ציון לנפש חיה על חולין ג׳Tziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 3
א׳בתוס' ד"ה בודק סכין ונותן לו כו' דחיישינן דלמא מתשלי ואכיל כמ"ש ר"ת לעיל עכ"ל עיין במהר"ם מלובלין שהקשה למה לא פירשו גם הכא כתירוץ ר"ת דהיינו מפני הרואים שיראו שנותן לו לשחוט בלי בדיקה יסברו שמותר לאכול משחיטתו בלי בדיקה ובאמת הר"ן מתרץ כן מפני חשש הרואים ונ"ל דהתוס' לא חשו הכא מפני תקלת הרואים די"ל דהתוס' סוברים כדעת ר"י והגאונים שמביא הש"ך סימן ב' ס"ק ד' דגבי מומר אף אם הישראל כשר בדק הסכין קודם שחיטה אפ"ה צריך לבדוק גם לאחר שחיטה דחיישינן שמא בעור נפגמה ולפ"ז י"ל דסבירא להתוספות דלא חיישינן להרואים דלא אתי למטעי ולומר מדלא בדק הסכין קודם שחיטה מכלל דשחיטתו כשרה בלי בדיקה לזה אין לחוש דכיון דהדין הוא שצריך למיבדק גם אחר השחיטה לא אתי למטעי דידעי שהוא סומך על הבדיקה שלאחר השחיטה ולכך לא בדק קודם שחיטה ולכך מתרצים התוס' דחיישינן לשמא מתשיל ואכל דהיינו שמא יאבד הסכין לאחר שחיטה ויתשיל ויאכל בלי בדיקה כלל ולכך צריך למבדיק קודם שחיטה דאף אם יאבד הסכין אחר שחיטה לית לן בה דכיון שבדק קודם שחיטה האי בדיקה שלאחר שחיטה אינו מעכב אם אבד הסכין כמ"ש הש"ע שם אמנם אעפ"כ היה להתוס' לומר חשש מפני הרואים אשר לא ידעו כלל שהוא מומר ויסברו שהוא ישראל כשר וק"ל:
1
ב׳רש"י ד"ה מומחין הן הלכך לא בעי למבדקה עכ"ל. והקשה המהרש"א וט"ז בסימן א' ס"ק ג' על שיטת רש"י ובעל העיטור דסברי דהאי רוב מצוין כו' מהני רק בדיעבד דלא צריך למבדקיה אבל לכתחלה לא סמכינן ארוב וצריך לידע אם הוא מומחה לפ"ז אכתי קשה דה"ל לאביי ורבא ור"א לאוקמי מתניתין בהכי הכל מומחין שוחטין לכתחלה בד"א ביודעין בו שהוא מומחה אבל אם לא יודעין לא ישחטו ואם שחטו שחיטתן כשרה. וא"ל דלא הוי מצי לאוקמי בהכי משום דקשה וכולן ששחטו אהייא הא לאביי ורבא ור"א עדיין קשה האי וכולן וכו' אהייא ע"כ קושיתם. ואמרתי ליישב דודאי לאביי ורבא ור"א לעצמם לא היה קשה האי וכולן וכל אחד היה יודע ליישב האי וכולן אהייא לפי אוקימתו רק סתם גמ' לא היה רוצה לאוקמי כותייהו ולכך הניחו בקושיא דהנה בהגהת אשר"י מביא בשם ר"ב הואיל והקשה הגמרא לרבינא אלא אשאין מומחין בבודקין אותו סגי ומדלא פריך אפילו לכתחלה נמי ש"מ דלכתחלה אין להניחו לשחוט אפילו באחרים ר"א והקשה בספר תבואת שור דלמא משום הכי לא פריך הגמרא אפילו לכתחלה נמי משום דיש להשיב ולומר דנקט לשון דיעבד הואיל וקאי גם אחש"ו דלא ישחטו לכתחלה אף אם אחרים ר"א ומתרץ דא"כ מאי פריך הגמרא לעיל לאביי ואי בכותי הא אמרת בישראל עע"ג שחיט אפילו לכתחלה הא איכא למימר דנקט דיעבד משום חש"ו וא"כ לפ"ז אני אומר דהגמ' דקאי בקושיא לאביי דלא ניחא להגמ' לומר דנקט במתני' דיעבד משום חש"ו אבל לאביי בעצמו לא היה קשה קושית הגמרא דאביי היה סובר דנקט דיעבד במתני' משום חש"ו הואיל וקאי גם אחש"ו, ולפ"ז מתורץ קושית המהרש"א וט"ז על אביי דאביי לא רצה לאוקמי מתניתין במומחין משום דקשיא ליה האי וכולן ששחטו אהייא אבל לעצמו לא היה קשה הואיל והיה לעצמו תירוץ בעל ת"ש. והנה גם לר"א נמי לא היה קשה האי וכולן ששחטו אהייא דהנה התוס' בד"ה בודק סכין ונותן לו כתבו דבמומר לא מהני יוצא ונכנס דאינו מרתת דאיננו סובר שיבדוק הסכין אחריו לפי שהוא מחזיק עצמו לישראל לכל דבריו עכ"ל התוס' ולפ"ז יש לומר דרב אשי היה סובר דאם אחרים ר"א בשעת שחיטה ולא הניחו לשחוט לו לבדו בודאי הוא מרתת דהא הוא רואה דישראל כשר אינו מאמינו ורואין עליו כשהוא שוחט וכיון שהוא רואה שהוא מוחזק אצלם למומר בודאי הוא מרתת שמא יבדקו אחריו הסכין והשתא לא קשה קושית הגמרא לר"א אי ליכא לסכין כי אחרים ר"א מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחיט דר"א סובר כיון שאחרים ר"א הוא מרתת ובודאי לא שחיט בסכין פגום. אמנם הגמרא דהניחו בקושיא לא היה סובר הך סברא דהוא מרתת כשאחרים ר"א ולכך הניחו בקושיא אבל לר"א לעצמו לא היה קשה קושית הגמ' הואיל ואית ליה הך סברא ולפ"ז גם לר"א לא קשה קושית המהרש"א דר"א לא רצה לאוקמי במומחין משום דקשיא ליה האי וכולן ששחטו אהייא אבל לעצמו לא היה קשה כנ"ל. אמנם על רבא עדין קשה קושית המהרש"א דהא רבא מוקי מתניתין בכותי וישראל יוצא ונכנס ולדידיה ע"כ האי וכולן ששחטו קאי רק אחש"ו לחוד דאי אכותי אפילו ביוצא ונכנס שחיט אפילו לכתחלה [ובזה בודאי לא שייך לומר איידי דחש"ו הואיל ודין אחרים ר"א לא שייך כלל בכותי] וע"כ האי וכולן קאי רק אחש"ו וא"כ קשה קושית המהרש"א אמאי לא מוקי מתניתין במומחין:
2
ג׳אבל באמת גם לרבא לא קשה דהא אליבא דאמת רבא לא אמר אלא אליבא דאביי וליה לא סבירא ליה והוא לעצמו באמת מתרץ מתניתין כשמעתיה בישראל מומר כרב אשי ולא קשה ליה האי וכולן ששחטו אהייא כנ"ל רק לאביי אמר לדידך יש לאוקמי מתני' בכותי וישראל יוצא ונכנס הואיל ורבא לא היה סובר לאביי דהאי וכולן קאי גם אכותי הואיל ונקט לשון דיעבד ובכותי מצי שחיט לכתחלה ואיידי דחש"ו לא סבר ליה לרבא והיה סובר באמת דהאי וכולן קאי לאביי רק אחש"ו כקושית הגמ' והיה אמר לדידך מצי לאוקמי בכותי יוצא ונכנס אבל לרבא לעצמו היה מוקי מתניתין במומר ולא קשיא ליה הך וכולן ששחטו כו' כנ"ל ולפ"ז מתורץ קושית מהרש"א גם לרבא שלא רצה לאוקמי במומחה משום קושיא דוכולן ששחטו אהייא:
3
ד׳ולפ"ז אמרתי נמי לתרץ מה שיש לדקדק על דברי התוספות לקמן ד"ה מ"ט לא אמר כשמעתיה דמתרצים דהגמרא פריך דקמייתא אבעי' ליה לאוקמי כשמעתי' ולכאורה יפלא מאי אולמא האי הלכה מהאי הלכה דלמא גם דין כותי וישראל יוצא ונכנס הוא ג"כ שמעתתי' ולמה לו להקדים הך שמעתתא דישראל מומר מהך שמעתא ועיין במהרש"א מה שמביא בשם בעל המאור והוא דחוק קצת] דכותי וישראל יוצא ונכנס ובמה כחה יפה אבל לפמ"ש א"ש דקושית הגמ' הוא דיותר היה לו לאוקמי מתניתין דהכא במומר כי היכי דיתורץ גם האי וכולן ששחטו דתני במתני' דהכא ומתניתין דלקמן דלא תני בה וכולן ששחטו ה"ל לאוקמי בכותי אבל השתא דמוקי מתניתין דהכא בכותי קשה עליו האי וכולן ששחטו אהייא והגמרא ידע דרבא מדקדק האי וכולן דאל"כ למה לא מוקי מתניתין בישראל מומר כקושית מהרש"א] ומתרץ דבאמת רבא לעצמו מתרץ מתניתין דהכא במומר ומה שמוקי בכותי לדבריו דאביי קאמר ודוק:
4
ה׳שם בתוס' ד"ה חולין שנעשו עטה"ק כו' האי טעמא הוי מצי למימר אף ללישנא קמא עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא להו דאי אמרינן הכא עיקר אין להשיב כלל דאף דאמרינן חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש אפ"ה י"ל דהכל שוחטין הוא טמא בחולין ולא קשה מאי למימרא די"ל איידי דבעי ושחיטתן כשרה לאשמעינן דין טמא במוקדשין דלא ישחוט לכתחלה תני נמי הכל שוחטין לדין טמא בחולין ותני טמא בחולין אגב טמא במוקדשין אבל אי אמרינן התם עיקר והכא איידי שפיר מתרץ ליה קסבר חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש וטמא בחולין הוא מלתא דפשיטא ולא שייך למימר דתני להו אגב טמא במוקדשין הא טמא במוקדשין גופא לא צריך למיתני הכא ואין מקומו כאן כי התם הוא העיקר וכל הבבא הוא מיותר. וי"ל דהתוספות מקשים שפיר דע"כ אין לומר דתני טמא בחולין איידי דטמא במוקדשין אף שהכא עיקר דע"כ סבירא להגמרא דהכא דלא אמרינן רישא איידי דסיפא דאל"כ קשה מאי פריך הגמ' לעיל לרבה ב"ע טמא בחולין מאי למימרא מאי קושיא דלמא באמת תני ליה איידי דטמא במוקדשין דהא עד השתא קודם שפריך הא מהתם נפקא בודאי הוי קיימינן דהכא עיקר אלא ודאי ע"כ צ"ל דהגמ' סובר דלא אמרינן רישא איידי דסיפא ושפיר מקשים התוס'. אמנם אעפ"כ יש לדחות דברי תוספות ולומר דהך ב' תירוצים בגמרא אי הכא עיקר או התם עיקר באמת פליגי אי חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמי או לא ולהך תירוץ דהכא עיקר באמת אמרינן גם לרבה ב"ע דחולין שנעשו עט"ק לאו כקודש דמי וטמא בחול באמת אגב נקט לה איידי דתני טמא במוקדשין ודוק:
5