ציון לנפש חיה על חולין ל״גTziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 33
א׳אמר ראב"י ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל וכו' ואין מזמנין כותי וכו'. והדבר יפלא הלא מדרשב"ל אי הוה מפרשים טעמו כר"ז משום חצי חיות אין איסור לזמן כותי על בני מעים אלא מדברי רבה שמפרש הטעם משום דחיי ריאה וכו' וא"כ הוה ליה למימר ש"מ מדרבה ולא ש"מ מדרשב"ל:
1
ב׳ויותר מזה קשה מה דאמר ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל על ב"מ הלא זה לא שמענו מדברי רשב"ל כלל אלא זה הוא מסברא דישראל בשחיטה תלי' וכו' אבל בדברי רשב"ל אין זכרון ושום רמז להיתר הזה ולא הוה ליה למימר רק ש"מ מדרשב"ל אין מזמנין כותי על בני מעים ואדרבה מדברי רשב"ל יש מקום לאסור לזמן אפילו ישראל על בני מעים דהיינו אם נשחט הקנה קודם לאסור הריאה לישראל ואם הושט נשחט קודם לאסור בני מעים וכמו שהקשה באמת מהר"ם מלובלין ונדחק בדבר אבל עכ"פ איך מוכח מרשב"ל ההיתר לזמן ישראל על בני מעים והנה צריך אני להרחיב הדבור בזה ומתחלה אציע גוף משנתינו לפרש כל הבבות שהוזכרו בה שכלם צריכין והנה דיני שחיטה חמש הם שהיי' דרסה החלדה הגרמה ועיקור והנה דיני הגרמה הוזכר במשנה בפרק קמא השוחט מתוך הטבעת הגדולה ודרסה ושהייה תנן בפירקין במשניות הקודמין דרסה במשנה התיז הראש בבת א' ושהיי' במשנה נפלו כליו וכו' אבל דיני החלדה ועיקור עדיין לא נשנה במשנה כי אם במשנתינו עקור היינו פסוקת הגרגרת ואי לאו דתני לה במשנה הוה אמינא דפסיקת הגרגרת עצמה שחיטה היא וקמ"ל משנתינו דעיקור לא מקרי שחיטה. והחלדה ג"כ במשנתינו או שהחליד את הסכין וכו' ואי לאו משנתינו הוה אמינא דהחלדה עצמה שחיטה כשרה היא קמ"ל שהחלדה פסולה וא"כ מלבד עיקר הכוונה של משנתינו להודיע פלוגתא דר' ישבב ור' עקיבא חידש התנא ג"כ שני דיני שחיטה דהיינו החלדה ועיקור אבל הא דתנן במשנתינו שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה הוא מיותר. והתוס' יום טוב כתב שהוא לרבותא דר"ע. ואני לא ידעתי מה רבותא שכיון שכבר ידענו ממשנתינו דגם לר"ע פסיקה ועיקור לאו שחיטה הם דאי הפסיקה והעיקור עצמם שחיטה כשרה הם לר"ע א"כ למה היא טרפה אלא ודאי דזה לאו שחיטה היא א"כ כבר שמענו דר"ע סובר דסימן אחד מטהר מידי נבילה לר"ע אף שאינה מתיר באכילה וא"כ הה"ד שחט אחד מהם והמתין עד שמתה כבר נטהרה מידי נבילה בשחיטת הסימן האחד אף שלא הותרה באכילה:
2
ג׳ונראה דרישא דשחט הושט וכו' הוה מוקמינן ששחט גם את הגרגרת שלא במקום חתך ולכך סובר ר"ע דמטהר מידי נבילה כיון שעכ"פ שחט גם את הגרגרת אחר שפסקו אבל שחט אחד והמתין עד שמתה הוה אמינא שסימן א' לחוד גם לר"ע אינו מטהר מנבילה קמ"ל דגם בזה פליג ר"ע. אלא דלרשב"ל על כרחך משנתינו מיירי במקום חתך מכח רומיא דאלו טרפות וא"כ כבר שמענו שסימן אחד לבדו מטהר מנבילה וא"כ מיותר בבא דהמתין לה עד שמתה. ואין לומר דשפיר איצטריך דאי מרישא הוה אמינא דוקא הושט לחוד מטהר מנבילה אבל גרגרת לבד גם לר"ע אינו מטהר קמ"ל שחט אחד מהם איזה מהם שיהי' והמתין עד שמתה ג"כ מטהר מנבילה לר"ע דהרי זה מסיפא דסיפא שמענו או שהחליד הסכין תחת השני דג"כ סתם קתני השני יהי' איזה מהם שיהי' מטהר לר"ע מנבילה ועוד דסתם שני הוא הושט וכמו שמפורש ברש"י וא"כ החליד בושט ושחט רק הקנה לבדו בהכשר ומטהר לר"ע וא"כ אייתר בבא דהמתין עד שמתה ונראה דכאשר נדקדק במשנה רישא דרישא מיותר ומתחלה נדקדק בסוגיא דגמ' דאותבי' רב אחא בר הונא לרבא וכו' שתי תשובות חדא דהיינו קמייתא וכו' ולכאור' מאי קושיא ודלמא לצדדין קתני שחט את הוושט ופסק את הגרגרת איירי גם בבהמה דנפסלת בשחיטה פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט איירי בעוף דחיותי' זוטר ולכך בפסיקת הגרגרת לחוד הוא נבילה. ונראה דשפיר קמותיב דאף אם תאמר דמיירי בעוף אכתי רמינן עלה אלו טריפות דהרי גם באלו טריפות בעוף שנינו פסוקת הגרגרת ולפי מ"ש דגם מעוף רמינן אהדדי א"כ לר' יוחנן דמשני כאן קודם חזרה מוכח להדיא דקודם חזרה גם בעוף פליג ר"ע וכנ"ל דאינו אלא טריפה בפסיקת הגרגרת אף שלענין התירו בשחיטה די בסימן א' מ"מ אינו נעשה נבילה בזה. ולתירוצו דרבא דאלו אסורות מ"מ הרי נבילה דמטמא מחיים עכ"פ לא חשיב ומדחשיב באלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסיקת הגרגרת מכלל דעד סימן א' אפילו בעוף אינו נבילה מחיים. ומזה ראי' למה שכתב מהרש"א לעיל (דף כ' ע"ב) ברש"י בד"ה וכי מתה עומד ומולק ופירש רש"י והא ודאי עוף בסימן א' מתה היא ולפי מה שהוכחתי מוכח דלרבא לאו מתה מחיים היא ואביי לרבא מקשה התם אלא ודאי כמו שכתב מהרש"א דדוקא התם שכבר חתך רוב בשר לכך חשיב מתה בסימן א' אלא דאכתי אני עומד בקושייתי דמדמותיב רב אחא בר הונא ודלמא הא דתנן או שפסק הגרגרת ואח"כ שחט את הושט בעוף מיירי ומה שכתבתי דגם בעוף שנינו ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת זה אינו קושיא שהרי התוס' כתבו בד"ה ורמינהי וכו' וא"ת דנקט אלו טרפות היינו שאם חתך כזית בשר מחיים דלקי אף משום טרפה וי"ל דאלו טרפות משמע ליה לאחר שחיטה מדקתני כל שאין כמוה חי' ולא קתני כל שאינה חי':
3
ד׳והנה זהו במשנת דאלו טרפות בבהמה דסיים בה זה הכלל כל שאין כמוה חי' אבל במשנת דאלו טרפות בעוף לא סיים בה זה הכלל וכו' וא"כ קושיא מעיקרא ליתא ממשנה ההוא דשפיר איכא למימר דקתני טרפה לענין אם חתך מחיים דלקי משום טרפה ואמרתי אי אפשר לפרש במשנתינו פסק הגרגרת ושחט הושט היינו בעוף דהרי רישא דרישא שחט הושט ופסק הגרגרת ודאי בבהמה מיירי דעוף כבר הוכשר בושט לחוד אפילו לאכילה וסיפא דשחט אחד מהם והמתין עד שמתה ג"כ בבהמה מיירי דעוף הרי הכשרו הוא בסימן א' ומציעתא דפסק הגרגרת נימא דמיירי בעוף א"כ למה הכניס דין עוף באמצע דיני בהמה אלא ודאי כולה מתני' בבהמה מיירי:
4
ה׳ובזה אמרתי לתרץ דלכאורה רישא דרישא מיותר לגמרי דלר' ישבב לא איצטריך דהרי הוא ק"ו מסיפא דרישא דפסק ואח"כ שחט דלא מקרי כל כך פסולו בשחיטה ק"ו שחט ואח"כ פסק [ולגירסת הרי"ף דלא גרסינן במשנה ואח"כ רק בברייתא ניחא קצת ודו"ק] ולר"ע ידעינן מסיפא דהמתין לה עד שמתה, ולפי מ"ש ניחא דאי לאו רישא דרישא הוה מוקמינן פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט בעוף ולכך תני רישא וסיפא ותרוייהו בבהמה ממילא דגם מציעתא דבינייהו ג"כ בבהמה וכנ"ל. אלא דאכתי רישא דרישא מיותר דהרי גם בלי רישא דרישא יש לנו ג' בבות עם סיפא דסיפא דהיינו החליד תחת השני וכו' וכך הי' לו לסדר המשנה שחט סימן א' והחליד תחת השני ופסקו או פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט או שחט א' והמתין עד שמתה ויהי' ג"כ עכ"פ רישא וסיפא בבהמה וממילא גם מציעתא דהיינו פסק הגרגרת וכו' ג"כ בבהמה ואכתי רישא דרישא מיותר. ונראה דרישא דרישא לדיוקא אתי למפשט בעיא דר"ז בניקבו בני מעים בין סימן וכו' דהרי אם נימא דלא מצטרף בזה סימן ראשון עם סימן שני לטהר מידי נבילה והנה בפסיקת הגרגרת ממילא הריאה נטולה שהרי כמאן דמנחא בדיקולא וא"כ קשה ברישא דרישא שחט הושט ופסק הגרגרת מאי אריא פסק הגרגרת אפילו ניקב הריאה לחוד ושחט שוב הגרגרת ג"כ אינו מטהר מנבילה אלא ודאי דשפיר מצטרף ומשום הריאה לחוד לאו נבילה הוא אלא משום פסיקת הגרגרת. ומעתה לפי דרכנו מתורץ מה שהקשיתי לרשב"ל דמיירי משנתינו בשחט במקום חתך למה לי סיפא דהמתין עד שמתה דאי לאו דתני סיפא לא הוה רישא דרישא מיותר דהרי איצטריך לגופה דלר' ישבב אין סימן א' מטהר מנבילה דלא נימא היכא דשחט הושט תחלה כבר טיהר מנבילה דסימן א' לחוד מטהר מנבילה היכא ששניהם ראוים לשחיטה דדוקא פסק הגרגרת תחלה שוב אין הושט מטהר מנבילה דכמו בעוף דסימן א' לחוד מתיר לגמרי ואעפ"כ אינו מתיר אלא בשניהם ראוים לשחיטה והא דתני סיפא או שהחליד תחת השני הוה אמינא שכבר החליד כמו שרצה רבא לאוקמי שכבר פסק אלא דשם הקשה היינו קמייתא אבל החלדה אכתי לא שמענו שפוסל בשחיטה כלל שפיר איכא למימר שכבר החליד ואפילו אם נחשוב זה לדוחק שהרי קאמר תחת השני מ"מ יש לחלק בין החלדה לעיקור וכמו שחילקו הפוסקים לענין מיעוט בתרא דהחלדה פוסל אף במיעוט בתרא משום שהוא דרך שחיטה משא"כ עיקור אבל עכשיו ששנינו שחט א' מהם והמתין עד שמתה מוכח דלר' ישבב אפילו שניהם ראוים אין סימן א' מתיר א"כ אייתר רישא דרישא לדיוקא למפשט בעי' דר' זירא וא"כ ממילא מוכח דסובר ריש לקיש יש טרפות לחצי חיות דאל"כ אין מקום למצוא בעי' דר' זירא כלל וא"כ למה מכשיר בשחט הקנה וניקבה הריאה אלא ודאי משום דכמנחא בדיקולא דמיא. ושפיר קאמר ומי ארשב"ל הכי והא אמר רשב"ל שחט הקנה וכו' אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דליכא למימר משום אין טרפות לחצי חיות דא"כ בלא"ה אי דחי אוקימתא דרשב"ל דהרי אז אין מקום לבעי' דר"ז ומיותר בבא דרישא:
5
ו׳אבל אי לאו אוקימתא דרשב"ל אז רישא דרישא אינו מיותר דאיכא למימר כגירסת הרי"ף דלא גרסינן במשנתינו ואח"כ שחט הושט וא"כ אי לאו רישא דרישא הוה אמינא באמת למימר וכבר שחיט כמו שרצה רבא לאוקמי אלא דקשיא א"כ היינו קמייתא והיינו עכשיו ששנינו רישא דרישא אבל לאוקימתא דרשב"ל מיותר סיפא דהמתין עד שמתה וצריך לומר דתני סיפא כדי שתהא רישא דרישא מיותר למפשט בעי' דר"ז מכלל דגרסינן ואח"כ בפירוש במשנה דמיותר רישא למפשט בעי' דר"ז:
6
ז׳ובזה מתורץ דברי רב אחא ב"י דאמר ש"מ מדרשב"ל מזמנין וכו' ואין מזמנין כותי והקשיתי הרי מדברי רשב"ל עצמו אין כאן הוכחה שיש לפרש טעמו משום חצי חיות ולדידי ניחא דמדרשב"ל דקאמר לתרתי דרשב"ל כיון לאוקימתא דרשב"ל במשנתינו ולהא דאמר שחט הקנה ומאוקימתא מוכח דסבר יש טרפות לחצי חיות וממילא טעמו בריאה משום דכמנחי בדיקולא ואף דקשיין אהדדי הנך מימרא דרשב"ל שהרי הקשה ומי ארשב"ל הכי מ"מ לא קאמר תיובתא ואכתי רשב"ל לתרוייהו אמרינהו:
7
ח׳ובזה ניחא גם אידך שהקשיתי מה דאמר ש"מ מזמנין ישראל והקשיתי הרי זה אינו מוכח מרשב"ל כלל ואדרבה מדרשב"ל איכא למימר דגם לישראל אסורה הריאה וכמו שהקשה מהר"ם מלובלין והנה רש"י פירש דאפשטא בעי' דר"ז כדרך דאפשטא בעיא דאילפא והקשה מהר"מ מלובלין דלמא שאני התם במצטרף להתיר שאר העובר באכילה להכי מצטרף גם לטהר היד מנבילה משא"כ בניקבו בני מעיים אין כאן שום צירוף להתיר באכילה לא מצטרף ג"כ לטהר מנבילה ותירץ מהר"מ דמזה גופה דמצטרף להתיר שאר העובר באכילה איפשט גם בעי' דר"ז שהרי חזינן אף שלא שוו שני הסימנין בהתירא דידהו מצטרפי דאל"כ לא הי' להם להצטרף גם להתיר שאר העובר באכילה שהרי סימן ראשון בא להכשיר גם היד וסימן שני בא להתיר רק שאר העובר ולא היד. ולפי זה אם נימא דאם שחט הקנה תכף נאסרה הריאה לישראל גם כן דהוה כמו שמוציא הריאה בין סימן לסימן כמו שהקשה מהר"ם א"כ לפי זה ממילא מוכח דסימנין מצטרפים אף שחלוקים בהיתר דידהו דאל"כ לא משכחת שחיטה להתיר כלל כי אם שיאמן ידו וישחוט שני הסימנין כאחד בצמצום דאל"כ הרי ההיתר חלוק בין סימן ראשון לשני שהרי הסימן הראשון בא להתיר הכל וסימן השני בשום אופן לא יתיר הכל שאם הוא הושט לא יתיר הריאה ואם הוא הקנה לא יתיר בני מעים ואם הם חלוקים אינם מתירים כלל והרי הוא נבילה ולא תשכח שחיטה כשרה כי אם בנשחטו שניהם יחדיו ולא משכחת שום דין מדיני משנתינו דמה אריא פסק או החליד השני אפילו שחטו ממש כיון שלא שחטו כאחד הרי הוא נבילה אלא ודאי דמצטרפי וכבר איפשט בעיא דר"ז דהרי כיון שמצטרף היתר באכילה אף בחלוקין ק"ו לטהר מידי נבילה ועכשיו אייתר רישא דרישא דליכא למימר למפשט בעיא דר"ז שהרי מגוף דיני משנתינו ממילא איפשט בעיא דר"ז אלא ודאי סברת מהר"מ ליתא והריאה או בני מעים ודאי לישראל מותרים ואין כאן שחיטה חלוקה כלל ולא איפשטא בעי' דר"ז מגוף משנתינו ואיצטריך רישא דרישא למפשט בעי' דר"ז ושפיר אמר ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל וכו' דגם זה מוכח מאוקימתא דרשב"ל מדאייתר רישא למפשט בעי' דר"ז ודו"ק:
8
ט׳שם במשנה השוחט בהמה וכו' הא דלא תני סתם השוחט ולא יצא דם כשר ונאכל בידים וכו' משום דקמ"ל דאף דם חי' ועוף מכשיר אף דטעון כיסוי ואינו נשפך כמים מ"מ לענין הכשר מחשיב נשפך כמים ועיין בתוס' בד"ה השוחט. אי נמי להך אוקימתא דמוקי בגמ' בחולין גרידא וכרשב"א א"כ לכך תני הני פרטי וחשב גם חי' בזה הראה דלא מיירי בנעשו עט"ק שחיה אין דרך לאכלה עט"ק וכדמקשה לקמן חי' בקדשים מי איכא ולהך אוקימתא דאתי' כרשב"א לא אמרינן בשר בבשר מחליף. ולהך אוקימתא דמוקי בנעשה עט"ק היא גופה קמ"ל דגם בחי' שייך עט"ק דלא תימא דבטלה דעתו קמ"ל דבשר בבשר מחלף:
9
י׳שם כשרים ונאכלים בידים מסואבות הנה הא דנאכלין בידים מסואבות משום שצריכא היא לאפוקי מדר"ש דסובר הוכשרו בשחיטה וגם שמעינן מינה דאם יצא דם אינן נאכלין בידים מסואבות וכו' ושמעינן שיש שלישי או בחולין גרידא כרשב"א אי בנעשו עט"ק ולאפוקי ממאן דסובר לאו כקודש דמי אבל הא דתנן כשרים לכאורה יפלא פשיטא ומהי תיתי יהיו אסורות. ונראה משום דבריש פרקין דרשינן לשחיטה מן הצואר אי משום דכתיב ושחט במקום ששח חטהו והיינו הוציא דמו כדפירש רש"י שם ואי משום דכתיב וזבחת במקום שזב ע"י חתוי וא"כ הוה אמינא דאם לא יצא דם אין נקהו ולא זב ויהי' אסור קמ"ל דמותר. ומדברי רבינו הגדול בפ"ד ממ"א למדתי פירוש אחר דהי' מקום לאסור משום מסוכנת עיין שם בהלכה י"ג:
10
י״אולדברי הרמב"ם ניחא מה דקשיא ליה למה הוצרך למתני כשרות ונתני רק נאכלים בידים מסואבות וכיון שנאכלין ודאי שכשרים אבל אם ההוה אמינא לאסור הוא דלא נימא דהיא בכלל מסוכנת איצטריך למתני כשרים אף שלא פרכסו ואי לאו דתנן בהדיא כשרים אף ששנינו ונאכלי' הוה אמינא דהיינו ע"י פרכוס כדין מסוכנת קמ"ל כשרים אף בלי פרכוס:
11
י״בשם ר"ש אומר הוכשרו בשחיטה פרש"י מגו דשריא שחיטה וכו' ולפי זה אני מסופק בקדשים אם שחיטה מכשרת לר"ש דבחולין השחיטה מתרת ואין צריך שום מעשה אחר השחיטה להתיר הבשר ולכן מחשב תכף אוכל גם לענין טומאה אבל בקדשים לא הותר ע"י שחיטה לאכילה כי אם ע"י הזריקה וא"כ יש לומר שאין שחיטת קדשים מכשרת הבשר אפילו לר"ש. או דלמא כיון שעכ"פ מתיר משום אמ"ה אלא שיש בו איסור אחר בשביל קדשים קודם זריקת הדם ולכן הואיל ומוציא מידי אמ"ה שוב מחשב אוכל וכן נראה מדברי רש"י במשנה שכתב בד"ה הוכשרו מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אמ"ה וכו' ולמה לא כתב רש"י סתם מידי דשריא שחיטה להך בשר ופשיטא משום אמ"ה מתיר אלא הכוונה אפילו עדיין יש איסור אחר מ"מ מכשירו להיות אוכל ונ"מ גם בחולין בשוחט את הטרפה אם השחיטה מכשרת או לא ואף דלקמן (דף קכז ע"ב) במשנה באבר ובשר המדולדלים ונשחטה הבהמה קאמר ר"ש דלא הוכשרו בשחיטה הואיל ועדיין אסורים באכילה עיין שם דקאמר רב אשי בשחיטה מכשרת קמפלגי נראה דשאני התם שעדיין אסור משום אמ"ה ועיין ביו"ד סי' ס"ג ובסי' נ"ה בש"ך ס"ק י"א אלא דתינח אבר המדולדל אבל בשר המדולדל שודאי אינו אסור משום אמ"ה רק משום בשר בשדה טרפה כמבואר בסימן ס"ג ואפ"ה קאמר ר"ש לא הוכשר בשחיטה וא"כ הה"ד טרפה. ונראה דשאני בשר המדולדל שכבר גם בחיי הבהמה אינו אסור משום אמ"ה לר' יוחנן (דף קב ע"ב) וגם אחר שחיטה אסור משום בשר בשדה טריפה כמו בחיים ולא עשתה השחיטה שום פעולה ולריש לקיש דאסור בחיים משום אמ"ה לדידי' גם אחר שחיטה אסור בשר המדולדל משום אמ"ה כמו אבר. ולכאורה יש להביא ראי' מדברי רש"י דשחיטת טרפה מכשרת לר"ש כמו בכשרה דהרי לקמן (דף לה ע"ב) דאמרינן שחיטה מכשרת ולא דם כתב רש"י ונ"מ שאם נפל דם שחיטה על הזרעים וכו' ולמה לא כתב רש"י נ"מ לענין הבהמה עצמה ששחט ונמצא טרפה שאז השחיטה לא מכשרה ואלו הי' הדם מכשרה הוה מועיל אף בטרפה אלא ודאי דלענין הבהמה השחיטה עצמה מכשיר אפילו בטרפה. ואמנם אין מזה ראיה דלענין טריפה ליכא נ"מ שאפילו אם הי' סובר ר"ש דגם דם מכשיר מכל מקום היינו דם שחיטה ולר"ש שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואף דלרש"י לקמן (דף לה ע"ב) שייך לר"ש דם חללים בבהמה מ"מ זה לא מקרי לרש"י דם חללים דדוקא ע"י גיסטרא מן הצואר מקרי לרש"י דם חללים וכמו שפירש רש"י לקמן בפ' העור והרוטב (דף קכא ע"ב) ואפילו לרבנן אני מסופק אם דם שחיטת טרפה מכשיר דהרי מעל הארץ תשפכנו כמים ילפי דם שחיטה ושם מיירי בשחיטת כשרה דלעיל מיני' כתיב כאשר יאכל הצבי והאיל כן תאכלנו וא"כ בנאכלת מיירי והדבר צריך תלמוד ונלע"ד דודאי מכשיר שהרי במס' מכשירין פרק ויו משנה זיין תנן דם שחיטה בבהמה חי' ועוף הטמאין אינו מכשיר מכלל דבטהורין אפילו בטרפה מכשיר.
12
י״גומותר בחולין ובמעשר וחכמים אוסרים במעשר הנה בחגיגה עלה על דעת המקשה דחכמים אוסרים אף באכילה דחולין וכאן עלה על דעת ההוה אמינא דחכמים אוסרים גם בנגיעה דמעשר ועיין בחגיגה (דף יח ע"ב) בתוס' בד"ה כאן. ואומר אני דהנך תרי איסור נגיעה במעשר או אכילה בחולין מיגד אגידי ואי אפשר לפרש בדברי חכמים חד בלי אידך שאם אתה אומר דחכמים אוסרים אף בחולין א"כ קשה הרי מפורש בדברי חכמים מעשר וצריך לומר דלענין נגיעה הזכירו מעשר אבל אם אנו רוצים לומר שמודים חכמי' לר"מ בנגיעה במעשר על כרחך דמודו גם באכילה דחולין וזה פשוט מאד ואם כן כאן דמתקיף רב שימי דדלמא מודו חכמי' בנגיעה דמעשר הוכרח להקדים שמודו גם באכילה דחולין. ובזה אין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' בד"ה ובאכילה דחולין ודו"ק:
13
י״דשם דלמא ה"מ בטומאה דאורייתא וכו' הנה אם בשלישי בחולין לר"ע שהוא מפורש בקרא רצה לחלק בטומאה דרבנן שלא גזרו בו שלישי א"כ ק"ו שיש לומר כן בחיבת הקודש דמכשיר ולומר ה"מ בטומאה דאורייתא אבל דרבנן לא וא"כ היכי קאמר בריש שמעתין ותו בקדשים כי לא יצא מהם דם לא מתכשרי וליתכשרי בחיבת הקודש דקיי"ל חבת הקודש מכשרתן ולסברא זו מאי קושיא ודלמא הא דקיי"ל חיבת הקודש מהני ה"מ בטומאה דאורייתא אבל ידים שהוא טומאה דרבנן לא מהני ועוד דלפי קושיא זו דלהכי לא מוקי כר"ע משום דלמא ה"מ דאורייתא היכי מוקי לה בחולין עט"ק ודלא כר"י וכתב רש"י אבל כר"א מתוקמא דהא סתם קאמר שלישי שלישי וכו' ע"ש וג"כ קשה דלמה ה"מ דאיכא שלישי בחולין עט"ק בשלישי שהוא דאורייתא בקודש אבל ידים דבקודש גופי' דרבנן מודה ר"א דלא עביד שלישי בחולין עט"ק ולכן נלע"ד דמן הסתם אין זה סברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן רק לר"ע מביא ההכרח לזה כי היכי דלא נימא דסתם משנה דסוף זבחים אלו פוסלין את התרומה דמשמע דוקא תרומה ולא חולין תיתי דלא כר"ע ועיין בתוס' בסוף ד"ה ה"מ:
14
ט״ותוס' בד"ה האוכל וכו' וא"ת ואמאי הוה ראשון בשני סגי וכו' וכתב מהרש"א ואין להקשות דל"ל לעשותו אפילו שני הלא בשלישי סגי דג"כ נפסול גופו מלאכול תרומה וכו' עיין בדבריו שהאריך בדחוקי'. והנלע"ד דהא ודאי לא שייך למימר דאוכל אוכל ראשון יהי' שלישי דממ"נ או שנעשה אוכל כשאכל או שיהי' כנוגע שיורד מדרגה אחת אבל שדבר המטמא חבירו שירד המקבל ב' מדרגות ולכן הקשו בשני סגי אבל לקמן (דף לד ע"א) בד"ה שני שני למה הוצרכו לומר משום משקין דמעשר דמשום תרומה הי' סגי לעשותו שלישי דמשני ראוי לירד מדרגה א' להיות שלישי ולכן הקדימו שם משום משקין דמעשר ובחידושינו למס' שבת הארכנו בזה:
15
ט״זשם בגמ' חיה בקדשים מי איכא לפי היש מפרשים שהביאו התוס' לעיל (דף כד ע"ב) בד"ה והביא תחלת הצהוב וכו' בשם הירושלמי דבבמה הותר להקריב כל מיני עופות גם חיות חוץ ממיני' טמאים ובזה רצו שם לומר דהך בעי' דתחלת הצהוב מיירי בבמה א"כ מאי מקשה הגמ' חי' בקדשים מי איכא ודלמא בבמה מיירי אמנם למסקנת התוס' שם דהירושלמי איירי דוקא בבמה לבני נח ניחא והי' מקום להתוס' שם להוכיח כסברתם מסוגיא דשמעתין:
16