ציון לנפש חיה על חולין ב׳Tziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 2

א׳בגמ' הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד. הנה אם הכל לא היה מרבה מידי לא שייך לשון דיעבד כלל ולא היה לו להקשות רישא אסיפא אלא אסיפא לחוד היה לו להקשות שחיטתן כשרה דיעבד ולכתחילה מי ישחוט. ולפי זה היה לו להגמ' לכתחילה לפרש דהכל לאתויי אתי ואח"כ למרמי רישא אסיפא. ואולי לזה כיון רש"י במשנתינו כל היכא דתניא הכל וכו' וכונתו דדבר זה דהכל לאתויי אתי דבר פשוט ומפורסם הוא ולא היה צריך לפרשו כלל ולכן מקשה תיכף רומיא דרישא אסיפא:

ב׳רש"י במשנה ד"ה הכל וכו' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר הנה בגמ' פליגי בזה אמוראי דלאביי ורבא לאתויי כותי ולרב אשי לאתויי מומר והוי ליה לרש"י למימר למר לאתויי כותי ולמר לאתויי מומר. אמנם כוונת רש"י למה דמסיק לקמן (דף ג' ע"ב) דרבא לדבריו דאביי קאמר וכו' ורבא עצמו מסיק לקמן (דף יז ע"א) דתרי הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר ולא פירש רבא אם רישא לאתויי כותי וסיפא לאתויי מומר או איפכא ולכן כתב רש"י למר והיינו רבא לאתויי כותי או מומר. ואף שמדברי התוס' לקמן (דף ג' ע"ב) בד"ה מ"ט משמע דרבא מוקי רישא לאתויי מומר. נלענ"ד דכוונת התוספות דכאן בסוגיא זו דלא הזכיר מהכל שוחטין דסיפא היה לו לרבא להזכיר מומר כשמעתין ומשני דרבא לא משני מידי בשמעתין רק לדבריו דאביי אבל רבא לנפשיה משני אתרתי הכל שוחטין בבת אחת חדא לכותי וחדא למומר ושוב אין הפרש אם רישא לכותי וסיפא למומר או להיפך כיון שכבר מוכח שמעתיה דרבא תיתי מהי תיתי אי מרישא אי מסיפא:

ג׳והנה השמיט רש"י אוקימתא דרבינא לפי שנדחית מהלכה שהרי מסיק סתם גמ' רוב מצויין וכו' וכדמסיק הרי"ף משא"כ טמא בחולין אף שכולהו ס"ל דחולין עש"ק לאו כקודש מ"מ הדין אמת שטמא בחולין שוחט לכתחילה ובקדשים דיעבד אלא ששאר אמוראי סברי שהוא מלתא דפשיטא דלאו כקודש דמי:

ד׳גמ' הכל וכו' ושחיטתן כשרה דיעבד. והקשה בספר אשל אברהם ודלמא הכל מרבה לכתחילה ואפ"ה מסיים ושחיטתן כשרה דיעבד כדי שיהיה חוץ מחש"ו אפילו לענין דיעבד והנה לקמן נאריך בזה ואמנם גם על פי פשטן של דברים אין זה קושיא דלמה יאמר התנא ברישא לשון דיעבד מיותר ואינו נכון כיון שכשר גם לכתחילה בשביל דיוקא דסיפא הלא יש בידו למסתם ברישא הכל שוחטין ובסיפא יאמר חוץ מחש"ו ששחיטתן פסולה. תוס' ד"ה הכל שוחטין וכו' ואין נראה וכו'. ולענ"ד נראה סברת הלכות א"י משום דלקמן (דף ג' ע"ב) אמר לחד לישנא הכא עיקר התם איידי דתנא שאר פסולין תנא נמי טמא במוקדשין ולפי זה יפלא ששינה בזבחים לומר לשון דיעבד בכל הפסולין שכשרים לכתחילה משום טמא במוקדשין וטמא גופיה אין מקומו שם ולא שנאו רק איידי והני מילי דשייך איידי השתא דתנן לשון דיעבד אבל אם היה שונה משנתו בזבחים לשון לכתחלה א"כ אין טמא שייך שם כלל ולא שייך איידי וא"כ הוא גופא קשיא נימא שם לשון לכתתילה כדין כל אותן הפסולין אשר מקומם קבוע שם ולא ליתני טמא במוקדשין שם וצריך לומר דשם קאי הסוגיא למסקנא דלקמן דכולהו כרבה בר עולא לא אמרי להך לישנא דאמרת הכא עיקר אדרבא התם עיקר וא"כ כיון דכולהו שאר אמוראי ס"ל התם עיקר שפיר קאמר שם דתני לשון דיעבד איידי דתנא טמא במוקדשין ולפי זה לרבה ב"ע להך לישנא דהכא עיקר והתם איידי נשאר קושית הגמרא בזבחים כל הפסולין וכו' דיעבד והתנן וכו' וצריך לומר דרבה ב"ע להך לישנא סובר דנשים לא ישחטו לכתחילה ומשני שם באמת דתנן דיעבד משום נשים וכקושית התוס' כן הוא האמת להך לישנא דרבה ב"ע וחייש הלכות א"י לסברת רבה בר עולא משום דמשנתינו כוותיה דייקא דלכולהו אוקימתא קשיא וכולן ששחטו רק לאוקימתא דרבינא ואוקימתא דרבינא דחו כל הפוסקים מטעם דסתם גמרא סובר רוב מצויין מומחין ומוחזקין הם וכמבואר ברי"ף ושאר פוסקים דדחו דברי רבינא מהלכה ולכך חייש הלכות א"י לדברי רבה ב"ע להך לישנא דהכא עיקר:

ה׳אלא כיון שזכינו לדין שמצד הסברא אין להחמיר בנשים כלל שאם היה מקום לומר זה מצד הסברא קשה קושיית התוס' למה אמר שם בזבחים משום דבעי למיתני טמא והרי נשים קודמות במשנה והוה ליה למימר משום נשים אלא שכתבתי דלאוקימתא דרבה ב"ע לישנא דהתם איידי מביא ההכרח לפסול נשים לכתחילה ממה דתנן שם לשון דיעבד וא"כ דיינו למפסלינהו בקדשים לכתחילה ולא בחולין והסברא לחלק בין חולין לקדשים בנשים הוא משום דבקדשים פסולין נשים לשאר עבודות אפילו כהנות לכך גזרו בנשים לכתחלה בשחיטה אטו כהנות בשאר עבודות. שם בתוס' ד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכות א"י דנשים לא ישחטו ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כו' ונ"ל לתרץ לפי מ"ש אאמ"ו בספרו נודע ביהודא על דברי התוס' לקמן ד"ה שמא יגע בבשר שמקשים והא דם קדשים אינו מכשיר ומתרצים חיבת הקודש מכשירתו א"נ כגון שהעבירו בנהר והקשה לתירוץ שני של התוס' מאי מתרץ הגמ' בריש כל הפסולין דתני לשון דיעבד משום טמאים דלכתחילה לא ישחטו הא ברוב קדשים שוחטים אפילו לכתחילה היכא דלא העבירו בנהר א"כ קשה למה תני דיעבד דלא שייך בכל שאר הפסולין טפי הוי ליה למיתני לכתחילה שהוא שייך בכל הפסולין אף בטמאים היכא שלא העבירו בנהר ומוכח מזה כתירוץ ראשון של התוס' דלכך טמא במוקדשין לא ישחוט בכל הקדשים אף שלא העבירו בנהר משום דחיבת הקודש מכשירתו וא"כ בכל הקדשים חיישינן לשמא יגע בבשר רק לפ"ז מקשה הגאון הנ"ל לרב יוסף דס"ל לקמן (דף לו) דחובת הקודש שהוא מכשיר הוא רק מדרבנן א"כ קשה מ"ש בחולין שנעשו עטה"ק דטמא שוחט אפילו לכתחילה ולא גזרינן לשמא יגע בבשר הואיל והוא רק מדרבנן כמ"ש רש"י לקמן ד"ה כקודש דמי ע"ש א"כ גם טמא במוקדשין נמי ישחוט לכתחילה ולמה גזרינן לשמא יגע בבשר הא אף שיגע בבשר יהיה ג"כ רק טומאה מדרבנן דהא חיבת הקודש הוא רק מדרבנן והאי בשר קודש אינו מקבל טומאה מדאורייתא ומ"ש הך דרבנן בחולין שנעשו עט"ק דלא גזרינן מהך דרבנן בבשר קודש. ומתרץ דבאמת צריכין לומר לרבה בר עולא כאביי שם דחולין שנעשו עטה"ק הוא מדאורייתא ע"ש שמאריך ליישב בזה דברי הרמב"ם. והשתא מתורץ בזה קושית התוס' על הלכות א"י דבאמת הגמרא שם בפ' כל הפסולין הוי יכול לתרץ דנקט דיעבד משום נשים אלא דהגמ' נקט משום טמאים לאשמעינן אגב אורחא דין חיבת הקודש שמכשיר מדאורייתא וטמא במוקדשין לא ישחוט לכתחילה דגזרינן לשמא יגע בבשר אבל אי הוי מתרץ דמתניתין תני דיעבד משום נשים ה"א דטמאים שוחטים אפילו לכתחילה ולא גזרינן לשמא יגע בבשר הואיל ומדאורייתא בשר קודש אינו מקבל טומאה אף שיגע. ולפ"ז אני מוסיף ראיה לחזק דברי הלכות א"י ולהוכיח דגם ר"י ס"ל כותי' דהנה לר"י דס"ל דחיבת הקודש הוא רק מדרבנן א"כ למה לא ישחוט טמא במוקדשין אפילו לכתחילה וצ"ל דבאמת לר"י טמא במוקדשין היכא שלא העבירו בנהר ואי אפשר לבוא לידי טומאה מדאורייתא מותר לשחוט אפי' לכתחלה ואין להקשות מברייתא שמביא שם בפ' כל הפסולין מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין ומוכח מהך ברייתא דעכ"פ מדרבנן טמא לא ישחוט שמא יגע בבשר כמו שמתרץ שם להאי ברייתא ז"א דלפ"ז באמת מוקמינן האי ברייתא דוקא היכא שהעבירו בנהר כמו שצריכין לומר לתירוץ של התוס' אבל לפ"ז לר"י קשיא מתניתין למה תני שם במתניתין לשון דיעבד כמו דפריך בגמ' שם בזבחים ואליבא דר"י לא שייך תירוץ דהגמ' דנקט דיעבד משום טמא במוקדשין דהא גם טמא במוקדשין שוחט לכתחילה ברוב קדשים אם העבירו בנהר כקושית אאמ"ו הגאון אלא ע"כ צ"ל דר"י באמת מתרץ מתניתין שם דתני לשון דיעבד משום נשים דלא ישחטו לכתחילה הרי מוכח כהלכות א"י מר"י:

ו׳אבל זה יש לדחות דמר"י אין ראיה די"ל דגם לר"י אף שסובר חיבת הקודש הוא דרבנן אפ"ה טמאים לא ישחטו בקדשים ולא משום חשש שמא יגע בבשר אלא משום חשש שמא אתי למשוך לפנים כקושית התוס' לקמן בד"ה שמא יגע בבשר ע"ש. אמנם לפי תירוץ של התוס' לקמן דכתבו לחד תירוץ דבטמא לא שייך למגזור לשמא אתי למשוך לפנים שפיר מוכח כהלכות א"י וק"ל. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן על דברי הגמ' האי טמא במוקדשין כו' ובגוף הדין של הלכות א"י כתבתי לקמן דהנך שני תירוצים בגמ' אי הכא עיקר אי התם עיקר מחולקים בהך דין אי נשים שוחטין לכתחילה או לאו:

ז׳מחדושי נכד המחבר

ח׳שם בתוס' ד"ה שמא יקלקלו כו' וקשה לפירושו דהא מסיפא שמעינן עכ"ל. ונ"ל לתרץ לפי הדין בש"ע סימן א' דאלם וערום לא ישחטו מפני שאינן יכולין לברך ולפ"ז אני אומר דמהך סיפא דתני וכולן ששחטו כו' ה"א דלא ישחטו לכתחילה משום ברכה דהא חרש ושוטה אינן יכולין לברך על השחיטה ואפילו אחרים אינן יכולין להוציא אותן הואיל ואינן יודעים לכוין את הברכה ולכך לא ישחטו לכתחילה אבל משום חשש קלקול בשחיטה ה"א דמותר להם לשחוט אפילו לכתחילה אם אחרים רואין אותן ונפקא מניה היכא דהדין הוא לשחוט בלא ברכה כגון דאתילד ריעותא קודם שחיטה דשוחטין בלא ברכה ועיין ביו"ד סי' י"ט סעיף א' בהגה ולרוב הפוסקים אף אחר שחיטה לא יברך כמ"ש הש"ך שם ס"ק ג' וא"כ בכה"ג הוי אמינא דחו"ש שוחטין אפי' לכתחילה אם אר"א ולכך תני ברישא שמא יקלקלו כו' לאשמעינן דאף שאחרים רואין אותן לא ישחטו לכתחילה משום חשש קלקול שחיטה וא"כ אף היכא דלא שייך טעמא דברכה אפ"ה לא ישחטו לכתחילה. ואף שרש"י בתשובה סובר אף היכא דאיכא רעותא מברך קודם שחיטה הואיל ועכ"פ מועיל השחיטה לטהרה מידי נבילה אפ"ה יש נפקא מינה כגון שיש רעותא בסימנים דבזה מודה רש"י דלא יברך דשמא ימצא שם נקב בושט והוי נבילה מחיים ולא מהני ליה שחיטה כמ"ש סי' ל"ג סעיף ג' ובכמה דוכתי. ועוד יש נ"מ בקטן אי אמרינן משום ברכה א"כ קטן מותר לשחוט לכתחילה אם אר"א הואיל וקטן יכול לברך על כל המצות אבל אי אמרינן משום חשש קלקול שחיטה גם קטן לא ישחוט לכתחלה אף בשאחרים רואין אותו ואין להקשות איך אפשר לומר דטעמא דסיפא דלא ישחטו לכתחלה משום ברכה הא גם קטן תני לה בסיפא וקטן שפיר יכול לברך וי"ל דה"א דבאמת קטן שוחט לכתחלה כשאחרים רואין אותו רק דנקט דיעבד משום ח"ש ואף דאליבא דאמת פריך הגמ' לקמן על אביי ואי אכותי הא מצי שחיט אפילו לכתחילה כשאחרים ר"א ולא ניחא להגמ' לומר דנקיט דיעבד משום חש"ו מ"מ אפ"ה י"ל דמתניתין לא רצה לסמוך על הסיפא לחוד פן יטעה לומר דטעמא משום ברכה ונקט דיעבד משום ח"ש אבל קטן מצי לשחוט אפי' לכתחלה ודוק:

ט׳שם בגמרא וכל הכל לכתחלה הוא וכו'. הנה כל מפרשי הש"ס משתוממים על הך שקלא וטרי' במה היו מחולקים ר"א בריה דרבא עם רב אשי ומה היה מהדר ליה ר"א בריה דרבא וכל הכל לאו לכתחלה וכי לא היה יכול לרגוש בעצמו דאם הכל הוא דיעבד עדיין קשה תרתי דיעבד למה כמו שמקשה ליה לבסוף ועיין בחידושי רשב"א ובחדושי מהר"ם מלובלין וגם על רב אשי קשה למאי מתרץ התם כדקתני טעמא ובאיזה סברא היו מחולקים שהקשה לו לבסוף אנא שחיטתן כשרה קשיא לי. ונראה לי דבזה היו מחולקים דמתחלה כשהקשה ר"א רישא אסיפא דהכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד וקא מתרץ לו ר"א בריה דרבא וכל הכל לכתחלה הא מצינו בתמורה הכל שהוא לשון דיעבד ולא היה קשיא ליה א"כ תרתי דיעבד למה לי דלמא זה גופא אתי התנא דמתניתין לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד כמו שמצינו בתמורה ופריך ליה ר"א התם כדקתני טעמא כו' ר"ל לענין מאי צריך המתניתין לאשמועינן דהכל הוא לשון דיעבד ובאיזה מקום יש לטעות שאתה אומר שמתניתין דהכא אתי לאשמועינן שהוא לשון דיעבד ואי משום מתניתין דתמורה אתי לאשמעינן שלא תאמר דהכל ממירין אפילו לכתחילה הא מפורש שם במקומו לא שאדם רשאי להמיר לכתחלה ומהדר ליה אלא הכל מעריכין ר"ל דלמא לעולם אתי מתניתין דהכא לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד ואשמעינן בזה דהכל מעריכין ונודרין הוא ג"כ לשון דיעבד. ואין להקשות והא מהכל ממירין נשמע דהכל הוא לשון דיעבד כדמפורש שם בסיפא זה אינו דשם דתני לא שאדם רשאי וכו' אינו נשמע דקא מפרש להכל דרישא שהוא לכתחלה אלא דקא עקר ליה להכל דרישא וא"כ אדרבא משם ממשנה דתמורה יש לומר דכל הכל לכתחלה הוא רק דבסיפא קא עקר ליה אבל הכא דלא קא עקר ליה אלא דמפרש ושחיטתן כשרה שהוא לשון דיעבד דגם הכל מעריכין הוא לשון דיעבד שלא תטעה לומר דשם הוא הכל לכתחלה ופריך ליה אלא מעתה הכל סומכין שהוא בודאי לכתחלה וא"כ איך אפשר לומר דמתניתין אתי לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד הא מצינו הכל שהוא דוקא לכתחלה וממ"נ אי הכל הוא לשון דיעבד לא ה"ל למתני שם הכל סומכין שהוא לכתתלה וע"כ צ"ל דהאי הכל מעריכין ונודרין הוא לכתחלה וכגון שנודר בעת צרה כמ"ש התוס' בסוף ד"ה אבל כו' ע"ש ומהדר ליה אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד ואין אתה יכול לדון ולדמות המשניות להדדי ובאמת הכל דהכא הוא דיעבד ומתני' דהכא באמת אתי לאשמעינן דלשון הכל הוא סובל גם לשון דיעבד וקא פריך ליה אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי וזהו כוונתו דהנה יש לדקדק אמאי קאמר שחיטתן בלא ויו ולא נקט לשון המשנה ושחיטתן בויו כדפריך מתחלה ושחיטתן כשרה לכך נראה לפרש דהשתא הוא פריך מסיפא דמתני' וכולן ששחטו ואחרים ר"א שחיטתן כשרה והכי פירושו של קושיתו אנא שחיטתן כשרה קשיא לי מדתני שחיטתן כשרה דיעבד מכלל דהכל לכתחלה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ר"ל דליתני רק הכל שוחטין ואנא ידענא דהוא דיעבד דאי לכתחלה היאך שייך עלה חוץ מחרש שו"ק הא חשו"ק גם בדיעבד לא יכול לשחוט וא"כ לא הוי ליה למיתני אלא הכל שוחטין חוץ מחשו"ק ואנא ידענא דהאי הכל הוא דיעבד. וא"ל דה"א דבאמת חשו"ק כשרין לשחוט בדיעבד והאי חוץ מחשו"ק הוא רק לכתחלה. זה אי אפשר לומר דהא מדתני בסיפא וכולן ששחטו ואחרים ר"א שחיטתן כשרה דוקא בדיעבד. דשחיטתן כשרה הוא ודאי דיעבד וע"כ אי אין אחרים ר"א גם בדיעבד שחיטתן פסולה וא"כ מוכח מהאי שחיטתן כשרה דתני בסיפא גבי וכולן ששחטו דהאי הכל הוא דיעבד וא"כ תרתי ל"ל ולמה תני גם ברישא ושחיטתן כשרה ודוק:

י׳תוס' ד"ה וסופג את הארבעים וא"כ הל"ל וסופג שמונים עכ"ל והקשה המהרש"א דהא אמרינן בתמורה דלאו דמימר הוי ניתק לעשה דכתיב ואם המר ימיר הוא ותמורתו יהיה קודש וא"כ אין מקום לקושיתם דאהנך תרי לאוי לא לקי אלא חד זימנא דאי לא הוי אלא חד לאו לא הוי לקי כלל כיון שניתק לעשה עכ"ל. ושמעתי מאאמ"ו הגאון ז"ל דהא בלא"ה קשה דקושית התוס' אין לה שייכות הכא במס' חולין וכבר הקשו קושיא זו שם במס' תמורה וצ"ל דקושית התוס' אדלעיל קאי מ"ש בדבור הקודם בשם ר"ת דמפרש התם כדקתני טעמא דתני הכל ממירין לאשמעינן אף במזיד דלא נימא ארבעים בכתפי' וכשר ואשמעינן דאף שהמיר במזיד מומר וע"ז מקשים דאף אם לא הוי תני הכל ממירין ג"כ הוי ידעינן דאפי' במזיד הוי תמורה דאל"כ לא הוי ניתק לעשה במזיד דהא אינו תפוס לגבי מזבח אם המיר במזיד וכיון דלא הוי ניתק לעשה קשה הל"ל וסופג שמונים כיון שאינו ניתק לעשה וממ"נ בשוגג ליכא מלקות כלל ובמזיד לא הוי ניתק לעשה אלא ע"כ צ"ל דגם במזיד הוי ניתק לעשה הואיל ותני וסופג את הארבעים וא"כ קשה לפירוש ר"ת למה צריך ברישא הכל ממירין לאתויי מזיד הא מסיפא מוכח דגם במזיד הוא התורה מדתני וסופג את הארבעים ולא תני וסופג שמונים זה הוא כוונת קושית התוס' וא"כ שפיר שייך קושיא זו כאן הואיל ומפר"ת כן על מה שאמר בגמ' דהכא כדקתני טעמא וגם שם צריכין לפרש כן קושית התוס' שקאי על פיר"ת שמבואר שם בדבור שאחריו:

י״אבגמ' האי טמא במוקדשין כו' ואפילו בקדשי קדשים כו' ולכאורה הך סיפא דאפילו בקדשי קדשים לא צריך להביא דהא עיקר קושיא הוא מטמאים דתני ברישא דמתניתין ונראה לי לתרץ דהנה תוס' בד"ה שמא יגע בבשר כו' מתרצים דלהכי מקבל האי בשר קודש טומאה אע"פ שאין דם קדשים מכשיר דמיירי שהעבירו בנהר ועדיין משקה טופח עליו והקשה אאמ"ו הגאון בספרו נ"ב דלפי תירוץ זה של תוספות א"כ לא מצינו דטמא במוקדשין לא ישחוט אלא היכא שהעבירו בנהר אבל שאר קדשים שלא העבירו בנהר מצי שחיט אפי' לכתחלה הואיל ואינו מקבל טומאה ולא חיישינן לשמא יגע בבשר א"כ איך מתרץ הגמ' שם בריש פרק כל הפסולין לשון דיעבד משום טמאים הא גם בטמאים הוי יכול למיתני לכתחלה ברוב קדשים אם לא העבירו בנהר דטמאים שוחטין לכתחילה וטפי הוי ליה למיתני לכתחלה שהוא שייך בכל הפסולין דתני שם במתניתין ונראה לי לתרץ קושית אאמ"ו הגאון דהתוס' קיימי הכא לאי נמי דמתרצים לקמן בא"ד דיש עוד טעם דטמא במוקדשין לא ישחוט משום שמא אתי למשוך לפנים רק דהכא נקט האי חששא דשמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כו' וא"כ שפיר מתרץ הגמ' שם דנקט לשון דיעבד משום טמאים דאסור לשחוט בכל הקדשים משום שמא אתי למשוך לפנים רק הכא צריך רבה ב"ע למנקט האי חששא משום שמא יגע בבשר על זה מתרצים שפיר דהכא מיירי בבהמת קדשים שהעבירו בנהר דשייך גם הך חששא לשמא יגע בבשר. והנה התוס' בסוף ד"ה שמא יגע בבשר מקשים איך יתכן שיהיה הסכין ארוכה כל כך [הגה"ה ואף שר"ת לא אמר אלא היכא שנטמא בעזרת נשים דשם לא גזרו רבנן לצאת כדמשמע שם במסכת זבחים אבל אם נטמא בעזרה שהוא מחנה שכינה הוא מוזהר תכף לצאת מן התורה שהוא איסור כרת וא"כ אף לר"ת ע"כ צ"ל שנטמא בעזרת נשים וא"כ אכתי שייך למגזר שמא אתי למשוך לפנים לעזרת אנשים שהוא מחנה שכינה אפ"ה יש נ"מ כגון שנטמא בעזרת אנשים היינו מחנה שכינה ואף שאסור לו לעכב שם מ"מ אם יכול לשחוט דרך הליכתו לחוץ בלי עיכוב כגון שסכין בידו והוא הולך ושוחט בלי עיכוב ודוק:] ומתרץ ר"ת דבאמת מיירי שהוא נטמא בפנים ומעתה אני אומר דיש נ"מ אי אמרינן דלא ישחוט לכתחלה משום שמא יגע בבשר א"כ אפילו נטמא בפנים ע"כ לא ישחוט דעדיין חיישינן שמא יגע בבשר אבל אי אמרינן דטעמא דטמא לא ישחוט משום דאתי למשוך לפנים א"כ אם נטמא בפנים שוחט אפילו לכתחלה דלא שייך למגזור דלמא אתי למשוך לפנים דהא כבר הוא בפנים עומד ולפ"ז מתורץ קושיא דלעיל בלאו הך סיפא דואפילו בקדשי קדשים כו' לא הוי יכול להקשות הא מהתם נפקא דיש לתרץ אי מהתם הוי אמינא דטעמא דטמאים לא ישחוט משום דחיישינן שמא אתי למשוך לפנים אבל לשמא יגע בבשר לא חיישינן כלל וא"כ היכא דנטמא בפנים מותר לשחוט אפילו לכתחילה ולכך צריך למיתני גם הכא דין טמא במוקדשין לאשמועינן דאפילו בכה"ג שנטמא בפנים [הגה"ה אין להקשות איך אפשר לומר דהיכא דנטמא בפנים שוחט אפי' לכתחילה א"כ אמאי נקט שם במתני' לשון דיעבד משום טמאים טפי ה"ל למנקט לשון לכתחלה שהוא שייך אף בטמאין כגון שנטמא בפנים כקושית נודע ביהודא ז"א דנטמא בפנים הוא לא שכיח כלל וממלתא דלא שכיח לא מיירי מתניתין ולכך לא מצי למינקט לכתחלה הואיל וע"פ רוב איירי שהטמא עומד בחוץ ואז בודאי אסור לו לשחוט לכתחלה משום דאתי למשוך לפנים ודוק:] ג"כ לא ישחוט לכתחלה הוא משום שמא יגע בבשר ולכך מביא הגמרא הך סיפא דאפילו בקדשי קדשים ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר ובקדשי קדשים ע"כ ליכא למיחוש לשמא אחי למשוך לפנים אלא משום שמא יגע בבשר דהגה התוס' במס' זבחים בריש פרק כל הפסולין בסוף ד"ה ובטמאים כתבו דבקדשי קדשים אי אפשר לטמא לשחוט בצדי עזרה הואיל וקדשי קדשים נשחטים בצפון ולא משכחת פתח שיהיה מכוון לצד הצפון ולפירוש ר"ת דאמר היכא דנטמא בעזרת נשים לא גזר צ"ל דשוחט בסכין ארוכה כ"ב אמה עכ"ל התוס' ע"ש וא"כ הגמרא דהכא סובר דבקדשי קדשים ע"כ מיירי שנטמא בפנים דהיינו בעזרת אנשים שהוא מחנה שכינה וכגון שיכול לשחוט דרך הליכתו לחוץ בלי עיכוב כלל דאי מיירי שהוא עומד בחוץ בעזרת נשים [ועיין לעיל בהגה"ה ועיין ברמב"ם בהלכות ביאת מקדש בפ"ו הלכה כ"ב.] ג"כ אי אפשר לו לשחוט דאיך יתכן שיהיה הסכין ארוכה כל כך כ"ב אמות דהאמפתח עזרה עד הצפון הוא כ"ב אמות וקדשי קדשי' שחיטתן בצפון אלא ע"כ צ"ל דהוא עומד בפנים בצד הצפון וא"כ ליכא חשש לשמא ימשוך לפנים דהא הוא עומד בפנים אלא ודאי טעמא דלא ישחוט הוא משום שמא יגע בבשר ושפיר פריך הגמ' ודוק היטב:

י״באבל הקושיא במק"ע דלמא גם בקדשי קדשים לא חיישינן לשמא יגע בבשר ומש"ה לא ישחוט טמא לכתחלה אף שהוא עומד בפנים בעזרה משום דחיישינן שמא ישהה שם דהא תכף הוא מוזהר לצאת ואם שהה כדי שיעור השתחויה חייב כרת כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות ביאת מקדש הלכה כ"ב ע"ש וא"כ בלא הך סיפא ובקדשי קדשים נמי מצי לפרוך הא מהתם נפקא ואף אם נימא דשם הוא הטעם דלא ישחוט משום שמא אתי למשוך לפנים מ"מ מוכח דלכתחלה טמא לא ישחוט יהיה מאיזה טעם שיהיה כיון שאין נ"מ בין שני טעמים דהא אף אם לא חיישינן לשמא יגע בבשר אפ"ה לא ישחוט אפי' אם נטמא בפנים מטעם שמא אתי להשהות שם וק"ו הוא אם הוא עומד בחוץ חיישינן לשמא אתי למשוך לפנים מכ"ש אם הוא כבר בפנים פשיטא דחיישינן דאתי להשהות שם אבל י"ל דשפיר יש נ"מ אם שוחט דרך גגין כמו שמתרץ הר"ר אפרים שם בתוס' בזבחים בד"ה טמאים וא"כ אמרינן דאתי למשוך לפנים מותר לו לשחוט דלא חיישינן שמא אתי למשוך לפנים דאף אם ימשוך בפנים הוא פטור דטמא הנכנס דרך גגין פטור כדמפורש ברמב"ם שם הלכה י"ט אבל משום חשש שמא יגע בבשר אסור לו לשחוט ולפ"ז הקישיא דלעיל במק"ע מאי פריך הגמרא הא מהתם נפקא דאי מהתם ה"א דלכתחלה לא ישחוט אפי' בקדשי קדשים משום דאתי למשוך לפנים או משום דאתי להשהות בפנים אבל היכא דלא שייך הך חששא כגון שנכנס דרך גגין ה"א דמותר לשחוט [הגה"ה ועיין משנה למלך פ"ג מה' ביאת מקדש ה' י"ט בד"ה ודע דזה שכתבנו כו' ע"ש היטב ודוק ועיין מש"כ לקמן בתוס' ד"ה שמא יגע:] ולכך אתי מתניתין דהכא לאשמעינן דאפי' בכה"ג לא ישחוט לכתחלה משום שמא יגע בבשר וצ"ל דהגמרא הוכיח דע"כ גם התם הוא מטעם שמא יגע בבשר הואיל ותני בסיפא ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר דאין לומר דמתניתין תני שלא יהיו נוגעין בבשר לענין שאם נגע שהזבח פסול זה הוא דבר פשוט ולא צריך לאשמעינן אלא ודאי דמתני' טעמא דמלתא אתי לאשמעינן דלכתחילה לא ישחוט משום חשש נגיעת בשר וק"ל:

י״גא"נ י"ל דהגמרא הוכיח דע"כ בקדשי קדשים הוא הטעם משום שמא יגע בבשר דאם עומד בחוץ אי אפשר לשחוט כנ"ל ובפנים נמי אף שנטמא בפנים אי אפשר לו לעכב שם כנ"ל וע"כ מיירי בבמה כתירוץ אחרון של תוספות שבבמה לא שייך למגזר שמא ימשוך לפנים:

י״דבגמ' ואב"א הכא עיקר כו' לכאורה יש לדקדק מאי נ"מ אי הכא עיקר או התם עיקר ונ"ל דיש נ"מ אי נשים שוחטין לכתחלה דהנה אי אמרינן דהתם איידי א"כ לא שייך תרוצי דגמרא שם דנקט לשון דיעבד משום טמאים הא טמאים גופא לא אצטריך שם ולא תני אלא איידי דתני שאר פסולין ואיך שייך לומר דתני בכולהו לשון דיעבד משום טמאים שהוא משנה שאינה צריכה א"ו ע"כ צ"ל להך לישנא דהתם איידי דבאמת מה שתני שם לשון דיעבד הוא משום נשים דלא ישחטו לכתחלה אבל אי אמרינן התם עיקר שפיר י"ל דתירוץ הגמרא שם דתני לשון דיעבד משום טמאים אבל נשים שוחטות אפילו לכתחילה ולפ"ז הנך שני לשונות אי התם עיקר אי הכא עיקר מחולקים בדין של א"י:

ט״ובתוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי כו'. עיין מה שכתבתי לקמן בדף י"ג ע"א בתוס' ד"ה ר' עקיבא כו' ע"ש:

ט״זבתוס' ד"ה שמא יגע בבשר כו'. וא"ת אמאי לא קאמר דלא ישחוט משום דלמא אתי למשוך לפנים עכ"ל ולפי מה דמתרצים התוספות במס' זבחים בשם ר' אפרים על קושיא שניה שמקשים איך יתכן שיהיה סכין ארוכה כל כך [וגם לפי תירוץ שכתבו כאן במס' חולין שמיירי בבמה ג"כ לא שייך למגזר דאתי למשוך לפנים אמנם אפשר לומר דאף בבמה אסור לטמא לכנוס ואף אם הבמה עומד תחת הרקיע ולא תחת שום אוהל אפ"ה יש לגזור שמא אתי למשוך ויעמוד עצמו על הבמה ואפשר הוא בכלל ולא יטמא את מחניהם אך בהדיא איתא בגמרא דאין שילוח מתנות בבמה:] ומתרץ שם ר"א דמיירי שטמא שוחט דרך גגין ועליות א"כ גם קושיא זו לא קשה דאם שוחט דרך גגין לא שייך למגזור דלמא אתי למשוכי דאף אם נכנס דרך גגין פטור כדאמרינן במסכת שבועות (דף יד ע"ב) ומהתימא שהתוס' לא הביאו בכאן הך תירוץ של ר' אפרים ועיין מה שכתבתי לעיל על הגמ' האי טמא במוקדשין כו'] אמנם לפי מה שכתב המשנה למלך בפ"ג מה' ביאת מקדש הל' י"ט דאף נכנס דרך גגין אפ"ה אם שהה שם חייב שפיר מקשים התוס' דאף אם ישחוט דרך גגין אפ"ה יש לגזור שמא יכנוס וישהה שם ודוק:

י״זבא"ד וי"ל דלמאי דפירש ר"ת בעלמא דלא גזר היכא דנטמא בפנים עכ"ל. ר"ל דנטמא בפנים בעזרת נשים דהואיל ומן התורה טמאים אינן אסורים לכנוס אלא למחנה שכינה דהיינו מפתח עזרה ולפנים אבל בעזרת נשים ליכא איסור תורה אלא דרבנן גזרו שלא לכנוס גם לעזרת נשים וא"כ היכא שנטמא בפנים בעזרת נשים לא גזרו וצ"ל דעומד בפנים בעזרת נשים סמוך לפתח עזרה וקדשים מונחים סמוך לעזרה והוא שוחט אבל אם נטמא בעזרת אנשים אי אפשר לו לשחוט הואיל ואסור לו לשהות שמה. אבל אין לומר דכוונת התוס' הוא שנטמא בפנים ממש וכגון ששוחט דרך הליכתו בלי עיכוב או שאינו צריך לשהות בשחיטה בכדי שיעור שהייה שהוא שיעור השתחויה אפים ארצה כדמפורש במס' שבועות וברמב"ם שם דלשון לא גזור לא משמע כן וכן מוכח מתוס' בפ' כל הפסולין שכתבו דאף לפי' ר"ת אי אמרינן מרחק צפון צ"ל שהסכין הוא ארוך כ"ב אמה הרי מפורש דאף לר"ת אינו מיירי שנטמא בעזרת ישראל: