ציון לנפש חיה על חולין ל״בTziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 32

א׳נשחטה וכו' לר"נ איצטריכא ליה ורישא דקאמר שחט בהמה וכו' הוא הקדמה להוליד ממנה דין דנשחטה לא הוה מצי למימר נשחטה וכו' לר"נ פסולה דמנ"ל הא דלמא באמת דוקא שתי פרות וכקושיית התוס' בד"ה אבל לכן קאמר שחט וכו' לד"ה פסולה משום היסח הדעת א"כ ליכא למימר שתי פרות דקרא למה לי והרי בלא"ה פסול משום מלאכה וכקושיית התוס' בד"ה נשחטה אלא ודאי דקאי על בהמת חולין ובלי כוונה ואמנם התוס' שהקשו כן בד"ה אבל משום שכבר הקדימו בדבור הקדום דלרבנן על כרחך לשחוט בכוונה אתי וא"כ קשה אותה ל"ל תיפוק משום היסח הדעת וצריך לומר דבב' פרות לא שייך היסח הדעת ולכן הקשו גם לר"נ מנ"ל לאוקמי בבהמת חולין ובזה מתורץ קושיית מהרש"א על הגמרא דאיך קאמר דהוה אמינא לר' נתן בב' פרות וכו' ולדידיה דכל זה הוא רק הוה אמינא אי לאו דאמר רבא שחט אחרת ואז היה הוה אמינא דשחיטת בהמה עמה לא מחשב היסח הדעת ושפיר הוה מוקמינן בב' פרות אבל עכשיו שאמר רבא שחט וכו' לד"ה פסולה באמת אי אפשר לאוקמי בב' פרות ולכן הקשו התוס' קושייתם לרבנן דע"כ מוקמת בשחט עמה בכוונה וקשיא קרא למה לי תיפוק משום מלאכה והוכרחו לחדש דבשתי פרות לא שייך מלאכה וממילא שוב הקשו בדבור שאחריו מנ"ל באמת דלא מוקמינן אותה דוקא לשתי פרות:

ב׳ואמנם אעפ"כ נוכל לתרץ קושיית התוס' דבאמת זה דוחק לומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה אלא לרבנן שבקי לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה בשוחט בכוונה ועל כרחך צריכין לומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה אבל לר"נ כיון דאיכא לאוקמי בנשחטה שוב אין לנו הכרח לדוחק הזה ולומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה ומוקמינן ליה בנשחטה בהמת חולין עמה:

ג׳ואמנם אכתי גם לר"נ איכא לאוקמי בב' פרות אדומות ובנשחטה בלא כוונה כסברת מהרש"א וצריך לומר דרבא סבר פרה קדשי מזבח ועל כרחך קרא לבהמת חולין אבל הרמב"ם דפסק דפרה קדשי בדק הבית לכן פסק דנשחטה בהמת חולין עמה כשרה ואין צריך לומר שהיה לו גרסא אחרת כמו שכתב הכ"מ אך מטעם הנ"ל עדיין אין מרפא לתרץ דברי הרמב"ם שהרי אף שפסק הרמב"ם שהוא קדשי ב"ה מ"מ כתב שכל הפוסל בקדשי מזבח פוסל בה מטעם דחטאת קרי' רחמנא ומהרש"א שכתב בשמעתין דסבר כמ"ד קדשי ב"ה כוונתו על ר' שמעון שם בפרק אין מעמידין דאיהו לא ס"ל חטאת קרי' שהרי מכשיר יוצא דופן:

ד׳ברי"ף וברא"ש אשר לפנינו הגרסא במשנתינו שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או שחט את הגרגרת ופסק את הוושט. וכן העתיק במעדני מלך והוא טעות רק הגירסא הנכונה ברי"ף וברא"ש במשנתינו שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הוושט ולא נשתנית הגרסא ברי"ף וברא"ש רק שלא נאמר ואח"כ שחט את הוושט ועיין במהרש"א ועיין בחידושי הרשב"א. ומעתה נחזי אנן מדוע באמת איירי משנתינו שהפסול נעשה בגרגרת והשחיטה בוושט ולמה לא נקט איפכא שחט הגרגרת וקרע את הוושט או קרע את הוושט ושחט הגרגרת. ואף דלעיל (דף קח ע"א) קאמר בגמרא ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני ודחי התם משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי היינו התם דמיירי דנשמט מאליו אבל במשנתינו דמיירי שפסק הגרגרת בכוונה ככה יכול לקרוע הוושט ולשחוט הגרגרת כמו להיפך אמנם שם באחד בעוף איפלגו אמוראי אי או וושט או קנה או דוקא וושט ומסיק שם להלכה בין וושט בין קנה מ"מ כאן במשנתינו דסבר ר"ע דשחיטת הושט לחוד מוציא מידי נבילה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ודוקא שחיטת הושט אבל שחיטת הקנה לחוד מודה ר"ע דלא מפקי מידי נבילה [ושחט אחד מהם דסיפא היינו המיוחד. או אפשר לומר דאם נקרע ושט כלו מודה ר"ע דהוה נבילה מחיים ומה תהני אח"כ שחיטת הקנה] ולכך לא קתני שחט הקנה וקרע הושט או איפכא אמנם הא תינח נקרע הושט כלו או רובו אבל בנקיבת הושט במשהו ליכא למימר דמודה ר"ע דהוה נבילה דהרי לר' יוחנן אלו טריפות לאו אלו אסורות קאמר אלא דוקא קתני וקודם חזרה והרי שם תנן נקובת הושט ואי ס"ד דגם קודם חזרה מודה ר"ע דנקובת הושט נבילה א"כ מתני' דאלו טריפות נקובת הושט מני וא"כ דקודם חזרה פליג ר"ע גם בנקובת הושט אם כן אמאי לא תנן במשנתנו ניקב הושט ושוב שחט הסימנים וצריך לומר דבנקיבת הושט מודה ר' ישבב דלא הוה נבילה וכן משמע מרבינו תם שפירש בעיא דשהה במיעוט סימני' במיעוט קמא דוושט וכתב הרא"ש אע"ג דמיטרפי בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמתנבלה בי'. אלמא דבנקיבת הושט לא מתנבלה. אמנם הרמב"ם דפסק נקיבת הושט נבילה א"כ צריך לומר דלר' ישבב הוה נבילה ור"ע לאחר חזרה מודה בי' משום דזה הוה פסול בשחיטה כל שהריעותא בסימני' וקודם חזרה ודאי ר"ע פליג בנקיבת הושט וכמו שהוכחתי א"כ למה לא נזכר דבר זה בפלוגתא דר"ע ור' ישבב וליכא למימר דלא קתני במשנתינו רק במה שהודה ר"ע ובזה לא הודה ר"ע א"כ פשיטא קשה על הרמב"ם למה פסק דלא כר"ע והרי הלכה כר"ע מחבירו ולא עוד כיון דעל כרחך נקובת הושט אינו נכלל בהכלל דפסולו בשחיטה א"כ מנ"ל להרמב"ם אפילו לר' ישבב דזה הוה נבילה ונלע"ד לפי מה דמסיק הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ה' דלא כש"ע ובתורבץ הושט אפילו לרמב"ם טרפה הוא דהוה א"כ איכא למימר דבושט מעולם לא פליג ר"ע ואפילו בנקובת הושט מודה דנבילה הוה ולקמן אלו טרפות נקובת הושט היינו תורבץ הושט למסקנא דלקמן (דף מד ע"א) דרב אית ליה דתורבץ לאו מקום שחיטה ואפ"ה סבירא ליה במשהו ולפי זה לשמואל דסובר תורבץ הושט ברובו א"כ ע"כ אלו טרפות נקובת הושט לא איירי בתורבץ רק בושט עצמו א"כ על כרחך כרבא ס"ל דאלו אסורות קתני. אלא דקשיא מנ"ל להרמב"ם דנקובת הושט הוה נבילה ובמשנתינו לא אשכחן רק פסיקת הגרגרת ודלמא פסיקת הגרגרת חמור מנקובת הושט. ונלע"ד דמדברי רש"י אין להכריע דס"ל כרמב"ם ואף דרש"י כתב בד"ה ויש מהן נבילה כגון נקובת הושט ופסיקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו וכו' א"כ הרי מפורש בדברי רש"י שנקובת הושט נבילה איכא למימר דלא כתב רש"י כן אלא תירוצו דרבא והנה כל הנך דחשיב שם בתר פסיקת הגרגרת כולהו טרפות נינהו ולא נבילות ואי ס"ד דנקובת הושט ג"כ טרפה למה הכניס פסיקת הגרגרת באמצע הטרפות והוה ליה למימר בסדר הזה אלו טרפות בבהמה פסיקת הגרגרת ונקוית הושט ניקב קרום של מוח וכו' דהוה תני שוב בתר פסיקת הגרגרת כל הטריפות ביחד אלא ודאי דבאמת גם נקובת הושט נבילה היא ושנה באמת הנבילות ביחד ושוב תני כל הטריפות יחד וכל זה לתירוצו של רבא אבל למסקנא דמסיק ר' יוחנן כאן קודם חזרה ולא שנה באלו טריפות שום נבילות א"כ מנ"ל לרמב"ם דנקובת הושט נבילה:

ה׳וצריך לומר דס"ל לרמב"ם דאף דאידחי תירוצו דרבא ולא ס"ל לר' יוחנן דאלו טרפות היינו אלו אסורות מ"מ הדינין העולים אליבא דרבא לא מצינו שחולק עליהם ר' יוחנן וכיון דלרבא על כרחך ס"ל נקובת הושט נבילה וכנ"ל א"כ אף במסקנא שאידחי תירוצו דרבא הדין נשאר קיים. אלא דלפי זה הרמב"ם עצמו צריך לסברה זו דכל הדינין העולים מתירוצו של רבא לא אידחו גם לר' יוחנן א"כ איצטמיד קושיית הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ד' דהרי מתירוצו של רבא מוכח דפסיקת הגרגרת ונקובת הושט לא הוה נבילה מחיים ואיך פסק הרמב"ם דהוה נבילה מחיים וראיתי שירד לחלק בין איסור נבילה מחיים לטומאת נבילה מחיים שבגמ' לא קאמר אלא דנקובת הושט ופסיקת הגרגרת אינו מטמא מחיים אבל איסור נבילה יש בהו מחיים וכן הרמב"ם עצמו אף שפסק בפ"ג מה' שחיטה שיש בהם איסור נבילה מחיים פסק בפ"ג מה' שאר א"ה שאפילו ברוב שנים אין בהם טומאה מחיים. אלא דהיא גופה קשיא מנ"ל לרמב"ם שיש בהם איסור נבילה מחיים. והתב"ש כתב בזה מה שכתב ולדידי נראה משום שהתוס' הקשו בד"ה ולחשוב וכו' למה לא הקשה ולחשוב נמי דזעירי נשבר המפרקת ותירצו שזה בלא"ה טרפה משום והקשו א"כ מה הקשה מניטל הירך הא ג"כ בלא"ה שמעינן מבהמה שנחתכו רגלי' מארכובה ולמעלה דאתי בזה הכלל ותירצו דמשום מארכובה ולמעלה היא דוקא סמוך לצומת הגידין אבל בירך העליון אין שום טרפות. ומזה הקשו על רש"י שפירש שגם בירך העליון אם עור ובשר חופין עד חציו ושלישו טרפה ע"ש. ולפי זה גם הרמב"ם וכן רוב הפוסקים פסקו שטרפה בנשבר הירך קשיא קושיית התוס' וזה הי' קשה לי' להרמב"ם ואמרתי אני שכל קושיית התוס' הוא מחמת קושייתם הראשונה למה לא הקשה מנשברה המפרקת ומזה הולידו הסברא שמה שטרפה בלא"ה לא חשיב אבל בהתרועע יסוד הקושיא הראשונה יפול הבנין:

ו׳והנה מימרא דזעירי דנשברה מפרקת נבילה אמרה גם שמואל אלא דשמואל אסר לעיל (דף כ' א') בזה הלשון נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל ועל כרחך באדם איירי דבבהמה ליכא טומאת אוהל ובאדם על כרחך מחיים איירי דלאחר מיתה כל מת מטמא באוהל וא"כ בנשברה מפרקת ורוב בשר ליכא שום ספיקא דהוא נבילה מחיים אבל במימרא דחזקיה ומימרא דר' אלעזר סתמא אמרה נבילה ואיכא למימר דלאו היינו מחיים אלא דלא מהני בה שחיטה. וא"כ ממימרא דזעירי לא הקשה כלל דגם המקשן ידע דנבילה דמטמא מחיים לא קחשיב אלא שהיה סבר דגם גסטרא וניטל הירך אינו מטמא מחיים והמציא לו התרצן דגם אלו מטמאין מחיים ובזה מסולק קושיית התוס' מרש"י ומרמב"ם ולפי זה קשה אכתי מה הקשה מחזקי' ומר' אלעזר הא על כרחך איסור נבילה יש בהו מחיים דאלת"ה אלא דגם איסור נבילות אין בהו מחיים רק שאין שחיטה מועלת בהם א"כ לא נעשו נבילה רק בשחיטה א"כ הוא סותר הכלל שבמשנה כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה לפסול טרפה ולא נבילה. בשלמא אם כבר הם נבילה אם כן אין זה שייכה להכלל שבמשנה דמשנתינו לא איירי רק מדיני שחיטה ואטו מתה מאלי' לאו נבילה היא והא לא נפסלה בשחיטה אלא שהכלל שבמשנה קאי רק על דיני שחיטה שיהי' נבילה מחמת השחיטה או מחמת ריעותא דסימנין אלא ודאי דבאמת דחזקי' ודר' אלעזר יש בהם איסור נבילה מחיים וגם המקשן ידע זה אלא שלא ידע דמטמא. וא"כ אכתי מה הקשה כיון דכבר סליק אדעתא לחלק בין המטמא מחיים דלא חשיב דלמא גם מה שיש בו איסור נבילה מחיים לא קחשיב אלא ודאי דגם פסוקת הגרגרת יש בו איסור נבילה מחיים ואפילו הכי חשבי' ושפיר הקשה וא"כ מוכח דינו של הרמב"ם דפסיקת הגרגרת ונקובת הוושט יש בהם איסור נבילה מחיים אלא דאכתי קשה אף לפי תירוצו של התבואת שור לחלק בין טומאה לאיסור ולא קשיא לרמב"ם מאוקימתא דרבא אכתי תקשה לי' מאוקימתא דרשב"א דהרי רשב"א דמחלק בין שחט למקום חתך לשחט שלא במקום חתך וכששחט שלא במקום חתך השחיטה מטהרת מידי נבילה א"כ על כרחך ס"ל דפסיקת הגרגרת לא הוה נבילה מחיים דאי ס"ד שלאלתר הוה נבילה מחיים איך אתי' השחיטה שאח"כ אפילו שלא במקום חתך ומטהרת מידי נבילה שנתנבלה כבר אלא ודאי דס"ל לרשב"א שאינה נבילה מחיים רק שאין שחיטה שאח"כ מטהרתה במקום חתך כי אם שלא במקום חתך ואף דאידחי תירוצו דרשב"א היינו משום דלא משכחת לה שחיטה שלא במקום חתך כלל שהרי כל הגרגרת כמאן דמנחא בדיקולא וליכא לאשכוחי שחיטה שתטהרתו אבל בהא לא איתותב ולא מצינו חולק עליו במה שסובר שאינה נבילה מחיים ואיך פליג הרמב"ם מסברא דנפשי' על רשב"א:

ז׳ונראה דקשיא לי' להרמב"ם כיון דלא אידחי רשב"א אלא מסברא דנפשי' ממה דאמר שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה ובהא לדעת הרמב"ם לא קיי"ל כריש לקיש אלא כר"י דפליג וס"ל דטרפה הוה וכמבואר ברמב"ם ריש פרק ז' מה' שחיטה וא"כ למה לי' לר' יוחנן לדחוקי ולומר קודם חזרה נישנית ומשנה לא זזה וכו' נהי דלא ניחא ליה בשנויי דרבא דאמר אלו אסורות קתני ומשמע ליה טריפות דוקא מ"מ מה חסר לי' בשנויי דריש לקיש לחלק בין מקום חתך. לכך הוכיח הרמב"ם מזה דר' יוחנן פליג בזה על רשב"א וס"ל דפסוקת הגרגרת הוה נבילה מחיים וא"כ שוב אינו מועיל מה ששוחט שלא במקום חתך ולכך הוצרך לאוקמי קודם חזרה. אלא דאם נימא דאף לר' זירא דפליג וס"ל דריאה לא הוה כמונח בדיקולא מ"מ מודה בהסימנין הנשחט דהוה כמונח בדיקולא ואם נפסק הגרגרת אחר שנשחט רובו קודם שחיטת הושט אפילו למעלה ממקום הנשחט או שניקב הושט לאחר שנשחט רובו קודם שחיטת הקנה כשרה ולפי שהסימן עצמו אחר שנשחט רובו ודאי הוה כמונח בדיקולא והוא דעת הש"ך (בסי' כו ס"ק א') א"כ על כרחך נדחה תירוצו דריש לקיש אף לר' זירא דלא ס"ל בריאה ובני מעים כמונח בדיקולא מ"מ הסימן עצמו כמונח בדיקולא ולא שייך בו מקום חתך או שלא במקום חתך ולעולם דגם ר"י ס"ל שאינו נבילה מחיים ומנ"ל לרמב"ם לפלוגי על רשב"א אלא ודאי דלר"ז דלא אמרינן כמונח בדיקולא אפילו הסימן עצמו אינו כמונח בדיקולא ונראה דנסתר ראיית הרמב"ם מזה ובודאי הוא כדעת הש"ך דהסימן עצמו כמונח בדיקולא דהא צריך להבין לדעת רש"י דר"ז לא פליג על רשב"א וס"ל לר"ז שהטעם משום אין טרפות לחצי חי' ובעיא דר"ז היא רק לדברי רבה אבל לר"ז עצמו אפילו באכילה מותרת א"כ הרי בכל מקום נקובת הושט הוא כמו פסיקת הגרגרת וא"כ כי היכי דאחר שנשחט הגרגרת שוב אין כאן טריפות דהוה חצי חיות נימא נמי שאחר שהתחיל לשחוט הושט הוה חצי חיות ושוב אין טריפות פוסל לר' זירא וזה אי אפשר שהרי ר' זירא גופי' אמר בפ"ק דף ח' ליבן סכין ושחט כשרה חידודו קודם ופריך והא איכא צדדין ומשני בה"ש רווח ומאי פריך והא כיון שהתחיל לשחוט משהו בושט אף אם שורף מן הצדדי' אין טריפו' לחצי חיות אלא ודאי הא ליתא וא"כ משום דלאחר שחיטת הגרגרת מחשב חצי חיות וצריך לומר דלאחר שחיטת הגרגרת הרי הסימן כלו של הגרגרת כמונח בדיקולא ולכך מחשב חצי חיות משא"כ לאחר משהו בושט לא מקרי מונח בדיקולא שהרי רובו קיים ולכך מועיל בעוף הגרגרת וחצי הושט אינו מועיל ולפי זה מה דחשיב לר"ז חצי חיות הוא ג"כ מטעם כמונח בדיקולא אלא שלר"ז הריאה לא הוה כמונח בדיקולא רק הסימן:

ח׳ובזה אמרתי לפרש דברי הגמ' שהקשה בפה מלא על אוקימת' דריש לקיש ומי אמר רשב"א הכי והאמר רשב"א שחיטת הקנה וכו' אלמא כמונח בדיקולא והא זהו דוקא לטעמא דרבה אבל לפי מה שמפרש ר"ע הטעם בדברי ריש לקיש אין הטעם משום מונח בדיקולא והוה ליה למימר ואמר רבה ל"ש אלא קנה או עכ"פ הוה ליה למימר הניחא לר"ז אלא לרבה מאי. אבל לפי מה שפירשתי יפה דבר המקשה דבין לטעמא דרבה ובין לטעמא דר"ז עכ"פ הסימן עצמו הוה כמונח בדיקולא ושפיר פסק הש"ך וא"כ על כרחך לכ"ע אידחי אוקימתא דריש לקיש וא"כ הוכרח ר' יוחנן לתרץ תירוץ אחר ומנ"ל לרמב"ם דהוה נבילה מחיים שלא כדעת רשב"א אלא דלפי מ"ש שמה שהקשה אלמא כמונח בדיקולא היא אפילו לר' זירא קשיא לי מה דאמר אלא אמר ר"ת בר אבא אמר ר"י לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ולכאורה קשיא מאי אלא ולמה באוקימת' דרשב"א לא אמר אלא אמר רשב"א והיינו משום דלא שייך לומר אלא רק היכא שהתירוץ הראשון נדחה על ידי קושיא אבל שינויא דרבא אלו אסורות לא סליק בקושיא רק דרשב"א לא ניחא ליה למימר אלו טריפות היינו אסורות ולכן נישני שינויא אחרינא וא"כ אף שעתה אידחי שינויא דרשב"א מ"מ מתני' שפיר מתרצי בשינויא דרבא ואם ר' יוחנן לא ניחא ליה באוקימת' דרבא ומוקי קודם חזרה לא שייך לומר אלא והכי הוה ליה למימר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה וכו' ועלה בלבי לומר שעל פי מה דאמר כמאן דמנח בדיקולא נדחה גם אוקימתא דרבא דהרי אם על ידי פסיקת הגרגרת הריאה כמאן דמנח בדיקולא וניטלה הריאה וטרפה בלא"ה משום נטילת הריאה ולמה לי למתני כלל פסיקת הגרגרת וליכא למימר דקמ"ל פסיקת הגרגרת דלא נימא גרגרת בכל שהו וכמו שפירש"י באלו טריפות בעוף. דזה ידענו בק"ו מעוף דזוטר חיותא בעינן פסיקת הגרגרת ק"ו בבהמה אלא ודאי טריפות דוקא למימר דטריפות נינהו ולא נבילות ואי לאו דתני לי' בבהמה רק בעוף הוה אמינא דלעולם אסורות וקמ"ל דבעינן פסיקת רובו וכנ"ל לכך איצטריך בבהמה וא"כ ממילא אידחי תירוצו דרבא ושייך למימר אלא אמר ר' יוחנן אבל לפי מ"ש בהך אלמא כמאן דמונח בדיקולא על הסימן ולא על הריאה א"כ לא אידחי בזה תירוצו דרבא ואיך שייך למימר אלא אמר ר"ח בר אבא וכו':

ט׳והנה על פי היוצא מדברי דאי אמרינן דהריאה היא כמאן דמונח בדיקולא אידחי תירוצו דרבא וא"כ קשיא הא רבא גופא אמר לא אמר רשב"א אלא בריאה וכו' אבל דע לך שבשיבוש נדפס רבא והגרסא הנכונה רבה דאיך ס"ד דר"ז אמר תשובה לדברי רבא ור"ז קדמו ור"ז תלמיד שמואל הי' ורבא תלמידו דרבה ורב יוסף אלא הגירסא הנכונה רבה. ובזה אתי ליה שפיר מה דפסק הרמב"ם בפרק ט' מה' מלכים השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אמ"ה וא"כ פסק כרב אחא ב"י אף דתניא דלא כוותי' וא"כ היא גופה קשה למה לא הביא שלא לזמן נכרי על בני מעיים וצריך לומר משום דר"ז פליג וסבר דלא הוה כמונח בדיקולא והרמב"ם פסק בפ"ז מה' שחיטה כר"ז דפסק שם שאם ניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה קודם שחיטת הושט טריפה ולכך השמיט הא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים. אלא דקשיא בשלמא מה דפסק בניקבה הריאה כר"ז היינו לחומרא אבל למה לא חשש לדברי רבה לחומרא שלא לזמן נכרי שהרי הוא איסור דאורייתא משום לפני עור וכו' אבל לפי מ"ש דרבא על כרחך לא ס"ל לענין ריאה כמאן דמונח בדיקולא ולכן החליט הרמב"ם כוותי' דרבא בתרא הוא אלא דדברי הגמ' קשיין לי דקאמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדרשב"א מזמנין ישראל על ב"מ ואין מזמנין נכרי וכו' איך מוכח זה מרשב"א הא מרשב"א איכא למימר שהטעם משום חצי חיות וכדמפרש ר"ז באמת טעמי' דרשב"א והוה לי' למימר ש"מ מדרבה ועוד קשה מה דאמר ש"מ מרשב"א מזמנין ישראל וכו' זהו לא שמענו מדברי רשב"א אלא דזהו מסברא דמסיק ישראל דבשחיטה תליא וכו' אבל בדברי רש"י אין זכרון מזה ודי באמרו ש"מ מדרשב"א אין מזמנין נכרי על ב"מ ואדרבה מדרשב"א איכא למימר שאפילו לישראל הריאה אסורה וכמו שהקשה באמת מהר"מ מלובלין ונדחק בדבר אבל האיך מוכח מרשב"א שמזמנין ישראל על ב"מ:

י׳והנה במשנתינו מלבד פלוגתא דר' ישבב ור"ע שמעינן שני דינין בדיני שחיטה החלדה ועיקור שעדיין לא תנן לה דהגרמה תנן בפרק קמא השוחט מתוך הטבעת וכו' ודרסה ושהייה תנן בפירקין במשניו' שקדמו השוחט שני ראשין וכו' נפלו כליו וכו' ובמשנה זו שנינו החלדה ועיקור ואי לאו דתנן פסיקת הגרגרת הוה אמינא שפסיקה עצמה שחיטה היא וכן החלדה אי לאו דתנן במתני' הוה אמינא דשחיטה מעליא היא. אבל הא דתנן במשנתינו שחט את הוושט והמתין לה עד שמתה הוא מיותר והתוספות יום טוב כתב שהוא לרבותא דר"ע לא ידעתי מאי רבותא שהרי כיון שכבר ידעינן דפסיקה עצמה לאו שחיטה היא דא"כ למה היא טריפה כלל לר"ע אלא ודאי דפסיקה לאו שחיטה וא"כ מרישא שמענו שסימן אחד מטהר מידי נבילה לר"ע וא"כ הה"ד המתין עד שמתה כבר נטהרה בשחיטת הושט לחוד מידי נבילה אף שלא הותרה באכילה ונראה לומר דמרישא לא שמענו לר"ע דהוושט לחוד מטהר מידי נבילה דמיירי ששחט שלא במקום חתך ולכך מועיל גם שחיטת הגרגרת לטהר מידי נבילה אבל בשחט הוושט והמתין עד שמתה מודה ר"ע קמ"ל:

י״אאבל לריש לקיש דעל כרחך מיירי דשחט במקום חתך א"כ מיותר סיפא ואין לומר דסיפא איצטריך דלא תימא דדוקא שחיטת הושט מטהר מידי נבילה לר"ע אבל הגרגרת לחוד גם לר"ע אינו מטהר מידי נבילה קמ"ל סיפא שחט אחד מהם אפילו הגרגרת. דזה ג"כ מסיפא דסיפא שמענו או שהחליד הסכין תחת השני דג"כ סתמא קתני השני יהי' איזה שיהי' כבר טיהר הראשון מנבילה לר"ע. ונראה משום כאשר נדקדק במשנתינו רישא דרישא מיותר ומתחלה נדקדק בגמ' דמשני רבא כאן ששחט ולבסוף פסק כאן שפסק ולבסוף שחט איתרבי' רב אחא וכו' פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט נבילה וכו' ולכאורה מאי קושיא דלמא מתני' לצדדי' קתני שחט את הוושט ופסק הגרגרת בבהמה איירי פסק את הגרגרת ואח"כ שחט וכו' נבילה בעוף איירי דחיותי' זוטר ולכך נבילה בפסיקת הגרגרת. ואמרתי דלי יהא בעוף אכתי רמינן עלה אלו טריפות דהרי גם בעוף שנינו אלו טריפות בעוף נקובת הוושט ופסיקת הגרגרת. ולפי זה לבסוף במסקנא דמסיק ר' יוחנן כאן קודם שחזר א"כ קודם שחזר פליג ר"ע אפילו בעוף דפסיקת הגרגרת לא הוה נבילה. ולשינויא דרבא מוכח דגם בעוף עכ"פ פסיקת הגרגרת אינו מטמא מחיים משום נבילות ומזה ראי' למה דכתב מהרש"א לעיל בדף כ' ע"א ברש"י בד"ה וכי מתה עומד ומולק דפירש"י דהא ודאי עוף בחד סימן מתה היא והנה לפי מה שהוכחתי מוכח דלרבא לאו מתה מחיים היא ואביי לרבא מקשה לפרש"י אלא ודאי כמו שפירש מהרש"א דדוקא שם חשיב מתה לפי שכבר חתך רוב בשר:

י״באלא דאכתי אני עומד בקושייתי דדלמא הא דתנן או שפסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט בעוף מיירי והא דתנן גם בעוף אלו טריפות אינו קושיא שהרי התוס' הקשו בד"ה ורמינהי וא"ת דנקט אלו טריפות היינו שאם חתך כזית בשר מחיים דלקי אף משום טריפות ותירצו דמתני' דאלו טריפות משמע ליה לאחר שחיטה מדקתני סיפא כל שאין כמוה חי' וכו' והיינו מתני' דאלו טריפות בבהמה דקתני בסיפא זה הכלל אבל במשנה דאלו טריפות בעוף לא שנינו בסיפא זה הכלל וא"כ איכא למימר דמתני' אלו טריפות דהיינו מחיים:

י״גואמרתי דזה אי אפשר דא"כ רישא דרישא שחט הושט ודאי בבהמה מיירי דאי בעוף כבר הוכשר בושט וסיפא דשחט הושט והמתין וכו' ג"כ בבהמה מיירי ומציעתא דפסק הגרגרת נימא דמיירי בעוף א"כ למה הכניס דין עוף באמצע בב"י דבהמה אלא ודאי כולה מתני' בבהמה מיירי ובזה אמרתי לתרץ דלכאורה רישא דרישא מיותר לגמרי דלר' ישבב לא איצטריך ק"ו מסיפא דרישא דפסק הגרגרת דלא מקרי ולכך פסולו בשחיטה נבילה ק"ו שחט הושט ופסק הנרגרת דמוקי פסולו בשחיטה ולר"ע ק"ו מסיפא דהמתין עד שמתה. אלא ודאי דאי לאו רישא דרישא הוה מוקמינן פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט בעוף וכנ"ל לכך תני רישא דרישא בבהמה וסיפא ששחט והמתין ג"כ בבהמה מכלל דגם מציעתא דפסק הגרגרת ושחט הושט ג"כ בבהמה:

י״דאלא דאכתי קשה רישא דרישא ל"ל הא גם בלי רישא דרישא איכא ג' בבי עם סיפא דסיפא שחט אחד מהם והחליד תחת השני וכו' ונסדר המשנה כך שחט סימן א' והמתין עד שמתה או פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט או שחט אחד והחליד תחת השני וא"כ ג"כ יהי' רישא וסיפא בבהמה וממילא גם מציעתא דפסק הגרגרת ג"כ בבהמה ואכתי רישא דרישא מיותר לגמרי וחוץ לדרכינו אמרתי דאז הוה אמינא והמתין עד שמתה קאי אכולהו ופירש לה ברישא מתה באינך משא"כ השתא דתני בתר הכי או שהחליד וכו' וא"כ הוה ליה למתני או ברישא דרישא או בסיפא דסיפא] ואומר אני דרישא דרישא לדיוקא אתי למפשט בעיא דר' זירא דהרי בפסיקת הגרגרת ממילא הוה הריאה כנטולה ואם איתא לבעיא דר"ז דלא מצטרף סימן ראשון א"כ מאי אריא שחט הושט ופסק הגרגרת עדיפא הוה ליה למתני שחט הושט וניקב הריאה ג"כ נבילה שהרי שוב לא מצטרף סימן שני אלא ודאי דמצטרף ולפי זה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל לריש לקיש דמיירי בשחט במקום חתך ל"ל סיפא דהמתין עד שמתה דאי לאו סיפא לא הוה רישא מיותר דהרי אז אצטריך רישא דרישא לר' ישבב דלא תימא דדוקא פסק הגרגרת תחלה הוא דסובר ר' ישבב שאין שחיטת הושט מטהר מידי נבילה לפי שכבר הגרגרת אינו בן שחיטה אבל שחט הושט תחלה הושט לחוד מטהר מידי נבילה והוה אמינא שגם ר' ישבב סובר שסימן אחד מטהר מידי נבילה אפילו בבהמה היכא ששניהם ראוים לשחיטה ודומיא דסימן אחד מתיר לגמרי בעוף ובעינן ג"כ שניהם ראוים לשחיטה וסיפא דסיפא והחליד תחת השני הוה מוקמינן שכבר החליד וכעין שרצה רבא לומר וכבר שחט או דהחלדה פוסלת אפילו במיעוט בתרא משום שהוא דרך שחיטה משא"כ בעיקור אבל השתא דתנן שחט אחד והמתין עד שמתה כבר מוכח דלר' ישבב אפילו היכא ששניהם שלמים אין אחד לחוד מוציא מידי נבילה ואייתר רישא למפשט בעיא דר' זירא ולפי זה מוכח מאוקימת' דרשב"א עצמו דמוקי משנתינו בשחט במקום חתך וא"כ אייתר סיפא דהמתין עד שמתה וצריך לומר כדי שתהא רישא דרישא מיותר למפשט בעיא דר"ז א"כ מכלל דסבר רשב"א יש טריפות לחצי חיות דאל"כ אין מציאות לבעיא דר"ז וא"כ מ"ט מכשיר בניקבה הריאה וצריך לומר משום כמאן דמונח בדיקולא ושפיר קאמר ומי אמר רשב"א הכי והאמר רשב"א שחט הקנה וכו' מכלל דכאן דמונח בדיקולא דליכא למימר כלל משום אין טריפות לחצי חיות דא"כ אין מקום לבעיא דר"ז אייתר רישא דמתני'. [אבל אי לאו מכח אוקימת' דרשב"א איכא למימר דרישא דרישא אינו מיותר דאולי גירסת הרי"ף ורשב"א נכון דלא גרסינן ואח"כ וא"כ אי לאו רישא דרישא הוה אמינא וכבר שחט הושט וכמו שרצה רבא לומר אבל השתא דקתני רישא דרישא ליכא למימר הכי דא"כ היינו קמייתא. אבל מכח אוקימת' דרשב"א דמיותר סיפא כדי למידק מיתורא דרישא כנ"ל מוכח דגרסינן ואח"כ ושפיר מפשט בעיא דר' זירא]:

ט״וובזה נבוא לבאר דברי רב אסא בר יעקב ש"מ מדרשב"א והקשיתי איך מוכח והלא איכא למימר משום אין טרפות לחצי חיות. ולפי מ"ש ניחא דכוונתו ש"מ מרשב"א לתרתי דרשב"א לאוקימתא דמתני' ולמה דאמר ניקבה הריאה וכו' דבצירוף הנך תרתי מוכח דסבר כמאן דמונח וכו' ואף דקשיין אהדדי מ"מ לא אמרינן ביה תיובתא ואכתי רשב"א אמרינהו לתרווייהו:

ט״זובזה ניחא לן מה דאמר מזמנין ישראל שהקשיתי אדרבה מדרשב"א איכא למימר כמו שהקשה מהר"ם מלובלין שהריאה תהיה אסורה לישראל. והנה רש"י פירש דבעיא דר"ז איפשטה כמו שאיפשטה בעיא דאילפא והקשה מהר"ם דלמא שאני התם דמצטרף להתיר באכילה להכי מצטרף ג"כ להתיר היד מידי נבילה משא"כ בניקבו בני מעיים אין כאן שום צירוף להיתר אכילה ותירץ מהר"ם דמזה גופא דמצטרף להתיר שאר העובר באכילה מכלל שאף שיש חילוק בין הסימנין מצטרפי דאל"כ גם לענין להתיר שאר העובר באכילה. ולפי זה אם נימא דהיכא דשחט הקנה כבר הריאה אפילו לישראל דהוה כמי שהוציא הריאה בין סימן לסימן וכמו שהקשה מהר"ם א"כ לפי זה ממילא מוכח דסימנין מצטרפים אף שחלוקין דאל"כ לא משכחת שחיטה להתיר כלל כי אם שישחוט שני הסימנין יחדיו בצמצום דאל"כ הרי הסימנין חלוקין שהרי הסימן הראשון בא להתיר הכל והסימן השני אם הוא הוושט אינו מתיר הריאה ואם הוא הקנה אינו מתיר הבני מעים וכיון שהם חלוקין אינם מתירים לגמרי והרי הוא נבילה וא"כ לא משכחת לשום דין מדיני משנתינו דמה אריא פסק או החליד הרי כיון שלא שחטם כאחד הרי הוא נבילה אלא ודאי דמצטרפים ואייתר רישא דליכא למימר לדיוקא למפשט בעיא דר"ז שהרי בלא"ה אין מקום לבעיא דר"ז. אלא ודאי דהריאה עצמה ג"כ מותרת לישראל ואין לפשוט בעיא דר"ז מזה ושפיר איצטריך רישא וא"כ שפיר קאמר ש"מ מדרשב"א מזמנין ישראל דגם זה מוכח מאוקימתא שלו דמוכח דאייתר רישא למפשט בעיא דר"ז ודוק:

י״זוהנה בסוגיא דוהדר ביה ר"ז ונחלקו רש"י ותוס' מאיזה מהם הדר והנה בין לרש"י ובין לתוס' קשה לי על הגמ' וכי מהיכן איתפרש איזה מהם ר"ז אמרה תחלה דידעינן דמזה הדר בי' ודלמא אידך אמרה תחלה ומההוא הוא דהדר בי':

י״חוהנה לפי פירוש רש"י יש לתרץ על דהא לדברי ר"ז שטעמיה דרשב"א משום אין טרפות לחצי חיות א"כ למה אמר רשב"א ריאה וצריך לומר דלדוגמא בעלמא נקט והה"ד שאר בני מעים אלא דקשה למה נקט קנה ואיכא למטעי דוקא קנה משום כמונח בדיקולא והוה לי' למימר בני מעים דליכא למטעי וצריך לומר דלדעתו אין שום הוה אמינא למימר כמונח בדיקולא וליכא למטעי ביה ואי ס"ד דבעי' דר"ז קדים וא"כ הוא עצמו סבר כמונח בדיקולא ואף ששוב הדר ביה מ"מ קשה למה אמר רשב"א ריאה וליכא למימר דסבר דליכא למימר כלל כמונח בדיקולא הא הוא עצמו טעה מתחלה בזה אלא ודאי דבאמת דוקא ריאה אלא ודאי דהך דבעי' אמר לבסוף ומתחלה באמת היה ר"ז סבר שאין שום סברא לומר כמונח בדיקולא. ולשיטת התוס' נראה דלכאורה קשה למה בעי אילפא בהוציא עובר ולא בעי בבהמה עצמה כעין בעי' דר"ז בניקבו בין סימן וכו' וא"ת מה נ"מ אם בעי בזה או בזה יש לומר דבבעי' דר"ז שמעינן חדא דאית בי' תרתי דשמעינן דיש טרפות לחצי חיות אלא ודאי דבאמת אין טרפות לחצי חיות וא"כ מכלל דהבעיא קדים:

י״טורש"י נשמר מזה ולכך הביא ופשיט התם אם הועיל סימן שני וכו' להתיר באכילה והיא גופא לא שמענו אלא מאילפא מדבעי בידו מכלל דשאר העובר מותר אפילו באכילה וא"כ גם באילפא חדא דאית בה תרתי ודוק:

כ׳שם חתך דלעת עמה ד"ה פסולה נחתכה דלעת עמה ד"ה כשרה והנה לכאורה כל זה מיותר דחתך דלעת פשיטא דפסולה שהרי משנה שלימה שנינו שמלאכה פוסלת ונחתך פשיטא דכשרה דלא גרע מנשחטה בהמה עמה לרבנן ורש"י פירש נחתכה דלעת דשלא בכוונה לא מקרי עוסק במלאכה ורישא לר"נ טעמא משום דכתיב ושחט וכו' ושלא בכוונה נמי מקרי שחיטה. הנה הראה לנו רש"י באצבע דמימרא זו לר"נ איצטריך דלא תימא כשם שנשחטה בהמה אחרת פוסל כך נחתכה דלעת פוסל ואומר אני הכוונה בזה לרש"י משום דבמשנה בפ"ד מפרה שנינו סתם שמלאכה פוסלת אבל אינו מפורש שהטעם משום היסח הדעת והוה אמינא שמצד גזרת הכתוב מלאכה פוסלת והוה אמינא דלר' נתן דשלא בכוונה מקרי שחוטה כן נמי שלא בכוונה מקרי מלאכה ונשחטה בהמה לר"נ ג"כ משום מלאכה פוסלת ולא משום ושחט אותה דהוה אמינא דושחט אותה היינו ב' פרות דוקא לכך איצטריך לפרש דנחתכה דלעת כשרה גם לר' נתן דפסול מלאכה משום היסח הדעת הוא ושלא בכוונה ליכא היסח הדעת:

כ״אאבל לגרסת הרמב"ם דגרסינן נשחטה בהמה וכו' לר' נתן שתיהן כשרות ולרבנן פרה כשרה וכו' וא"כ בין לר"נ ובין לרבנן כבר שנינו שאין איסור מלאכה בלי כוונה א"כ מימרא זו דנחתכה דלעת מיותר לגמרי:

כ״בשם אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף או אף בהמה לעוף וכו' עד סוף הסוגיא הנה כל אנשי חיל גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים כלם אחזו שער דבמערבא משמיה דר"י בר' חנינא מישך שייך לעיל בפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן וריב"ח כרב ולרש"י ותוס' ק"ו הוא וכמ"ש התוס' דיותר חלוק עוף מבהמה ממה שחולקין דקה מגסה ולכן נתקשו רוב הפוסקים בדברי הרי"ף שפסק בפירוש כר' יוחנן ושמואל והביא דברי ריב"ח והרא"ש כתב דהרי"ף לא הביא דברי ריב"ח אלא לפסוק כמותו בהגבהה והרבצה ולהשמיענו שעל זה לא נחלקו רב ושמואל ור' יוחנן אלא דאינהו לא מיירי בהגבהה והרבצה כלל ואני תמה דלדברי הרא"ש דריב"ח ודאי פליג בזה על שמואל ור' יוחנן במה דאמרי בהמה לעוף א"כ קם ליה ריב"ח בזה בשטת רב והאיך קאמר הרי"ף והלכה כר' יוחנן ושמואל דהוו להו תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים ולפי הבנת הרא"ש דריב"ח בזה כוותיה דרב א"כ הוו להו תרי ותרי ואיך אמר הרי"ף אין דבריו של אחד במקום שנים וזה פליאה רבה על הרא"ש והר"ן דרך אחרת לו שריב"ח דוקא בין דקה לגסה מחלק אבל מודה הוא לשמואל ור' יוחנן דלעוף משערינן כדי בהמה וא"כ הרי"ף פסק כריב"ח בכל דבריו ואעפ"כ פסק כר' יוחנן ושמואל וזה היפך סברת התוס' הנ"ל וכן הרמב"ם פסק כפי פירוש הר"ן בדברי הרי"ף ואני אומר אם איתא שיש לחלק בין הפרקים בדקה לגסה ובבהמה לעוף בין לדברי התוס' דיותר ראוי לחלק בין בהמה לעוף ובין לדברי הר"ן והרמב"ם דיותר יש לחלק בין גסה לדקה מלחלק בין בהמה לעוף קשה רב כהנא ורב אסי ששאלו לרב בהמה לבהמה ועוף לעוף או אף בהמה לעוף ולמה לא שאלו ג"כ בבהמה עצמה אם גסה לגסה ודקה לדקה או אף גסה לדקה והנה לשטת התוס' הקושיא היא בסיגנון זה דעתה ששאלו על בהמה לעוף תינח אם ישוב אף בהמה לעוף א"כ ק"ו גסה לדקה אבל אם ישיב בהמה לבהמה ועוף לעוף אכתי לא ידעו בבהמה דקה אי משערינן בגסה או בדקה ולשטת הר"ן הקושיא להיפך תינח אם ישיב עוף לעוף א"כ ק"ו דקה לדקה אבל אם ישיב בהמה לעוף אכתי יסתפקו בדקה איך משערין:

כ״גועוד קשה דאם ישיב בהמה לעוף שאכתי גם בעוף יסתפקו באיזה בהמה משערין לעוף אם בגסה או בדקה. ולכן אמינא באימה ופחד כי מסתפינא מכל הקדמונים פן ירוצו גולגלתי ולולא דמסתפינא אמינא פירוש חדש בסוגיא זו ולדעתי לא נחלק אדם מעולם דלעוף ודאי לא משערינן בבהמה כלל לשום אמורא ואין ענין כלל לפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן לדברי ריב"ח ואמנם שאלת רב כהנא ורב אסי כך היא דידוע דשעיר שחיטה בעוף הכשרו בסימן אחד. ובהמה הכשרו בשני סימנין ועתה בעו מיניה רב כהנא ורב אסי מרב אם כדי שחיטת בהמה לבהמה דהיינו שני סימנין ועוף לעוף דהיינו סימן אחד או דלמא אף בהמה לעוף דגם בעוף משערין בשני סימנין כמו הכשר שחיטה בבהמה אבל לעולם לכל מין ומין בסימנין שלו משערין וכדמסיק ריב"ח גסה לגסה ודקה לדקה וה"ה עוף לעוף אבל ספיקו של רב כהנא ורב אסי אם משערין בעוף בשני סימנין או בסימן אחד והא דלא נסתפקו בבהמה עצמה אם משערין ברוב שנים או בכל שני סימנין אומר אני דהוה פשוט להו דודאי בכל הסימנין משערין כיון דלכתחלה מצות שחיטה כל הסימנין אבל בעוף נסתפקו על דרך שכתב רש"י לעיל (דף כא ע"ב) בד"ה ואינו מבדיל דבעוף בסימן השני אפילו ממה לכתחלה ליכא ועיין בחידושינו לעיל (דף ל ע"ב) בבעי' דרב פפא החליד במיעוט וכו' ולכן נסתפקו אם משערין בעוף בב' סימנין ועל זה נחלקו רב ושמואל ור"י דרב סובר עוף לעוף דבעוף משערין רק בסימן אחד ור"י ושמואל ס"ל בהמה לעוף דמשערין גם בעוף בשני סימנין אבל לעולם בשני סימנין של העוף א"כ ריב"ח דאמר גסה לגסה ודקה לדקה והה"ד עוף לעוף על זה לא נחלק לא רב ולא שמואל ור' יוחנן וגם ריב"ח לא הכריע בפלוגתא דרב ושמואל ור"י כלל ושפיר קאמר הריף דהוה שמואל ור' יוחנן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואעפ"כ הביא דברי ריב"ח בכל דבריו להלכה יצא לנו מזה קולא אחת דמשערין גם בעוף בשני סימנין ובכלם ולא ברובם והיינו סימנין של עוף וגם בבהמה משערינן בכל הסימנין ולא ברובם אבל הקדמונים לא פסקו כן ואני ח"ו איני חולק עליהם ודברי הם לפרש אבל לא לפסק הלכה ואם שגיתי ה' הטוב יכפר אבל כמדומה אני שמקום הניחו לי מן השמים. שם מתני' שחט את הושט וכו' הנה בספרי הרי"ף והרא"ש אשר לפנינו הגירסא במשנתינו שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שחט את הגרגרת ופסק את הושט וכן העתיק במעדני מלך. והוא טעות רק הגירסא הנכונה ברי"ף ורא"ש במשנתינו שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הושט ולא נשתנית הגירסא ברי"ף וברא"ש מאשר הוא בגמרא רק שלא נאמר בספרי הרי"ף והרא"ש ואח"כ שחט וכו' ועיין בחידושי רשב"א ובמהרש"א. ומעתה נחזי אנן מדוע באמת נקט במשנתינו הפסול בגרגרת והשחיטה בושט ולא נקט בהיפך שחט הגרגרת וקרע הושט או קרע הושט ושחט הגרגרת. ואף דלעיל (דף כח ע"א) הקשה בגמ' ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני ודחי התם משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי שאני התם דמיירי דנשמט מאליו ובזה שייך לומר דגרגרת עבידא לאשתמוטי אבל במשנתינו ששנינו ופסק הגרגרת דמיירי שפסקו בכוונה ככה יכול לקרוע הושט ולשחוט הגרגרת כמו להיפך. והנלע"ד בזה משום דשם בדף הנ"ל איפלגי אמוראי באחד בעוף אי דוקא ושט או דאו ושט או קנה ומסיק להלכה דאו ושט או קנה מהני אמנם זה בעוף דחיותי' מועט ונפיק גם בקנה אבל במשנתינו קודם חזרה דסבר ר"ע דגם בהמה אף דבעי ב' סימנין היינו להתיר באכילה אבל להוציא מידי נבילה מהני גם בבהמה סימן א' ודבר זה חידוש הוא לר"ע קודם חזרה ואין לך בו אלא חדושו ודוקא שחיטת הושט לחוד הוא דמועיל בבהמה להוציא מידי נבילה שהוא מיוחד שבסימנין אבל קנה לחוד מודה ר"ע גם קודם חזרה דלא מהני בבהמה כלום אף לטהר מידי נבילה ולכך לא קתני במשנתינו השחיטה בקנה והקריעה בושט שבזה לא נחלק ר"ע מעולם. אי נמי דגם קודם חזרה מודה ר"ע שאם נקרע הושט כלו או רובו הוא נבילה אף שסבר שפסיקת הקנה אינו נבילה מ"מ מודה בושט שנקרע כלו או רובו שהוא תכף נבילה ומה יועיל אח"כ שחיטת הקנה וכי מתה עומד ושוחט ולא היה יכול למתני בקריעת הושט תרי גווני דהיינו שחט הקנה וקרע הושט או קרע הושט ושחט הקנה לפי שבזה שכבר קרע הושט מודה ר"ע ולכך אחזה המשנה השחיטה בושט והפסיקה בקנה שבזה נחלק ר"ע בשני הבבות בין קדמה שחיטת הושט לפסיקת הגרגרת ובין קדמה פסיקת הגרגרת לשחיטת הושט תמיד מועיל לר"ע קודם חזרה לטהר מנבילה:

כ״דותירוץ זה האחרון ניחא יותר מהראשון דלתירוץ הראשון שכתבתי דמודה ר"ע גם קודם חזרה ששחיטת הקנה לחוד אינו מועיל בבהמה אף לטהר מנבילה א"כ קשיא סיפא או ששחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה ר"ע אומר טרפה דאין לומר אחד היינו המיוחד וכרב אדא בר אהבה לעיל (דף כח) כיון דמסיק לעיל רב אדא בתיובתא וא"כ הפירוש במשנה ריש פרקין אחד כל דהוא מסתמא גם אחד דמשנתינו הוא דומיא דאחד דלעיל ולכן מחוורתא כתירוץ השני דאף דסבר ר"ע דמועיל גם שחיטת הקנה לחוד היינו אם שחט הקנה קודם שנקרע הושט אבל אם כבר נקרע הושט כבר היא נבילה ומה יועיל שחיטת הקנה אח"כ:

כ״היצא לנו מזה שנקרע הושט כלו או ברובו תכף הוא נבילה אף להחולקים על הרמב"ם בנקובת הושט וכן בפסיקת הגרגרת וס"ל דאינו נבילה מחיים ועיין בי"ד סימן ל"ג ס"ק ד' בש"ך מ"מ בנקרע רוב הושט כבר היא נבילה וכדמוכח מדברי ר"ע קודם חזרה וכנ"ל אמנם מה שפסק הרמב"ם דגם נקובת הושט הוה נבילה בזה צ"ע דהרי זה ודאי לא נוכל לומר דגם ר"ע אפילו קודם חזרה היה סובר דנקובת הושט נבילה ולא פליג רק בפסיקת הגרגרת דהרי לר' יוחנן דמסיק בסוף שמעתין לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה א"כ ר' יוחנן לא ס"ל כרבא דאלו אסורות קתני אלא אלו טרפות דוקא קתני והרי שנינו שם גם נקובת הושט וא"כ מתניתין דאלו טרפות מני לא ר' ישבב ולא ר"ע אפילו קודם חזרה דהרי מודה ר"ע דנקובת הושט נבילה אלא ודאי הא ליתא וקודם חזרה סבר ר"ע דגם נקובת הושט הוא רק טרפה ואם שחט אח"כ הגרגרת מטהר מידי נבילה. וא"כ קשה מדוע לא קתני במשנתינו בפלוגתא דר' ישבב ור"ע ניקב הושט ואח"כ שחט הגרגרת או אולי גם שחיטת הושט מהני לר"ע כיון שאינו אלא טרפה וצריך לומר להיפך דבזה גם ר' ישבב מודה דשחיטה מטהר מידי נבילה ודוקא בפסיקת הגרגרת פליג וחמיר לו יותר פסוקת הגרגרת משום דשוב לא שייך שחיטה בגרגרת כלל ונמצא שאינו שוחט רק הושט ומקרי פסול בשחיטה משא"כ בניקב הושט שייך שחיטה גם בושט אלא שהוא טרפה ששחטה ומטהר עכ"פ מידי נבילה וכן משמע מרבינו תם שנקיבת הושט אינו אלא טרפה שהרי פירש לעיל (דף ל ע"ב) בד"ה החליד וכו' בעי' דשהה במיעוט סימנין היינו במיעוט קמא דושט וכתב הרא"ש אע"ג דמיטרפה בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה ביה אלמא דבנקובת הושט לא מנבלה:

כ״ואמנם הרמב"ם דפסק דבנקובת הושט הוה נבילה וכן פסק בש"ע סי' ל"ג סעיף ב' וכבר הוכחתי דעכ"פ לר"ע קודם חזרה לא הוה נבילה צריך לומר דס"ל דלר' ישבב הוה נבילה ור"ע לאחר חזרה הודה גם בזה דכל שהריעותא בסימנין מקרי פסולו בשחיטה וא"כ כיון דלר' ישבב הוה נבילה ור"ע קודם חזרה נחלק גם בזה כמו שהוכחתי לעיל א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא נזכר גם זה במשנתינו בפלוגתא דר"ע ור' ישבב ניקב הושט ושחט הסימנין:

כ״זוליכא למימר להיפך דבפסיקת הגרגרת הוא שהודה ר"ע אבל בניקב הושט לא הודה גם לבסוף ולכך לא חשבו במשנה לפי שלא חישב במשנתינו רק מה שהודה ר"ע אבל מה שנשאר במחלוקת לא קמיירי א"כ פשיטא קשה למה פסק הרמב"ם בזה דלא כר"ע שהרי הלכה כר"ע מחבירו ולא עוד אלא שקשה כיון דלא הודה בזה ר"ע א"כ מכלל שזה לא נכלל בזה הכלל כל שפסולו בשחיטה א"כ מהיכן למד הרמב"ם כלל אפילו מדברי ר' ישבב דנקיבת הושט הוה נבילה ולמה. נרבה מחלוקת בחנם ולומר פלוגתא גם לאחר חזרה.

כ״חואמנם לפי מה שפסק הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ה' דלא כרש"ע וס"ל להש"ך בתורבץ הושט שניקב גם להרמב"ם אינו נבילה רק טרפה הוא דהוה א"כ איכא למימר בהיפך דלהכי לא תנן נקיבת הושט בפלוגתא דר"ע ור' ישבב משום דאף קודם חזרה הי' ר"ע מודה דנקיבת הושט הוא נבילה ומה שהקשיתי א"כ לר' יוחנן באלו טרפות היינו טרפות דוקא וקודם חזרה נשנית משנה זו אכתי קשה נקובת הושט דג"כ חשיב באלו טרפות מני שהרי גם ר"ע קודם חזרה מודה דנבילה הוא יש לומר דנקובת הושט דחשיב במשנת אלו טרפות היינו תורבץ הושט למסקנא דלקמן (דף מד ע"א) דרב אית ליה תורבץ לאו מקום שחיטה הוא ואפ"ה נקובתו במשהו אבל שמואל דס"ל תורבץ הושט ברובו א"כ על כרחך אלו טרפות נקובת הושט לאו היינו תורבץ רק הושט עצמו על כרחך באוקימתא דרבא ס"ל אלו אסורות ויש מהם נבילות:

כ״טאלא שאף שישבנו דעת הרמב"ם שלא יהיה סתירה על דבריו אבל אכתי קשה מנ"ל להרמב"ם הא שנקובת הושט הוה נבילה כלל והרי לא נזכר במשנתינו רק פסיקת הגרגרת ודלמא פסיקת הגרגרת כלו או רובו חמור מנקובה משהו בושט ולקמן בסוגיית השקלא וטריא בגמרא יבורר דבר זה יותר:

ל׳ויש מהן נבילות מכאן משמע לכאורה דגם נקובת הושט הוא נבילה דאל"כ אם כן אין בכל המשנה דאלו טרפות שום נבילה רק אחת דהיינו פסיקת הגרגרת וא"כ למה אמר לשון רבים ויש מהן נבילות והוה ליה למימר ויש מהן נבילה וכן פירש רש"י להדיא ויש מהן נבילות כגון נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת אמנם אומר אני שאין מזה ראיה לא מדברי הגמרא ולא מפירוש רש"י דעד כאן לא הוכרחנו לומר נקובת הושט נבילה אלא לשנוייא דרבא דאלו טרפות היינו אסורות והנה בכל הני דחשיב שם בתר פסוקת הגרגרת במשנה דאלו טרפות אין בהם שום נבילה רק טרפות ממש ואי ס"ד דנקובת הושט ג"כ רק טרפה ולא נבילה א"כ למה הכניס התנא פסוקת הגרגרת שהיא נבילה באמצע הטרפות וכך הוה ליה לתנא למתני אלו טרפות פסיקת הגרגרת ונקובת הושט ניקב קרום של מוח וכו' דהוה מסדר כל הטרפות יחד אלא ודאי גם נקובת הושט הוא נבילה ושנה באמת שני הנבילות יחד ושוב תני כל הטרפות יחד וכל זה לתירוצו דרבא אבל למסקנא דמסיק ר' יוחנן כאן קודם חזרה ולא מיירי משנה דאלו טרפות בנבילות כלל הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל לרמב"ם דנקובת הושט נבילה ורש"י דפירש ויש מהן נבילות נקובת הושט היינו לרבא:

ל״אונלע"ד דס"ל לרבינו הגדול שאף דאידחי תירוצו דרבא בפירוש המשנה ומסיק ר' יוחנן דנשנית קודם חזרה מ"מ לדינא לא אשכחן דפליג שום אמורא על רבא וכיון דרבא על כרחך דס"ל דנקובת הושט הוה נבילה כמו שהוכחתי לעיל ממילא קם דינא דהוה נבילה ותירוצו של רבא אידחי אבל לא גוף הדין:

ל״בשם כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים וכו' מכאן הקשה הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ד' על הרמב"ם שפסק דפסוקת הגרגרת ונקובת הושט הוה נבילה מחיים והרי מסוגיא זו מוכח דלא הוה נבילה מחיים מדחשביה במשנת אלו טרפות ואף דמשמע דשנוייא דרבא לא קאי במסקנא מ"מ האי דינא קושטא הוא וכו' עיין שם בש"ך שהאריך:

ל״גולפי מה שכתבתי למעלה שעיקר דינו של הרמב"ם דנקובת הושט מחשב נבילה כלל לא מצאתי לו הוכחה כי אם מתירוצו של רבא א"כ איצטמד קושיית הש"ך ביותר שהרי מתירוצו של רבא גופיה מוכח עכ"פ שאינו נבילה מחיים ובספר תבואת שור ירד לחלק בין הפרקים ולומר דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוה נבילה מחיים אלא לענין איסור אכילה ששייך בו לאו דלא תאכל נבילה אבל לענין טומאת נבילות מודה הרמב"ם שאין בו טומאה מחיים שהרי הרמב"ם עצמו פסק בפ"ג מאה"ט דאפילו ברוב שנים אינו מטמא מחיים ובסוגיא דידן לא קאמר אלא דנבילה דלא מטמא מחיים לא קתני והאריך התבואת שור בזה לומר מנ"ל להרמב"ם דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוא לענין איסור נבילה מחיים. ולדידי נראה דמהא עצמו נפקא לי' דמדאמר בשמעתין נבילה דמטמא מחיים לא קתני והרי פרקים הללו הראשונות במסכתא זו בדיני איסור והיתר מיירי ולא בדיני טומאה וטהרה למה ליה לתלות הדבר בטומאה וטהרה והא יש בידו לתרץ מיניה וביה בדיני איסור עצמו כי קתני מה שאינו נבילה מחיים אבל מה שהוא נבילה מחיים לא קתני אלא ודאי דגם נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוא נבילה מחיים ולכך הוצרך לתלות תירוצו בטומאה:

ל״דולפי זה שוב אין לנו הכרח לומר דסובר הרמב"ם דאע"ג דאידחי תירוצו של רבא מ"מ הדין היוצא מדבריו לא נדחה ואיכא למימר שבדחיית התירוץ ממילא נדחו הדינין אלא דדבר זה שהוכחתי מדברי הגמרא שנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוא נבילה מחיים ממש זה אין תירוצו של רבא מכריח אותנו לזה דתירוצו של רבא לא הכריח אותנו כי אם לומר דנקובת הושט הוא ג"כ נבילה כמו פסוקת הגרגרת מדהפסיק בפסוקת הגרגרת בין נקיבת הושט לשאר נקובים שהם רק טרפה אבל מכל מקום די לנו לומר שהוא נבילה לאחר שחיטה ואין שחיטה מועיל בו ומי הכריח אותו שהוא נבילה מחיים ואכתי היה לו לתרץ כי קתני נבילה שאינה מחיים ולמה נכנס כאן בדיני טומאה ותלה תירוצו בטומאה מחיים אלא ודאי דזה סובר סוגיית הש"ס מסברא שהוא אסור באיסור נבילה מחיים ולא מצד תירוצו של רבא ולכן פסק כן הרמב"ם אף דאידחי תירוצו של רבא ולקמן באוקימתא דרשב"ל יתבאר דבר זה יותר בביאור:

ל״השם שלא במקום חתך כי דבר אחר גרם לה לפסול דמיא הנה רשב"ל מוקי אלו טרפות ממש ומיירי ששחט שלא במקום חתך ומטהרת שחיטה מנבילה ואינה אסורה אלא משום טרפה ומוכח דסבר רשב"ל שאינה נבילה מחיים אף לענין איסור נבילה דאי סבר חל עלה איסור נבילה מה מועיל שחיטה שאח"כ אלא ודאי דבחיים אינה אלא טרפה אלא ששחיטה שבמקום חתך שאחר כך לא מקרי שחיטה ולפי זה קשה על הרמב"ם איך פסק שלא כרשב"ל ואף דאידחי האוקימתא דרשב"ל במסקנא דמסיק כאן קודם חזרה מ"מ הדין שיוצא מדברי ריש לקיש לא אידחי והרי כל עיקר דינו של הרמב"ם דנקובת הושט נבילה לא נפק ליה אלא מדברי רבא וסובר אף דאידחי תירוצו של רבא מ"מ הדין אינו נדחה וא"כ גם בתירוצו של ריש לקיש נמי נימא הכי ואף דפשוט הדבר לפסוק כרבא נגד רשב"ל דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך. (ויש בזה מחלוקת דאביי ורבא עצמו נגד הראשונים] וא"כ כיון דמדברי רבא מוכח דהוה נבילה שוב לא איכפת לן אם מוכח מדברי רשב"ל להיפך זה אינו מועיל ליישב דברי הרמב"ם שהרי יש לנו מקום לקיים שניהם דמדברי רבא מוכח דהוה נבילה אבל יכול להיות דהיינו אחר שחיטה ומדברי רשב"ל מוכח שאינו נבילה מחיים ובזה לא מצינו סתירה בדברי רבא ואין מחלוקת בין רבא לרשב"ל אלא בשחט שלא במקום חתך אמנם לפי מה שהוכחתי לעיל מסוגיית הגמרא דהוה נבילה מחיים א"כ קם דינו של הרמב"ם אבל על סוגיית הש"ס עצמו קשה מי הכריחו לזה דהוה נבילה מחיים כיון שאין לזה הכרח מדברי רבא דאין לומר דמצד הסברא החיצונה סובר סוגיית הש"ס שהוא נבילה מחיים שהרי מצינו לרשב"ל שודאי סובר שאינה נבילה מחיים:

ל״ווהנלע"ד דסברת הש"ס הוא שכל ריעותא שהוא בסימנין בדבר שאינו מועיל לו שחיטה בשום אופן ושעל כרחך לא סגי ליה שלא יהיה סופו נבילה הוא כבר נבילה מעכשיו לענין איסור אכילה וא"כ רשב"ל לשטתו דסובר שיועיל שחיטה שלא במקום חתך לכך אינו נבילה עכשיו כלל אבל לשטת רבא ששום שחיטה לא יועיל לו לכן הוא נבילה לענין איסור אכילה מחיים:

ל״זשם אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמי ה"נ כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ויש לתמוה דתינח קושיא זו לשטת רבה לקמן דסבר דלא אמר רשב"ל אלא בריאה וא"כ הטעם משום דכמונח בדיקולא אבל לר' זירא שהטעם משום אין טרפות לחצי חיות א"כ לית ליה הטעם דכמונח בדיקולא ושפיר קם תירוצו דרשב"ל לחלק בין שחט במקום חתך וא"כ איך דחי כאן אוקימתא דרשב"ל בסתם והוה ליה למימר הניחא לר"ז אלא לרבה קשיא ולכל הפחות היה לו להביא כאן דברי רבה והכי הוה ליה למימר ומי אמר רשב"ל וכו' ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ואמר רבה עלה ל"ש אלא בריאה וכו' אלמא כמונח בדיקולא ה"נ וכו':

ל״חונראה דקושיא זו שמקשה הגמרא ה"נ כמאן דמונח בדיקולא עולה גם לדברי ר"ז ועד כאן לא נחלק ר"ז על רבה אלא לענין הריאה אבל מודה הוא שהסימן עצמו לאחר פסיקת רובו הוא כמונח בדיקולא ועבור זה קורהו ר"ז חצי חיות שסימן אחד כבר כאלו הוא בדיקולא וסימן אחד הוא חצי חיות אבל אם היה סובר שאפילו הסימן עצמו שנפסק אינו כמונח בדיקולא חיות שלם מקרי ולא חצי חיות ומנא אמינא לה אומר אני הרי נקיבת הושט הוא בכל מקום חשיב כפסיקת הגרגרת ובפרט לדעת הרמב"ם שנקובת הושט נבילה ולפי זה היכא שניקב הושט שוב ראוי להקרא חצי חיות כמו בפסיקת הגרגרת וא"כ אי אין טרפות לחצי חיות אם התחיל לשחוט משהו בושט שוב לר' זירא לא יהיה שום טרפות פוסל בבהמה זו וזה אי אפשר דא"כ מאי פריך בגמרא בפ"ק (דף ח ע"א) על ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין וכו' חדודו קודם לליבונו והאיכא צדדין וכו' ומאי קושיא כיון שכבר התחיל לשחוט משהו בושט שוב אין כאן טרפות לר' זירא ומה יפסיד לנו מה שנוקב ושורף בצדדין. וכל זה לשטת רש"י דר"ז לא פליג על רשב"ל אלא ודאי דאף ששחט משהו בושט אפ"ה לא מקרי חצי חיות וקשה מ"ש דאחר שחיטת הגרגרת מחשבת חצי חיות וצריך לומר דשחיטת הגרגרת כלו או רובו שוב מחשב הגרגרת כלו כמונח בדיקולא ולכך נקרא החיות הנשאר רק חצי חיות אבל נקובת הושט אף שהוא טרפה או אפילו נבילה להרמב"ם מכל מקום כיון שעכ"פ עדיין רוב הושט קיים לא מחשב הושט בשביל המשהו הניקב או נשחט ממנו כמונח בדיקולא ועוף יוכיח שמועיל בו שחיטת רוב הקנה לפי שבזה ניטל כל חיותו ולא מועיל חצי הושט ולפי זה מה שמחשב לר"ז חצי חיות הוא ג"כ משום דכמונח בדיקולא דמי דהיינו הסימן הנשחט אלא שעל הריאה סובר ר"ז דלא מחשבה כמונח בדיקולא ועיין בש"ך סימן כו ס"ק א] וא"כ שפיר מקשה הגמרא כאן בסתם ומי אמר רשב"ל וכו' אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דהיינו הסימן וזהו בין לרבה ובין לר"ז:

ל״טשם אלא אמר רחב"א אר"י וכו' טבע לשון אלא הוא שמחמת הכרח שאידחי התירוץ הראשון הוכרח לומר תירוץ אחר אבל היכא שלא נדחה תירוץ קמא לא שייך לשון אלא ואם לא ניחא ליה בתירוץ הראשון מסברא היה שייך לומר רחב"א אמר"י וכו' אבל מדאמר אלא משמע שתירוץ הראשון של רשב"ל נדחה מחמת קושיית הגמרא ועל זה קשה כיון דלא אידחי אוקימתא דרשב"ל לא ממשנה ולא מברייתא אלא מדברי עצמו דאמרו שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ולפי זה לדידן דלא קיימ"ל כהא דרשב"ל בניקבה הריאה והרי"ף השמיטו וגם הרמב"ם בפ"ז מה' שחיטה פסק בפירוש דלא כוותיה עיין שם הלכה ב' וא"כ שפיר קם אוקימתא דרשב"ל הנ"ל ולמה הוצרך ר' יוחנן לומר דכאן קודם חזרה ואם נימא דגם ר' יוחנן סובר כרשב"ל דכמאן דמונח בדיקולא דמי א"כ היא גופה קשיא איך פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בזה דלא כרשב"ל דלא מבעיא על הרא"ש שפירש הטעם משום דרשב"ל אמר שני דברים סותרים זא"ז ולא ידעינן הי אמר באחרונה נקטינן לחומרא א"כ פשיטא דקשה כיון דר' יוחנן סבר דכמאן דמונח בדיקולא מה לנו לספיקו דרשב"ל אלא אפילו לאידך טעמא שכתב הרא"ש דר' זירא פליג עליה וכן פירש הר"ן טעם הרי"ף והכ"מ טעמיה דהרמב"ם אכתי קשה והלא הלכה כר' יוחנן כלפי רב ושמואל וק"ו כלפי ר' זירא שהוא תלמידו של שמואל:

מ׳אמנם לפי מ"ש לעיל דר"ז כדמסיק דלדבריו דרבה קאמר וסובר ר"ז שטעמו של רשב"ל משום אין טריפות לחצי חיות ועל זה גם ר"ז לא פליג שהוא חצי חיות אלא שר"ז סובר יש טריפות לחצי חיות ועכ"פ מדמחשב חצי חיות מכלל שהסימן עצמו ודאי מחשב כמונח בדיקולא רק הריאה לא מחשב כמונח בדיקולא וא"כ גם לר"ז החולק על רשב"ל מ"מ אידחי אוקימתא דרשב"ל לחלק בין מקום חתך וכו' שהרי הסימן כלו כמונח בדיקולא ולא שייך שלא במקום חתך כלל ושפיר קאמר לשון אלא אלא אי קשיא לי הא קשיא לי שאף דנדחית אוקימתא דרשב"ל מחמת קושיא מ"מ אוקימתא דרבא דאלו אסורות לא נדחית ורומיא דמתניתין מתורץ שפיר באוקימתא דרבא ואיך שייך לומר אלא אמר רחב"א אר"י וכו' ואם ר' יוחנן לא ניחא ליה למימר דאלו טריפות אלו אסורות קאמר ולכך משני שינוייא אחרינא מ"מ לא שייך לשון אלא:

מ״אועלה בדעתי לומר שעל ידי סברא זו דכמאן דמונח בדיקולא דמי אידחי גם אוקימתא דרבא דהרי אם ע"י פסיקת הגרגרת הוה הריאה כמונח בדיקולא א"כ בלא"ה טרפה משום דהוה ניטלה הריאה ואם כן כשם שכתבו התוס' בד"ה וליחשב דלא פריך דלחשב נמי דזעירי משום דם לא הי' טרפה משום נפסק החוט והרי כבר תני נפסק החוט עיין בדבריהם א"כ למה פסוקת הגרגרת והרי תני שם הריאה שניקבה או שחסרה וליכא למימר דלהכי תני פסוקת הגרגרת דלא תימא בגרגרת טרפה בנקיבה משהו וקמ"ל דבעינן רובו דוקא וכעין שפירש רש"י לקמן (דף נו ע"א) במשנה אלו טרפות בעוף וזה אינו דהרי בק"ו מעוף ידענו שחיותו זוטר ואפ"ה לא מטריף כי אם בפסיקת הגרגרת דהיינו כלו או רובו ק"ו בבהמה ולמה איצטריך למתני בבהמה פסוקת הגרגרת אלא ודאי דאלו טריפות טריפות דוקא ולהורות שאינן נבילות וא"כ אי לאו דתנן פסוקת הגרגרת הוה אמינא שפסיקת הגרגרת נבילה נמי הוה וכדסבר ר' ישבב באמת לכך קמ"ל אלו טריפות פסיקת הגרגרת דטריפה הוא דהוה ולא נבילה וא"כ ממילא אידחי שינוייא דרבא ושפיר שייך לשון אלא אמר רחב"א. אבל לפי מ"ש לעיל דהא דסיים אלא כמאן דמנחא בדיקולא היינו הסימן ולא הריאה וא"כ ע"י פסיקת הגרגרת לא מחשב הריאה כנטולה ואיצטריך למתני פסוקת הגרגרת לעצמו וטריפות הריאה לעצמו וא"כ לא אידחי שנוייא דרבא כלל א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא שייך לשון אלא. שם אמר רבא לא אמר רשב"ל אלא בריאה וכו' הנה לפי מ"ש לעיל דאי אמרינן דהריאה כמאן דמונח בדיקולא אידחי שנוייא דרבא דאמר אלו אסורות וכנ"ל א"כ קשה הרי רבא עצמו אמר כמאן לחלק בין ריאה לבני מעיים וא"כ הוא עצמו סובר דכמונח בדיקולא דמי וקשיא מדידן אדידן אבל באמת נדפס בשבוש והגרסא כאן הוא אמר רבה ולא רבא שהרי קאמר עלה מתקיף לה ר' זירא ור' זירא בימי רב ושמואל ור' יוחנן הי' ותלמיד שלהם הי' ורבא תלמיד של רבה ורב יוסף הי' ואיך ישיב ר' זירא על דברי רבא אלא רבה גרסינן אבל רבא על כרחך לא ס"ל דהריאה כמאן דמונח בדיקולא וכנ"ל. ובזה נתיישב לי מה דקשה על הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים השוחט את הבהמה אפילו שחט שני הסימנין כל זמן שמפרכסת אבר ובשר הפורשים ממנה אסורים לבני נח משום אמ"ה הרי שפסק כר' אחא בר יעקב אף דתניא דלא כוותי' א"כ היא גופה קשיא למה לא הביא דינו של רב אחא בר יעקב אלו שאין מזמנין נכרי על בני מעיים:

מ״בוצריך לומר משום דרב"ז פליג עלה וסבר דלא הוה כמונח בדיקולא והרמב"ם בפ' ז' משחיטה פסק כר' זירא בניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה טריפה ולכך השמיט הא דאין מזמנין אלא דאכתי קשה בשלמא הך דניקבה הריאה פסק כר' זירא לגבי רבה ולחומרא אבל עכ"פ לאידך גיסא היכא דרבה לחומרא ור' זירא לקולא כגון לזמן נכרי על בני מעים והוא איסור דאורייתא משום לפני עור היה לו לחוש לדברי רבה לחומרא אבל לפי מ"ש דרבא עכ"פ לא ס"ל דהריאה הוא כמנחא בדיקולא א"כ קם ליה ר' זירא ורבא בחדא שיטה והוה ליה רבה יחיד לגבייהו ועוד דרבא בתרא הוא ולכן לא חשש הרמב"ם לדברי רבה ואף דרב אחא בר יעקב ג"כ ס"ל דהוה ליה כמנחא בדיקולא יש לומר דרב אחא בר יעקב לדברי רשב"ל קאמר אבל איהו לא הכריע בזה:

מ״גשם והדר בי' ר' זירא הנה בסוגיא זו נחלקו רש"י ותוס' מאיזה מהם הדר בי' כל אחד לפי גרסתו בגמ' אבל אכתי על הגמרא גופי' קשיא מהיכן הכריע מאיזה מהם הדר בי' וכי ידעינן בקבלה איזה מהם אמרה ר"ז בראשונה ואיזה מהם באחרונה וכמה פעמים מצינו שהגמ' בעצמו מקשה וממאי דמהאי הדר בי' ודלמא מהאי הדר בי' וא"כ גם כאן לכל הגרסות בין לרש"י ובין לתוס' במה הכריע הש"ס מאיזה מהם הוא דהדר ביה ותחלה נתרץ קושיא זו לשטת רש"י דהא יש להקשות לפי דעת ר"ז שטעמי' דרשב"ל משום אין טריפות לחצי חיות א"כ קשה למה נקט שחט הקנה ולא נקט שחט הושט וצריך לומר דחד מינייהו נקט ועוד דדרך שחיטה הקנה הוא ראשון דהוושט הוא בין קנה למפרקת כמו שפירש רש"י אלא דאכתי קשה למה נקט ואח"כ ניקבה הריאה ולא נקט בני מעים וגם על זה יש לתרץ דהרי עכ"פ הוצרך לפרש או הריאה או בני מעים או אחד משאר אברים שהרי לא הי' יכול לומר סתם ואח"כ ניקב סתם אלא דקשיא דעכ"פ יותר הי' לו לפרוט שאר אחד מאברים ממה שפרט הריאה שהרי עתה דנקט ריאה איכא למטעי דוקא ריאה משום דכמנחא בדיקולא אבל שאר אברים אוסרים משא"כ אי הוה נקט בני מעים או אחד משאר אברים שאינם תלוים בקנה על כרחך הטעם משום חצי חיותו וליכא למטעי וצריך לומר דס"ל לר"ז שאין שום סברא כלל לומר שהריאה ע"י הקנה דמיא כמנחא בדיקולא ואין לטעות בזה כלל ולכך לא הקפיד רשב"ל בלשונו ונקט ריאה לדוגמא והטעם משום חצי חיות והה"ד לשאר אברים ומעתה מוכח דבשעה שאמר ר"ז הך אתקפתא דמה לי בריאה ומה לי בבני מעים הי' סבור שאין שום סברא לומר כמנחא בדיקולא וששום אדם לא יטעה בזה ומעתה כבר מוכח דהך אמר תחלה ואח"כ הדר בי' ובעי הך בעיא דניקבו בני מעים והדר בי' ממה שהי' מתחלה פשוט בעיניו דלא אמרינן כמונח בדיקולא דאי ס"ד דהך בעיא בעי תחלה ואז הי' סבר שהטעם משום כמנחא בדיקולא ואח"כ הדר בי' וסבר שהטעם משום חצי חיות הדרא הקושיא לדוכתא איך אפשר דטעמי' דרשב"ל משום חצי חיות א"כ למה נקט ריאה ונתן מקום לטעות יותר הוה לי' למימר וניקבו בני מעים ואין לומר דסבר ר"ז שאין שום הוה אמינא לטעות בזה והרי הוא עצמו כבר טעה בזה ואף דהדר בי' מ"מ כבר ראה שיש מקום לטעות ולמה זה נתן רשב"ל מקום לטעות בדבריו אלא ודאי דבאמת הך בעי' אמר לבסוף ושפיר קאמר דהדר בי' מהך אתקפתא ועתה נפרש לשטת. התוס' דהדר בי' מדבעי וכו' דהיינו שמהבעיא הדר בי' דהנה בבעי' דאילפא דבעי הוציא העובר ידו וכו' יש לדקדק למה בעי בעובר ולא בעי בבהמה עצמה וכספיקו דר"ז בניקבו בני מעים וכו' ואם תאמר מה נ"מ אם בעי בעובר או בבהמה יש לומר דאי בעי בבהמה שמעינן מיני' חידוש דיש טריפות לחצי חיות ולאפוקי מדרשב"ל לפי טעמו דר"ז שהטעם משום חצי חיות ומדלא בעי אילפא בבהמה מכלל דס"ל באמת אין טריפות לחצי חיות ולא משכחת לה בעיא זו בבהמה וא"כ מה בעי ר"ז ודוחק לומר דר"ז פליג בזה ארשב"ל וגם על אילפא אלא ודאי בשעה דבעי ר"ז הך בעיא עדיין לא שמעה לדרשב"ל כלל ולא עלה על דעתו אז שום סברא לומר שיהי' מחשב רבותא דיש טריפות לחצי חיות וא"כ מכלל דהך בעי' קדים ושפיר קאמר דהדר מהבעי' שהרי הך מתקיף אמר לבסוף:

מ״דורש"י נשמר מזה ולכך הביא רש"י ופשיט התם אם הועיל סימן שני וכו' להתיר באכילה וכו' והנה היא גופה מנ"ל התם דמצטרף להתיר באכילה ודלמא באמת היכא דהוציא ידו בין סימן כל הבהמה ובעובר אסורות כיון דאין היתר של סימן ראשון וסימן שני שוים. אמנם דבר זה פשיטא לי' מאילפא גופי' מדבעי על היד לטהר מידי נבילה ולא בעי על כל הבהמה והעובר לענין אכילה מכלל דזה פשוט לי' להיתר וא"כ גם מדברי אילפא שמענו חידוש מה שלא שמענו מבעי' דר"ז ולכך בעי אילפא בעובר ולא משום דס"ל אין טריפות לחצי חיות וזה כוונת רש"י מה שהביא מה דפשיט התם שהרי אין לזה צורך לסוגיא דהכא ולפי מה שכתבתי ניחא:

מ״השם בתוס' בד"ה ולחשוב וכו' ומיהו בפ"ק פירש הקונ' ניטל הירך וכו' טריפה. הנה קושיא זו תסוב גם על הרמב"ם וריב"ל הפוסקים דס"ל להטריף בנשבר הירך ואומר אני שקושיית התוס' הוא סובב על היסוד שהניחו שמה שהוא טריפה בלא"ה מחמת איזה טריפות המוזכר שם במשנה לא שייך למחשבי' כיון שכבר הוא טריפה וסברא זו עצמה הולידו מחמת קושייתם הראשונה דאמאי לא פריך ולחשב נמי דזעירי ואם יודחה היסוד יפלו כל הקושיות שהולידו מזה והנה מימרא דזעירי אמרה גם שמואל אלא דשמואל אמרה לעיל (דף כא) בזה הלשון נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל וא"כ על כרחך באדם מיירי דבבהמה ליכא טומאת אוהל וכיון דאיירי באדם א"כ על כרחך מחיים מטמא דאי אחר מיתה מאי ארי' מפרקת כל מת מטמא באוהל לאחר מיתה וא"כ בנשברה מפרקת וכו' ליכא שום ספיקא דמטמא מחיים והוא נבילה מחיים אבל מימרא דחזקי' בגיסטרא ומימרא דר"א ניטלה ירך סתם אמרו נבילה ואיכא למימר דלאו היינו מחיים אלא דלא מהני בהו שחיטה וא"כ יש לומר שגם המקשן ידע סברת המתרץ דנבילה דמטמא מחיים לא קחשיב ולכך לא הקשה ממימרא דזעירי אבל הקשה ממימרא דר"א ודחזקי' שהיה סבור שבאמת אינם מטמאים מחיים והמתרץ השיב לו שגם אלו מטמאים מחיים ומסולק קושיית התוס' מעל רש"י ומעל הרמב"ם ויתר הפוסקים אלא דזה אין ספק דעכ"פ גיסטרא וכן ניטל ירך עכ"פ איסור נבילה יש בהו מחיים דאל"כ אלא גם איסור נבילה אין בהו אלא שאין שחיטה מועלת בהו ובשעת שחיטה נעשים נבילות א"כ סותר זה הכלל שבמשנה שהרי אין כאן שום ריעותא בסימנין וא"כ שחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה לפסול ואינו רק טרפה בשלמא אם כבר הם נבילה לענין איסור אף שאינם נבילה לענין טומאה מחיים נעשים נבילה בשעת שחיטה אף לטומאה ששחיטה מטהרת טריפה מטומאה אבל אינה מטהרת נבילה מטומאה וא"כ על כרחך הא דחזקי' ודר"א עכ"פ לענין איסור הם נבילה מחיים וא"כ קשה כיון שכבר המקשה בעצמו אסיק אדעתי' דמה שהוא נבילה דמטמא מחיים לא קחשיב א"כ דלמא גם מה שהוא נבילה לענין איסור מחיים ג"כ לא קחשיב ולמה הקשה מחזקי' ור"א ולכן מוכח דגם פסוקת הגרגרת הוא ג"כ נבילה לענין איסור מחיים ואפ"ה חשביה שם והקשה דלחשיב גם דחזקי' ור"א ומזה יצא לו להרמב"ם הדין שלו דנקובת ושט ופסיקת הגרגרת הם נבילה מחיים לענין איסור וכפירושו של התבואת שור.