ציון לנפש חיה על חולין מ״ג בTziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 43b
א׳בגמ' קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ביבמות (דף למד ע"ב) הקשו התוס' בד"ה אשה זו וכו' וא"ת דהכא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר לשוק אע"פ שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי ובפרק קמא דחולין אמרינן בהמה וכו' ושחטה וכו' עד שיוודע לך במה נטרפה ומשמע דוקא לענין רעותא דאתיילד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר כגון בא זאב וכו' דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקבו אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור. והדבר יפלא ולמה הוצרכו להקשות ממשמעות והלא בהדיא איפסקא הלכתא דחוששין לספק דרוסה וכעין שהקשו כאן בחולין. ולא עוד אלא שלפי קושייתם ביבמות ממשמעות דיוקא דרב הונא דנקט זאב שנטל ב"מ דמשמע דוקא כה"ג שהוא נולד אחר שחיטה וא"כ לא תירצו כלום דדרוסה שכיח דתינח דרוסה אבל הרי מוכח מרב הונא דכל ספק הנולד מחיים חוששין. וצריך לומר כסברת הטורי זהב ס"ס מ"ח דכל שנולד רעותא מחיים וצריך בדיקה שוב שכיח האיסור וא"כ דברי הט"ז מוכרחים מן התוס' ולכך הביא רמ"א בד"מ סי' ל"א מתוס' דיבמות ולא מדברי התוס' בחולין. וכוונת רמ"א לסברת הט"ז. ומה שלא הקשו התוס' תכף מדרוסה היינו משום דאולי לא החמירו בדרוסה אלא משום דאית ליה תקנתא בבדיקה ואפילו לדעת התוס' דוושט אין לו תקנה בדרוסה וא"כ בבהמה אין תקנה מ"מ יש תקנה בשהייה י"ב חודש ואף דשמואל תנקינהו ושדינהו בנהרא לספק דרוסה מ"מ אולי בזה לא קיי"ל כשמואל ושמואל עצמו אולי לית ליה כלל נשחטה הותרה ואף דמשמע בביצה (דף כה) דמתני' וברייתא מוכחים דאמרינן נשחטה הותרה היינו לענין לאכול קודם בדיקת הריאה כיון שאין שום ריעותא לפנינו אבל במקום ריעותא לא תנן ולכך הקשו מדיוקא דדברי רב הונא בעצמו וכיון שעל כרחך הוצרכו לחלק בין מידי דשכיח שוב גם בדרוסה סלקא להו תירוץ זה. וכל זה ביבמות אבל כאן בחולין דקיימא אדברי הגמ' דקאמר קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ולא קאמר שאני דרוסה דיש לה תקנה בבדיקה אבל חששה דהבריא לית ליה תקנתא בבדיקה ואף שהתוס' ס"ל דלענין נקב יש לוושט בדיקה מבחוץ היינו לענין נקב בעין אבל אי חיישינן שמא הבריא דהיינו שעלה בו קרום שזה הוא פירוש שמא הבריא לדעת התוס' כמבואר בדבריהם (דף נ' ע"ב) גבי המסס א"כ לית ליה תקנתא ולכך מיקל עולא אלא ודאי דגם גבי דרוסה אפילו לענין דיעבד קיי"ל דחוששין לספק דרוסה א"כ שפיר הקשו מדרוסה וביבמות לא רצו התוס' להאריך להביא סוגיא דקוץ בוושט ומה דאיתמר עלה והקשו בקצרה מדיוקא דרב הונא:
1
ב׳ובזה נלע"ד לפרש דברי התוס' כאן שהקדימו כיון דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה א"כ חוששין שמא נמי הבריא וא"ת ואמאי נימא נשחטה וכו' משמע שעיקר קושייתם מחשש הבריא אבל מדרוסה לא קשיא דא"כ לא הוה צריכין להקדים הך וא"כ ישב לו קוץ והוה להו להקשות בקצרה דלקמן קיי"ל חוששין לספק דרוסה ואמאי נימא נשחטה וכו' אלא ודאי שעיקר קושייתם מחשש הבריא וסיימו הקושיא בזה הלשון והכי נמי כי נשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה ספק דרוסה והעמידנה בחזקת שאינה דרוסה ומשמע שעיקר הקושיא מדרוסה וכן בתירוצם שוב לא הזכירו קוץ רק תירצו דדרוסה שכיח:
2
ג׳ונראה מתחלה לתרץ השגת הרא"ש על הרי"ף דהרי"ף פסק דחוששין שמא הבריא והרא"ש הקשה מסוגיא דלקמן בה"כ שניקב מצד אחד כשרה ולא חיישינן שמא הבריא. ואני אומר דוושט שאני דגבי וושט אף שיש לה חזקת היתר שלא נולדה נקובת הוושט מ"מ כיון דנקובת הוושט נבילה נעשית בשחיטה א"כ יש לה חזקת אינה זבוחה ואמרינן העמידנה על חזקתה הראשונה שאינה זבוחה והי' הוושט נקוב. ומה שהקשה בש"ס ומ"ש מספק דרוסה מק"ו אתי להקשות שאנו חוששין לספק דרוסה שיש לו חזקת היתר ולא חזקת איסור איך לא נחוש לחששא דהבריא שיש לו חזקת אינה זבוחה אבל באמת קוץ בוושט חמור משאר טרפות וא"כ אף דבבית הכוסו' לא חיישינן שמא הבריא מטעם נשחטה הותרה בוושט חיישינן ושפיר פסק הרי"ף:
3
ד׳ובזה ישבתי קושיית הט"ז בס"ס מ"ט ס"ק ג' במ"ש הש"ע שאם הוא ספק אם הוא מחמת קוץ או מחמת חולי תולין להקל והטעם משום ס"ס שמא ע"י חולי וא"ת ע"י קוץ שמא לא ניקב א' מאברים הפנימים והקשה הט"ז הרי גבי וושט בסי' ל"ג ס"ד בעינן שיהי' ידוע שנעשה מחמת חולי אבל אם יש לחוש שנעשה ע"י קוץ אפילו לא ניקב רק פנימי טרפה והרי גם התם איכא ס"ס ע"ש. ואומר אני שיש ליישב בתרי גווני חדא דבוושט אף אם נעשה ע"י חולי בעינן שיהי' ניכר שלא שלט החולי בחיצון כלל וכמבואר בתוס' וברא"ש הביאם הט"ז בעצמו בסי' ל"ג ס"ק ו' והטעם כיון ששני העורו' שוכבי' זה על זה גם על ידי חולי חיישינן ששלט החולי בשניהם ולכן בעינן שיהיה ניכר שלא שלט החולי בחיצון וכל זה שייך כשניכר החולי בפנימי ובחיצון אינו ניכר אבל אם גם בפנימי אינו ניכר שום חולי אף שנעשה הנקב על ידי חולי אמרינן כשם ששלט החולי בפנימי כך שלט בחיצון ומה שאין החולי ניכר בחיצון אינו ראיה שהרי גם בפנימי אינו ניכר וא"כ כיון שאינו ניכר אם נעשה ע"י חולי או על ידי קוץ אפילו תכריע שנעשה על ידי חולי אפ"ה חיישינן שמא ניקב גם החיצון אבל בב"י מ"ט אם שלט חולי בקרקבן מהיכי תיתי לחוש לשאר אברים הרחוקין ממנו וא"כ שוב אין חשש לשאר אברים כי אם ע"י קוץ ולכן בספק הוה ספק ספיקא. ודרך שני אמרתי עפ"י דרך הנ"ל שכתבתי דנקובת הוושט מקרי חזקת איסור דהיינו חזקת אינו זבוחה והנה הש"ך מפלפל אי אמרינן ס"ס במקום חזקת איסור והכרעתו עיין בסי' ק"י בדיני ס"ס סי' ק"ט שאם החזקות והספיקות הם מענין א' לא מהני ס"ס במקום חזקה וא"כ כאן גבי וושט יש לה חזקת אינו זבוחה והספיקו' המה ג"כ מענין זה שמא ניקב גם החיצון ועדיין אינו זבוחה היא ולכן לא מהני ס"ס משא"כ בסי' מ"ט החזקה היא אינו זבוחה והספיקו' הם שמא ניקב גם עור החיצון של קורקבן או אחד מאברים הפנימים ואכתי טרפה הוא דהוה אבל שחיטה מטהרתה וא"כ אין הספיקו' נגד החזקה ולכן מהני וא"ת הרי גם שם אם אינו מסופק שמא על ידי קוץ וניקב א' מאברים הפנימים הרי גם הוושט בכלל וגם על הוושט אנו מסופקי' והוה ג"כ מענין חזקת אינו זבוחה שתי תשובות בדבר חדא שאף שאנו מסופקי' שמא ניקב א' מאברים יותר יש לתלות שניקבו הדקין או הזפק ודרך שם בא ולא לתלות בוושט כי הוושט יש לו שני עורו' ושאר הדקין אין להם רק עור א' ומנא אמינא לה אומר אני דיש לדקדק לשיטת רש"י ור"י דבהמסס גם מצד א' טריפה ואסברה לן ר"י מטעם שמא הבריא א"כ לפי פירושם שדבר זה מוכח מהברייתא מדנקט מחט שנמצא בעובי בה"כ ושבקי' להמסס מכלל דבהמסס חיישינן להבריא א"כ קשיא לעולא דאמר בישב קוץ דלא חיישינן שמא הבריא והתוס' במס' שבת נדחקו בזה לחלק בין קוץ למחט. אבל באמת אין אנו מוכרחין לזה רק שאני ושט שיש לו שני עורות ולמיחש שניקבו שניהם לא חיישינן משא"כ המסס שאין לו רק עור אחד וא"כ ממילא יותר תלינן שנקבו אחד משאר אברים הפנימים מאשר נתלה בוושט:
4
ה׳ועוד הרי כתב הש"ך שם בסי' ק"י שאם יש ג' ספיקות אמרינן אף נגד חזקה וא"כ להכשיר מטרפות די בס"ס ולנגד חזקת אינו זבוחה יש בסי' מ"ט ג' ספיקו' שמא ע"י חולי וא"ת בקוץ שמא לא ניקבו שום א' מאברים הפנימיים וא"ת ניקבו אכתי שמא לא ניקב הוושט ואף שאם אומרים שניקבו א' משאר אברים הוה טרפה מ"מ הרי להכשיר מטרפות די בשני ספיקו' והרי זה דומה ממש למ"ש הש"ך בדיני הס"ס אות ט"ז שאם יש ס"ס בענין שהוא מותר מן התורה ואסור מדרבנן ואיכא ספיקא דרבנן לקולא מותר ע"ש ודוק שזה ממש כעין עובדא דידן לענין חזקת איסור ג' ספיקות בענין שהוא טרפה אבל זבוחה ולענין טרפות יש ס"ס דו"ק היטב:
5
ו׳ונחזור לדברי התוס' בחולין שמקוץ בוושט לא היו יכולים להקשות דנימא נשחטה הותרה כדאמר רב הונא בבא זאב ונטל ב"מ משום דקוץ בוושט שאני שיש כאן חזקת אינו זבוחה והוה חזקת איסור ודומה קצת לספק בשחיטה ועיקר קושייתם מדרוסה אך שלא נחלק דהא דפסקינן לקמן חוששין לספק דרוסה היינו לחומרא כיון דאפשר בבדיקה ולכן כיון שיצאתה מחזקתה מחיים מחמרינן לבדוק אבל היכא שלא יצאה מחזקתה מחיים אפילו בדיקה אינו צריך וראי' לדבר שבא זאב תלינן בזאב ולמה לא נעשה נקב בצדו לדמות אם הנקב הראשון יאדים יותר כדרך שמקיפין היכא דליכא מידי למתלי בי' אלא ודאי סמכינן אחזקה אפילו לכתחלה ולא מחמרינן לבדוק אבל היכא דיצאה מחזקתה מחיים מחמרינן לכתחלה מה דאפשר וראי' לדבר שגם בספק קרוב לו הוה מחמרינן לחלוץ אי לאו דהוא חומרא דאתי לידי קולא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת כדאמרינן שם ביבמות. ובזה אמרתי ג"כ לתרץ כוונת רמ"א בד"מ סי' ל"א שמביא ראיה מדברי התוספות דיצאה מחזקתה מחיים דומה לקרוב לו או קרוב לה וכי היכי דשם מחמרינן לחלוץ א"כ גם כאן מחמרינן לבדוק וכיון שכבר נפתח הראש אי אפשר לבדוק ואעפ"כ הוה מחמת חסרון חכמה שאם היה חכם היה יכול להבחין אם המוח מקיף ולכך אסור כיון שיצאה מחזקתה מחיים דבשלמא אם לא יצאה מחזקתה מחיים אין צריך בדיקה כלל ולא חסרון חכמה. וכן בסימן נ' סעיף א' בהג"ה בטרפות שיש לו בדיקה מיירי אלא שלא בדקוהו ולכך אסורה ביצאה מחזקתה מחיים אלא שלפי זה דחוק שם לשון רמ"א בהג"ה שכתב אע"פ שהוא טרפות שיש לו בדיקה דמשמע ק"ו טרפות שאין לו בדיקה כלל ולדידי באין לו בדיקה כלל הוה דיעבד ממש וראוי להכשיר אלא דבלא"ה לשון זה של רמ"א משונה דכיון שלא בדקוהו או שאין יכולין לבדוק א"כ מה מועיל מה שהוא טרפות שיש לו בדיקה ומאי אע"פ הוא זה. ועכ"פ מדרוסה לחוד לא היו התוס' יכולין להקשות דהוה אמינא לחלק בין תחלה לדיעבד ולכן הקדימו התוספות דלמה דקיי"ל חוששין לספק דרוסה א"כ חוששין גם לשמא הבריא וא"כ מכלל דלספק דרוסה אפילו דיעבד חיישינן אפילו היכא דליכא בדיקה וכעין עובדא דשרקפא דספק דרוסות דשדינהו בנהרא דאלת"ה א"כ למה הוצרך לומר דעולא סבר אין חוששין דנימא דעולא סבר חוששין ושאני חששא דשמא הבריא דלית ליה תקנתא בבדיקה וא"ת דלמא אין חוששין קאמר דמשמע שאין חוששין כלל. זה אינו דעל כרחך להך פירושא דהבריא היינו קרום על כרחך גם לעולא בדיקה צריך אם לא ניקב מעבר לעבר רק שאין חוששין לקרום דהא יש לדקדק למה הוצרך עולא להאריך בלשונו אין חוששין שמא הבריא נימא סתם יש לה קוץ בושט אין חוששין. אלא ודאי חדא ותרתי שאם הבריא היינו פירושו ניקב א"כ אי הוה אמר סתם אין חוששין הוה אמינא דוקא לדיעבד אין חוששין למיסר משום דאין אנו בקיאין בבדיקה או לחוש לקרום לזה אין חוששין אבל לכתחלה צריך לבדוק ולכן אמר אין חוששין שמא הבריא דאפילו לשמא ניקב לא חיישינן כלל וגם בדיקה לא בעי. אבל אי הבריא היינו קרום א"כ נהפוך הוא דאי הוה אמר סתם אין חוששין הוה אמינא אפילו לניקב לא חיישינן וא"צ בדיקה ולכן פירש דבריו אין חוששין שמא הבריא לקרום הוא דלא חיישינן אבל לנקב חיישינן ובעי בדיקה. והתוספות מפרשים הבריא קרום כדמוכח מדבריהם (בדף נ ע"ב) בד"ה מחט וא"כ עולא גופא אינו מיקל רק אחר הבדיקה וא"כ למה הוצרך לומר דס"ל לא חיישינן לספק דרוסה אלא ודאי למה דקיי"ל חוששין לספק דרוסה היינו אפילו דיעבד במקום דליכא בדיקה א"כ שפיר קשה נימא נשחטה הותרה כי היכי דמתירין שם לשוק אפילו בלי חליצה כיון שאי אפשר להחמיר משום דאי אמרת חולצת אתי לאתייבומי:
6
ז׳ובזה ניחא לי מה דמקשה בגמרא כל הנך קושיות דמ"ש מספק דרוסה ומ"ש משתי חתיכות וכן שאר כל הקושיות לעולא ולא מקשה לעיל (דף ט) לרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר וכו' תינח לסברת האו"ה שהביא הש"ך בסי' נ' ס"ק ג' דלא מקלינן משום נשחטה הותרה אלא היכא דאיכא מידי למתלי ביה והוה כמו רגלים לדבר כגון זאב שנטל בני מעים שיש לפנינו מה לתלות בו. אבל לאינך פוסקים דלא מחלקי בזה א"כ למה לא הקשה לעיל. ונראה לשטת רש"י דפירש בדברי עולא שאין בו קורט דם מבפנים ולכאורה צ"ע כיון שעולא אינו חושש לשמא הבריא א"כ מה בכך אם יש ק"ד מבפנים אכתי פנימי הוא דניקב וכמ"ש באמת התוס' והשיגו על רש"י בזה. ונראה דרש"י ס"ל כשטת הרמ"א בסי' נ' דכל דליכא למימר שאירע אחר שחיטה ובודאי איכא ריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ולכך אם איתא דאיכא ק"ד אף בפנים מ"מ איתרע חזקתה מחיים ואין להתיר לשום דיעה והטעם לפי ששלשה חילוקי דינים יש לחלק בספקי דטרפות ספק דאירע בשאר אברים ויש לתלותו אחר שחיטה א"כ יש כאן חזקת היתר דנשחטה הותרה וחזקת איסור אין כאן שהרי מעולם לא היה עלה שום חזקת איסור רק איסור שאינה זבוחה והרי עתה זבוחה לפניך שאפילו את"ל דטרפה היא מ"מ הועילה זביחתה לטהרה מידי נבילה וא"כ אין עליה שום איסור אינו זבוחה מוקמינן לה בחזקת היתר והיינו דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר. וספק שאירע בשחיטה עצמה כגון ספק שהייה או דרס או שאר פסולי שחיטה דבהא שאירע הספק במעשה השחיטה דבר זה לא שייך בו חזקת היתר כלל דלא שייך למימר בהמה זו בחזקת שלא נעשית שהייה או חלדה עומדת ויש כאן חזקת איסור ברור שהרי בחזקת איסור אינו זבוחה עומדת בחייה והיינו מלתא קמא דרב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ויש דבר שהספק לא אירע במעשה השחיטה עצמו אבל אעפ"כ הספק הוא בסימנים ספק ניקב הושט או לא דבר זה יש בו חזקה להיתר וחזקה לאיסור חזקה להיתר שהרי לא נולדה נקובת הושט ואמרינן אוקמי אחזקתה שלא ניקב הושט ולא נטרפה כלל וחזקה לאיסור בחזקת שאינה זבוחה ואמרינן אוקמי אחזקתה ואכתי בחזקה זו קיימא שאינה זבוחה לפי שהושט נקוב ואין הזביחה מועלת בה הרי שלשה חילוקים ויש עוד צד רביעי כגון ספק שאר טרפות שאינו בסימנין אלא שנולד הספק מחיים ואז אזלא לה חזקת היתר כיון שנולד מחיים אבל גם חזקת איסור אין כאן שהרי איסור אינו זבוחה כבר חלף לו שהרי זבוחה לפניך והוה כאלו אין כאן לא חזקת היתר ולא חזקת איסור וזה ראוי להיות דינו שוה ממש לספק בסימנים ויש לתלותו אחר שחיטה ששם יש חזקת איסור וחזקת היתר דהך חזקה נגד הך והוה כליכא חזקה כלל ולכך פירש רש"י דליכא ק"ד שאם היה כאן דם א"כ יצאה מחזקתה מחיים ואין כאן חזקת היתר לומר נשחטה הותרה ויש כאן חזקת איסור שאינה זבוחה שהרי הספק בושט וא"כ חזקה לאיסור בלי חזקה להיתר נגדה ודאי שלא יתיר עולא. ופריך מספק דרוסה ואף דספק דרוסה נולד הספק מחיים מ"מ אף דליכא חזקת היתר ליכא ג"כ חזקת איסור והוה דומה ממש לקוץ בושט שיש חזקה לכאן ולכאן. וכן פריך מחתיכה משני חתיכות דהוה דומה ממש שיש כאן חזקת איסור וחזקת היתר ומשני ליה התם איתחזיק איסור ממש אבל ישיבת קוץ לא מקרי כל כך חזקת איסור וכן פריך מסכין שנמצאת פגומה ולכאורה מאי קושיא הא זה הוא ספק בשחיטה. אמנם נלע"ד שהוא היה סבור שגם ישיבת קוץ הוא ספק בשחיטה והנה גבי סכין בהמה בחזקת איסור וסכין בחזקת בדוק שהרי בדקו קודם ויש לומר אוקמי אחזקה ובמפרקת הוא דאיפגם כמו כאן שיש חזקה להיתר ולאיסור ומשני התם אתייליד ריעותא בחזקת היתר של הסכין יש ריעותא לפנינו משא"כ לעיל בדברי רב הונא שיש חזקה אלימתא דלא איתרע מחיים להיתר ולאיסור ליכא חזקה כלל אין מקום להקשות מכל אלו. ומספק טומאה באמת גם לעיל פלפל הגמרא בזה ע"ש והתוס' לשיטתייהו דאיתרע מחיים אינו מפסיד חזקת היתר כלל ולכך פירשו דעולא מתיר אף שיש ק"ד מבפנים כיון שאין ק"ד מבחוץ. ולשיטת התוס' הא דלא הקשה לעיל בדברי רב הונא הנה הכל תמהו על הרמב"ם שחילק בין ספק דרוסה לשאר ספיקי טרפות לפי שדרוסה נאמר בפירוש בתורה משא"כ שאר מיני טרפות שהם הל"מ כמבואר בדבריו ריש פ"ה מה' שחיטה א"כ נסתר קושיית הגמרא שהקשה לעולא מ"ש מספק דרוסה והגאון מוהררא"ב רצה לתרץ שהקשה לעולא לשיטתו דאמר (דף מג ע"א) שמונה מיני טרפות נאמרו למשה מסיני וחשיב דרוסה א"כ לדידיה גם דרוסה אינו מפורש ושפיר הקשה דלדידיה אין לחלק בין נקובת הושט לדרוסה דשניהם אינם מפורשים בתורה והנה לדבריו קשה מה מקשה משני ח' א' חלב או מספק טומאה בר"ה והרי חלב מפורש איסורו בתורה וכן טומאה ולכך יש להחמיר בספיקו משא"כ טרפות לעולא שאין שום טרפות מפורש יש להקל. ואמנם אומר אני דלא כמו שעלה על דעת מוהררא"ב דלעולא אין שום טרפות מפורש בתורה אדרבה נהפוך הוא דלכאורה יש לתמוה על הרמב"ם שהיקל בטרפות לפי שהם הל"מ והרי הרמב"ם עצמו בפרק ח' מה' מקואות הלכה ו' ספק יש בנקב כשפופרת הנוד ספק אין בו אין מצטרפין מפני שעיקר הטבילה מן התורה וכל שעיקרו מן התורה אעפ"י ששיעורו הלכה ספק שיעורו להחמיר עכ"ל. וא"כ הרי גם טרפה עיקרו מן התורה שהרי נאמר טרפה לא תאכל אלא שפרטיו מה ניהו הדברים שנטרפת הוא הל"מ וא"כ למה ניקל בספיקו אמנם הרמב"ם לשיטתו שכתב שטרפה הנאמר בתורה פירושו הוא שטרפה ארי וא"כ שאר טרפות עיקרם הל"מ. אבל לעולא שסובר שגם דרוסה הל"מ א"כ סובר טרפות שם כולל כל מיני טרפות ולא נתפרש בתורה דרוסה וכלם הל"מ א"כ אדרבה כלם עיקרם מן התורה ופירושם הל"מ וראוי להחמיר בהו כמו המפורש בתורה ממש וא"כ לעולא שפיר הקשה כל קושיות הללו לשיטתו משא"כ לעיל לרב הונא איכא למימר דרק דרוסה מפורש בתורה וא"כ כולהו עיקרם הל"מ ולכך אמרינן נשחטה הותרה:
7
ח׳אי נמי דעל רב הונא לא הקשה כסברת הררב דהחמיר בדרוסה הואיל ומפורש בתורה אבל לענין ישב קוץ בושט שבכאן הוא חשש נבילה וכמו שפסק הרמב"ם באמת בפ"ג מה' שחיטה ישב קוץ בושט ספק נבילה ונבילה איסורו מפורש בתורה ושוב מצאתי דבר זה בתבואת שור סימן כ"ט. והנה הארכתי לעיל לומר דקוץ בושט לא שייך נשחטה הותרה לפי שהספק הוא בושט עצמו הוה כעין ספק בשחיטה שיש חזקת אינה זבוחה ושאלני הרב מוהר"ר זלמן עמרך אם נטל זאב הושט והחזירו כשהוא נקוב איך אהיה מורה הלכה למעשה בזה ואחר הישוב אמינא חילוק בדבר לא לגמרי להטריף ולא לגמרי להכשיר כמו בבני מעיים דבבני מעיים מכשרינן אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב כמבואר בתוס' (דף ט ע"א) ד"ה א"ל וכן הוא בש"ע סימן ל"ו סעיף ה' וכן בבני מעיים תלינן אפילו לא נטל זאב רק העביר הטבח ידו בכח. אבל בושט אם נמצאו נקבים במקום שיניו לית דין ולית דיין שמותר דהרי זאב ודאי נוקב במקום שיניו ובמקום שודאי נוקב ולמיחש שמא במקום נקב ניקב לא צריכין לחזקת היתר ואפילו בחזקת איסור לא חיישינן דהרי אנן פסקינן כרב חסדא היכא דשבר בה עצמות והיינו מטעם דעצם ודאי פוגם אף שהספק בשחיטה עצמה אבל שלא במקום שיניו או שנמצא נקב בושט היכא דמשמש ידא אף שיש לתלות בו מ"מ אינו ודאי נוקב לא תלינן בושט לקולא וא"ת הרי רב הונא (בדף ט) לענין מקום שיניו איירי כמבואר שם דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקב ואפ"ה אמר הטעם משום נשחטה הותרה דמשמע דאלו לא היה חזקת היתר אפילו בזה לא היה מיקל יש לומר דרב הונא לטעמיה דמחמיר בסכין אפילו שבר בו עצמות וא"כ לדידיה אפילו דבר הודאי פוגם לא מהני להוציא מחזקת איסור משא"כ לדידן דקיי"ל בהא כרב חסדא א"כ דבר הודאי נוקב מהני אפילו נגד חזקת איסור. ועלה בדעתי דאפילו שלא במקום שיניו מ"מ זאב ודאי מנקב מקרי ולהתיר גם בזה אפילו בושט ולאסור רק בהיכא דמשמש ידא דטבחא והדרנא בי שהרי אמרו (דף מט ע"א) אמר רב משרשיא כוותיה דאבוה דאבא מסתברא שהרי תלינן בזאב. והא ודאי שדימה משמוש ידא דטבחא לזאב שלא במקום שיניו כמבואר בתוס' (דף ט ע"א) ד"ה א"ל ואי ס"ד שגם שלא במקום שיניו מקרי ודאי מנקב איך דומה לזה משמוש ידא דטבחא. באופן שבהא נחתי שבמקום משמוש היד מה שאינו ודאי מנקב אין לתלות בו הושט לקולא. ולפי מ"ש דרב הונא גופא לא איירי בנקבים הרבה שלא במקום שיניו א"כ נסתר סברת התוספות ביבמות שדייקו מדאמר כגון זאב משמע דוקא לענין ריעותא דאתייליד אחר שחיטה הוי בחזקת היתר וכו' דאי דייקת דברי רב הונא דוקא א"כ נידוק נמי דוקא שמא במקום נקב ניקב לא חיישינן אבל נקביה שלא במקום שיניו דלא ידעינן כלל שהוא נקבם שפיר חיישינן נן והרי האמת דאפילו להכי לא חיישינן א"כ דברי רב הונא לאו דוקא ואולי גם להא דאתייליד אחר שחיטה ג"כ לאו דוקא:
8
ט׳והנה לפירוש רש"י דמיירי דאין בו ק"ד קשה מאי קשיא לגמרא מדרוסה ומשני חתיכות והא איכא למימר שאני הכא דס"ס הוא שמא לא ניקב החיצון וא"ת ניקב שמא אחר שחיטה. בשלמא לסברתי דלעיל דזה מקרי ספק בשחיטה א"כ בחזקת איסור לא מהני ס"ס אבל אם לא נימא כנ"ל קשה וא"כ יש הוכחה לסברתי. ונראה שאין מזה ראיה דליכא ס"ס דאיך תאמר שמא לא ניקב החיצון וא"ת ניקב שמא לאחר שחיטה אי לאחר שחיטה א"כ לא עלה בו קרום ולמה אינו ניכר מבחוץ הנקב וא"כ אם אתה אומר ניקב גם החיצון ע"כ קודם שחיטה נעשה. אלא דקשיא הא לדעת רש"י ושט אין לו בדיקה מבחוץ גם לענין נקוב וא"כ אכתי איכא ס"ס אמנם הרי (בדף כח ע"ב) פירש רש"י טעם הדבר שאין לוושט בדיקה מבחוץ לענין נקב היינו משום דטיפת דם נכנס בנקב ואינו ניכר וכל זה בנקב הנעשה מחיים אבל נקב הנעשה אחר שחיטה אין כאן טיפת דם וא"כ אם אתה אומר שניקוב החיצון על כרחך מחיים ניקב אלא דהא תינח אם אמרינן אף דאיכא ס"ס צריך בדיקה וכיון דצריך בדיקה שוב לא שייך כאן ס"ס שממ"נ אם רואין נקב מבחוץ ליכא ס"ס ואם אין רואין ג"כ ליכא ס"ס שהרי אם היה שניקב גם חיצון ע"כ מחיים נעשה כיון שאינו ניכר אבל אי אמרינן שהיכא דאיכא ס"ס א"צ בדיקה כלל אפילו במקום שיכולין לברר א"כ ודאי איכא ס"ס וצריך לומר דמיירי שיש ק"ד בפנים ואז בודאי נעשה קודם שחיטה ואין כאן רק ספק שמא ניקב גם החיצון, וא"כ התוס' לשיטתייהו דר"ת וגם ר"י תרווייהו ס"ל דהיכא דאיכא ס"ס א"צ בדיקה וכמו שהביא הש"ך בדיני ס"ס אות ל"ה בשמם ולכך העמידו דברי עולא ביש ק"ד ורש"י אולי ס"ל כדעת הרשב"א בחידושיו הובא בש"ך שם דאפילו דהיכא דאיכא ס"ס צריך לברר ע"י בדיקה ולכך פירש דעולא מיירי בלי ק"ד אלא דתינח לשיטת ר"י אבל לשיטת ר"ת דס"ל בהמסס לא חיישינן לשמא הבריא וא"כ קשיא מדוע בושט חיישינן וצריך לומר דבושט כיון דאכלה ביה אוכלין ומשקין השוטפין החזירו המחט לאחוריו וא"כ אף אם מיירי בלי ק"ד ליכא ס"ס דאם אמרת את"ל ניקב גם החיצון א"כ על כרחך מחיים נעשה דאי לאחר שחיטה מי החזיר המחט לאחוריו הא לאחר שחיטה ליכא אוכלין ומשקין שיחזירוה לאחוריה אלא ע"כ מה דפירשו התוס' באיכא ק"ד לשיטת ר"י הוא דמוכח. ואם תאמר אכתי אף דאיכא בפנים ק"ד אכתי איכא ס"ס שמא לא ניקב חיצון כלל ואת"ל ניקב שמא לאחר שחיטה הוא דניקב החיצון. זה אינו דאיך תאמר להיפך שמא לאחר שחיטה וא"כ על כרחך על החיצון אתה אומר לאחר שחיטה שהרי הפנימי ודאי קודם שחיטה שהרי יש בו ק"ד אלא על כרחך על החיצון נסתפקת שמא אחר שחיטה וכשאתה אומר את"ל קודם שחיטה כבר הודית שניקב החיצון קודם שחיטה ועוד שגם להיפך שתתחיל שמא לא ניקב חיצון ואת"ל ניקב א"כ ניקבו שניהם ובניקבו שניהם אף ק"ד מבפנים בידוע שקודם שחיטה וכמו שכתב המרדכי לקמן בסוגיא דהמסס ובה"כ ואיך תאמר שוב שמא לאחר שחיטה. אלא דהכ"מ לא ס"ל סברת המרדכי ולהכ"מ אין חילוק בין צד א' לב' צדדים. רק חיוב הבדיקה וכן כתב בבית יוסף סימן מ"ח והנה הא ודאי אי אפשר לומר דגם מצד א' יהיה סגי בק"ד מבפנים דמה ראיה מק"ד מבפנים שיש מכה מבחוץ אלא איפכא אפילו ניקב משני צדדים בעינן ק"ד מבחוץ דאל"כ אמרינן שאחר שחיטה הוא שדחקה לעבור מעבר לעבר אבל קודם שחיטה לא היתה תחובה רק בפנים דאל"כ היה טיפת דם גם מבחוץ:
9
י׳ואומר אני דיש להוכיח כסברת הכ"מ דהא קשה איך סתם מתחלה משני צדדים טרפה א"כ החליט שהוא טרפה ואח"כ שדי ביה נרגא והטיל תנאי דנמצא ק"ד ומדוע לא כריך ותני מצד אחד כשרה משני צדדים נמצא עליה ק"ד בידוע שלפני שחיטה וטרפה לא נמצא עליו ק"ד בידוע שלאחר שחיטה. אלא ודאי דהך נמצא עליו ק"ד לא על משני צדדים לחוד קאי אלא גם על מצד א' וכעובדא דרבי דאמר אם אין שם מכה וכו' ולכך העמידו בבא בפ"ע דקאי על כל תרי בבי דרישא בין על מצד א' ובין על משני צדדים. וכל זה לסברת הכ"מ דצד א' ושני צדדים שוים במציאות הק"ד ואין חילוק ביניהם רק לענין חיוב החיפוש אחר ק"ד דמשני צדדים הבדיקה חיובית אבל לסברת המרדכי דמשני צדדים עליה היינו סביבותי' מבפנים ומצד א' צריך שימצא נגד פי המחט מבחוץ א"כ ממ"נ אם עליה דברייתא היינו סביבותיה א"כ לא קאי רק על משני צדדים ולא על מצד א' ולמה לא כריך ותני ואם עליה היינו על פי המחט מכוון נגדה ממש א"כ לא קאי על משני צדדים דאל"כ איך אמר לא נמצא עליה בידוע שאחר שחיטה הרי משני צדדין אפילו לא נמצא עליה ממש אפ"ה בידוע שאחר שחיטה אלא שאף לסברת הכ"מ ג"כ אין התירוץ הזה נכון דעל צד א' איך אמר לא נמצא עליו ק"ד בידוע שאחר שחיטה מהו הידיעה הזאת אם על צד הפנימי יהיה אימת שיהיה אינו מזיק ועל צד החיצון איך אמר בידוע שאחר שחיטה הרי לא ניקב כלל לחוץ:
10
י״אאמנם לדעת הפוסקים דבהמסס מצד אחד ג"כ טרפה ונפקא מדיוקא דברייתא מדקתני בה"כ ושבקיה להמסס א"כ יש לנו ספק מה דינו דהמסס שתחוב בו מחט מצד פנימי לחוד יש סברא לומר דעכ"פ בעינן ק"ד דלא חמיר המסס מצד א' מבה"כ משני צדדים והוא דעת הש"ך בסי' מ"ח סוף ס"ק י"ד. ואף דבה"כ בעינן ק"ד מבחוץ אפילו בניקב משני צדדים היינו משום דכיון דהמחט עדיין תחובה מבחוץ א"כ כיון דאיכא למסרך גם בחוץ אם איתא דמחיים עבר לחוץ מסריך הוה סריך דם גם מבחוץ אבל בהמסס לשיטת רש"י דטרפה מצד פנים לחוד או לשיטת ר"י דחוששין שמא הבריא א"כ כיון דאין המחט מבחוץ מאין ימצא שם דם אבל בפנים ששם המחט תחובה עכ"פ בעינן דם. ויש סברא ג"כ לומר דמבפנים לא בעינן ק"ד כלל דאוכלין ומשקין שבפנים שטפוהו ועיין בתב"ש סוף ס"ק י"ב. ורצה התנא להשמיענו דגם בהמסס בעינן ק"ד ולכן שנאו בבא בפ"ע וקאי בין אדיוקא דרישא דבה"כ הוא מצד א' כשר הא המסס טרפה מצד א' ובין אסיפא אבה"כ משני צדדים על כולם אמר נמצא עליו ק"ד בידוע וכו':
11
י״בולפי זה לשיטת ר"ת דהמסס ובה"כ שוים א"כ קשיא למה לא כריך ותני משני צדדים נמצא עליו ק"ד וכו'. והנה לא נעלם ממני דיש לתרץ ולומר דאתי לאורויי שאם נמלח או נאבד בלי בדיקה טרפה. אך יש לפנינו דרך אחר בזה לתרץ ג"כ מה שיש לדקדק בסוף דברי התוס' שכתבו ואגב דנקט מצד א' כשרה נקט נמי משני צדדים טרפה אע"ג דמלתא דפשיטא היא והנה דבריהם צריכין ביאור דמה ענין זה לפירושו של ר"ת לכל הפירושים משני צדדים מלתא דפשיטא ועיין מהרש"א שנדחק בזה:
12
י״גואמרתי שאין כוונת התוספות דמלתא דפשיטא שאם ניקב משני צדדים מצד הסברא שהוא טרפה דהרי אי לאו דשנה לן התנא שיש טרפות בהמסס ובה"כ מנין היינו יודעים שיש בו טרפות וגם אין כוונת התוספות דמתניתין היא המסס ובה"כ שניקבו לחוץ דאטו בשביל שנשנה במשנה לא יאמרנו בברייתא ועיין במהרש"א במסכת שבת סוף פרק כירה מה שהשיג על מהרש"ל. אלא כוונת התוספות דמדיוקא דרישא שמעינן שאם מצד א' כשרה מכלל דמשני צדדים טרפה. ולכן מקושר זה דוקא לפירוש ר"ת דלרש"י ור"י אין זה מוכח דאיכא למימר לעולם בבה"כ משני צדדים ג"כ כשר והא דנקט מצד א' לדיוקא דאפילו מצד א' בבה"כ הוא דכשר הא בהמסס אפילו מצד א' טרפה ולכן הוצרך לשנות בהדיא משני צדדים טרפה משא"כ לפירוש ר"ת הוצרכו לומר דאגב דתני מצד א' תני נמי משני צדדים. ושוב אומר ר"ת שגם משני צדדים הוצרך לומר דאף דהיינו יודעים מדיוקא דרישא דמשני צדדים טרפה היינו אומרין דהיינו דוקא באותו מקום בבה"כ שאינו שוכב על המסס ולכך תני בבא יתירה שאפילו באותו מקום ששוכב על המסס טרפה ועיין במהר"ם מלובלין שלאו כל בה"כ שוכב על המסס ומעתה לפי זה אני מקשה להיפך נתני רק משני צדדים טרפה ואנא ידענא דמצד א' כשר ונראה דאז הוה מוקמינן משני צדדים באותו מקום שאינו שוכב על המסס:
13
י״דועוד נראה דהוצרך לפרש מצד א' דהנה רמ"א בסימן מ"ח סעיף ח' בהגה מחט או קוץ הנמצאים בהמסס או בה"כ בחללו ולא נתחב בהן כלל כשר בכל ענין וא"צ שום בדיקה וכתב הש"ך בס"ק ל"א משמע הא נמצא ק"ד מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טרפה שאם אין שם מכה ק"ד מנין. והנה לפי זה נמצא גרע מנתחב שאם נתחב צריך שימצא הדם נגד פי המחט ממש כמבואר בש"ך ס"ק י"ז ובנמצא בכל מקום שימצא מבחוץ ק"ד טרפה ולפי זה קשה גם בנתחב אם נמצא מבחוץ אף לא נגדו ממש ק"ד נימא דמתחלה ניקב שם מעל"ע ושוב חזר לאחוריו לגמרי לחלל המחט ואח"כ נתחב כאן ובכאן באמת לא עבר מעבר לעבר. וצריך לומר דאמרינן כאן נמצא כאן היו וכיון שתחוב כאן מסתמא גם מתחלה נתחב כאן ולפי זה אם נמצא תחוב מצד א' ולא נמצא ק"ד אפילו בפנים א"כ על כרחך לאחר שחיטה הוא דנתחב כאן ולא שייך כאן היה והוה ממש כנמצא ובאיזה מקום שימצא ק"ד מבחוץ טרפה ולפי זה חמיר היכא דליכא ק"ד מבפנים מהיכא דאיכא ק"ד ואמרתי שזה כוונת הברייתא נמצא עליה ק"ד בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה ק"ד בידוע שלאחר שחיטה דוק בלשונו שלא אמר נמצא עליה ק"ד בידוע שלפני שחיטה וטרפה וכן להיפך לא אמר וכשרה דלפעמים הוא להיפך שאם נעשה אחר שחיטה טרפה ולפני שחיטה כשרה ולא נתן רק כלל אם נעשה לפני שחיטה או לאחר שחיטה וקאי בין ארישא דמצד א' ובין אסיפא דמשני צדדים וברישא הוה בידוע שלפני שחיטה להקל שכיון שנתחב כאן לפני שחיטה אמרינן כאן נמצא כאן היה ואף אם ק"ד מבחוץ שלא כנגד פי המחט ממש כשר ובידוע שלאחר שחיטה א"כ ליכא למימר כאן נמצא וכו' והוה נמצא ולא נתחב כלל ובאיזה מקום שימצא מבחוץ ק"ד טרפה וא"כ הוצרך לומר בבא דרישא מצד א' אף שנשמע מדיוקא דסיפא לומר שאף בזה שייך כלל דלא נמצא ק"ד בידוע שלאחר שחיטה לאפוקי מסברת התב"ש דבפנים אין ראיה ממה שלא נמצא ק"ד:
14
ט״וובזה מתורץ מה שיש להקשות מה דקשיא להתוספות שמשני צדדים מלתא דפשיטא והרי הוצרך לפרטו כדי לחלק בין נמצא ק"ד אמנם לפי מ"ש היה יכול לחלק חילוק זה על בבא דרישא במצד א' ואף דשם הוה בידוע שלפני שחיטה לקולא מ"מ כיון שבכל גווני אמר בידוע בכאן אמר בידוע שלפני שחיטה ובהיפך אמר בידוע לאחר שחיטה ממילא נדע הפכו הניקב משני צדדים כי דבר הידוע בבירור אין לחלק בו בשום צד בין להקל ובין אם הוא להחמיר:
15
ט״זובזה ניחא מה דקשיא לי לעיל (דף ט ע"א) דבעיא מיניה מרב הונא בזאב שנטל בני מעיים אי חוששין שמא במקום נקב ניקב ומהדר ליה רב הונא דאין חוששין ואותביה מצפור המנקר דחוששין שמא במקום נקב וגם רבא אקשיה התם מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסור נמי לחומרא עיין לעיל וקשה הכי נעלם מכלם ברייתא זו דשמעתין אין עליו ק"ד בידוע שלאחר שחיטה ומה בכך והלא אפילו ברור לן שמחט זו אחר שחיטה נתחבה כאן אכתי ניחוש שמא במקום נקב נתחבה ומה בין מחט לשיני הזאב ובפרט שגוף מימרא דרב הונא במקום שיניו איירי כדאמר שמא במקום נקב נקב אלא ודאי מוכח מברייתא דלא חיישינן להכי ותלינן לנקב זה במחט ולא אמרינן שגם קודם לכן היה כאן נקב. אמנם לפי מ"ש איכא למימר דהך נמצא עליו ק"ד רק ארישא קאי שנתחב מצד אחד ואין כאן נקב כלל ולענין אם נמצא מבחוץ ק"ד שלא כנגד המחט שמבפנים וכנ"ל. ובזה ג"כ נלע"ד לתרץ מ"ש התוס' דאגב דנקט מצד א' נקט משני צדדים והקשיתי דהא צריך לומר משני צדדים כדי לחלק אם נמצא ק"ד ולפי מ"ש ניחא דקשיא להו להתוס' מה נסתפקו כל הנך אמוראי לעיל (דף ט) אי אמרינן במקום נקב נקב ולמה לא פשטו מהך ברייתא דקתני אין עליו ק"ד בידוע וכו' וכנ"ל וצריך לומר שיכולין לומר דהך נמצא וכו' קאי רק ארישא ולא אסיפא וקשה א"כ דלא קאי אסיפא למה הוצרך לומר כלל משני צדדים טרפה ולכן הוצרכו לומר איידי דנקט מצד א' או משום דחידוש הוא ששוכב על ההמסס. אלא דלפי זה לא הוצרכו לזה שאם אתינא למימר לפי ההוה אמינא דחיישינן שמא במקום נקב וחילוק דנמצא ק"ד קאי רק ארישא א"כ היא גופה קמ"ל משני צדדים טרפה בהחליט אף דליכא ק"ד ובידוע שלאחר שחיטה מ"מ חיישינן שמא במקום נקב נתחב:
16