ציון לנפש חיה על חולין ס״ט בTziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 69b
א׳משנה המבכרת וכו' רש"י בד"ה ופטורה מן הבכורה שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר וכו' הנה דעת רש"י דהאי ונפטרת מן הבכורה ארישא נמי קאי אבל הרמב"ם בפ"ד מה' בכורות הלכה י"ד פסק מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האברים צריכין קבורה ונפטרה מן הבכורה כיון שיצא רובו והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע. הרי שדעת הרמב"ם שמה ששנינו במשנתינו ונפטרת מן הבכורה אסיפא לחודא קאי ולא ארישא ואמנם נלע"ד דרש"י ורמב"ם לא פליגי לדינא וגם רש"י מודה לדינא להרמב"ם שאם חתך כל אבר והשליכו לכלבים לא נפטרה מן הבכורה רק רש"י ורמב"ם פליגי בפירוש המשנה וכל אחד לשיטתו דרש"י פסק כרבה וכמבואר בדבריו בגמרא (דף ע ע"א) בד"ה אי נימא רובו ממש ובבת א' קמיירי על כרחך ואע"ג דשנינן לעיל מחתך ומניח נעשה וכו' שנויא בעלמא שני אגב דוחקא ומתניתין במשמעותה קיימא הרי שרש"י מסיק דמתניתין במשמעותה כרבה קיימא וא"כ רישא איירי במחתך ומניח ואז ודאי נפטרה מן הבכורה אפילו לרבה שהרי אף שסובר מכאן ולהבא מ"מ מרובו ואילך יקבר שאז חל הקדושה עכ"פ מכאן ולהבא דברוב מחותך נמי חשיב לידה וכמו שכתבו התוס' בד"ה מאי לאו ע"ש וא"כ כיון שאותן החתיכות שמרובו ואילך קדושים פשיטא שנפטרה מהבכורה ולכן פירש רש"י דנפטרה מהבכורה גם ארישא שיצא הראשון אבר אבר והיינו במניח והרמב"ם לשיטתו דס"ל כרב הונא ומיירי רישא במחתך ומשליך ואף אחר שיצא רובו רשאי להשליך כיון שמעולם לא היה הרוב ביחד כלל ואין כאן בולד הזה שום קדושה כלל ולא נפטרה מהבכורה כלל ובזה גם רש"י מודה באופן שעכ"פ זה פשוט דלרמב"ם במחתך ומשליך אף מה שיצא בסוף לא נתקדש כלל כיון שכבר נאכל קמא קמא לכלבים ולדעתי גם התוספות מודה בזה ועד כאן לא ס"ל להתוספות דמה שיצא אחר שיצא רובו קדוש אלא במניח ולמ"ד מכאן ולהבא אעפ"כ מה שיוצא אחר רובו קדיש כיון שעכ"פ רובו לפנינו אפילו מחותך חשיב לידה אבל במשליך לכלבים שלא היה בשום פעם רוב יחד לא מצינו התוספות שצריך קבורה אף מה שיצא בסוף. ובזה תרי תמיהי אני מתמה בדברי רמ"א בסימן שי"ט סעיף א' בהגה ראשונה שכתב ומרובו ואילך צריך קבורה הנה תמיה ראשונה שהכניס הגה זו בדברי הרמב"ם ולהרמב"ם אפילו מרובו ואילך אין צריך קבורה דאל"כ גם בזה היתה נפטרת מהבכורה. ועוד אני תמה שאפילו מדברי התוס' אין זה במשמע שכבר כתבתי שלא כתבו כן התוספות אלא במחתך ומניח ולמ"ד מכאן ולהבא קדיש גם מה שכתב שם בהגה"ה ב' ויש אומרים שאינו בכור ונרשם טור בשם הרא"ש ואמת שהטור כתב כן בשם הרא"ש אך הב"י כתב שלא מצא בדברי הרא"ש גילוי דעת מזה רק הב"י כתב בשם התוספות ורש"י דפליגי ארמב"ם שהם מפרשים דונפטרה מהבכורה ארישא נמי קאי במחתך ומשליך לכלבים ע"ש בב"י אבל אני כבר כתבתי דע"כ לא פליגי רש"י ותוס' ארמב"ם אלא בפירוש המשנה ולדידהו קאי נמי ארישא משום דרישא איירי לשיטתייהו במחתך ומניח ובדברי התוספות באמת אינו מבואר אם הכריעו כרבה או כרב הונא אמנם לא מצינו בדבריהם דנפטרת קאי ארישא כ"א בדבור המתחיל מאי לאו כתבו ומתניתין נמי קתני ונפטרה מן הבכורה ובכל ענין קאמר בין שיצא אבר אבר וכו' ע"ש ומיהו שם אמחתך ומניח קיימי וא"כ אין ראיה מדברי שום פוסק ומפרש שיחלוק במחתך ומשליך על הרמב"ם ויסבור שנפטרה מהבכורה ודברי רמ"א צ"ע לקמן יתבאר ליישב זה ושגם דברי הטור שכתב כן בשם הרא"ש יהיו נכונים:
1
ב׳שם תוס' דבור המתחיל ר"ה וכן הא דא"ל רב עמרם לר"ש אמר על הבכור עם יציאת רובו יהיה עולה וכו' דמשמע ליה דפשיטא דקודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור וכו' הקשה אחד מהתלמידים לפי דברי מהרש"א דאפילו לר"ה דאמר למפרע קדיש מ"מ ביציאת מיעוטו לא נתקדש למפרע כי אם מיעוט היוצא אבל מה שבפנים לא נתקדש למפרע א"כ אפילו לר"ה הוכרח לומר עם יציאת רובו שאם אמר שיהא עולה עם יציאת מעוטו א"כ על רובו שבפנים כבר תפסה קדושת עולה קודם לקדושת בכור והיה הספק רק על מיעוט שיצא משא"כ עכשיו דבעי עם יציאת רובו הספק על כל הולד אם עולה אם בכור והשבתי לו דהרי עדיפא איכא להקשות על התוס' דלמה להו לאכוחי דהא דאמר רב עמרם וכו' הוא דלא כר"ה מדיוקא מדבעי עם יציאת רובו ולא בעי עם יציאת מיעוטו ותיפוק להו דעל כרחך דלא כרב הונא דלרב הונא קדושת בכור קדים שהרי קדושת עולה לא חיילא עד יציאת רובו שהרי כן אמר עם יציאת רובו יהא עולה וקדושת בכור לר"ה כבר קדמה למפרע אלא צ"ל דאכתי לעולם כר"ה ושפיר מבעיא שאף שקדמה קדושת בכור על מיעוט היוצא מ"מ על מה שהיה בפנים ויוצא מרובו ואילך חיילי בהדי עולה ובכור. ועכ"פ אי לר"ה על כרחך אין הבעיא על כל הולד רק על מקצתו שהרי על המקצת כבר קדים קדושת בכור וכיון דעל כרחך לאו על כולו בעי א"כ היה לו למנקט בבעיא דרב עמרם עם יציאת מיעוטו אלא על כרחך דלא כרב הונא ודוק היטב:
2
ג׳שם בגמרא איתמר יצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר וכו' לכאורה יפלא במה דנקט וחזר ויצא שליש ומה חסר שאם אח"כ נולד כלו ואטו בנולד כלו מודה רבה דקדיש והלא אכתי יד נכרי באמצע כיון שמכירתו מכירה ואם לרבותא לר"ה דאפילו לא נולד כלו קדיש ג"כ נ"ל להיפך דגם לר"ה רבותא טפי בנולד דהרי אם לא יצאו רק שני שלישים א"כ מה היה בסופו שחתכו קודם יציאת שליש האחרון דאל"כ הרי נולד כלו וא"כ פלוגתייהו דלר"ה יקבר דשחיטה וקרב ע"ג המזבח ליכא במחוסר שליש שעכ"פ בעל מום וא"כ לר"ה קדיש לענין שאם הוא טרפה יקבר או אם אינו טרפה ינתן לכהן ואסור למכרו באיטלז כל אלה לחומרא ולפי האמת ר"ה סובר למפרע קדיש גם לקולא כדמסיק בצריכא וזה הנלע"ד כוונת רש"י שפירש בדברי ר"ה קדיש בכור זה והקריב לגבי המזבח וניתן לכהן שרש"י רצה לפרש לר"ה אפילו לקולא דהיינו קרב על גב המזבח ולא אמרינן שהוא חולין בעזרה וכל זה בנולד כלו שייך קרב לגבי המזבח אבל בלא יצא כלו רק ב' שלישים אין כאן קרב לגבי המזבח:
3
ד׳ונראה דאי הוה נקט ונולד הוי אמינא להיפך דר"ה סבר מכאן ולהבא ורבה סבר למפרע דהנה עיקר טעם של ר"ה דסבר דלמפרע נתגלה שאין המכירה כלום. והנה אם היתה בהמת כהן והבכור נולד במומו שא"כ בין אם הוא בכור ובין אם הוא פשוט המכירה מכירה גמורה שהרי אפילו אם הוא בכור יכול למכרו לגוי כשהוא בעל מום וכדאיתא בש"ע י"ד בסי' ט"ז סעיף ב' בהגה"ה ומעתה שהמכירה בודאי מכירה גמורה א"כ אפילו למפרע קדיש הוה מכירה וכיון דהוה מכירה שוב ממילא אינו קדיש דהוה יד גוי באמצע קודם שיצא רובו אלא דאם מכרו ע"מ להחזיר ובודאי דזה הוי מכירה כמו מתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה ואחר שהחזירו יצאו שני שלישים א"כ למאן דאמר למפרע קדיש אינו קדיש דזה בעת שיצא שליש השני שהוא רובו לא היתה הקדושה חלה עליו ששליש הראשון כבר פקעה קדושתו בעת שנמכר לנכרי כיון שהיתה מכירה גמורה וכיון שכבר פקעה קדושתו שוב אינה חלה וכיון שעל שליש הזה אינו יכול לחול בעת שיצא שליש האמצעי שאז הוא יציאת רובו שוב אינו קדיש ולמ"ד מכאן ולהבא הוא קדיש א"כ בעת שיצאו שני שלישים אחרונים כבר פקעה יד גוי ממנו ותלה ביציאת השני שלישים האחרונים ושליש הראשון לא גרע מיצא דרך דופן. וא"כ אי הוה נקט ושוב נולד הוה אמינא דמיירי באופן הנ"ל ואף שהוא ביד כהן ובעל מום מ"מ שייך פלוגתא אם קדיש או לא לענין גיזה ועבודה וכמו כן אם נטרף אח"כ אם מותר בהנאה והוה אמינא להיפך דר"ה סבר מכאן ולהבא ורבה סבר למפרע ולכן נקט וחזר ויצא שליש וא"כ ליכא לאוקמי כנ"ל. אי נמי להכי נקט וחזר ויצא שליש משום דהא דשותפות נכרי פוטר יש בו מחלוקת הפוסקים דעת הש"ע בסימן ש"ך שאם היה לעכו"ם חלק רק באבר אחד צריך שיהיה אם יחתך אותו אבר יהיה בעל מום אבל אם יחתך ולא יהיה בעל מום חייב בבכורה ולדעת התוספות הובא שם בש"ך ס"ק ג' צריך שיהיה אבר שיהיה חיות הבהמה תלוי בו ולפי זה בנפל ודאי שאינו מועיל שותפות העכו"ם כי אם בכלו אבל אם יש לו אברים מיוחדים בזה לא שייך שאם יוחתך יהיה בעל מום ולא חיות הבהמה תלוי בו א"כ המותר חייב בבכורה אם לא שיש לעכו"ם חלק ברובו. וא"כ ביצא שליש ומכרו לעכו"ם ושוב יצא כלו הן אמת דלמ"ד להבא קדיש אותו שליש מכור הוא מ"מ המותר חייב בבכורה והרי זה כמו שיצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם דחייב בבכורה למ"ד להבא קדיש כן בזה וא"כ בכה"ג לכ"ע קדיש דלמ"ד למפרע א"כ בטלה המכירה וממילא קדיש למפרע ולמ"ד להבא ממילא קדיש בשני שלישים האחרונים והגמרא רצה לומר פלוגתייהו אפילו בנפל להכי נקט וחזר ויצא שליש ושליש האחרון לא יצא כלל ולכך למ"ד להבא קדוש אינו קדוש:
4
ה׳והא דלא נקט ויצא כלו ומיירי שמכרו לו כלו לאחר שיצא שלישו דלמ"ד למפרע קדיש בטלה המכירה ולמ"ד להבא חלה המכירה על כלו נלע"ד משום דמה שבפנים ודאי יכול למכור אפילו למ"ד למפרע וכמו שיכול להטיל מום במה שבפנים וא"כ אפילו למ"ד למפרע מ"מ כיון שחלה המכירה על מה שבפנים לא קדיש כלל:
5
ו׳אלא דלפי זה קשה בפלוגתא שניה דיצא שליש דרך דופן דלפי המציאות הוא דבר קשה כיון שיצא שלישו דרך דופן איך יצאו אח"כ שני שלישים דרך רחם ומאין נפרד שליש זה שיצא דרך דופן מהנך שני שלישים שיצאו דרך רחם ואם נימא ששוב חזר האי שליש שיצא דרך דופן לפנים ויצא ג"כ דרך רחם א"כ לא מבעיא למ"ד לעיל בריש פרקין דמהני חזרה פשיטא דמהני כאן והוה יצא כלו דרך רחם אלא אפילו למ"ד לא מהני היינו משום דומיא דטרפה שאין לו תקנה כדמשמע בריש פרקין (בדף סח ע"ב) אבל כאן למה לא תהא מהני החזרה ואפילו למ"ד יש לידה לאברים וממילא לא מהני חזרה היינו דרך רחם דאקרי לידה אבל דרך דופן לא שייך למימר יש לידה אלא ודאי דמיירי בנחתך הך שליש שיצא דרך דופן ובזה תרצתי קושיית הבית יהודה שהקשה על מה דמקשה הגמרא מאי לאו מחתך ומניח ואי ס"ד למפרע יקבר מבעיא ליה והקשה הבית יהודה ודלמא עד כאן לא אמר ר"ה למפרע קדיש אלא כשהוא שלם אבל אם כבר נחתך אולי גם ר"ה מודה ששוב אי אפשר להקדושה שתחול על החתיכות. ולפי מ"ש ניחא דהא ע"כ פלוגתייהו ביצא שליש דרך דופן בנחתך מיירי וא"כ היא גופא קשיא למה לי כלל שיצא דרך דופן הא שפיר איתא פלוגתייהו בנחתך לחוד שיצא שליש ונחתך ויצאו שני שלישים לר"ה דאמר למפרע וכאן אי אפשר לחול למפרע שהרי נחתך לא קדיש ולרבה קדיש בהנך תרתי שלישים אלא ודאי כיון שהחתיכה בעין לר"ה קדיש למפרע אף שכבר נחתך ובזה אתי שפיר שלא הקשה ממשנתינו עד אחר שאמר ואזדו לטעמייהו והיינו משום דבלא זה הוה משנינן כסברת הבית יהודה ודוק:
6
ז׳ועכ"פ יצא לנו שפלוגתייהו ביצא שליש דרך דופן הוא ע"ד רחוקה ששליש יצא דרך דופן ונחתך ושוב יצא המותר דרך רחם והרי דרך נכון לפניהם לאפלוגי במכר שליש לנכרי קודם שיצא לאויר העולם וע"ד המבואר בש"פ דלא להוי דבר שלב"ע ומכר לו מעתה שליש הראשון שיצא לאויר העולם ושוב יצא לאויר העולם והמכירה לכ"ע מהני ומיירי באינו נעשה טרפה בכה"ג שהרי א"צ שליש בדוקא אפילו מעט מהני וא"כ אין שותפות הנכרי פוטר בנותר שלא נמכר לר"ה דאמר למפרע קדיש אינו קדיש שהרי בשעת יציאת רובו אי אפשר לקדושה לחול שהרי יש לנכרי חלק ברוב הזה בקצתו ולרבה הקדושה חלה על הרוב האחרון:
7
ח׳ונראה באשר נדקדק עוד בדברי הגמרא דקאמר וצריכא דאי אשמעינן בהא משום דלקולא פירש רש"י כלומר דאי אמר מכאן ולהבא קולא הוא וכו' והדבר יפלא למה אחז ההיפך והכי הוה ליה למימר משום דלחומרא דלהכי ס"ל למפרע משום דהוא חומרא. ונראה דלפי מ"ש לעיל דלהכי נקט רש"י אליבא דר"ה וקרב ע"ג המזבח משום דאפילו לקולא קאמר רב הונא דקדיש ואף דכתבתי לעיל דמיירי בנחתך. ובדרך השני כתבתי דמיירי בנפל או בבעל מום מדלא נקט ויצא אח"כ כלו אומר אני שאין צריך לכל זה ובבן קיימא מיירי והנה הלח"מ פ"ד מבכורות הלכה י"ד כתב דגרסינן בפלוגתא דא רב חסדא ולא גרסינן רבה וכתב שכן גרסת התוספות והרמב"ם. ורב חסדא קאמר בפ"ק דבכורות (דף ג) שאין שותפות נכרי פוטר אלא בדבר שעושה נבילה וא"כ הרבה פעמים משכחת שליש ולא יהיה נבילה וא"כ עד כאן לא קאמר רב חסדא אינו קדיש אלא לעת עתה ביציאת שליש השני אינו קדיש עדיין ונ"מ שאם ימכרנו לנכרי קודם שיצא שליש האחרון גם שליש הזה מכור והרי שני שלישים לנכרי ושוב פטור מבכורה ור"ה קאמר למפרע קדיש וביצא השליש השני תיכף נתקדש למפרע כי בטלה אפילו המכירה הראשונה וק"ו שאינו יוכל למכור עוד. ולעולם בשלם ותם מיירי וא"כ דברי ר"ה הם אף לקולא דהרי סתם אמר קדיש דמשמע אפילו לקרב ע"ג המזבח וא"כ איך יוכל לומר דר"ה אמר למפרע משום דלחומרא והרי חומרא וקולא יש בו. אמנם הא ודאי הוה מוכח דלדינא סבר ר"ה דלמפרע קדיש אלא שאכתי יש הוה אמינא אף שהדין כן מ"מ רבנן החמירו ביה והא דלא החמירו בפלוגתא דיצא שליש ומכרו לנכרי משום דשם יש חומרא וקולא וסתרי אהדדי ולא היה אפשר למעבד כתרי חומרי ולכך אוקמוהו אדינא בין לקולא ובין לחומרא אבל ביוצא דופן שכתבתי דעל כרחך מיירי בנחתך ושוב אי אמרינן להבא יש בו רק חומרא ולא קולא שפיר יש לומר דאחמירו ביה רבנן קמ"ל ר"ה דלא וזה דברי הגמרא דאי אשמעינן בהא דהיינו במכרו לנכרי משום דלקולא פירוש דודאי שמעינן שהדין הוא למפרע אבל אכתי לא שמעינן דלא החמירו מדבריהם והא דלא החמירו כאן מדבריהם הוא משום דלקולא דעכ"פ יש בלהבא ג"כ צד קולא ולכך לא היו יכולין לשנות כלל הדין משום דלהוי כתרי חומרי דסתרי אבל בהך ביוצא דופן דלחומרא שבצד להבא אין בו שום קולא רק חומרא הוה אמינא דהחמירו מדבריהם קמ"ל:
8
ט׳נמצא לפי זה אי הוה נקט פלוגתייהו בשלם לא הוה שמעינן דלא החמירו מדבריהם והא דלא החמירו הוה אמינא ג"כ משום שהוא שלם ואית ביה בצד להבא ג"כ קולא שהרי אתה מתירו להיות קרב ע"ג המזבח. ואף שיש לנכרי חלק מ"מ יכול לקנות אותו מעט ולהקדישו או לחתכו לגמרי אם אינו נעשה בעל מום אבל היכא דאיכא רק חומרא לא הוה שמעינן דלר"ה לא החמירו מדבריהם והא דלא נקט בפלוגתא הראשונה יצא חציו ומכור לנכרי ושוב יצא כלו ושפיר הוה פליגי ביה דלר"ה למפרע בטלה המכירה ולרבה לא בטלה נשאר רק חציה ואינו קדיש בבכורה נראה משום דלמ"ד אי אפשר לצמצם א"כ ממילא ביצא חציה שוב חיישינן שמא הוא רובו וכבר נתקדש. ובעיא דרבא לקמן יצא חציו ברוב אבר על כרחך למ"ד אפשר לצמצם או אי אמרינן אי אפשר הבעיא שלו למהוי ודאי בכור דאי אמרינן הלכו אחר הרוב הרי הוא ודאי בכור ואם לאו הרי הוא ספק בכור:
9
י׳וע"פ זה נלע"ד לתרץ מה דקשה לרבה למה נקט במשנה מחתך דאיכא למטעי מחתך ומשליך הוה ליה למימר מוכר לנכרי ואז בודאי מוכח דמכאן ולהבא הוא קדיש ולמ"ש ניחא דהוה אמינא דוקא במכר לנכרי שיש כאן קולא וחומרא לכל צד שהרי יכול לקרב ע"ג המזבח ולכן לא היו חז"ל מחמירים כלל משום תרי חומרי דסתרי ואוקמוה אדינא דלהבא קדיש אבל במחתך שאין כאן בצד דלהבא רק קולא הוה אמינא שהחמירו מדבריהם קמ"ל. אלא דקשה דהרי הוה קתני מוכר לנכרי והיינו לכתחלה וא"כ ממילא מוכח שלא החמירו אפילו מדבריהם ואולי לא התירו למכור לכתחלה משום דמפקא אפילו מקדושת כהן כדמשמע בריש בכורות והא דהתירו לחתוך היינו אף שמפקיעו מקדושת כהונה מ"מ אינו מפקיעו לגמרי דמה שיצא מרובו ואילך קדיש:
10
י״אעוד נלע"ד מה שאמר דאי אתמר בהא בהא קאמר ר"ה משום דלקולא היינו בהך דרך דופן וכאן ליכא חשש קירוב למזבח שהרי נחתך שלישו וחשש גיזה ועבודה ג"כ אולי ליתא בזה"ז מן התורה דהרי אף בבעל מום אסור בגיזה ועבודה מן התורה אמנם קדשים בזה"ז קילי מבעל מום בזמן הבית שהרי מטיל מום בבעל מום אסור מן התורה ומטיל מום אפילו בתמימים בזמן הזה ליכא איסור דאורייתא כלל כדמשמע במס' ע"ז (דף יג ע"ב) וא"כ אולי לענין גיזה ועבודה גריעי ממקדיש בעל מום מעיקרו ואין כאן איסור תורה וא"כ אין כאן רק דיני ממונות בין הבעלים ובין הכהן ולר"ה מספקא ליה. לכן אמר לקולא אבל בהך דהיינו במכר לנכרי דלחומרא שיצטרך ליתנו לכהן אימא מודה לרבה וכו':
11
י״באלא דלפי זה נשאר קושיית המע"מ על הרא"ש שהשמיט הך פלוגתא דדרך דופן ובל"ז אמרתי משום דלפי משמעות הגמרא הך פלוגתא דדופן הוא לרבותא לר"ה אבל לרבה כיון דאמר במכרו לנכרי לקולא להבא קדיש ק"ו בדופן דלחומרא וא"כ הרא"ש שפסק בהך דמכר לנכרי כרבה לא הצטריך להביא הך דדופן דק"ו הוא אבל לפי מ"ש דגם לחומרא הוא רבותא קשיא:
12
י״גובמה שכתבתי דבזה"ז אין איסור תורה בהטלת מום בבכור א"כ על כרחך הך דרב יהודה דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם דלא כר"ה וכמו שכתב התוס' דהא מדמפליג בין גדיא לאימרא על כרחך שכבר האזנים בחוץ דאי בפנים אלא דבאימרא חיישינן שמא יצא רוב הראש וחזר הא ספיקא דרבנן הוא אלא ע"כ שכבר הם בחוץ וא"כ לר"ה האיך מטיל מום הא אח"כ למפרע הוא קדיש וא"כ קשיא על הרמב"ם איך פוסק כר"ה. אמנם הרמב"ם לשיטתו שפסק בפ"א מאיסורי מזבח הלכה ו' שגם בזה"ז אף שאינו לוקה מ"מ עובר בל"ת והנה הלח"מ שם תמה על הרמב"ם שפסק דלא כסוגיא דמס' ע"ז דמשמע שאין כאן איסור תורה כלל. ולדידי משום דהרמב"ם פסק כר"ה כאן וטעמו יבואר למטה שכל הסוגיא דכאן כר"ה ואם כן היה קשה לו סוגיא דפרק כל פה"מ כקושיית התוס' וצ"ל דמיירי שהם עדיין בפנים וגזרינן שמא יצא רוב הראש א"כ על כרחך דאורייתא הוא ואף שזה בפרק פסולי המוקדשין מימרא דרבא הוא וגם סוגיא דע"ז מימרא דרבא וקשיא רבא אדרבא דחה הרמב"ם הך סוגיא קילתא מקמי חמירתא. וטעמו של הרמב"ם דפסק כר"ה הוא משום דסוגיא דהכא כר"ה דמקשה ת"ר יצא רובו ה"ז יקבר אילימא רובו ממש ע"כ לא שנינו רובו ככולו ומאי קושיא ודלמא לדיוקא אתי דוקא רובו כא' הא מחותך אף שמחתך ומניח משליך לכלבים וכדמקשה לעיל לר"ה אלא על כרחך דלר"ה קאי ואי קשיא מ"ש הרא"ש דאי לר"ה א"כ טובא קמ"ל דמחתך ומניח נעשה כמו שיצא רובו וכו' נלע"ד דלא קשה משום דאטו דבר זה מבואר במשנה אדרבא פשטא דמתניתין הוא דוקא רובו ומי דחיק לן למימר נעשה כמי שיצא רובו הוא משום דסבירא לן למפרע קדיש וא"כ על כרחך דבר זה פשיט לן במילתא דפשיטא בלי שום ספק דלמפרע קדיש דאל"כ לא הוה מפקינן מתניתין מפשטיה וא"כ איך אפשר לומר דמתניתין הא קמ"ל דלמפרע קדיש הא על כרחך דבר זה כבר ידוע לן בלא וזה עצמו כוונת רש"י במ"ש אגב דוחקיה שנינן ומתניתין במשמעותיה קיימא ג"כ כוונתו שאין לומר דמתניתין הא קמ"ל דאדרבא מתניתין משמעותיה קיימא להיפך אלא אגב דוחקא שנינן כן ומי דחיק לן למימר כן אלא ע"כ דזה פשיט לן דלמפרע קדיש והיינו כר"ה:
13
י״דאמנם לתרץ דעת הרא"ש נלע"ד דאין לומר דמתני' קמ"ל דיוקא דוקא רובו אבל מחותך משליך לכלבים דהא תינח יקבר אבל נפטרה מן הבכורה לאו לדיוקא אתי דאטו מחתך ומניח לא נפטרה מן הבכורה והרי משנה שלימה בנדה יצא מחותך משיצא רובו וא"כ הוה לידה ופשיטא דנפטרה מן הבכורה ועוד הרי אפילו מניח מ"מ מן הרוב ואילך חלה הקדושה וא"כ הרי נפטרה מן הבכורה וקודם יציאת הרוב זו משנה שאינה צריכה שאכתי לא נפטרה מן הבכורה אלא ודאי לגופה אתי דברובו נפטרה וע"ז מקשה עד השתא לא שמעינן רובו אלא דלפי זה קשה איך הוכיח הרא"ש דסוגיא דלא כר"ה דלמא כר"ה ומ"ש הרא"ש דלר"ה טובא קמ"ל דמחתך ומניח נעשה כמו שיצא רובו דהא תינח יקבר אבל נפטרה מן הבכורה למה לי דהא כבר שנינו בנדה יצא מחותך משיצא רובו אומר אני דלר"ה לא קשה כלל מה דתני ונפטרה מן הבכורה משום דהרא"ש סובר כפירוש רש"י דונפטרה מן הבכורה קאי גם ארישא וא"כ קמ"ל דאפלו בהשליך לכלבים נפטרה מן הבכורה דזה לא שמעינן ממשנה דנדה דע"כ לא שמענו אלא במחותך והחתיכות לפנינו עד שהושלם לרוב חשיב לידה אבל בהשליך לכלבים ומעולם לא היה רובו יחד אפילו מחותך זה לא שמענו וקמ"ל משנתינו דנפטרה מן הבכורה אבל לרבה דגם רישא מיירי במחתך ומניח אין כאן שום רבותא דנפטרה מן הבכורה:
14
ט״וובזה מתורץ קושיית הב"י על הטור בסי' שי"ט שכתב הטור בשם הרמב"ם דבמחתך ומשליך לכלבים לא נפטרה מן הבכורה וכתב הטור שהרא"ש לא ס"ל כן אלא דגם בזה נפטרה מן הבכורה וכתב הב"י שהרמב"ם מפרש ונפטרה מן הבכורה אסיפא דוקא קאי אבל רש"י ותוס' פירשו דארישא דמחתך אבר אבר ומשליך לכלבים נמי קאי ורבינו פירש בשם הרא"ש כרש"י ותוס' ואני לא מצאתי בספרי הרא"ש רמז לזה עד כאן לשון הב"י. ואני אומר מה שכתב בשם רש"י ותוס' כן אני לא מצאתי בדבריהם כן ורש"י שפירש במשנה כן היינו רש"י לשיטתו שפירש בגמרא דפשטא דמתניתין כרבה דדוקא רובו הן אמת שאני כתבתי למעלה להטות דברי רש"י כר"ה אבל פשטן של דברי רש"י משמע כרבה ולרבה ודאי דקאי גם ארישא דהרי משנה שלימה בנדה יצא מחותך וכו' ולרבה רישא מיירי במחתך ומניח וכן התוס' שכתבו ומתניתין נמי דקתני ונפטרה וכו' ובכל ענין קאמר ג"כ לרבה כתבו כן דאליבא דרבה קאי התוספות שם ולא שכתבו זה לראיה אלא כמתרץ שהם הביאו ראיה מנדה דזה חשיב לידה אפילו מחותך והיה קשה להם שהרי משנתינו לא אמרה ברישא דמתני' שנפטרה מן הבכורה וע"ז בא כמתרץ דבאמת דונפטרה דבא במתני' ארישא נמי קאי וכ"ז לרבה אבל לר"ה במחתך ומשליך איירי רישא שפיר הרמב"ם לטעמיה דפסק כר"ה פסק דבזה לא נפטרה מן הבכורה וא"כ לא מצינו שהתוס' חולקין על הרמב"ם:
15
ט״זאבל לדעתי יפה כיוון הטור בדעת הרא"ש לפי מ"ש לעיל דהרא"ש פירש סוגיא דלא כר"ה א"כ על כרחך גם לר"ה סובר הרא"ש דונפטרה מן הבכורה קאי גם ארישא וכיון דסובר ר"ה דאפילו מושלך כבר לכלבים נפטרה מן הבכורה ובזה לא מצינו חולק על ר"ה א"כ בודאי שפוסק הרא"ש כן להלכה. ובזה שכתבתי שעיקר קושיית הגמרא הוא עד השתא לא שמעינן דרובו ככולו היינו על מה דתנן נפטרה מן הבכורה נלע"ד לתרץ מה דקשה דמסיק לא כגון שיצא רובו במיעוט אבר וקמ"ל דלא שבקינן וכו' וקשה הא בתחלת דבריו היה זה פשיטא אצלו דלא שבקינן וא"כ מאי קמ"ל מתניתין בזה:
16
י״זונראה משום דרבא סתמא בעי הלכו באיברין וכו' ולא דוקא לענין בכור קאי אלא גם לענין בן פקוע וא"כ לא מיירי כלל במחתך שהרי לא קאי כלל על המשנה ולא הוזכר בדברי רבא שמחתך וא"כ שפיר הקשה פשיטא דלא שבקינן אבל משנתינו איכא לפרש דאדלעיל קאי שמחתך ומניח יצא רובו וכו' וא"כ בזה לא פשיט לן כולי האי דאולי בזה שבקינן רוב עובר משום שאינו מחובר בו ואזלינן בתר רוב אבר שמחובר בו אלא שא"כ לא היה צריך כלל שיצא במיעוט אבר ופשוט הוה ליה למימר דקמ"ל אף שיצא מחותך מ"מ מרובו ואילך צריך קבורה וכמ"ש התוס' באמת וזה ודאי רבותא היא אף שהחתיכות הראשונות לא נתקדשו ונשארו חולין מ"מ מה שיצא מרובו ואילך קדיש. ואולי זה טעמו של הרמב"ם דפסק כר"ה דסובר דסוגיא כר"ה דלרבה הוה ליה לשנויי דיצא רובו אדלעיל קאי וקמ"ל דאפילו במחותך מרובו ואילך צריך קבורה אלא ודאי דלר"ה הוא הסוגיא ולר"ה רישא במחתך ומשליך מיירי וא"כ אם כבר הושלך לכלבים אפילו מרובו ואילך א"צ קבורה כיון שעל החתיכות הראשונות שכבר הושלכו לכלבים אי אפשר להקדושה שתחול שוב אינה חלה כלל דלמפרע צריך להיות קדוש וא"כ על כרחך סיפא יצא רובו באפי נפשיה קאי שיצא רובו כא' וא"כ קשה עד השתא לא שנינו דרובו ככולו. והנה ראיתי רמ"א בסימן שי"ט בריש הסימן שכתב המחבר מבכרת המקשה לילד יכול לחתוך אותו אבר אבר ומשליך לכלבים וכתב רמ"א ע"ז ומרובו ואילך צריך קבורה ב"י בשם התוס' עכ"ל. וכתב המע"מ דברי חמודות דרמ"א פירש כן בדעת המחבר דקאי כר"ה דלמפרע קדיש ואפ"ה פסיק מרובו ואילך צריך קבורה וכתב המע"מ סעיף ז' שאע"פ שהתוספות מיירי בחותך ומניח מ"מ הא דכתבו ומרובו ואילך צריך קבורה אפילו בחותך ומשליך דהא למ"ד מכאן ולהבא לא מעלה ולא מוריד הא דמניח שאין כאן חלות קדושה כלל למפרע ואפ"ה טעון קבורה למה שיוצא אח"כ א"כ לדידיה ודאי אפי' כבר השליך טעון קבורה למה שיוצא אח"כ דמה לי שהאברים מונחים לפנינו ומה לי שכבר הושלכו לדידיה שיכול להשליכם עוד ומעתה אף אני אומר שגם למ"ד למפרע קדיש ושאם הושלכו אין כאן קדושה אפ"ה צריך קבורה למה שיצא אח"כ וכך הגיה רמ"א בהנהותיו וכו' וההוא בבא שהגיה עליו היינו אליבא דמ"ד למפרע הוא קדיש אלא שאין נ"ל כן מפי' רש"י וכו' ומסיק שם דבאמת למ"ד למפרע כיון שאי אפשר לחול למפרע אין הקדושה חלה כלל ע"ש שהאריך. ואני אומר הסוגיא בין לרמ"א ובין להמע"מ קשיא לרמ"א דס"ל דאפילו למ"ד למפרע מ"מ משיצא רובו יקבר א"כ מאי מקשה הגמרא ליפלוג ולתני בדידיה וכו' ומאי קושיא דלמא יצא רובו דסיפא אדלעיל ארישא קאי שאפילו כבר השליך מ"מ מרובו ואילך טעון קבורה אלא ודאי דזה אי אפשר כיון דלמפרע קדיש אי אפשר לקדושה שתחול שוב כלל וכדברי הדברי חמודות. ולדברי הדברי חמודות קשה לשון המשנה לר"ה דקאמר חותך אבר אבר ומשליך דמשמע שכל אבר צריך לחתוך ולדידיה די אם חתך אבר אחד והשליך שוב אי אפשר לחול למפרע אפילו יצא שאריתו כלו כאחד שוב משליכו לכלבים בשלמא למ"ד להבא צריך לחתוך כל אבר ואבר דמה שנשאר מחובר ברובו קדיש עמו. ואמנם גם מה שפשוט להמע"מ דעכ"פ למ"ד מכאן ולהבא כי היכי שקדיש מרובו ואילך בלא הושלך הה"ד במושלך דלדידיה הושלך ולא הושלך שוים כיון שיכול להשליכם עוד אומר אני שאני לא הושלכו שאז שאף שלא הוקדשו אותן שכבר נחתכו מ"מ כיון שרוב החתיכות לפנינו יחד ומצטרפין והוה לידה כמו ששנינו יצא מחותך משיצא רובו ומש"ה מרובו ואילך קדיש למ"ד מכאן ולהבא אבל אם כבר הושלכו אולי לא חשיב לידה כלל ואיך יוקדש כלל:
17
י״חולהבין הסוגיא אומר אני הן אמת דרמ"א כתב כן אפילו למ"ד למפרע ולפי מה שכתבתי לעיל לדעת הרא"ש דגם לר"ה דמיירי בכבר הושלך מ"מ נפטרה מן הבכורה קאי גם ארישא והנה בהמה שהפילה חררת דם תקבר ולא מן הדין אלא כדי לפרסמה שהיא פטורה מן הבכורה כמבואר בש"ע סוף סימן שט"ו ובשליא א"צ לקברה אף שנפטרה מן הבכורה וכתבו שם האחרונים שהטעם ששליא אין צריך פרסום שהכל יודעים שאין שליא בלא ולד. ומעתה נלע"ד דטעמו של רמ"א דסובר כדעת הרא"ש דאפילו לר"ה גם ברישא נפטרה מבכורה ובהושלך לכלבים אין כאן רוב יחדיו ולא נתפרסם שזה חשיב לידה ולכך צריך להשליך לכלבים ואף שדעה ראשונה שם הוא דעת הרמב"ם שסובר דלא נפטרה מ"מ הרמ"א לעצמו כתב כן לפי דעתו שכתב אח"כ שי"א שנפטרה:
18
י״טובזה נלע"ד פירוש דברי הגמרא דקאמר מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע יקבר מיבעי ליה והנה יותר הוה להקשות ואי אמרת למפרע אמאי משליך לכלבים ולמה אמר יקבר מיבעי ליה ונראה דהא לכאורה קשה מאי דקאמר מאי לאו מחתך ומניח מהיכא ראה שכוונת המשנה כן ואם מכח הסיפא זה מקשה אח"כ. ונראה דהוה ליה הוכחה לזה מדקאמר אבר אבר ואי מחתך ומשליך וא"כ למפרע קדיש א"כ באבר א' סגי אלא דאיכא למימר לעולם למפרע ובאמת באבר א' סגי אלא דאף לענין ההשלכה לכלבים הוה רבותא יותר דסגי באבר א' מ"מ לענין הפטור מן הבכורה רבותא יותר אף שמחתך כל אבר והשליך ומעולם לא היה רוב יחדיו אפ"ה נפטרה מן הבכורה ואם כן ע"כ גם לר"ה נפטרה מן הבכורה קאי גם ארישא כדעת הרא"ש ודלא כרמב"ם א"כ היא גופה קשיא יקבר מיבעי ליה כדי לפרסם שפטורה מן הבכורה ועל זה משני ליה הב"ע במחתך ומשליך ולא כמו שאתה סבור דנפטרה קאי גם ארישא אלא להיפך דדוקא כאן נפטרה אבל ברישא לא נפטרה וכדעת הרמב"ם ולכך קאמר מחתך אבר אבר שחתך כל אבר והשליך אבל בחתך רק אבר אחד והשליך אף שמותר להשליכו אח"כ כולו כאחד לכלבים מ"מ כיון שיצא לבסוף רוב העובר בשלמות עכ"פ לידה הוא ונפטרה מן הבכורה לכך קתני אבר אבר. ועל זה מקשה ליפלוג ולתני וכו' ולכאורה אין זה קשיא דהרי מוקמינן למסקנא דמתניתין מיירי חציו ברוב אבר או רובו במיעוט אבר וקמ"ל דלא שבקינן וכו' וכל זה עכשיו דנקט רובו ממש אבל אי הוה נקט מחתך ומניח לא היה מוכח דבר זה ולמימר דסוגיא זו פליג על המסקנא או לא אסיק זה אכתי אדעתיה זה דוחק. אמנם לפי מה שכתבתי ניחא עכשיו דמוקי דנפטרה מן הבכורה לא קאי ארישא א"כ בלא"ה לא מוכח כלל דמיירי בחציו ברוב אבר או ברובו במיעוט אבר דהא לכאורה קשה מאי מקשה לקמן אטו עד השתא לא שמעינן דרובו ככולו ודלמא לדיוקא איצטריך דוקא רובו אבל פחות מרובו חותך ומשליך אלא דזה כבר תנן בהדיא ברישא אלא דדלמא אתי לדיוקא דפחות מרובו לא נפטרה מהבכורה בחותך ומשליך דזה אינו מבואר ברישא אלא דהיה סבור לקמן דבאמת גם בזה נפטרה דקאי גם ארישא אבל השתא דאמרת דבאמת לדיוקא דברישא לא נפטרה ולכך תני אבר אבר א"כ לא מוכח כלל דהלכו באברין אחר הרוב א"כ ליפלוג ולתני בדידה:
19
כ׳ונחזור לראשונות שהקשיתי לדעת הרא"ש איך אמר דקמ"ל דלא שבקינן רוב עובר וכו' מה צריך מיעוט זה הא כבר אמר דזה מלתא דפשיטא הוא וכתבתי לתרץ דכוונתו דאפילו במחותך שאינו מחובר לרוב עובר אפ"ה לא שבקינן וכו' והקשיתי דא"כ מה צורך לאוקמי ברובו במיעוט אבר נימא דקמ"ל דאפילו במחותך אפ"ה מרובו צריך קבורה. אמנם לפי מ"ש שעיקר קושיית הגמרא דעד עתה לא שמעינן הוא על ונפטרה מן הבכורה שזה שמעינן ממתניתין דידה אפילו במחותך א"כ שפיר הוצרך לחדש דקמ"ל דלא שבקינן רוב עובר אפילו במחותך:
20
כ״אאלא דלפי זה קשה מה שמאריך בגמרא אדתני סיפא יצא רובו יקבר ונפטרה מן הבכורה למה הוצרך להביא ונפטרה מן הבכורה בל"ז הוה אמינא לתרץ משום דכבר כתבתי דלדברי רמ"א ולפי מה שפירש המע"מ דבריו דאפילו לר"ה ואפילו כבר הושלך לכלבים אפ"ה מרובו ואילך צריך קבורה א"כ אם אפשר לומר כן נסתר קושיית הגמרא דנפלוג בדידה דאדרבה יצא רובו ארישא קאי שאפילו כבר הושלכו החתיכות לכלבים מ"מ מרובו ואילך צריך קבורה וא"כ זה רבותא יותר ממחתך ומניח. ונראה משום דיש לדקדק בסיפא דקתני יקבר ונפטרה מן הבכורה כיון דתנן יקבר א"כ זהו הנולד עכשיו הוא קדיש בבכורה א"כ פשיטא דנפטרה מן הבכורה. אמנם לרמב"ם ולרא"ש לכל מר ניחא לשיטתו לרמב"ם דנפטרה לא קאי ארישא לדיוקא אתי דוקא זה נפטרה מן הבכורה הא ברישא שחתך והשליך לא נפטרה ולרא"ש ג"כ ניחא דבאמת בסיפא משנה שא"צ שנפטרה מן הבכורה אלא ארישא קאי שאף ששם משליך לכלבים אפ"ה נפטרה מן הבכורה. וא"כ על כרחך דרישא מיירי ביצא כך רובו דאל"כ שלא יצא כך רובו רק מיעוטו א"כ ודאי שלא נפטרה ופשיטא שלא נפטרה וליכא למימר כלל שנפטרה קאי למעוטי ארישא כרמב"ם וגם ליכא למימר דנפטרה קאי ארישא כרא"ש. וא"כ מיותר ונפטרה בסיפא לגמרי. וא"כ אי לא הוה מביא סיומא דמלתא ונפטרה מן הבכורה לא הוה מקשה מידי דהוה אמינא דיצא רובו ארישא קאי שאף שכבר הושלכו החתיכות הראשונות לכלבים מ"מ מרובו ואילך יקבר אלא דלפי זה רישא מיירי שעדיין לא יצא רובו כלל ולכך מביא סיומא דמלתא ונפטרה וכו' וא"כ אי סיפא ארישא קאי ורישא קודם יציאת רוב מיירי א"כ ל"ל ונפטרה מבכורה דסיפא פשיטא כיון דיקבר כבר נפטרה מן הבכורה:
21
כ״באלא דלפי מ"ש עיקר הקושיא מה דאמר אטו עד השתא לא שמעינן רובו הוא ממה דתנן ונפטרה ולהרא"ש הסוגיא אליבא דרבה א"כ קשה מאי קושיא דלמא הא קמ"ל דוקא רובו לאפוקי מחתך ומניח דזה לא שמעינן מרישא דרישא איכא לפרש מחתך ומשליך והא דתנן ונפטרה מן הבכורה הוא משום דאי לאו דתנן ונפטרה מן הבכורה לא הוה שמעינן כלל תיובתא לרב הונא והוה מפרשינן מחתך ומשליך וסיפא ארישא קאי אף שחתך והשליך מ"מ יצא רובו לאחר יציאת הרוב יקבר וכנ"ל:
22