ציון לנפש חיה על חולין י״ז אTziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 17a

א׳בגמ' שבתחלה הותר להם בשר נחירה הא ודאי שנבלה היה אסור להם גם במדבר דהרי כתיב לא תאכלו נבילה ותדע שהרי לא קאמר דבא הכתוב לאסור בשר נבילה אלא ודאי דנבילה גם במדבר היתה אסורה רק בשר נחירה היה מותר להם ונחירתו זו היתה שחיטתו להוציאו מידי נבילה וכשם שבעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אפ"ה יש בו נבילה שהרי נבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה מן התורה אלא שאע"פ שא"צ שחיטה מן התורה מ"מ נחירה בעי מן הסימנין וכמ"ש התוס' לקמן (דף ה' ע"א) בד"ה לא אמרן עיין שם. כן היה לדברי ר' עקיבא גם בבקר וצאן במדבר אלא דקשה לי כיון שבמדבר היתה נחירתו מטהרתו מידי נבילה וגם מתירתו באכילה וכשבאו לארץ נאסר להם בשר נחירה מהאי קרא דכתיב וזבחת די לנו לומר שהתורה אסרתו באכילה אבל מנ"ל שהתורה עשאתו נבילה לטמא טומאת נבילות וא"כ לר"ע בהמה שנתנחרה לא תהיה נבילה רק אסורה באכילה והרי לקמן (דף לב ע"א) הודה ר"ע לר' ישבב שכל שנפסלה בשחיטה היא נבילה וצריך לומר שכך הוא הל"מ שדבר המכשירתו באכילה מטהרתו מידי נבילה וכיון שבמדבר היתה נחירתו מכשירתו באכילה היתה מטהרתו מידי נבילה וכיון שנכנסו לארץ אחרי ששוב אין נחירתו מכשירתו לאכילה ממילא אין מטהרתו מידי נבילה. ובזה אתי שפיר מה שיש לדקדק לר"ע מנ"ל עתה איסור לאו בבשר נחירה ודי שנימא להאי קרא דכי ירחק וזבחת אתי לאיסור עשה שאינה זבוחה אבל לפי מ"ש ניחא שמה שאינו מכשירתו באכילה אינו מטהר מידי נבילה וממילא נשאר לאו דנבילה אלא דקשה למה טרפה ששחטה שחיטתה מטהרתה מידי נבילה והלא אינה מתירתה באכילה וצריך לומר דשאני טרפה שאין איסור אכילתה מחמת גרעון השחיטה רק מצד טרפתה:

ב׳ונראה דהא ודאי שאותן איברי נחירה שהיה להם בעת בואם לארץ עכ"פ שוב נשארו בטהרתן ולא חלה עליהם טומאת נבילה שכיון שבשעת מיתה לא חל עליהם טומאת נבילה שוב אי אפשר אחר מיתה שיחול טומאת נבילה וע"כ לא בעי ר' ירמיה אלא לענין אכילה ומטעם גזירת הכתוב וזבחת ואכלת. ואפילו אם נימא שהיו אסורים לא בלאו דלא תאכלו נבילה אית בהו שכיון שכבר יצאו מידי נבילה אי אפשר לחול אבל אם נימא שהיו אסורים אז היו אסורים מטעם אינו זבוחה באיסור עשה ונסתפק אם לא נאמרה עשה זו אלא על העתיד או אם גם על שנחרו מקודם. ובזה אתי שפיר מה שהקשה לקמן על בעיא דר"י אימת אם בשבע שכבשו וכו' ומאי קושיא ודלמא בעיא דר"י לענין טומאת נבילות אם חל על אותן אברי נחירה אלא ודאי דלענין נבילה אין כאן ספק שלא חל שם בעי ר"י אברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהן לארץ וכו' הא דבעי ר"י בעיא זו על ביאתן לארץ דלא שייכא רק אליבא דר"ע ולא בעי על אברי בשר נבילה שהיה להם מקודם מתן תורה אם נאסרו להם במתן תורה כשנאמר להם לא תאכלו נבילה ובעיא זו שייכא אליבא דכ"ע אלא על כרחך אין בזה ספק וכשנצטוו באיסור נבילה אין חילוק בין נבילה שהיה להם מקודם שכבר היתה מותרת ובין נתנבלה אחר כך ודלא כסברת הרא"ש שכתב דנ"מ בבעיא זו אם דבר המותר יכול להיות נאסר וכגון בשעה שגזרו על גבינות הגוים אם הגבינות שהיו אז בידם נאסרו אם לא עיין ברא"ש ולפי מ"ש הרי זה דומה ממש ללא תאכלו נבילה שאין ספק שנאסר גם מה שהיה להם מקודם אבל בעי' דר"י הוא משום שהרי בשר זה נחירתו עשה בו פעולה בשעת נחירה לטהרו מנבילה ולהכשירו באכילה להוציאו מאיסור לאו של לא תאכלו נבילה ועכשיו כשנצטוו על הזביחה הא ודאי שאי אפשר לחול איסור נבילה על מה שכבר נזהר במדבר אך שאפשר לאסרו באיסור עשה ולכך נסתפק כיון שאי אפשר לקיים איסורו בשוה למה שינחרו אח"כ אולי לא כיון הכתוב לעבר כלל רק להבא ומזה אתי שפיר מה שפירש רש"י בד"ה שהכניסו וכו' אליבא דר"ע וכו' ולכאורה קשה מה קמ"ל רש"י בזה ולפי מ"ש כוונת רש"י בזה למה שכתב בסוף הדיבור שהוא רק דרוש וקבל שכר ובאמת גם רש"י העלה על דעתו סברת הרא"ש ולאפוקי מסברת הרא"ש הקדים רש"י דבעי' זו היא רק לר"ע והיא גופה קשיא למה לא בעי על אברי נבילה שקודם מתן תורה כנ"ל אלא ודאי שזה ודאי אסור וכנ"ל:

ג׳ורבינו הגדול בפ"ח מה' מלכים זה לשונו חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים ויכבשום וישבו מהם מותר להם לאכול נבילות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכן שותה יין נסך מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בו. והפרשת דרכים (דף כ' ע"ב) תמה עליו כיון שלדעתו לא הותרו אלו המאכלות האסורות אלא בעת הרעבון וכשלא מצא רק דבר האסור א"כ נסתר קושיית הגמרא כאן שהקשה אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי וכו' הרי דבר טמא לא אשתרי רק בעת הרעבון ור"י בעי על בשר נחירה שהכניסו אם הוא מותר לגמרי כבשר שחוטה ממש שאפילו יש לו מה יאכל יהי מותר באברי ב"נ. והנה הכ"מ כתב דמ"ש רבינו כשירעב ולא מצא מה לאכול אין כוונתו שיהיה מסוכן מחמת רעבון דא"כ מאי אריא חלוצי צבא לכל אדם נמי מותר מפני הסכנה אלא כוונת רבינו כשתאב לאכול ולא שכיח לי היתרא ע"ש בכ"מ. ואני מוסיף לפרש דהיינו שהוא רעב לאותו דבר אפילו יש לפניו מיני מאכלים המותרים אלא שאינם חביבים לו כמו בשר החזיר והוא רעב שאוותה נפשו לבשר חזיר הזה מותר לו ולא אתי לאפוקי שלא תאמר כיון שהתירה לו התורה א"כ אין הפרש בין נבילה לכשרה ואפילו יש לפניו נבילה וכשרה והכשרה חביב לו כמו הנבילה יהיה מותר לו לאכול נבילה קמ"ל הרמב"ם שאינו רשאי למשבק התירא ולאכול איסורא ולדעת רבינו כוונת הפסוק ובתים מלאים כל טוב שהתורה התירה לחלוצי צבא שלא יחסר להם שום טוב ואשר תאוה נפשו הוא הטוב אצלו ומותר לו ומעתה אפילו אם היו לפניו כמה מיני מאכלות המותרים וגם דברים האסורים אפילו אם לעינינו הדברים המותרים טובים ודשנים ושמנים כמו האיסור ואף אם הדברים המותרים טובים ומתוקים יותר מהדבר האסור אעפ"כ אין לחייב את זה שאוכל האיסור באיזה עונש בבית דין כי אולי לו יותר ערב זה האיסור ובדעתו תלוי הדבר ואפילו למ"ד התראת ספק שמי' התראה היינו כשנתברר אח"כ שעכ"פ עבר עבירה אבל בזה אי אפשר לברר איסורו כי מי יודע חשק לבו של זה ואפי' אם יאמר שהאיסור וההיתר שוים אצלו לא ע"פ דבורו יתחייב מלקות והרמב"ם נגד חלוצי צבא עצמם מדבר שאם יודע בנפשו שאינו רעב לזה לא יאכלנו ומעתה ע"פ זה נברר סוגיית הגמ' שלא יוקשה מזה להרמב"ם וסובר הרמב"ם ג"כ כרש"י ולא כדברי הרא"ש מטעם ההוכחה שכתבתי מדלא מספקא לר' ירמיה באברי נבילה שהיו ביד ישראל מן קודם מתן תורה אלא ודאי שאף שהיה מותר עד עתה ניתנה תורה ואסרתו וכן אברי ב"נ שהכניסו מן המדבר לארץ בבואם לארץ ודאי נאסרו מהך קרא דאחר בואם לארץ מן הזבוחה אוכל ולא מן הנחירה אבל ספיקו של רבי ירמיה הוא אף שזה ודאי שמה שינחרו מחדש הוא נבילה וכמ"ש אבר שאינו מכשיר באכילה אינו מוציאו מידי נבילה מ"מ אלו שכבר ננחרו כבר פסק מהם איסור נבילה ודי שיהיו אסורים בעשה שעכ"פ לא נזבחו וחל עליהם איסור שאינה זבוחה או דלמא כיון שחל עליהם איסור שאינה זבוחה ממילא חל לענין איסור אכילה לאו דנבילה וכל עיקר ספיקו דר' ירמיה אם היו חייבים מלקות על איברי ב"נ שהכניסו או לא ועל זה שפיר הקשה אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי ואף שלא הותר רק אם תאבה נפשו לזה יותר מהמותר מ"מ עכ"פ מלקות אי אפשר לחייבו אפילו יש שם דבר המותר וכנ"ל וא"כ למה נ"מ ספיקו של ר' ירמיה:

ד׳מחדושי נכד המחבר
עיין מה שכתב רבינו בדיבור הקודם ולדעתי יש ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דאף דמסוגיא דהכא במסכת חולין מוכח דלא כדעת הרמב"ם כמו שהוכיח הגאון בפרשת דרכים הנ"ל מ"מ מסוגיא אחרת מוכח כדעת הרמב"ם:

ה׳דהנה במסכת קדושין (דף לז ע"ב) פריך הגמרא בשלמא למ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבים היינו דכתיב ויהי ממחרת הפסח ויאכלו מעבר הירדן מתבואת הארץ מעיקרא לא אכלי דאקריבו עומר והדר אכלי אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכלו לאלתר ע"ש ולכאורה יפלא הא למ"ד מושב בכל מקום נמי קשה ניכלו לאלתר ואף שהיה נוהג להם איסור חדש מ"מ קשה השתא דבר טמא אישתרי להם דכתיב ובתים מלאים כל טוב חדש מבעיא כמו שפריך הגמרא הכא במסכת חולין ובודאי אותה תבואה שאכלו מעבור הארץ היה משלל נכרים דהא היה בתחלת בואם לארץ כשבאו ממדבר ועדיין לא נלכד יריחו ולא היה שהות להם לזרוע ולקצור לעצמם וא"כ מזה מוכח כדעת הרמב"ם ז"ל דדבר אסור לא הותר להם כי אם ע"י הדחק שלא היה להם דבר היתר וא"כ למ"ד מושבות בכל מקום שאתם יושבים אתי שפיר דמעיקרא לא אכלו קודם הקרבת העומר מתבואת הארץ משום איסור חדש אבל למ"ד לאחר ירושה וישיבה ואיסור חדש עדיין לא נהג בהם שפיר פריך וניכלו לאלתר דהא היה מותר להם וא"כ כיון דתרי סוגיות במסכת חולין ובמסכת קדושין ע"כ סותרים זה את זה והם סוגיות חלוקות דבמסכת חולין ס"ל דאף שלא ע"י הדחק הותר להם קדלי דחזירי וסוגיא דמסכת קדושין ס"ל דלא הותר להם דבר איסור כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם דבר היתר וא"כ הרמב"ם פסק כסוגיא דמסכת קדושין והכריע כן מסברא דודאי לא נאמר להם להיות שבקו התירא ויאכלו איסור. אמנם אחר העיון עדיין קשה למה לא פריך הש"ס שם גם למ"ד דמושבות בכל מקום כו' וניכלו לאלתר ואף שהיה נוהג בהם איסור חדש בכל מקום מושבותם מ"מ קשה השתא דבר טמא אשתרי להם איסור חדש מיבעיא ואין לומר דלכך לא אכלו עד יום המחרת הפסח אחר הבאת העומר ולא אכלו מקודם הואיל והיה להם דבר מותר א"כ גם למ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה לא פריך די"ל דלא אכלו מקודם לאו משום איסור חדש אלא דלא הוי צריכי כמו שמתרץ הש"ס שם וא"כ ממ"נ קשה אם ידע המקשן שהיה להם לאכול ולא היו צריכין עדיין לתבואות הארץ ונסתפקו ממן שבכליהם א"כ לא מקשי מידי די"ל דלא הוי צריכי ואי היה סבר המקשן שכבר כלה המן שבכליהם א"כ גם למ"ד מישבות בכ"מ שאתם יושבים ג"כ קשה ניכלו לאלתר ונהי שאיסור חדש היה נוהג בהן מ"מ כשלא היה להם דבר לאכול קשה השתא דבר טמא כו' ולמה לא אכלו גם קודם מחרת הפסח:

ו׳ולכן נ"ל לתרץ קושית הפ"ד באופן אחר דכיון דהאי איבעיא דר"י באברי נחירה כו' הוא אליבא דר"ע דסבר בשר נחירה היה מותר להם כ"ז היותם במדבר קודם שבאו לארץ ולר"ע לשיטתו מוכח דקדלי דחזירי היה מותר להם בז' שכבשו אף אם היה להם דבר היתר. אמנם לרבנן דפליגי על ר"ע במקום אחר יהיה מוכח דס"ל כדעת הרמב"ם דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם דבר המותר ונקדים לזה מה שהקשה הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה בפ' מטות למה צוה הקב"ה פרשת געולי נכרים במלחמת מדין ולמה לא צוה להם על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג שהיה קודם מלחמת מדין ומתרץ דסיחון ועוג היו משבע עממין וגבי ז' עממין כתיב ואכלת את שלל אויביך ודרשו רז"ל דאפילו כתלי דחזירי הותר להם ולא היו צריכין הגעלת כלים דכיון דאיסור בעין היה מותר להם מכ"ש בלוע בכלים אבל מלכי מדין לא היו מז' עממין ולא הותר מהם דברים אסורים ושפיר היו צריכין הגעלת כלים ע"ש ברמב"ן [ועיין מ"ש זקני הגאון ז"ל בספר דורש לציון על דברי הרמב"ן הנ"ל] והנה מתירוץ של הרמב"ן ז"ל אנו למדין שלא כדעת הרמב"ם דאי ס"ד דגם משבע עממין לא הותר להם דבר אסור כי אם כשלא היה להם היתר א"כ לא הותר להם איסור משלל של ז' עממין כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם היתר א"כ אכתי קשה למה לא נאמר להם פרשת געולי נכרים במלחמת סיחון ועוג דהא לא הותר להם דבר איסור משלל של ז' עממין כי אם ע"י הדחק והרי היו יכולים להגעיל הכלים:

ז׳אמנם י"ל דקושית הרמב"ן מעיקרא ליתא דהא רבנן סברי במסכת פסחים (דף מד ע"ב) דגעולי נכרים חידוש הוא דמדינא הוי שריא בלא הגעלה משום דכל הכלים הם נטל"פ דגם קדרה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ע"ש בגמרא ומעתה אני אומר כיון דגעולי כלי מדין היה חידוש ואין אנו יודעים מפני מה צוה השם הגעלה זו שוב לא שייך להקשות למה לא נאמר פרשה זו במלחמות סיחון ועוג כיון דמדינא לא צריך הגעלה זו דהוא נטל"פ ומותרים הכלים בלי הגעלה ואפ"ה נאמר להם הפרשה לחידוש ואין אנו יודעים הטעם למה נאסרו כלי מדין ולמה נשתנה אצלם הדין מכל כלי עכו"ם שהם נטל"פ ומותרים ע"כ רק משום גזרת הכתוב לא שייך קושיא בזה למה במלחמת סיחון ועוג היו הכלים מותרים כיון שמדינא כל כלי עכו"ם מותרים ולא נאמר לאסור רק בכלי מדין וזהו חידושו ולפ"ז לרבנן בפסחים דסברי געולי נכרים חידוש הוא אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל אמנם קושית הרמב"ן אזיל אליבא דר"ע דיליף שם טעם כעיקר מגעולי נכרים וסובר דלא אסרה תורה כלי מדין ולא צותה להגעילם רק אלו שהיו ב"י ולא היו נטל"פ ולא מטעם חידוש ושפיר קשה כיון דמדינא צריכים הגעלה למה לא נאמר להם דין הגעלה מקודם במלחמת סיחון ועוג ועיין בספר אור חדש שהביא תירוץ על קושית הרמב"ן בשם א"ז הגאון ז"ל ע"פ מה דאיתא במסכת ע"ז (דף כה ע"א) כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה חמה למשה במלחמות סיחון ועוג והנה בודאי בשעת מלחמה לא בשלו שהיו טרודים במלחמה וכיון שהמלחמה נמשך מעל"ע לכל הפחות כ"ד שעה ע"ש במס' ע"ז א"כ ממילא כל הכלים נעשו אינן ב"י והיו כלם נטל"פ לכך לא הוצרכו הגעלה משא"כ במלחמת מדין שלא נמשכה המלחמה כ"ד שעות והיו להם כלים שאינן ב"י ולכך נאמר להם דין הגעלת כלים במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג, והגאון אור חדש רוצה לתלות תירוץ זה בדין שפלפלו התוספות במסכת ע"ז (דף עו ע"א) בד"ה ב"י אי אמרינן כשיטת רש"י דלינת לילה פוגמת או משך זמן מעל"ע פוגם ובמחילה מכבוד תורתו של הגאון הנ"ל דבריו אינם מובנים כלל דכל פלפולו של התוספות שם הוא אם לינת לילה פוגם אף שלא שהה מעל"ע אבל מעל"ע שהוא כ"ד שעות זה ודאי פוגם ואם כי ברוב ארצות ישוב הארץ אי אפשר למצוא כ"ד שעות בלא לילה מ"מ בארצות סמוכים לקוטב נמשך היום וכן הלילה כמה חדשים ושם יש מציאת מעל"ע היינו כ"ד שעות בלי לילה אלא בודאי לכ"ע משך הזמן כ"ד שעות גורם לפגום טעם הבלוע בכלים ופלוגתת הפוסקים היא רק אם לינת לילה בלי משך זמן כ"ד שעות ג"כ פוגם ועיין ברא"ש שם שלהי מס' ע"ז וכן במלחמת סיחון שלא שקעה החמה ביום ההוא עכ"פ משך זמן כ"ד שעות היה גורם לעשות טעם בליעת האיסור בכלים לפגם וא"כ יש שפיר מקום לתירוצו של אא"ז הגאון ז"ל דלכך לא נאמר דין געולי כלים במלחמת סיחון ועוג הואיל והכלים היו פגומים. אבל התירוץ בעצמו איננו עומד על יסוד קיים דגם במלחמת סו"ע היו צריכין לבשל בשביל נשים וקטנים והיה ראוי להגיד להם דין הגעלה בשביל הכלים ב"י שנמצאו תוך השלל ושפיר הקשה הרמב"ן אליבא דר"ע דסובר געולי נכרים לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה כי אם כלים ב"י אמאי לא נאמר להם דין הגעלה במלחמת סו"ע וע"כ צריכין אנו לתירוצו של הרמב"ן הואיל ומלחמת סו"ע הי' משבע עממין ואפילו קדלי דחזירא הותר להם בז' שכבשו היתר גמור אף שהיה להם לאכול דבר המותר דלא כדעת הרמב"ם:

ח׳היוצא מזה דדין זה של הרמב"ם תליא בפלוגתא דרבנן ור"ע במסכת פסחים הנ"ל אי ג"נ חידוש הוא או לא דלרבנן דסברי ג"נ חידוש הוא א"כ בלאו הכי לא קשה קושית הרמב"ן וממילא אין אנו צריכין לתירוצו של הרמב"ן ושפיר י"ל כדעת הרמב"ם דקדלי דחזירא לא הותר להם בז' שכבשו כי אם מתוך הדחק אם אין להם דבר היתר אבל לר"ע דס"ל ג"נ לאו חידוש הוא דלא אסרה התורה רק קדרה ב"י ומדינא היו כלים במלחמת סו"ע צריכים הגעלה וקשה קושית הרמב"ן ונצטרך לתירוצו כנ"ל וממילא נשמע שלא כדעת הרמב"ם ומעתה מתורץ קושית הפ"ד על הרמב"ם דהאי סוגיא במסכת חולין אזלי אליבא דר"ע דסובר דבשר נחירה היה מותר להם כ"ז היותם במדבר ושפיר פריך הגמרא אימת אילימא כו' דר"ע לשיטתו דסובר ג"נ לאו חידוש הוא מוכח מכח קושית הרמב"ן דהותר להם קדלי דחזירי בז' שכבשו אף שלא בשעת הדחק והיה להם היתר גמור בשלל של נכרים אבל לרבנן דס"ל דג"נ חידוש הוא בלא"ה אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל ואין אנו צריכין לתירוצו וי"ל דלא הותר להם מאכלים אסורים בז' שכבשו רק ע"י הדחק א"כ הרמב"ם פסק כרבנן דר"ע ומיושב קושית הפ"ד הנ"ל:

ט׳ולפ"ז ניחא ג"כ מה דהקשה רבינו לעיל בדברי רש"י ד"ה שהכניסו לא"י כתב רש"י אליבא דר"ע מהו לאכלן אחר כניסתן לארץ וכו' ולכאורה הוא שפת יתר דפשיטא דאליבא דר"ע קא מבעי דהא ליכא מאן דס"ל דבשר נחירה הותר להם במדבר כי אם ר"ע אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דרש"י רצה ליישב מאי פריך הש"ס אילימא בז' שכבשו השתא כו' דלמא לא הותר להם כי אם ע"י הדחק ואבעיא דר"י קאי אם היה להם דבר אחר לאכול כקושית הפ"ד הנ"ל ולכן כתב רש"י אליבא דר"ע ור"ע לשיטתו סובר ג"נ לאו חידוש הוא וא"כ קשה קושית הרמב"ן וצריך לומר כתירוצו דסו"ע היו מז' עממין והותר שללם אפילו אם היה להם דבר המותר ושפיר פריך הגמרא מכדי דבר טמא כו'. אולם בעצם הדבר קשה על הרמב"ם מנ"ל דרבנן פליגי בסברא זו על ר"ע ולהרבות בפלוגתא דלמא גם רבנן ס"ל כר"ע ולא פליגי כי אם בהא מלתא דלרבנן אפילו קדרה ב"י א"א דלא פגמה פורתא וגעולי מדין חידוש הוא ור"ע סובר לא אסרה תורה רק קדרה ב"י וג"נ לאו חידוש הוא אבל בזה דאם היה להם דבר המותר מודים רבנן לר"ע ומנ"ל להרמב"ם להמציא עוד פלוגתא בין רבנן לר"ע:

י׳ונלע"ד לומר דמהאי סוגיא גופא מאיבעיא דר"י מוכח דס"ל לרבנן כדעת הרמב"ם דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק לפי מה שהקשה רבינו לעיל [ועיין נ"ב מ"ת חלק יו"ד סי' סג] דלמה קא מיבעי ר"י באברי בשר נחירה כו' שהוא רק אליבא דר"ע ולמה לא מיבעי אליבא דכ"ע דעיקר ספיקא בדבר המותר שנתחדש בו איסור אם מה שנשאר בידו קודם שנאסר אסור לו ג"כ או לא ועיין ברא"ש בסוגיא זו שכתב שיש נפקותא בזה גם לדידן כגון שאסרו הב"ד איזה דבר והיה בידו מאותו המין מקודם שנאסר וקא בעי אם המאכלים אלו שהיו אצלו מקודם מ"ת אסורים ג"כ או לא. ועוד הקשה זקני הגאון ז"ל בספר דורש לציון (דף מ ע"א ודף סו) מסוגיא דמס' יבמות דדריש ריב"ח מדכתיב גבי יבמה ולקחה יתירא מלמד שמגרשה בגט ומחזירה מזה נפשט בעיא דר"י לקולא דאי ס"ד דדבר המותר עד עכשיו לא נאסרה החתיכה שהיה אוכל ממנה עד שעת האיסור א"כ ל"ל קרא ולקחה מלמד שמגרשה כו' הא כיון דקודם גירושין היתה מותרת לו לכל הביאות אף אחר ביאה ראשונה איך ס"ד לאסרה עליו אחר גירושין הא אותה חתיכה דהיינו היבמה היתה מותרת לו עד עתה וא"א שתחזור איסורה משום אשת אח עכשיו ע"י הגירושין ע"ש. אמנם לדברי הנ"ב הנ"ל שהוכיח מדברי הרא"ש שכתב מזמן ידוע ואילך דסבירא ליה דלא מספקא ליה לר"י אלא במה דדמי לאברי נחירה שאלו לא נאסרו במדבר לר"ע וילפי לה מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת כמו שפי' רש"י שם בדברי ר"ע שאמר מתחלה הותר להם בשר נחירה ומשנכנסו לארץ נאסר להם פירש"י הותר להם כו' מהאי קרא נפקא דכתיב כי ירחק כו' מכלל דעד עתה לא נצטוו על הזביחה והאי קרא במדבר נאמר להם להזהיר להם על הזביחה רק שלא יתחיל האיסור רק אחר שיכנסו לארץ אבל בדבר שנאסר ומתחיל האיסור תיכף בזה לא קא מיבעי ליה לר"י ולכך נקט הרא"ש הנפקותא במה שאדם אוסר על עצמו מזמן ידוע ואילך שהוא דומיא דבשר נחירה דג"כ לא התחיל האיסור רק אחר בואם לארץ אבל בדבר שמתחיל האיסור תיכף אין שום חילוק בין מה שהיה בידו מקודם או מה שיבוא לו אח"כ ע"ש בנ"ב שהאריך בזה. ולפ"ז לא קשה קושיא הנ"ל דבשעת מ"ת נאסרו להם האיסורים תיכף וכן מה שצריך ביבמה קרא להתיר שמגרשה בגט ומחזירה אינו דומה כלל ואין לו ענין לבעיא דר"י בב"נ דתכף כשמגרשה נאסרה ואין הפסק בזמן משעת הגירושין. אך עדיין קשה למה לא נקט ר"י האיבעיא אליבא דכ"ע והיינו בקדלי דחזירי שהיה בידם בז' שכבשו וז' שחלקו והאיסור התחיל אחר שכלו אותן י"ד שנים דזה הוה ממש כמו ב"נ שהכניסו לארץ מזה מוכח דר"י סובר דהא דאמרינן דשלל של נכרים אשתרו להו אף שלא מתוך הדחק זהו דוקא לר"ע דסבר געולי נכרים חידוש הוא וקשה קושית הרמב"ן וצריכין אנו לתירוצו ע"כ צ"ל דס"ל לר"ע דדבר טמא אשתרו להו בז' שכבשו וז' שחלקו היתר גמור אף שהיה להם דבר המותר כנ"ל אבל לרבנן דס"ל ג"נ חידוש בלא"ה אין מקום לקושית הרמב"ן ממילא אוקמינא רבנן מסברא דלא הותר להם שלל נכרים רק אם לא היה להם דבר המותר ועדיין היה שם איסור על אותו שלל ומהיכי תיתי נימא שיהיה מותר אחר ז' שכבשו כיון שלא היה להם היתר ברור מעולם ובודאי נאסר להם אף אם היה להם היתר וא"כ גם בכי גונא לא היה קאי האיבעיא כי אם אליבא דר"ע:

י״אהיוצא מזה דמר"י דנקט האיבעיא בב"נ ולא בדבר טמא אליבא דכ"ע שנשאר להם מז' שחלקו מוכח דס"ל אליבא דרבנן דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק א"כ פסק הרמב"ם כרבנן ודוק היטב:

י״בשם תוס' ד"ה וכל שכן וכו' וקשה וכו' אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות עכ"ל. ואני תמה על דבריהם דהרי רבי ישמעאל קאמר שמשנכנסו לארץ הותרו להם בשר תאוה וע"ז קאמר כאן דאשתרו דהוו מרחקי ממשכן והרי זה משנה ערוכה בפרק בתרא דזבחים דתכף משבאו לגלגל הותרו הבמות כל י"ד שנים שכבשו ושחלקו ולמה הותר להם בשר תאוה והרי הוו מקרבי טפי שהותרו הבמות ור' ישמעאל תכף בכניסתן לארץ קאמר שהותר בשר תאוה אלא ודאי סובר ר' ישמעאל דכל זמן שהיה אפשר להקריב במשכן שם הקרבנות חביבים ביותר אסר להם בשר תאוה כדי שיקרבו במשכן אבל בשעת היתר הבמות אף שהותר להם להקריב בבמות מ"מ אין הקרבנות הנקרבים שם חביבים כל כך לאסור בשבילם לאכול בשר תאוה לכך תכף כשנכנסו לארץ כיון דארחיקו להו מן המשכן אף שהיו יכולים להקריב בבמות הותר להם בשר תאוה ושפיר קאמר דכ"ש השתא דארחיקו להו טפי. והוכחה לסברא הנ"ל שהרי גם במדבר לר' ישמעאל לא נאסר להם בשר תאוה רק בשנה שניה אחר שהוקם המשכן אבל קודם שהוקם המשכן היה מותר בשר תאוה וכדמשמע מפירש"י בד"ה נאסר להם בשר תאוה שהביא רש"י קרא דאל פתח אוהל מועד וכו' ובינותי בספרים וראיתי להרמב"ן בפרשה ראה בפסוק כי ירחיב וגו' שכתב וז"ל אבל כאן אמר כאשר דבר והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה וכו' א"כ נראה דעת הרמב"ן שבאמת לא הותר בשר תאוה כי אם אחר י"ד שנים. ואמנם לשון הגמרא משנכנסו לארץ הותר משמע תכף משנכנסו ותדע שהרי בבעיא דר' ירמי' קאמר אברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהן לארץ וכו' והיינו תכף כשנכנסו שהרי קאמר על זה אימת אילימא בשבע שכבשו וכו' וא"כ כשם שבדברי ר"ע דקאמר לענין בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם היינו תכף בכניסתן הה"ד בדברי רבי ישמעאל דקאמר משנכנסו לארץ הותר להם היינו נמי תכף בכניסתן: