ציון לנפש חיה על חולין צ׳Tziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 90
א׳תוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת כו' בסוף הדיבור וא"ת נימא מיגו דאיתוסף איסור דגיד לגבוה דאסור להעלותו אסור נמי להדיוט איסור אכילה עכ"ל. קשה לי במאי איירי התוס' בקושיתם הא בעולה לא מצי מיירי דהא עולה אינו בא אלא מן הזכרים וא"כ לית בהו ולדות קדשים וע"כ מיירי הגמרא בחטאת ואשם ובשלמים הא לא קרב הבשר כלל רק האימורים וא"כ איך שייך לומר דאיתוסף בה איסור לגבוה הא בלאו איסור גיד נמי לא חזי לגבוה דהא הירך עצמו לא קרב בקדשים הנאכלין. וצ"ל דקושית התוס' דה"ל לאוקמי בולדות כגון שהקדיש האם לשלמים או לחטאת ואשם וכגון שהקדישה כשהיא מעוברת ואמר ולדה תהי' עולה [ועיין ברמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות] ואז שפיר חל איסור גיד על איסור קדשים במיגו דאיתוסף איסורא לגבייהו דכיון שמקריבין הירך לא קרבי הגיד עמו אולם היה להתוס' לפרש דבריהם יותר [הגהת נכד המחבר לכאורה בלאו הכי לא מיירי בחטאת דהא ולד חטאת לא קרבינן ולד אשם ירעו דכל של חטאות מתות באשם ירעו:]
1
ב׳שם בתוס' ד"ה הכא במבכרת עסקינן כו' וא"ת הא איסור גיד לר"י קדים כו' וא"כ לר"י קדשים נוהג בגיד מנ"ל עכ"ל. הנה לר"פ דאמר כאן להלקותו וכאן להעלותו וגם ר"י מודה דלהעלותו אין איסור גיד לגבוה שפיר מקשים התוספות אבל להך לישנא דאמר לקמן לחולצו פליגי ור"י סבר איסור גיד נוהג ומצוה לחלצו א"כ אין מקום לקושיתם דלר"י לא צריך לאוקמי מתני' במבכרת דיש לאוקמי בולדות קדשים ואיסור גיד חל על איסור מוקדשין במיגו דאיתוסף איסורא לגבוה איתוסף נמי להדיוט כמו שמקשים התוס' לעיל בדבור הקודם ותירוצו של התוס' לא שייך לר"י הואיל ור"י סובר להך לישנא דמצוה לחולצו וק"ל. ובזה מתורץ קושית המהרש"א דעל ר"מ לא מצי להקשות דלר"מ יש לתרץ דסובר אסור להעלותו והוה איסור גיד איסור מוסיף לגבוה [הגהת נכד המחבר עיין מה שכתב רבינו בסוגיא זו בד"ה מוקדשין פשיטא:] וסובר ולדות קדשים במעי אמן הם קדושים כקושית התוס' הנ"ל ודוק:
2
ג׳בגמרא אלא לגיד הנשה ואליבא דר"י כו' בכאן יש להקשות קושית השאגת אריה דיבוא עשה דאכילת פסח וידחה ל"ת דגיד והכא אין לתרץ דסבר אין בגידין בנ"ט וליכא עשה דא"כ קשה לישדינהו כיון דאין בו טעם אע"כ צ"ל דהאי תנא סבר דיש בגידין בנ"ט ושפיר קשה יבוא עשה וידחה ל"ת. ויש לתרץ דאף למאן דסובר יש בגידין בנ"ט לזה בודאי מודה שאין להגיד טעם בשר וכיון שאין בו טעם בשר ממש ס"ל להגמרא דליכא מצות עשה הואיל ולאו בשר ממש הוא אבל לענין נותר שפיר יש לו דין נותר הואיל ויש בו טעם כמ"ש התוס' במס' פסחים (דף פג ע"ב) בד"ה אי אמרת בשלמא כו' ע"ש ועיין במהרש"א שם. בגמרא הב"ע בשהוכרו ולבסוף נתערבו כתב רש"י ז"ל שהוכרו לאו דוקא ונ"ל דלכך קאמר הגמרא כשהוכרו דוקא דהנה אי אמרינן ספיקא דאורייתא אסור מן התורה ובפרט היכא דאיתחזק איסורא כגון הכא דגיד אחד בודאי אסור מן התורה ונתערב לכ"ע ספיקו אסור מן התורה וא"כ כיון שהגידין נתערבו ויש כאן בשניהם איסור דאורייתא א"כ אכתי קשה לשדינהו וכיון ששניהם איסורי נינהו א"כ לישדינהו שניהם וצ"ל כיון דאחד היה לו מתחלה היתה אכילה קודם שנתערב שפיר דיינין ביה דין נותר וצריך שרפה ואף שעכשיו הוא איסור מחמת התערובות מ"מ מתחלה היה לו היתר אכילה ושפיר צריך שרפה וכל זה אם היה לו שעת היתר מתחלה כשהוכרו אבל אי לא היה ניכר מעולם וכגון שתכף אחר צליה נתערבו לא הוי דנין ביה דין נותר הואיל ומחמת התערובות איסורא נינהו והוי קשה לישדינהו ולכך צריך הגמרא לומר כשהוכרו ולבסוף נתערבו א"כ שפיר יש להו דין נותר הואיל והיה לו מתחלה היתר אכילה קודם שנתערבו ודוק:
3