ציון לנפש חיה על חולין מ׳ אTziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 40a
א׳בגמרא פסולה אין ז"מ לא ורמינהי יהנה התוס' לעיל (דף לח ע"ב) הקשו היכי דייק ז"מ לא והא לעיל קתני ר"א אומר פסולה אע"ג דאסור בהנאה וכן הקשה הרשב"א כאן. ונלע"ד בהקדים דעת הרא"ה שאף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסורה הבהמה שבשחיטתה לא הותרה ושחיטה זו לאו שחיטה מקרי. והנה הרגיש הרא"ה בעצמו במה שקשה לדעתו דא"כ מה פריך משנים אוחזים וכו' והא פסולה תנן במתני' והיינו איסור אכילה. והטעים הרא"ה הדבר בנועם דבריו דטעם פסולה ולא ז"מ היינו משום דהר מחובר הא לנדא אפילו ז"מ הוה. והנה דבר זה לא הוזכר במשנתינו ומתניתין נקט להר משום רישא אבל בסיפא בשנים ששחטו דלמא אפילו לגדא נמי פסולה אין ז"מ לא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואמרתי דא"כ למה נקט במשנתינו א' לשום אחד מכל אלו. והוצרך לשנות הדבר לקמן במשנה השוחט לשם קדשים והוה לי' למתני סתם שנים אוחזין ושוחטין א' לשם דבר הפסול וכו' והיה כולל כל הפסולים יחד אלא ודאי שלא היה יכול לכלול כל הפסולים לפי שיש פסולין שאפילו ז"מ נמי הוה בשנים ששחטו ושפיר פריך לקמן אמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולפי זה מוכח דמשנתינו פסולה דוקא דאי פסולה משמעו גם ז"מ למה נקט אחד מכל אלו הוה ליה למימר סתם אחד לשם דבר פסול וכו' שחיטתו פסולה והיה כולל כל הפסולין כל אחד כדינו מה שהוא זבחי מתים גם בשנים כן דהא פסולה משמעותו גם ז"מ אלא ודאי דמשנתינו פסולה דוקא. ובזה נלע"ד לתרץ לפי שטת התוס' והרא"ש דגם באית לי' שותפות שייך לומר לצער שותפו מכוין ולכן הוכרח במסקנא לתרץ דמיירי בישראל מומר א"כ תינח בשוחט לשם ע"ז אבל בסיפא בשוחט לשם קדשים דג"כ תנן ב' אוחזין וכו' קשה דהתם לא שייך מומר וא"כ נימא לצעורי מכוין והבית יוסף נדחק בזה דסיפא דאסור רק מפני מראית עין לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובזה אמרתי דרש"י לשיטתו שפירש כאן בריש הסוגיא דבשוחט לשם הר אפילו באכילה אינו אסור רק דדמיא לשחיטת ע"ז וכדתנן לקמן השוחט לשם נידר ונידב וכו' וא"כ לרש"י משנתינו ג"כ משום מראית עין כמו בשוחט לשם קדשים ואפ"ה הקשה בגמרא מהא דב' אוחזין ואי ס"ד דגם בשותפות שייך לצעורי והדר ביה מתירוץ הראשון א"כ קשה סיפא דבשוחט לשם קדשים לא שייך מומר ואפ"ה אוסר בב' אוחזין בסכין אלא ודאי דגם תירוץ הראשון נשאר דבאית ליה שותפות לא שייך לצעורי ובהכי מיירי סיפא ולכן. פירש רש"י במסקנא וה"ה דמצי לאוקמה בשותפות אמנם תירוץ הב"י דוחק ולכן נלע"ד דס"ל להתוספות והרא"ש כשטת הרא"ה דלענין איסור אכילה לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו אם מכוין לצעורי מ"מ אינה מתירה בשחיטה זו ולכן מגוף הדין דשחיטתו פסולה אין כאן קושיא דפסולה תנן אסורה בהנאה לא תנן רק עיקר הקושיא מדיוקא דתנינא לשום א' מכל אלו ולא תני סתם לשם דבר פסול אלא ודאי דאיכא דבר פסול שאפילו ז"מ נמי הוה והיינו בשוחט לשם ע"ז ומכלל דאוסר דבר שאינו שלו ובזה שפיר קם התירוץ בישראל מומר ולהכי גם במשנה דלקמן בשוחט לשם קדשים פירש וקאמר לשם אחד מכל אלו ולא קתני לשם דבר הפסול סתם אלא דאי התוספות ס"ל כנ"ל א"כ נסתר קושייתם (דף לח ע"ב) שהקשו דדלמא פסולה הוה זבחי מתים ורש"י ג"כ לשטתו דרש"י על כרחך לא ס"ל כהרא"ה דאי הוה רש"י סבר כהרא"ה א"כ למה הוכרח רש"י לפרש דמשנתינו דקתני בשוחט להר פסולה הוא מדרבנן משום דדמיא לשחיטת ע"ז ומחלפא ביה והרי לדעת הרא"ה בלא"ה אסורה דהוה ליה אינו זבוחה שהרי כיון שהוא מכוין לעבודה זרה אף שאין ההר נעשה ע"ז מ"מ איהו בכוונה זו שוחט והוה ליה כנחירה בעלמא ולא גרע משוחט בהמת חבירו דג"כ אינה נעשית תקרובת ומ"מ אסורה לדעת הרא"ה משום אינה זבוחה אלא ודאי דרש"י לא ס"ל כהרא"ה. ומה שכתב בתבואת שור שהרא"ה ג"כ לא אסר לה רק מדרבנן ולא מן התורה אני תמה דבשלמא אם הרא"ה מדאורייתא אמרה א"כ מסברא אמרה ואין צריך ראיה על זה דסבירא ליה דמצד הסברא זה לאו שחיטה הוא רק כנוחר ומעקר אבל אם מדאורייתא מודה הרא"ה שמותרת אלא דס"ל שחכמים אסרוה א"כ מנ"ל להרא"ה דבר זה והיכן מצא גזרה זו בכל מכילתין ולפי מה שכתבתי ניחא קצת דהרא"ה ס"ל כדעת התוס' והרא"ש דלמסקנא הדר ביה משנויא דאית ליה שותפות דגם בשותף שייך לצעורי מכוין והוה קשה ליה קושיית הב"י ממשנה דלקמן בשוחט לשם קדשים אלא ודאי כמ"ש שמגוף הדין אין כאן קושיא דבאכילה אסורה רק מדיוקא ממה דלא קתני סתם א' לשם דבר פסול וכנ"ל ומזה הוכיח הרא"ה דעכ"פ באכילה אסורה:. אמנם כל עיקר טעמו של התבואת שור שפירש דברי הרא"ה שאסורה רק מדרבנן הוא להצילו מקושיית הרשב"א שהקשה במשמרת הבית דא"כ מאי מקשה במסקנא לרב נחמן מדאוקימנא בחטאת העוף וחצי קנה פגום הרי שפיר לא משכחת לה לשחוטי חוץ כי אם בכה"ג דאל"כ כיון שנאסרה באכילה שוב הוה כמחתך בעפר. אומר אני לעולם הרא"ה מדאורייתא אסרה באכילה ואעפ"כ יש להצילו מקושיית הרשב"א דהנה מסדרה של ברייתא זו יש להוכיח דאדם אוסר דבר שאינו שלו דאי מטעם אין אדם אוסר ולא מיירי בחצי קנה פגום וגם לא מיירי באומר בגמר זביחה א"כ חל עבודה זרה קודם שחוטי חוץ אלא שאף שגברא בחטאת קאי מ"מ הבהמה לא נאסרה וחל אח"כ שחוטי חוץ א"כ הוה ליה למימר השוחט חטאת בשבת לע"ז בחוץ דהרי איסור עבודה וחטאת דידיה חל קודם לחטאת של שחוטי חוץ אלא ודאי מדנקט כסדר הזה לדיוקא אתי דוקא היכא דלא חל ע"ז קודם לשחוטי חוץ הוא דחייב הא אם חל ע"ז קודם תו לא מחייב משום שחוטי חוץ שכבר נאסרה והוה כמחתך ומוכח שיכול לאסור החטאת אף שאינו שלו:
1
ב׳ומעתה מוכח שאוסר אפילו בהנאה משום תקרובת ע"ז דאי ס"ד שאינו אוסר דבר שאינו שלו ואעפ"כ אם ע"ז חל קודם אינו חייב משום שחוטי חוץ שכבר נאסר בתחלת שחיטה דהוה כנוחר מ"מ אכתי משכחת לה שיחול איסור ע"ז קודם ואכתי יתחייב משום שחוטי חוץ וכגון בחטאת העוף ולא היה חצי קנה פגום ובתחלת שחיטת מיעוט קמא דקנה כבר נתחייב משום עובד ע"ז ובעוף אכתי לא נאסרה שאינו אוסר דבר שאינו שלו ואף דהוה כנוחר לא יהיה אלא חצי קנה פגום ובגמר הקנה שאז נאסר משום דבאכילה אוסר אז חל שחוטי חוץ ובהדי הדדי קאתי איסור אכילת העוף ושחוטי חוץ וא"כ קשה למה נקט בחוץ לע"ז הוה ליה למימר רבותא יותר שאפי' לע"ז בחוץ אלא מדנקט חטאת מכלל דבעוף קאי וחייל איסור אכילה ושחוטי חוץ בהדי הדדי והוה ידעינן חדא דאית בה תרתי הוה שמעינן דבאכילה אוסר דבר שאינו שלו מדנקט חטאת ולא נקט זבח שהוא בהמה והוה ידעינן דבהנאה אינו אוסר דאל"כ כיון שנאסר בתחלת הסימן בהנאה שוב הוה מחתך בעפר אלא ודאי מדנקט בחוץ לע"ז מכלל דבעינן שלא יחול ע"ז קודם ומיירי בחצי קנה פגום דכולהו בהדדי קאתי ומוכח דאוסר גם בהנאה ושפיר קשיא לרב נחמן ומתרץ דקניא לכפרה וכדידיה דמיא ולכך אוסר אפילו בהנאה במעשה כל דהו ולפי זה יש לתרץ גם לרב אדא בר אהבה דלדעת המשמרת הבית רב אדא סובר כרב הונא ולדידיה ליכא לתרץ חצי קנה פגום דהא איהו סובר ושט דוקא לעיל (דף כח ע"א) וקושיא זו הקשו חכמי קהילתנו. ולא עוד אלא אפילו אם נימא דמה דמוקי רב אדא במס' ע"ז (דף נד ע"א) שניסך לה יין בין קרנים שזה מקרי מעשה רבה כשם שלענין היין עצמו נקרא מנסך מעשה רבה לדעת רש"י ה"נ מקרי מעשה רבה לענין הבהמה עצמה ונימא דלרב אדא דוקא מעשה רבה אוסר. מ"מ אכתי תקשה שהרי במסקנא גם לרב נחמן ליכא לאוקמי רק בחצי קנה פגום מדנקט חטאת. אמנם אמינא דאי הוה סבר רב אדא מעשה רבה לא הוה חטאת תיובתא דהא צריך להבין מה דמקשה במסקנא לרב נחמן מדאוקימנא בחטאת העוף ופירש"י ואע"ג דלהנך רבנן לא מצי למתני זבח וכו' אפילו הכי מדלא נקט עולה דשכיח ולא הוה נמי דידיה ונקט חטאת מידי דאיתיה בעוף בסימן אחד ודאי טעמא משום דחצי קנה פגום עיין ברש"י וא"כ קשה לעיל בתחלת הסוגיא שהקשה אי הכי מאי אריא חטאת וכו' דפירש"י בלישנא אחרינא דלהקשות לרב הונא קאמר דמשמע דבלא רב הונא הוה ניחא ליה והא גם בלי ר"ה הוה קשה לשמעינן עולה וצריך לומר כמו שכתב מהרש"א דהא לאו קושיא היא דמה לי חטאת מה לי עולה א"כ למסקנא מאי מקשה לרב נחמן. והתוספות הרגישו בזה בסוף ד"ה אי הכי ונדחקו. אבל רש"י ודאי לא כיון לדבריהם שהרי רש"י פירש למסקנא דעולה שכיח ואי כסברת התוספות בלא"ה הוה ליה למימר עולה כי היכי דלא נימא דוקא חטאת בחצי קנה פגום וכמ"ש התוס'. ועוד כיון דרש"י פירש דיותר ראוי למימר עולה משום דשכיח טפי א"כ ממילא קשה תחלת הסוגיא דמקשה אי הכי לרב הונא והרי ולטעמיך קשה לתני עולה וליכא למימר כתירוץ מהרש"א דמה לי חטאת או עולה דהרי עולה שכיח יותר. ומתחלה אמינא ע"פ סברת התוספות שאחרי שכבר המציא הסברא דחצי קנה פגום הקשה לרב נחמן א"כ ממילא אי רב אדא בעי מעשה רבה לא קשה לדידיה ולא מידי ולא מוקי כלל בחצי קנה פגום ולא מוקי כלל בעוף כי אם בבהמה ונקט חטאת למעוטי זבח שהוא שלו ונאסר במעשה כל דהו ותו לא מחייב משום שחוטי חוץ והא דנקט חטאת ולא נקט עולה אמינא כמהרש"א דמה לי חטאת ומה לי עולה וחדא מינייהו נקט וליכא למימר דהשתא דנקט חטאת איכא למטעי בעוף ובחצי קנה פגום דלרב אדא אי אפשר למטעי בזה כלל דהרי איהו סבר ושט דוקא ולא קנה וא"כ שאין זה טעות שוב אין שינוי בין חטאת לעולה וחדא מינייהו נקט וכל זה לשטת התוס' אבל רש"י דאסברה לן דעולה שכיח ויותר ראוי למימר עולה הדרא קושיא לדוכתא לרב אדא:
2
ג׳ואומר אני דלרב נחמן דס"ל אין אדם אוסר אפילו במעשה רבה שפיר הקשה במסקנא אבל מתחלה כאשר הקשה לרב הונא רצה רק להקשות לרב הונא דסובר מעשה זוטא ורוצה רק להוכיח דעולה מעשה רבה קאמר וכמו שפירש רב פפא דאי לאו רב הונא דאמר סימן אחד לא הוה חטאת תיובתא דמאי מעשה מעשה רבה א"כ בלא רב הונא הוה ניחא ליה דנקט חטאת למעוטי שלמים שהם של בעלים ומתסרי בסי' אחד והא דלא נקט עולה היינו משום דחטאת משכחת לה בין בחטאת העוף ובין בחטאת בהמה ואי הוה נקט עולה לא משכחת לה רק בעולת בהמה ולא בעולת עוף דהא ודאי אף דלענין שחוטי חוץ בעינן בעולת עוף ב' סימנין דומיא דהכשרו בפנים מ"מ לענין עבודה זרה בסימן א' מעשה רבה מקרי שהרי סימן זה מתיר להדיוט ואין לך מעשה גדול מזה וא"כ מכי שחט סימן אחד כבר נאסרה ואידך מחתך בעפר ולא מחייב משום שחוטי חוץ כי אם בעולת בהמה דלא מקרי בבהמה מעשה רבה כי אם בשני סימנין וא"כ איסור ע"ז ושחוטי חוץ בהדי הדדי קאתי אבל חטאת משכחת לה בין בבהמה בין בעוף דבשניהם חלים יחד איסור ע"ז ושחוטי חוץ בבהמה שניהם חלים בשני סימנין דקודם לזה לא מקרי מעשה רבה ובעוף דמקרי מעשה רבה בסימן אחד ואז חל גם שחוטי חוץ וא"כ בלא רב הונא ניחא דנקט חטאת למעוטי שלמים אבל לרב נחמן דסובר אפילו במעשה רבה אינו אוסר של חבירו וא"כ גם עולה משכחת בין בבהמה ובין בעוף שיתחייב גם משום שחוטי חוץ שהרי לא נאסרה כלל א"כ שפיר הקשה דלמא נקט חטאת ולא עולה אלא דמיירי בחצי קנה פגום:
3
ד׳ותירוץ זה לא יספיק לתרץ את רב אדא דלדידיה אף אי בעי מעשה רבה מ"מ משכחת עולה בין בבהמה ובין בעוף שהרי דרך השחיטה הקנה קודם ובשחיטת הקנה לחוד לדידיה לא מחשב מעשה רבה אפילו בעוף שהרי לרב אדא אין הקנה מותבר לחודיה להדיוט ובגמר שחיטת הושט באו כאחד איסור ע"ז ושחוטי חוץ ואף דרב אדא בר אהבה מודה בקדשים כדאמרינן לעיל היינו כיון דאיכא שדרה ומפרקת והיינו במולק אבל בשוחט בחוץ לא תתבר שדרה ומפרקת. וא"כ לרב אדא הדרא קושיא לדוכתא מ"ש חטאת דנקט. ולא נקט עולה [ואולי זה כיון רש"י דמולק פטור דבמולק משכחת חטאת ולא עולה דבעולה במליקה סימן אחד הוא מעשה רבה אף לרב אדא כיון דאיכא שדרה ומפרקת] ואולי אדרבה משום הכי ניחא לרב אדא דלדידיה קשה ולטעמיך מ"ט לא נקט עולה:
4
ה׳עוד נלע"ד לתרץ מה דמתחלה הקשה אי הכי לרב הונא והוה ניחא ליה אי לאו ר"ה ולבסוף מותיב מיניה לרב נחמן. דהנה אי אמינא דעולא מעשה רבה בעי א"כ ניחא הך ברייתא דאיכא למימר הך ברייתא ר' עקיבא דלעיל (דף לב ע"ב) קודם חזרה שנאה ולר"ע סימן אחד מטהר מידי נבילה אפילו בבהמה וא"כ הוה סימן אחד מעשה רבה וא"כ בשום זבח לא משכחת שלא יקדים איסור ע"ז לשחוטי חוץ דבסימן שנטהר מידי נבילה מחשב מעשה רבה ונאסר משום ע"ז ושוב בסימן שני מחתך בעפר ולא מחייב משום שחוטי חוץ ולכך נקט חטאת והיינו חטאת העוף דבגמר הסימן ע"ז ושחוטי חוץ בהדי הדדי אתי אבל עולת העוף לא מחייב משום שחוטי חוץ כי אם בשני סימנין ובסימן אחד כבר נטהר מידי נבילה ונאסר משום ע"ז. ולפי זה רווחא לן דאפילו נימא דלרב הונא פריך מ"מ לא איצטריך לן למימר דאתיא כר"י הגלילי אלא אפילו לרבנן ומ"מ בלא רב הונא ניחא דלא נקט זבח משום דאתיא כר"ע דקודם חזרה. אבל לרב נחמן דאפילו מעשה רבה אינו אוסר של חבירו א"כ שפיר קשה מאי אריא חטאת נתני זבח ואפילו אי ר"י הגלילי היא נתני עולה. והא דמקשה לעיל מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתא וכו' ומאי קושיא ודלמא גם רב הונא סבר מעשה רבה אלא דסימן אחד מקרי מעשה רבה הואיל ומטהר מידי נבילה הא לאו מלתא דאף דאיכא לאוקמי ברייתא כר' עקיבא דקודם חזרה וכמו דמוקי לעיל (דף לב ע"ב) למשנה דאלו טרפות כר"ע דקודם חזרה ואף שר"ע עצמו חזר בו משנה לא זזה אבל איך אפשר לאוקמי למלתא דרב הונא כר"ע דקודם חזרה הלא ר"ע עצמו חזר בו ואיך יסבור רב הונא כוותיה אלא ודאי דרב הונא מעשה כל דהו קאמר. וגם תירוץ זה לא יספיק לרב אדא דכי היכי דאיהו סובר לעיל (דף כח) ושט דוקא ומאי אחד המיוחד הכי נמי מה ששנינו (דף לב) או שחט אחד מהם וכו' דסובר ר"ע דסימן אחד מטהר מידי נבילה היימו ג"כ אחד המיוחד דהיינו הושט אבל הקנה לחוד אפילו קודם שחזר בו לא הוה מטהר מידי נבילה וכיון דדרך שחיטה הקנה תחלה א"כ משכחת בכולהו זבחים אי בעינן מעשה רבה ע"ז ושחוטי חוץ כאחד ואפילו לר"י הגלילי עכ"פ משכחת בעולה כמו בחטאת וכנ"ל ובמה שכתבתי שמתחלה שהקשה אי הכי לרב הונא פריך ובלי רב הונא לא הוה קשה מעולה וכנ"ל ניחא לי דלפי סברת המהרש"א דגם שם הוה קשה מעולה אלא דסבר מה לי עולה ומה לי חטאת קשה לי מה פריך לתני זבח והרי התוס' הקשו אמאי חייב בשבת אשחוטי חוץ כיון דמיירי בחטאת העוף שהוא קרבן יחיד ואינו דוחה שבת ותירצו כיון שאם זרק הורצה הוה מתקבל בפנים ואע"ג דאותו ואת בנו בחוץ פטור משום מחוסר זמן שבת לא מקרי מחוסר זמן וכו' ולפי זה מאי מקשה לרב הונא לתני זבח דלמא רב הונא סבר דשבת מקרי מחוסר זמן כמו אותו ואת בנו וחטאת מיירי בשעירי ר"ח או רגלים דדחו שבת והוה שפיר מתקבל בפנים ולכך לא נקט זבח דשום זבח מקדשים קלים לא דחי שבת ואי קשיא דלתני עולה שיש ג"כ עולת ציבור דדחי שבת הרי גם בלי רב הונא ג"כ קשה לתני עולה:
5
ו׳אבל לפי מה שכתבתי דלהכי לא קשה לו מעולה בלי רב הונא משום דעולה לא משכחת בעוף דבסימן א' כבר מחשב מעשה רבה או משום דאתיא כר"ע ובסימן אחד מטהר מידי נבילה משא"כ חטאת מיירי בחטאת העוף דבסימן א' אתיין בהדי הדדי וכל זה בלי רב הונא אבל לרב הונא דנימא דמשום הכי קתני חטאת דמיירי בשל צבור דדחי שבת וא"כ קשה לתני עולה דליכא לתרץ שום תירוץ דלהכי ננקוט חטאת יותר מעולה שהרי גם חטאת רק בבהמה מיירי דהיינו של צבור ומיירי באומר בגמר זביחה וא"כ הה"ד עולה. עוד נלע"ד לתרץ מה שמתחלה ניחא ליה בלי רב הונא ובסוף מותיב מברייתא זו עצמה לרב נחמן. והנה יש מקשים על קושיית הגמרא אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר והקשו דלמא ברייתא זו מיירי בשוחט להר שעובדו בסייף ומשום תקרובת ע"ז לא נאסר והנה קושיא זו הבל דמ"ט לא נאסר משום תקרובת ע"ז היינו משום דהר לא מקרי ע"ז אע"ג שעובדו בסייף וא"כ הרי בברייתא קתני בהדיא השוחט חטאת וכו' לעבודה זרה וא"כ לא מיירי במחובר אלא דאפילו אם היה כאן ריח קושיא נלע"ד ג"כ לתרץ דהנה התוס' הוכיחו דרב הונא לאו דוקא קאמר לפני ע"ז דאל"כ מאי מקשה בסמוך אשחוטי חוץ לא חייב דלמא התם מיירי בלא שחט לפני ע"ז ולכאורה יפלא שהרי התוס' כתב בד"ה חייב דלא נקט יוה"כ אלא הני דאשמעינן חידוש וכו' ואי ס"ד דמיירי בגוונא דלא שחט בפני ע"ז א"כ אין שום חידוש בשחוטי חוץ. אמנם צריך לומר דהיא גופה קמ"ל דאינה נאסרת שלא בפני ע"ז מדחייב משום שחוטי חוץ. אלא דקשיא אי שלא בפני ע"ז א"כ לא נאסרה כלל ועדיין היא מותרת וא"כ תיקן כאן להוציא מידי נבילה ולהתיר אפילו לישראל משום נבילה ואף דבלא"ה אסורה משום שחוטי חוץ מ"מ שחוטי חוץ אין בו טומאה נבילה מטמא ושפיר תיקן וא"כ אין כאן שום רבותא משום שבת בשלמא למה דרצה להקשות מזה על רב הונא היינו שלא נאסר במעשה כל דהו כי אם במעשה רבה ולבסוף נאסרה בגמר זביחה משום ע"ז ויש בו אפילו טומאת אוהל ככל תקרובת ע"ז ואין כאן תיקון משום נבילה וכמו שפירש רש"י בפסחים (דף עג) ויש כאן רק תיקון לבני נח משום אבר מן החי וזה בודאי רבותא גדולה שהרי היא אסורה בהנאה ואין הישראל רשאי ליתנה לגוי ונחשב רק תיקון משום שאם עבר הגוי ואכלה וכמו שפירש רש"י בפסחים זהו רבותא גדולה אבל אי מיירי שלא בפני ע"ז ולא נאסרה כלל ודבר זה שלא נאסרה שלא בפני ע"ז כבר ידענו מדחייב משום שחוטי חוץ. ובזה נדחה גם קושיא הנ"ל דמיירי בשוחט להר א"כ לא נאסר כלל משום תקרובת ואינו מטמא באוהל וא"כ אין כאן רבותא בשבת ובזה קשה לי במה שכתבו התוספות בד"ה לא הויא חטאת וכו' תימא וכו' ושמא ס"ל דנקט חטאת אע"ג דקניא ליה לכפרה לא חשיב כדידיה לאוסרה במעשה כל דהו וכתב מהרש"א אבל לרב נחמן ליכא לשנויי דנקט חטאת לרבותא דאע"ג דקניה לכפרה לא חשיב דידיה לאסור בכל דהו דהא אפילו במעשה רבה אינו אוסרו והא ליכא למשמע מהך ברייתא:
6
ז׳והנה אמרתי אכתי מה הקשה לרב נחמן דלמא סבר רב נחמן באמת דזה שתיקן משום אמ"ה לבני נח לא חשיב תיקון ואין כאן תיקון אלא לטהר מידי נבילה א"כ מכלל שאפילו בגמר זביחה לא נאסר משום תקרובת ע"ז דא"כ אכתי מטמא טומאה חמורה אפילו באוהל א"כ שפיר מוכח מהך ברייתא דאפילו במעשה רבה אינו נאסר וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דדלמא בחטאת בהמה מיירי ונקט חטאת לרבותא דאפילו חטאת דקניה לכפרה אפ"ה הוה דבר שאינו שלו ולא נאסר אפילו במעשה רבה:
7
ח׳אמנם נלע"ד לתרץ דהמהרש"א בשטת התוס' קאי והתוס' כתבו שם בפסחים דבאמת תקרובת ע"ז אינו מטמא רק מדרבנן ושפיר תיקן לטהר מידי נבילה אלא דלהכי קאמר שם שתיקן משום אמ"ה כדי שלא יפשוט מברייתא זו דטומאת ע"ז היא רק מדרבנן. אבל קושטא דמלתא יש כאן תיקון גמור לטהר מידי נבילה אף אם שפיר נאסר משום ע"ז וא"כ שוב לא שמענו מברייתא זו דמעשה רבה אינו אוסר ושפיר קם תירוץ של המהרש"א. ואין לומר א"כ כיון שבודאי תיקן להוציא מידי נבילה א"כ זה לא מחשב רבותא כלל וא"כ למה נקט שבת יש לומר דהיא גופה קמ"ל דטומאת ע"ז היא רק מדרבנן:
8
ט׳ובזה ניחא לי מה שקשה לי מה מקשה ר"נ לרב הונא מהך ברייתא והא על כרחך רב הונא לא אתי ככ"ע דהרי ריב"ב וריב"ב ודאי סברי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ דלמא ברייתא זו כוותייהו אמנם לדידהו אפילו מעשה רבה אינו אוסר דהא מנסך מעשה רבה הוא כמו שפירש"י וא"כ אי כותייהו א"כ אין כאן רבותא דשבת שכיון שלא נאסר לגמרי אפילו הוה תקרובת ע"ז מטמא מן התורה יש כאן תיקון להוציא מידי נבילה אלא ודאי דברייתא זו כת"ק אתיא ודוקא מעשה רבה אוסר ודלא כרב הונא:
9
י׳ונחזור לראשונות שדחיתי הוכחת התוספות שהוכיחו דאפילו שלא בפני ע"ז נאסר דאל"כ מאי פריך משחוטי חוץ וכתבתי דשחוטי חוץ ליכא לאוקמי שלא בפני ע"ז דא"כ לא נאסרו כלל אפילו בגמר ואין כאן רבותא בשבת ועכשיו הדרנא בי דשפיר הוכיחו התוס' דהא קשה למה דרצה לאוקמי בגמר זביחה הוא עובדה א"כ מאי רבותא דשחוטי חוץ בשלמא במה דמוקים בחצי קנה פגום היא גופה קמ"ל מדנקט חטאת מכלל דשאר זבחים אינו חייב משום שחוטי חוץ לרב הונא קמ"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ולרב נחמן קמ"ל דכל הקרבנות מחשבי כדידיה וזה מוכח מדנקט חטאת אבל במה דמוקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה וזה לא נרמז בברייתא אלא דמוכחי לאוקמי הכי שלא תקשה לרב הונא א"כ היא גופה קשיא מה קמ"ל בשחוטי חוץ. וצריך לומר דהיא גופה קמ"ל דשבת לא מקרי מחוסר זמנו לענין שחוטי חוץ וא"כ שפיר כתבו התוס' דהך דשחוטי חוץ נוכל לתרץ שלא בפני ע"ז והא דנקט שבת לרבותא דשחוטי חוץ דלא מחשב מחוסר זמן. ובזה נחזור לתרץ שיטת רש"י דבשלמא לרב הונא הקשה שפיר אי הכי לשמעינן זבח וליכא למימר ולטעמיך ולתני עולה דיש לומר שרצה להשמיענו דשבת לא מקרי מחוסר זמן מדחייב בשבת על שחוטי חוץ בחטאת יחיד. וליכא למימר דבאמת מיירי מקרבנות צבור חטאת דשעירי ראשי חדשים או רגלים דבלא שכיח כזה שיחול ר"ח בשבת שהוא רק פעמים מספר בשנה יותר הוה ליה למנקט עולה דאיכא בכל שבת ארבע כבשים שני תמידין ושני מוספין אלא ודאי דבקרבן יחיד מיירי ובזה אין עולה כל כך שכיח יותר מחטאת וזה ידעינן השתא דנקט חטאת אבל אי הוה נקט עולה הוה אמינא דבאמת מיירי מעולת צבור ושבת מקרי מחוסר זמן אבל על זבח מקשה שפיר שהרי אין שום זבחי שלמים דוחין שבת ואין לומר אכתי לתני עולה וליכא למימר דמיירי בעולת תמיד א"כ מאי רבותא דשבת יש לומר דשבת רבותא מצד עצמו אף שנאסר בגמר שחיטה שהוא מעשה רבה משום ע"ז אפ"ה מחשב מתקן או משום אמ"ה לבני נח או משום טומאת נבילות ושמעינן דטומאת תקרובת ע"ז לאו דאורייתא:
10
י״אאבל במסקנא לרב נחמן דאמר אפילו מעשה רבה אינו אוסר וא"כ אין כאן רבותא לענין מתקן שהרי ודאי מתקן הוא משום טומאה וא"כ על כרחך שבת משום רבותא דמחוסר זמן נקט וא"כ אף אי הוה תני עולה הוה ידעינן דמיירי בעולת יחיד דאל"כ מאי רבותא דשבת וא"כ לתני עולה דשכיח אלא ודאי דבחטאת העוף מיירי ובחצי קנה פגום. ובזה ג"כ ניחא לרב אדא אי נימא דרב אדא מעשה רבה בעי ולא קשיא לדידיה לא מזבח ולא מעולה וק"ל והנה כל התירוצים שכתבתי לתרץ לרב אדא בר אהבה היינו אם ניסך יין בין קרנים מקרי לענין הבהמה ג"כ מעשה רבה אבל אם נימא דזה מקרי רק מעשה זוטא וא"כ רב אדא סבר כרב הונא ממש ולדידיה לא מהני חצי קנה פגום א"כ נשאר קושיית הגמרא אמנם לפי מה שכתבתי דמדנקט בחוץ לע"ז מכלל דדוקא היכא דלא קדים ע"ז לשחוטי חוץ וא"כ מכאן מוכח דאוסר דבר שאינו שלו וא"כ איכא לשנויי באומר בגמר זביחה ודבר זה נזכר בברייתא מדאמר בחוץ לע"ז ואי ס"ד דלא מיירי בגמר זביחה אפילו תימא שלא נאסרה משום תקרובת מ"מ איהו כבר נתחייב בחטאת משום עבודה זרה קודם שחוטי חוץ. וא"כ יש לומר דלהכי נקט חטאת ולא נקט זבח לרבותא לא מבעיא זבח שהוא בהמה וא"כ אפילו תימא שאינו אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסורה וא"כ בודאי בעינן שלא יוקדם איסור ע"ז לשחוטי חוץ דאי הוה קדים ונאסרה באכילה בסימן ראשון שוב סימן שני הוה כניחר ומחתך בעפר אלא אפילו חטאת שהוא עוף שהכשרו בסימן אחד ותסבור שהיינו בין קנה ובין ושט וא"כ תסבור שאפילו קדים ע"ז במיעוט קמא מ"מ אפילו באכילה לא נאסרה מידי דהוה אחצי קנה פגום וא"כ אפילו קדים ע"ז יהיה חייב משום שחוטי חוץ קמ"ל דאפ"ה דוקא בחוץ לע"ז מתרי טעמי לרב אדא חדא דאפילו במיעוט קמא דקנה נאסרה אפילו בהנאה מטעם תקרובת. ועוד דגם בעוף הכשרו דוקא ושט ולא קנה ונאסרה באכילה במיעוט קמא דושט אפילו אם לא היתה אסורה משום תקרובת:
11
י״בוהא דמקשה על רב הונא נתני זבח היינו מקודם דאסיק אדעתא דחצי קנה פגום כשר בעוף וליכא למימר דנקט עוף לרבותא והתרצן כשהמציא לו חצי קנה פגום היה הברירה בידו להשאר בשנויא קמא באומר בגמר זביחה ונקט חטאת לרבותא אלא דבלא"ה מוקי שפיר דמיירי שהיה חצי קנה פגום ולא איצטריך לדחוק בגמר זביחה אבל לרב אדא נשאר התירוץ באומר בגמר זביחה וחטאת נקט לרבותא וכנ"ל. ומוכח מזה דעת הרא"ה דעכ"פ באכילה אסורה דאל"כ אין רבותא בחטאת מבזבח אמנם מה שפסק הרא"ה שגם במכוין לצעורי נאסרה באכילה בזה אין לו שום הוכחה וגם הסברא אינה נוטה לזה כי כיון שמכוין רק לצעורי א"כ לבו לשמים ושחיטה כשרה היא וגם הרשב"א במשמרת הבית מלבד שהשיג על גוף הדין שלו מחמת שהקשה עליה קושיא הנ"ל דא"כ לא מקשה מידי לרב נחמן תמה ג"כ מצד הסברא על מה שהוסיף הרא"ה לאסור אפילו במכוין לצעורי:
12
י״גואומר אני שהרמב"ם יסבור כדעת הרא"ה בגוף הדין שאף שאינו אסור דבר שאינו שלו מ"מ בשוחט עכ"פ אינה מתירה ואסורה באכילה והיינו באינו מכוין לצעורי אבל במכוין לצעורי אפילו באכילה שריא. ובזה נלע"ד מה שבפרק ח' מהל' ע"ז פסק הרמב"ם שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא פירש הטעם משום דמכוין לצעורי ובה' שחיטה פרק ב' פירש הטעם משום דמכוין לצעורי ועוד קשה על דבריו בה' שחיטה שפסק שאם יש לו שותפות אוסר ולא ביאר דין ישראל מומר או כותי ואף שכתב בסוף הפרק דכותי ששחט בהמה של ישראל אסורה התם לאו מטעם מחשבתו אסר לה חדא דאנן לא ס"ל סתם מחשבת כותי לע"ז ועוד דא"כ הוה ליה למימר שהיא זבחי מתים אלא מטעם שחיטת כותי אסרה. ועל זה הי' לנו מקום לתרץ שלא הוצרך להביא דאיהו ס"ל דבפעם אחד מקרי מומר וא"כ בלא"ה שחיטתו אסורה משום מומר ואי משום לאסור בהנאה איהו ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובגמרא הך אוקימתא דמומר הוא רק לת"ק דס"ל אדם אוסר וכמו שפירש רש"י והא דהוצרך הרמב"ם למימר הטעם משום כיון לצעורי כיון דאיהו פוסק שאפילו אינו מכוין לצעורי אינו אוסר היינו משום דא"כ עכ"פ באכילה אסורה וכדעת הרא"ה ולכך פירש הטעם משום מכוין לצעורי ושריא אפילו באכילה אבל בהל' ע"ז דלא מיירי מדין אסורי מאכלות רק מדין ע"ז ולכן לא פירש הטעם משום לצעורי דא"כ היה משמע שאם הוא כותי או מומר אוסר משום תקרובת ע"ז והרמב"ם ס"ל כריב"ב וריב"ב וכרב נחמן שאפילו אינו מכוין לצעורי ג"כ אינו אוסר. והנה הרב"י בסי' ()הקשה על דעת הרמב"ם למה משני בישראל מומר ולא משני בכותי. והנה לכאורה דבריו תמוהים ואטו לשטת התוס' והרא"ש שפירשו שאפילו באית ליה שותפות אכתי מכוין לצעורי ולכן הקשה מחדש הנך קושיות ומשני בישראל מומר. ולשטתייהו מי לא קשה למה מוקי בישראל מומר ולא מוקי בכותי:
13
י״דואמרתי דבשלמא לשיטת התוס' דאיכא למימר דאף דמשני בישראל מומר לא נאדי מתירוץ הראשון ג"כ דמיירי בשותפות ותרתי בעינן שיהיה לו שותפות וג"כ ישראל מומר דאם אין לו שותפות אף שהוא מומר אין בכחו לאסור דבר שאינו שלו ואף שאית ליה שותפות אם אינו מומר מכוין לצער שותפו א"כ לכך לא מוקי בכותי דאיך נוקי בכותי ואית ליה שותפות הא אסור לעשות שותפות עם הכותי ולכך מוקי בישראל מומר ומיירי שנעשה מומר אחר שנשתתף עמו אבל לרמב"ם דבשותף לא שייך לצעורי וא"כ כי משני בישראל מומר המציא תירוץ חדש שאף בלי שותפות משכחת דאוסר א"כ קשה נוקי בכותי. ועוד אמרתי דלשטת התוס' גם בשנויא דישראל מומר מיירי ג"כ בשותף כי היכי דתיתי משנתינו אליבא דכ"ע גם לריב"ב וריב"ב וא"כ כיון שרוצה לאוקמי ככ"ע לכך לא אוקי בכותי דא"כ מאי אריא לשם אלו הא לר' אליעזר אפילו בסתם מחשבת כותי לע"ז אבל לרש"י ורמב"ם בשנויא דמומר לא מיירי בשותף דשותף לדידהו בלא"ה אוסר וא"כ משנתינו לא אתי' בלא"ה ככ"ע רק כת"ק וא"כ הקשה נוקי בכותי ואמנם הדרנא בי דאכתי גם לשיטת התוס' קשה נוקי בכותי ואתי' אפילו לר"א ואדרבה דוקא לשם אלו שפירש להר לכך היא רק פסולה דהר הוא מחובר אבל בסתמא כיון דסתם מחשבתו לע"ז הוה אפילו זבחי מתים:
14
ט״ווהנה שטת רש"י ורמב"ם היא נפלאה כיון שבידו לתרץ באית ליה שותפות ותיתי ככ"ע למה המציא תירוץ חדש במומר וצריך לדחוק דאתיא רק לת"ק בשלמא מתניתין דהמטמא ומדמע וכו' איכא למימר שנדחק כדי להנצל מקושיית התוס' בד"ה תא שמע דאי בדאית ליה שותפות היינו מדמע אבל משנתינו מי דחקו לזה:
15
ט״זואומר אני כאשר נפרש תחלת הסוגיא דרמי מתני' דקתני פסולה אין ז"מ לא אברייתא דקתני דהוה ז"מ ולדעת הרא"ה קשה דלמא משנתינו בשוחט של אחרים שאינו יכול לאסור משום תקרובת ובאכילה אסורה וברייתא בשלו. ואמרתי ע"פ מה שפירשתי בריש הסוגיא דהקשה פסולה אין ז"מ לא והקשה הרשב"א והתוס' דדלמא פסולה היינו ז"מ וכדאמר ר"א לעיל פסולה בשחיטת כותי והיינו ז"מ. ואמרתי דמוכח מסיפא דקתני לשם א' מכל אלו ולמה לא קתני סתם לשם דבר הפסול והיה די באמור כן במשנה אחרונה והיה כולל הכל אלא דכוונתו דוקא לשם א' מכל אלו הוא דהוה פסולה הא לשם ע"ז דתלוש אפילו ז"מ וא"כ מכלל דפסולה דמתני' פסולה דוקא ולא ז"מ וא"כ סיפא ע"כ באית ליה שותפות מיירי דאל"כ בשום פעם לא הוה ז"מ ואפילו הכי פסולה אין ז"מ לא והיינו משום דהר אינו נעשה ע"ז ושפיר רמי מתני' אברייתא:
16
י״זואמרתי בזה לתרץ דבאמת קשה למה כפל דין דשנים בכל המשניות נתני באחרונה ונתני סתמא לשם דבר הפסול וכיון דידענו שאינו מועיל מה שאחד כשר ממילא נדע דבדבר האוסר בהנאה אוסר גם בהנאה ואי משום דהוה אמינא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושאני איסור אכילה שאינו מתיר זה אינו שהרי באית ליה שותפות מיירי וא"כ אין כאן חידוש. אלא שאז לא הוה ידעינן כלל דמיירי בשותפות והוה אמינא דגם בהר הוה ז"מ ומשנתינו בשוחט דבר שאינו שלו וכל זה קודם שזכינו לסברא דלצעורי אבל כיון שהמציא סברא זו וא"כ אפילו באכילה ג"כ אינו אוסר וא"כ על כרחך רישא לחוד ג"כ מיירי בשלו דאי באינו שלו למה אסור אפילו באכילה הרי לצעורי מכוין אלא ודאי בשלו ומ"ט לא הוה ז"מ אלא ודאי דמחובר אינו אוסר תקרובת וידעינן כל זה מרישא א"כ אייתר סיפא ולכן אי אפשר לשנויי בשותפות דא"כ מאי קמ"ל ולכך הוצרך לשנויי במומר וקמ"ל כת"ק דהיכא דלא שייך לצעורי אדם אוסר דבר שאינו שלו ולאפוקי מריב"ב ור"י בן בבא:
17
י״חובזה נלע"ד ג"כ לתרץ כוונת הרב"י שהקשה לשיטת הרמב"ם מדוע לא מוקי בכותי ולא הקשה כן לשיטת התוס' דהנה התוס' לא דייקי הך דיוקא דנתני סתם א' כשר וא' פסול ומדתני לשום א' מאלו למימר דהא לשם תלוש אפילו ז"מ דא"כ לא היה התוס' מקשים לעיל (דף לח) דדלמא פסולה דמתניתין היינו ז"מ אלא ודאי שלא נחתי התוס' להך דיוקא וא"כ קושיית הגמרא והא אין אדם אוסר הוא על גוף המשנה למה תהיה אפילו פסולה ולא ס"ל כשטת הרא"ה ועל זה משני בישראל מומר והוה קשה להו לענין פסול הזביחה הא בלא"ה שחיטת מומר פסולה ולכן הוצרכו לעיל (דף יד ע"א) להמציא מחמת קושיא זו דמומר משום פעם א' אין זביחתו פסולה. וא"כ לא שייך להקשות נוקי בכותי דהרי שחיטת כותי בלא"ה נבילה אבל הרמב"ם שלא הביא דין דמומר והיינו משום דסובר דשחיטת מומר בלא"ה נבילה ובגמ' דאוקמי במומר היינו להי' ז"מ וכת"ק דאוסר שאינו שלו אם אינו מכוין לצעורי והרמב"ם פוסק כרב נחמן וכריב"ב וריב"ב. וא"כ לרמב"ם סוגיית הגמ' לענין ז"מ ושפיר הקשה הרב"י נוקי בכותי:
18
י״טואף שהרב"י כתב דלהכי אחז הרמב"ם אוקימתא דשותפות ולא אוקימתא דישראל מומר משום דמתניתין דשנים אוחזין קשיתיה דלא שייך פסולה שהרי בלא"ה פסול ולדידי עיקר הסוגיא על הדיוק דוקא לשם אלו וכנ"ל. מ"מ גם פשטא דמתניתין ג"כ איירי במומר ג"כ דומיא דדיוקא ולכן נחשב לדוחק למימר דעיקר משנתינו רק בשביל הדיוק ולכן ס"ל לרמב"ם שנשאר אוקימתא דשותפות אף באינו מומר וק"ל והנה במה שרציתי לומר שהרמב"ם פסק דלענין איסור הנאה אפילו עכו"ם ומומר שאינו מכוין לצעורי אינו יכול לאסור בהנאה דבר שאינו שלו וכריב"ב ור"י בן בבא. קשה על דברי מדברי הרמב"ם בפ' י"א ממ"א ה' ד' שכתב הא למדת שיין של ישראל שנגע בו העכו"ם דינו כסתם יינם שאסור בהנאה:
19