ציון לנפש חיה על חולין כ״טTziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 29
א׳בגמ' הי בחולין והי בקדשים כו' להך לישנא דריש מכילתין (דף ב ע"ב) דהתם עיקר א"כ פשיטא דרישא בחולין וסיפא בקדשים איידי חולין אבל רישא לא שייך למימר איידי סיפא וא"כ כיון דאמר בריש מכילתין כלהו כרבה ב"ע לא אמרו להך לישנא כו' אדרבא התם עיקר וכו' והרי רב אשי גם הוא שם בכלל וסובר התם עיקר ומה צריך רב אשי ראיה כאן דרישא בחולין וסיפא בקדשים מדתני השוחט שני ראשון. ואמנם לפי מ"ש התוס' בדף ג ע"ב) בד"ה חולין שנעשו וכו' ניחא. עוד נלענ"ד דע"כ לא מספקא ליה בריש מכילתין אי הכא או התם עיקר אלא במה שאין דין קדשים שוה לגמרי כחולין אבל במה ששוה לגמרי בדין שחיטה כחולין ודאי הכא עיקר. שם גמרא ואי אשמעינן קדשים משום דלדם הוא צריך וכו' נלע"ד דהוה מצי למימר לאידך גיסא קדשים סגי ברובו משום דאיכא שדרה ומפרקת כדמחלק לעיל (דף כח ע"א) לענין וושט וקנה אבל בחולין דליכא שדרה ומפרקת עד דאיכא כוליה אלא דניחא ליה למימר צריכותא דאפילו בבהמה לא הוה ילפינן חולין מקדשים. שם רוב כל אחד ואחד וקשיא לי אכתי קשה וכי בעולת העוף סגי ברוב שנים הא לרבנן דלעיל (דף כא ע"א) בעינן שנים דוקא ולומר דסוגיא זו אליבא דראב"ש דסובר רוב שנים הוא דוחק דנוקי סתם משנה כראב"ש. שוב פקחתי עיני וראיתי בחידושי רשב"א. והנה הגירסא שלו כאן מפורש וראב"ש היא דאמר לכתחלה ברוב שנים אלא שדברי הרשב"א מגומגמים קצת ולדעתי יש בהם איזה טעות וחסרון ואמנם לפי גרסא על כרחך שחיטתו כשרה לשון דיעבד לא קאי ארוב שנים בעולת עוף רק ארוב שנים בבהמה וכן כתב הרשב"א שם אלא שמה שכתב ברשב"א והיינו דאיצטריך למימר הכא רוב כל אחד ואחד וראב"ש הוא דאמר לכתחלה ברוב שנים ואי לאו משום הא דאמרן לא הוה ליה למימר אלא ר"א בר"ש הוא דאמר ברוב שנים ותו לא עכ"ל הרשב"א. ואני תמה דכ"ש אי הוה סבר ר"א בר"ש דדוקא בדיעבד כשר בעולת עוף רוב שנים דהוה ניחא הכי טפי דאז הוה ניחא לשון שחיטתו כשרה גם על רוב כל אחד ואחד בעוף אלא דלפי שבאמת סובר ראב"ש אפילו לכתחלה אנו צריכין לדחוקי דלשון דיעבד קאי רק על בהמה וא"כ עכ"פ לתרוצי סוגיין לא הוה צריך לומר דאמר לכתחלה ברוב שנים ודי היה באמרו דאמר ברוב שנים. ולכן נלע"ד דלכאורה קשה כיון דרוב אחד היינו כל אחד ואחד וכולל בזה גם עולת העוף דבעי שני סימנין א"כ למה הוצרך לומר רוב שנים בבהמה והוה ליה למכללינהו הכל בחדא ולא הוה ליה למימר רק רוב כל אחד ואחד שחיטתו כשרה והיה כולל בזה גם חטאת העוף ברוב אחד מדלא אמר רוב שנים והיה כולל בזה עולת העוף וזבחי בהמה מדנקט רוב כל אחד ואחד ולכן הקדים דראב"ש מכשיר אפילו לכתחלה וא"כ אין רוב שנים בעולת העוף ורוב שנים בבהמה שוים דזה אפילו לכתחלה ובהמה דוקא דיעבד ולכך פלגינהו. זהו הנלע"ד ואולי לזה כיון הרשב"א ויש איזה חסרון והשמטת סופר בדבריו:
1
ב׳ואמנם לפי זה א"כ כיון דעכ"פ בזה אין שום חולק דסיפא בקדשים וא"כ על כרחך רוב אחד היינו רוב כל אחד ועל כרחך סתם תנא כראב"ש וכיון דלא מצינו שום סתם הסותר לזה אף שמצינו בזבחים בס"פ ק"ק ובריש פרק חטאת העוף דלא כראב"ש במה דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף אבל בזה דס"ל בעולה ברוב שנים לא מצינו וא"כ הלכה בזה כראב"ש וקשה לי על הרמב"ם בפ"ו ממעשה קרבנות הלכה כ"ג שפסק וצריך לחתוך שני הסימנין בעולה כשהוא יורד וכו' ומדסתם וכתב שני הסימנין משמע כל הסימנין וכן כתב הכסף משנה שם בפירוש שפסק כת"ק והיא גופה קשיא כיון דסתם לן תנא כראב"ש למה פסק דלא כוותיה:
2
ג׳ולכן נלע"ד דמה שהוכיח רב שימי דרישא בחולין מדאמר אחד בעוף ואי ס"ד בקדשים הא איכא עולת עוף יש לומר דלאו הוכחה דתנא דידן בדין שחיטה עסיק ומצד דין שחיטה גם בעולת העוף כבר מליקתו כשרה בסימן אחד וסימן השני לא מתורת שחיטה הוא אלא מתורת הבדלה וכמו שאמר רבא לעיל (דף כ ע"ב) התם כדי לקיים מצות הבדלה ונפקא מינה שאין שהייה פוסל בין סימן לסימן וכדאמר רבא בפירוש בזבחים (דף סה ע"ב) דשהייה בעולת עוף בסימן שני לת"ק לא מעכב ופירש"י שם דלא דמי לבהמה דלא נפקא חיותא בסימן א' הלכך שם שחיטה על שניהם אבל עולת העוף שם מליקה אינו חל אלא על הראשון ושני מצות הבדלה בעולה הוא עיין שם ברש"י וא"כ שפיר קאמר אחד בעוף שחיטתו כשרה אף לענין עולת העוף דמצד מליקה שהוא במקום שחיטה כבר כשרה בסימן אחד וסימן שני יכול לחתוך אחר כן ואפילו אחר מיתת העוף וכדלעיל שהשיב רבא על דברי אביי שהקשה וכי מתה עומד ומולק והשיב רבא התם כדי לקיים מצות הבדלה ולפי זה אפילו להוכחת שאר אמוראים דסיפא בקדשים מ"מ שוב אין חיוב עלינו לומר דרוב אחד דסיפא היינו כל אחד אלא אחד ממש ואפילו בעולת העוף סבר עכ"פ מליקתו כשרה ורב שימי שהוכיח מזה ס"ל כאביי דאיהו אמר שם בזבחים אוקימתא אחריתי וס"ל כ"ע סברי שהייה פסלי בסימן שני בעולת העוף וכתבו התוס' לעיל במכילתין (דף כא ע"ב) בד"ה ואינו מבדיל וכו' דאביי לשיטתו דאיהו הקשה וכי מתה עומד ומולק ולית ליה טעמא כדי לקיים מצות הבדלה ולשטת אביי שפיר הוכיח רב שימי דרישא בחולין ולשטה זו הוא דצריך לפרש בסיפא רוב כל אחד ואחד וכראב"ש אבל לדידן דקיי"ל כרבא אתיא אפילו כרבנן וברוב אחד סבר מליקתו כשרה אפילו בעולה ומיעוטה הנשאר וכן הסימן השני כולו הוא רק לקיים מצות הבדלה ולא שם מליקה ושחיטה עליו ולכך פסק הרמב"ם כרבנן:
3
ד׳גמרא אמר רבא הכל מודים וכו'. הנה נקט סימן אחד נכרי וסימן אחד ישראל ולא נקט רק סימן א' נכרי משום דא"כ פשיטא במה ליתכשר וכן מה דנקט דעולת עוף סימן א' למטה וסימן א' למעלה משום דאי לאו סימן א' למעלה א"כ פשיטא דפסול שהרי לא עשה מעשה עולה כלל אלא במה דנקט סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים קשה למה נקט סימן א' בפנים הוה ליה למימר לא נחלקו אלא ששחט סימן א' בחוץ לחוד למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה חיוב וצריך לומר משום דגם אי נתקלקלה שחיטה שאני דאיגלי מלתא למפרע וכו' ולפי זה לאו דוקא נתקלקלה אלא כל שלא נגמרה השחיטה כלל ג"כ לא מחשב שחיטה ההתחלה לחוד ולכן הוצרך לומר סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים ולפי זה לשטת רש"י דקאי בעוף קשה למה לי כלל סימן א' בפנים והרי בעוף ודאי שסימן א' מחשב שחיטה אלא דבלא"ה צריך לומר לרש"י שכל זמן שלא נשחט השני כיון שהוא עולה דבעי ב' סימנין לא מקרי שחיטה דאל"כ קשה מ"ט דמאן דפטר כאשר הקשו באמת התוספות בד"ה כגון ועיין שם:
4
ה׳אמנם אי קשיא הא קשיא לי על שטת רש"י דהרי מרא דשמעתתא הוא רבא ולרבא סימן שני בעולת עוף לא שייך כלל לתורת שחיטה ומליקה רק למצות הבדלה אבל במליקה שהיא במקום שחיטה כבר נגמר בסימן א' דהרי רבא הוא דאמר בזבחים (דף סה ע"ב) דשהייה בסימן שני בעולת עוף לא פסלה לרבנן וכמו שהבאתי לעיל וא"כ איך קאמר רבא דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף פטור בשלמא לשטת התוס' דמיירי בבהמה ניחא אבל לרש"י קשה וצ"ל דרבא מוקי פלוגתייהו דרשב"ל ור' יוחנן אליבא דר"א בר"ש דס"ל שהייה פסלה בסימן שני:
5
ו׳ועכ"פ מכולהו אמוראי דגם רב יוסף דמוקי פלוגתייהו במיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים ג"כ קשה למה נקט וגמרן בפנים וצריך ג"כ לומר דלכ"ע כל שלא נגמרה כל השחיטה לא מחשב תחלתה לחוד שחיטה וק"ו אם נתקלקלה וא"כ קשה מאי מקשה ר"ז דלפלוג נמי בשחיטתה והרי כבר ידע מהחילוק דמסיק רבא דהיכא דנתקלקלה שחיטה דלמפרע לאו שחיטה וצ"ל דר"ז לא שמע ליה כל הנך אוקימתא דאמוראי ושמע רק גוף הפלוגתא דרשב"ל ור' יוחנן ולקמן בדברי ר"ז יתבאר יותר הנלע"ד בזה:
6
ז׳שם לפלוג נמי בשחיטתה. תמיה לי מאד דבשלמא אם לא היה מבואר ההיפך ממש רק ששתק התנא משחיטה ומחלק בהזאה שייך להקשות ליפלוג נמי בשחיטה אבל כיון שמבואר ההיפך בפירוש דקתני אירע פסול בשחיטה בין קודם פסולה וכו' אינה מטמאה א"כ היה לו להקשות כפשוטו ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחלה א"כ למה קודם פסולה אינה מטמאה:
7
ח׳ולכן נלע"ד דגם ר' זירא ידע שע"כ לא קאמר ר' יוחנן ישנה לשחיטה וכו' אלא היכא דנגמרה השחיטה בלי קלקול בשחיטה וכמו שהוכחתי מכל הני מימרא דאמוראי הנ"ל אלא שהיה ס"ד דהיינו דוקא פסול בשחיטה עצמה כגון נתנבלה אבל אם אירע פסול אחר בשחיטה שאינה מענין השחיטה כגון פסול מלאכה בזה הי' סבור דלא אמרינן איגלי מלתא למפרע ולכך מפשטא דברייתא דקתני בשחיטה דאף קודם פסולה אינה מטמאה לא היה קשה ליה דמוקי ליה בנתנבלה אבל הקשה אדמחלק בהזאה והרי כל פסול דהזאה אינו אלא פסול אחר כגון מלאכה וליפלוג בכיוצא בזה בשחיטה היכא דאי פסלה במלאכה חילוק בין קודם הפסול דמטמא בגדים לא דישנה לשחיטה ובין אחר הפסול דאינה מטמא ועל זה משני רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת כל קלקול בשחיטה אפילו פסול מלאכה ג"כ קלקול בשחיטה הוא בפרה וכמו שכתבו התוס' ואיגלי גם בזה מלתא למפרע וכו':
8
ט׳ובזה נבין כוונת רש"י בד"ה בשחיטתה כגון שנתנבלה והנה אין כוונת רש"י דכך הוא הפירוש האמיתי בברייתא אלא דרכו של רש"י תמיד לפרש לפום ההוה אמינא שיוכל סוגיא דשמעתא להיות כסדר המקשן והתרצן ופירש גם כאן רש"י כפי מה דסליק אדעתא דר"ז בפירוש של הברייתא ולכן פירש רש"י כגון שנתנבלה ורבא הוא דחידש דכל קלקול בשחיטה אמרינן איגלי למפרע ובזה ניצל רש"י מקושיית התוס' בד"ה אית פסול עיין שם ואדרבא מוכח ברש"י מלשון של ר"ז שהקשה ליפלוג נמי וכו' וכנ"ל:
9
י׳שם ברש"י ד"ה אינה מטמאה בגדים ולא נגע בה וכו' והרשב"א בחידושיו תמה על מה הוצרך רש"י לזה והרי נבילה אינה מטמא בגדים במגע ולענ"ד דברי רש"י נכונים כי זה פשוט אצלי שמה שכל העוסקים בפרה מטמאים בגדים היינו בכשרים שהם ראוים לזה אבל אם הוא פסול לעסק הזה אינו מטמא בגדים וכגון שלקח איש אחד עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך לתוך שרפת הפרה אף שהפרה לא נפסלה עבור זה ויבוא כדין וישליך מחדש ארז ואזוב ותולעת ומ"מ זה הזר שהשליך לא נטמא ואינו מטמא בגדים כיון שהוא אינו ראוי לזה ולא מקרי עוסק בפרה וכמו כן אם הוציא איש טמא את אפרה אינו מטמא בגדים כיון שהוא אינו כשר לעסק זה וק"ו אם הניחה טמא על אש מערכתה שאינו מטמא בגדים כיון שהוא פסול לשרפת הפרה שהרי כל מעשה הפרה עד שתעשה לאפר אינו אלא בזכרי כהונה וק"ו שאינו בטמא ואף שלא נפסלה הפרה עבור זה אם לא נגע בה רק ע"י פשוטי כלי עץ ונשארה טהורה ויחזור הטהור ויניחנה מחדש על האש מ"מ זה הטמא שהניח אותה אינו מטמא בגדים וא"כ גם כאן כיון שנתנבלה בשחיטה א"כ זה ששוב עוסק בשרפתה אם היה נוגע בה היה נטמא תיכף כשנגע בה שוב הוא פסול לשרפת פרה ואפילו היה שורף שוב פרה אדומה אחרת כשרה לא היה מטמא בגדים ואין הטעם משום שהפרה היא פסול ותיפוק ליה שהשורף הוא פסול לכן הוצרך רש"י לומר כגון שלא נגע בה אבל מה שקשה לי הוא למה הוצרך לומר בפשוטי כלי עץ והרי אפילו כלי מתכת כיון שעל ידי נבלה אין הכלי נעשה אב הטומאה ואין אדם מקבל טומאה רק מאב הטומאה:
10
י״אבתוס' בד"ה כגון פירש בקונט' בעוף קדשים עיין בדבריהם והנה רש"י לא פירש באוקימתא דרבא בעוף רק בדברי רב יוסף והנלע"ד כוונת רש"י בזה לתרץ קושיות התוס' בד"ה אמר ר"ל וכו' דרבא ס"ל בזבחים אינה לשחיטה אלא לבסוף ואפ"ה אמר הלכה כר"ל בתלת והוה ליה למימר בארבע וס"ל לרש"י דזה היה כוונת רבא דמוקי פלוגתייהו בשוחט סי' א' וכו' וס"ל דר"י ורשב"ל שניהם בפה מלא דברו וקיימו בין בבהמה ובין בעוף דר"ל ס"ל דאפילו בעוף אינה לשחיטה אלא בסוף ולא איכפת ליה במה דעשה מעשה חטאת העוף בחוץ דדוקא בעשה מעשה חטאת בהכשרו כגון סימן א' למטה זה הוא שעשה חטאת בשלמות אבל סימן א' בחוץ כיון שהוא עולת עוף דבעי בפנים ב' סימנין תחלת שחיטה מקרי ולכן סתם ר"ל ואמר אינה לשחיטה אלא לבסוף בשום מקום בין בעוף ובין בבהמה ור' יוחנן ג"כ פליג בין בעוף ובבהמה וסובר בכל מקום ישנה לשחיטה אבל רבא לעצמו לא מצינו לו בזבחים שאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף בפירוש דנימא דכללא כייל דס"ל גם בעוף כן אלא מכללא דייקינן דס"ל לרבא אינה לשחיטה אלא לבסוף מדאמר שם (דף ל ע"א) הרי שחיטה דלחצות דמר מוכח דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ושם בבהמה מיירי וא"כ איכא למימר שרבא לעצמו לא ס"ל לא כר"י ולא כרשב"ל אלא מחלק בין הפרקים דבבהמה אינה אלא לבסוף אבל בעולת העוף היכא דעשה מעשה חטאת בחוץ חייב ומטעם דרב יוסף שהרי עשה בה מעשה חטאת בעוף אבל רשב"ל ס"ל לרבא דודאי גם בעוף ס"ל כן מדסתם ואמר בפה מלא אינה לשחיטה אלא לבסוף. ובזה כבר תירץ רבא את עצמו על שלא אמר הלכה כרשב"ל בארבעה שהרי בזה אין הלכה כרשב"ל לגמרי ועל זה הקשה לו רבה בר שימי דמר דהיינו רב יוסף לא אמר הכי אלא דבעוף גם ריש לקיש מודה ואף שרשב"ל כללא כייל משום דמיירי במיעוט סימנין בחוץ ובזה בהמה ועוף שוים וא"כ אעפ"כ היה לך לכלול הך דרשב"ל בהדי הנך דהלכה כרשב"ל זה כוונת רבה בר שימי בקושייתו לרבא:
11