היתה לו שעת הכושר ולא הוי מצינן למימר חמץ יוכיח דמה לחמץ שכן ענוש כרת ולא מצי למימר כלאי הכרם יוכיח דמה לכלאי הכרם שכן לוקה עליו אף שלא כדה"נ וא"כ אי הוי אמרינן דיו דבב"ח לא יהיה לוקה שלא כד"ה הוי מופרך ק"ו וכל היכא דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו וק"ל:
3
ד׳שם בגמרא למה לי ג"ש לייתי כולה בק"ו מערלה כו' מקשים התלמידים הא אין מזהירין מן הדין ומק"ו לא הוה לוקה על אכילת בב"ח אי לאו ג"ש דבשלמא איסור הנאה שפיר נלמד מק"ו לא מבעיא להרמב"ם דאין באיסור הנאה מלקות ודאי שפיר יש ללמוד איסור הנאה מק"ו הואיל ובלאו הכי ליכא מלקות באיסור הנאה כמו שמבואר ברמב"ם בפרק ח' ממ"א הלכה ט"ז (ועיין במ"מ שם ובמ"ל פ' ה' מיסודי תורה שהאריך בזה ועיין בפ"ח א"ח סימן תמ"ג] אלא אפילו אי אמרינן דגם באיסור הנאה שייך מלקות אפ"ה יליף שפיר איסור הנאה מק"ו ולא שייך אין מזהירין מן הדין דהאי ק"ו הוא רק גילוי מלתא בעלמא דניליף מג"ש מטרפה שיצא חוץ למחיצה שאסור בהנאה כמ"ש התוספות לקמן בד"ה מה להלן אסור באכילה כו' וכ"ז אם נלמד הג"ש אבל אי לא הוי הג"ש והוי ילפינן גם איסור אכילה מק"ו לא היה לוקה על אכילת בב"ח משום דאין מזהירין מן הדין ומאי פריך הגמרא. ונראה לי לתרץ ע"פ הכלל המסור בידינו מהרב המגיד משנה בריש פ"ב מהלכות מ"א שכל דבר שכבר נאסר בלאו הבא מכלל עשה שוב מק"ו מזהירין ללקות עליו וא"כ י"ל דשפיר פריך הגמרא כיון דאיסור אכילה ידעינן מקרא דלא תאכל כ"ת וכמו שכתבתי לעיל דכל אמוראי ותנאי ג"כ אית להו האי דרשא דאל"כ לאו זה מיותר הוא רק דצריכי דרשות אחרות לאיסור בב"ח לכל מר כדאית ליה הואיל ומלאו דל"ת כ"ת ליכא מלקות דהוי לאו שבכללות ומעתה שפיר פריך הגמרא ל"ל ג"ש לאיסור אכילה לייתי כולה בק"ו מערלה וליכא למימר אין מזהירין מה"ד כיון שידעינן איסור אכילה מלאו דלא תאכל כ"ת אהני הק"ו למלקות דלא גרע לאו שבכללות מלאו הבא מכלל עשה כן נלענ"ד ודוק:
4
ה׳ודע שהתוס' במס' פסחים (דף כד ע"ב) בד"ה הכל מודים כו' כתבו דאביי לא אמר הכל מודים בבב"ח שלוקין אף שלא כדה"נ דשמא אין מזהירין מן הדין והנה דברי התוספות צריכין ביאור דאטו שלא כדה"נ מק"ו מערלה אתיא לה הא בערלה אינו לוקה שכה"נ וע"כ שלא כדה"נ בבב"ח לאו מק"ו מערלה גמר לה אלא מדרש אחר נלמד וא"כ איך שייך לומר ביה אין מזהירין מה"ד. ונראה לי לומר דהתוס' סברי כמו שכתבו בשמעתין בד"ה כלאי הכרם יוכיח דבב"ח ילפינן מכלאי הכרם גרידא במה מצינו והכל נלמד אף שלא כדה"נ וסבירא להו להתוספות דאף במה מצינו אמרינן אין מזהירין מן הדין וכן נראה דעת רש"י ז"ל במס' סנהדרין (דף עג ע"א) ד"ה היקש הוא דמשמע מלשון רש"י דדוקא בג"ש ובהיקש מזהירין מן הדין אבל בשאר י"ג מדות אין מזהירין מה"ד ועיין במ"ל בפי"ד מהלכות אבל הל' כ"א בפלפולו אי איכא מלקות על הנאה מן המת דכתב להוכיח דדבר הנלמד בג"ש מזהירין מה"ד כמו בהיקש אבל בדבר הנלמד במה מצינו אין ממה"ד וא"כ דברי התוס' בפסחים אתיין כהוגן ודוק:
5
ו׳ובגוף הק"ו דאיסי ב"י דיליף מערלה קשה לי לפי מה שכתבו התוס' במס' ב"ק (דף עב ע"ב) בד"ה דאי ס"ד וכו' דתקרובות ע"ז אינו אסור בהנאה מן התורה הואיל וכתיב ויאכלו מזבחי מתים לאכילה איתקיש אבל לא להנאה ע"ש א"כ איך יליף איסי ב"י איסור הנאה בב"ח מק"ו דערלה הא איכא למימר על תחלת דין תקרובות ע"ז יוכיח שנעבדה בה עבירה ואפ"ה מותר בהנאה ועיין לקמן בתוס' ד"ה חדא מתרתי שפשוט להו דתקרובת ע"ז אסור אף בהנאה וסותרין למה שכתבו במס' ב"ק וצ"ע] והנה באמת הוא פליאה למה לא נילף גם תקרובות ע"ז לאיסור הנאה מהאי ק"ו מערלה ואין לומר דקרא קא מפיק ליה מהאי ק"ו הואיל וכתיב ויאכלו מזבחי מתים מכלל דהנאה לא נאסר כמ"ש התוס' במס' ב"ק דשם כתבו התוס' רק דלא מצינו איסור הנאה בתקרובות ע"ז דרק לאכילה איתקיש ולא להנאה אבל למידק מהאי קרא להתיר הנאה לא שמעינן ושפיר יש ק"ו ועיין מה שכתבתי לקמן (דף קטז ע"ב) בסוגיא דאין מעמידין בעור קיבת נבילה דאין לפרוך מה לתקרובות ע"ז שאינו נאסר במחובר דיש לומר ע"ז עצמו יוכיח דג"כ אינו במחובר ואפ"ה אסור בהנאה אך י"ל מה לע"ז עצמו שטעון אבידה וביעור ואין לומר ערלה יוכיח דגם ערלה טעון שרפה כמו כלאי הכרם כמ"ש התוס' במסכת סוכה (דף לה ע"א) ד"ה לפי שאין בו וכו' ע"ש ודוק. אך שהתוס' שם כתבו רק אפשר שערלה מה"ת בשרפה מ"מ מוכח מסוגיא דהכא דערלה אינו טעון שרפה דאל"כ איך יליף בב"ח בק"ו מערלה הא איכא למיפרך מה לערלה שהיא בשרפה ועכ"פ קשה דגם בב"ח ליכא למילף מהאי ק"ו מערלה דאיכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח ונראה לומר דמתקרובות ע"ז ליכא למימר יוכיח דמה לתקרובות ע"ז שכן אינו במחובר דהא איסור ע"ז עצמה אינו נוהג במחובר והמשתחוה להר לא אסרו דכתיב אלהיהם על ההרים ודרשינן ולא הרים אלהיהם ואף שדרש זה הוא לענין נעבד בע"ז עצמו מ"מ לא חמיר תקרובות ע"ז מע"ז עצמה וכיון שע"ז עצמה אינו נאסר במחובר ממילא גם תקרובות שהוא במחובר אינו נאסר אך דבר זה במחלוקת שנויה במסכת ע"ז (דף מה ע"ב) דרבנן סברי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל ר"י הגלילי ור"ע סברי אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור וא"כ לר"י הגלילי ור"ע ליכא למילף בב"ח מק"ו מערלה דאיכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח ואיסי ב"י סובר כרבנן שם וליכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח כנ"ל ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' לקמן בד"ה מה להלן דמקשים לר"ש דסובר בב"ח מותר בהנאה הא איכא למילף איסור הנאה מק"ו מערלה ולפי דברי הנ"ל אתי שפיר די"ל דר' שמעון סובר כהני תנאי דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור וא"כ ליכא למילף איסור הנאה בב"ח מערלה דאיכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח כנ"ל ודוק:
6
ז׳ולפ"ז יש ליישב נמי מה דקשה על תנא דבי ר' ישמעאל ושאר תנאי דילפי איסור הנאה בבב"ח מדרשות אחרים וקשה למה להו אך דרשות הא איכא למילף איסור הנאה בק"ו מערלה כקושית התוס' על ר"ש. ואין לומר דצריך להו דרשא לאיסור הנאה למלקות ואי הוה ילפי מק"ו אין מזהירין מה"ד זה אינו דהא לרמב"ם בלאו הכי ליכא מלקות באיסור הנאה אלא אפי' אם גם באיסור הנאה איכא מלקות אפ"ה הוי להו לילף איסור הנאה בבב"ח מק"ו מערלה ואין לומר אין מזהירין מן הדין דלפי מה שביארתי לעיל דכיון דידעינן איסור מכח לאו דל"ת כ"ת אהני הק"ו למלקות כסברת הרב המ"מ הנ"ל א"כ הקושיא במק"ע למה להו דרשות לאיסור הנאה אף למלקות הא איכא למילף מק"ו דערלה אך לפי דברי הנ"ל דלמאן דסובר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור האי ק"ו פריכא הוא דא"ל תקרובות ע"ז יוכיח אתי שפיר די"ל דלכלהו הני תנאי אית להו כן ולכך לא ילפי הך ק"ו ודוק:
7
ח׳ולפי היוצא מזה י"ל דהך דינא של התוס' אי תקרובות ע"ז אסור מדאורייתא בהנאה או לא תליא בהך פלוגתא אי אילן שנטעו כו' אסור או לאו דאי אמרינן דאסור ויש איסור ע"ז במחובר לקרקע א"כ מצי למילף איסור הנאה בתקרובות ע"ז מק"ו מערלה כנ"ל מאי אמרינן דאילן אינו נאסר בע"ז במחובר לקרקע ליכא למילף תקרובות ע"ז מהאי ק"ו מערלה די"ל מה לערלה שכן נאסר במחובר ואין לומר עבודה זרה עצמה יוכיח שג"כ אינו נאסר במחובר ואפ"ה אסור בהנאה משום די"ל מה לע"ז עצמה שצריכה איבוד וביעור מן העולם משא"כ תקרובות ע"ז שאינו מחויב לאבד ולבער וליכא למימר כלאי הכרם וחמץ בפסח יוכיח דגם כלאי כרם צריך שרפה דכתיב פן תקדש וגם בחמץ בפסח צריך לבער ולפ"ז יש לישב הסתירות שמביא הרב המגיה למשנה למלך בפ' ה' מהלכות יסודי תורה שהוסיף להקשות מכמה סוגיות על דברי התוספות במסכת ב"ק הנ"ל ולפי דברי דבר זה במחלוקת שנויה ואין כאן סתירה:
8