ציון לנפש חיה על חולין צ״ו בTziyyun LeNefesh Chayyah on Chullin 96b
א׳גמרא לא שנו אלא שנתבשל בה. הנה לכאורה מאי קמ"ל שמואל מתני' היא בפסחים נטף מרוטבו על החרם וכו' יטול את מקומו וכן קשה למה לא הקשה על רב הונא מהך מתניתין. ואם נימא דידע החילוק בין איסור חלב שמפעפע יותר מרוטב א"כ קשה מאי מקשה על שמואל ואם נימא שעיקר קושייתו משומן הגיד שהיה סבר שגם שומן הגיד יש בו כח לפעפע כמו חלב א"כ התרצן חידש לו שחלב מפעפע ולא שומן הגיד וזה ניחא לסברת התוספות אליבא דר"ת בד"ה שאני חלבו אבל לסברת הר"מ שם שהטעם דשומן הגיד כיון שמשום גיד אסרוהו אינו אוסר יותר מהגיד עצמו והנה דבריו צריכין ביאור שהרי דבר זה לא הוזכר כלל בדברי התרצן ועיקר חסר מן הגמרא וצריך לומר דסברא זו היא סברא פשוטה גם להמקשה שאין השומן אוסר כי אם מה שהגיד עצמו יכול לאסור אלא שהמקשה היה סבר שגם הגיד יש בו כח לפעפע ולא היה יודע כלל חילוק שבין חלב לגיד א"כ אם היה סובר שגיד יכול לפעפע ק"ו שהיה סבור שרוטב יכול לפעפע א"כ מדוע לא היה קשה לו על רב הונא ממתניתין דנטף מרוטבו על החרס. ואם נימא דשאני נטף מרוטבו שהוא משהו בעלמא וכדרך שאמרו בפסחים שם שאני סיכה דמשהו בעלמא וכו' וגם ברוטב נימא שנחשב משהו לכך סגי ביטול מקומו אף שהוא יותר מסיכה דסגי בקליפה מ"מ לזה נחשב ג"כ משהו דאינו אוסר כלו קשה הרי חזינן להתוס' דמספקא בצלי דסגי בקליפה ורוטב דיטול מקומו הוא משום דנטף מרוטבו מתפשט יותר מגיד וא"כ איך נימא אנן להיפך דמנטף מרוטבו לא הוה קשיא ליה על רב הונא ומשמואל קשיא ליה אם לא שנאמר שהך ספק של התוס' אם צלי סגי בקליפה הוא רק לשטת ר"ת דלעיל אבל לשטת רבינו מאיר באמת ירך שצלאו בג"ה חמיר יותר מנטף מרוטבו וצריך נטילת מקום עוד נלע"ד לתרץ מה שלא הקשה כלום ממתניתין דפסחים נטף מרוטבו וכו' יטול את מקומו לדעת הרשב"א בת"ה הובא בב"י סי' ק"ה הדבר שיש לו פעפוע בצלי אף שיש ששים מ"מ אסור כדי נטילה וכן פסק בש"ע סימן ק"ה ובב"י ביאר טעם הדבר בשם הרשב"א שהביא ראיה מנטף מרוטבו על החרס יטול את מקומו וא"כ ס"ל להרשב"א דהך מתניתין ביש בו ששים מיירי ואפ"ה בעי נטילה וא"כ לא קשיא כלל מהך משנה לרב הונא ולא סייעתא איכא לשמואל:
1
ב׳אלא דלפי זה קשה מדוע לא הקשה בלאו הכי מר' יוחנן על רב הונא ומה צריך לזה מלתא דשמואל והייתי רוצה לומר דבל"ז הוה אמרינן דרב הונא מיירי בליכא ששים ור' יוחנן מיירי ביש ששים אלא דקשה אי בששים פשיטא ואף שעל מעשה שהיה לא שייך פשיטא שהרי כיון שבאו לפנינו לשאול הוצרך להורות שהוא מותר מ"מ רבה בב"ח שאמר אותה הוראה בהך עובדא משמיה דר' יוחנן מאי קמ"ל בזה ויש לומר דהיא גופה קמ"ל דמפעפע על ידי צלי בכולו ולכך ביש בו ששים קולף ואוכל עד שמגיע לחלב ממש ואין צריך נטילה ולאפוקי מדעת הרשב"א שס"ל דאפילו דבר המפעפע ואוסר עד ששים מ"מ גם כדי נטילה נשאר באיסורו ולזה לזו מהני ששים ולכך הביא מלתא דשמואל דמיירי בליכא ששים וא"כ ודאי בעי נטילה או קליפה ואפ"ה אמר הך לישנא דר' יוחנן גופיה דקולף ואוכל עד שמגיע לגיד וצ"ל דלאו דוקא קאמר וכמו שכתבו התוס' וא"כ גם בדברי ר' יוחנן ג"כ ליכא ראיה שאין צריך נטילה וליכא למימר דהך מלתא קמ"ל וא"כ על כרחך בליכא ששים מיירי דאל"כ פשיטא ואפ"ה התיר ושפיר קשיא על רב הונא ומשני האי כחוש הוה ואינו מפעפע וכסברת ר"ת בתוס' בד"ה ההוא כחוש וכו' ולהך לישנא שכתבו התוס' דכחוש הוה ויש מעט חלב ובטל בששים א"כ קשה מאי קמ"ל ונראה משום דיש לדקדק לפי זה מה לי אם היה כחוש או שמן נימא סתם האי לא היה בו בנותן טעם אלא דא"כ הוה קשה פשיטא ולכך קאמר כחוש הוה והיא גופה קמ"ל דגדי כחוש מן הסתם יש בו ששים וא"צ לראות כלל הגדי עם החלב לשער בששים ובזה אמרתי ג"כ מאי דקאמר כילכית באלפס הוה ואמר ר"י לטעמיה קפילא וכו' א"כ מכחיש מעשה דרבה בב"ח לגמרי וזה דוחק ולכן נראה דקאי לתרץ עובדא הנ"ל שהתירו ע"י קפילא ולא קשה פשיטא דהיא גופה קמ"ל דסמכינן אקפילא וכשם שהורה בכילכית דסמכינן אקפילא אמנם לפי מה שכתבתי בשם הרשב"א דמוכח ממשנה דפסחים דאף דאיכא ששים בעינן נטילת מקום וא"כ ליכא למימר דר"י קמ"ל דקולף עד החלב ממש א"כ קשה למה לא הקשה מעובדא דר' יוחנן על עובדא דרב הונא בלא מלתא דשמואל:
2
ג׳ונראה משום דמצינו כמה פוסקים שסוברים לאסור בפסח אף בצלי בכלו אף בכחוש וצריך לומר לדידהו דאף דכל השנה בשאר איסורים צלי אינו אוסר בכחוש רק כדי נטילה היינו משום שאינו מתפשט יותר כדי ליתן טעם אבל מכל מקום משהו מתפשט בכל החתיכה ולכך כל השנה אינו אלא אוסר במשהו אבל בחמץ בפסח שאוסר במשהו שפיר אוסר בצלי דמשהו מיהא איכא. וא"כ מר' יוחנן לא היה יכול להקשות דר' יוחנן לשיטתו דמין במינו בטל בששים ולכך התיר בצלי שאין בצלי כח יותר ממשהו ורב הונא ס"ל כרב ושמואל דמין במינו במשהו ולכך אסר גם בצלי. ולכך לא הקשה על רב הונא ממתניתין דנטף מרוטבו דאולי הך משנה כרבנן דר"י דסברי מין במינו בטל ור"ה כר' יהודה אבל משמואל הקשה שפיר דהרי שמואל ס"ל מין במינו לא בטל ואפ"ה התיר בצלי א"כ מכלל דאפילו משהו אינו מתפשט יותר מכדי נטילה ושפיר הקשה על רב הונא. וכדמשני שאני חלב דמפעפע א"כ מפעפע בכלו ואיכא כדי נתינת טעם שוב שפיר הקשה מר' יוחנן:
3
ד׳ובזה מתורץ קושיית התוספות בד"ה אבל נצלה שהקשו מאי קמ"ל פשיטא דלא מצינן למימר הה"ד נצלה דא"כ כבר נאסר משעת מליחה. ולדידי ממשנתינו אין ראיה דמשנתינו לטעמה דסבירא לה מין במינו בטל כדמוכח בסיפא בחתיכה עם החתיכות ולכך מותר במליחה ובצלי בליכא ליתן טעם ואף דאיכא משהו לא איכפת לן אבל לשמואל דס"ל מין במינו לא בטל הוה אמינא דגם צלי אוסר קמ"ל שמואל דאפי' לדידיה צלי מותר דאפילו משהו ליכא:
4
ה׳ובזה נלע"ד לתרץ מה שדקדקתי במה שכתבו התוס' בד"ה אם יש בה דלרש"י בה דוקא משום דמיירי מקצתה חוץ לרוטב ולר"י בה היא כמו בהם דמשערינן גם הרוטב והנה לכאורה קשה מה דוחקא למימר דלר"י משערינן גם הרוטב שהוא נגד לשון המשנה ולמה לא נוקי לר"י שהיתה כולה חוץ לרוטב וכמו שכתב ר"י לקמן (בדף קח) במשנה דטפת חלב דהיינו שהיתה חתיכה אחרת מונחת מקצתה חוץ לרוטב ועל החתיכה ההוא מונח הירך כלו חוץ לרוטב. וצ"ל דמשנתינו אי אפשר לאוקמה בהכי משום דירך שנתבשל בה ג"ה שנינו ולא הוזכר כלל שאר חתיכות ופשיטא דמתני' שלא נתבשל כ"א הירך לבדו משא"כ במשנה דטפת חלב דקתני סיפא ניער את הקדרה דמשמע שיש שם עוד דברים בקדרה והנה לכאורה רישא דמתני' לא קמ"ל מידי ואטו עד כאן לא ידענו שאיסורין משערינן בנותן טעם ועוד שהרי זה מפורש בסיפא בשלמא סיפא כל בבא אשמעינן חידוש דגיד עם הגידים קמ"ל דדבר שבמנין לא בטל וחתיכה בין החתיכות קמ"ל דחה"ל לא בטל כדאמרינן לקמן (דף ק ע"א) אבל רישא מאי קמ"ל ואין לומר דשיעור בשר בלפת קמ"ל דהיא גופה קשיא למה הוצרך בשביל זה בבא יתירא הא גם בסיפא שנינו שיעור דנותן טעם ושם יאמר כיצד משערינן כבשר בלפת ואין לומר משום דתני וכן חתיכה וכו' ולכך לא יכול לומר כבשר בלפת משום דדוקא בגיד משערינן כבשר בלפת אבל בשאר איסורים משערינן בבצל וקפלוט וכמו שכתבו התוס' בד"ה כבצל וקפלוט לקמן (דף צז ע"ב) דא"כ כבר מוכח זה ממשנתינו ובצירוף דברי רב נחמן דאמר גיד בששים מוכח ממשנתינו דבשאר איסורים לא סגי ששים וא"כ איך יאמר רבא כל איסורים שבתורה בששים ואיך יחלוק רבא על רב נחמן רבו:
5
ו׳אמנם לשטת רש"י ניחא דקמ"ל בה דוקא שאין הרוטב ושאר חתיכות מצטרפין ואף דלרש"י זה כבר מפורש במשנה דטפת חלב לקמן דקתני אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה ולרש"י היינו אפילו מקצתה תוך הרוטב מכל מקום היינו לפי האמת אבל אי רק ממתני' דהתם הוה טעינן למימר כשטת ר"י דמיירי כולה חוץ לרוטב קמ"ל ירך וכו' והך מתני' על כרחך לא מיירי בכולה חוץ לרוטב כדמוכח מדברי התוס' דלא מוקי לה כן לשטת ר"י אלא על כרחך שאי אפשר לפרש משנתינו בכולה חוץ לרוטב ואפ"ה קתני אם יש בה להורות דשאר חתיכות וכן הרוטב אינו מצטרף אבל לשטת ר"י דבאמת בה לאו דוקא א"כ רישא מאי קמ"ל. וצריך לומר דהיא גופה קמ"ל דמליחה אינה אוסרת וכמו שכתבו התוס' בד"ה אבל נצלה ולא ס"ל לר"י סברת התוספות לפרש נתבשל דמשנתינו היינו נצלה אלא דלפי זה שמואל מאי קמ"ל אמנם לפי מ"ש ניחא שאף שדבר זה מוכח ממשנתנו מ"מ איצטריך דשמואל דאי ממשנתינו הוה אמינא דמשהו מיהו איכא וכנ"ל:
6
ז׳ולפי מ"ש לשיטת רש"י בלא"ה ניחא דהיא גופה קמ"ל רישא דמין במינו בטל דאי מסיפא הוה אמינא הטעם משום דרואין מינו כאלו אינו והרוטב רבה עליו ומבטלו ואף דברוטב ליכא ששים מ"מ רש"י לטעמיה דס"ל לקמן בסוף שמעתא דזרוע בשלה דטעם כעיקר לאו דאורייתא וא"כ כבר הוא בטל מדאורייתא ואף דאכתי אסור מדרבנן מ"מ שוב מצרפינן גם מינו דבאיסור דרבנן מודה רבי יהודה דמין במינו בטל כדלקמן (דף צט ע"ב) גבי שאני ציר וכו' משא"כ ברישא דלרש"י בה דוקא ולא מצרפינן הרוטב כלל ומוכח דמין במינו בטל:
7
ח׳ובזה שכתבתי ניחא מה דקשה למה הוצרך שמואל לומר אבל נצלה וכו' והרי כבר אמרו שמואל חדא זימנא מליח הרי הוא כרותח והיינו כרותח דצלי מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל וא"כ אי ס"ד דצלי ג"כ אוסר בכדי נתינת טעם א"כ מאי איכא בין רותח דצלי לרותח דבישול דאקשינהו שמואל למליח וכבוש בתרתי בבי:
8
ט׳והנה חוץ לדרכנו יש לתרץ דהרי אף למה דקיי"ל באיסור שמן צלי מבליע בכלו וכן אפילו באיסור כחוש וההיתר שמן מ"מ היינו באיסור עצמו אבל בבלוע אין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפילו ההיתר שמן וא"כ אי לאו מלתא דשמואל קמייתא אבל נצלה וכו' הוה אמינא דג"ה האסור מחמת עצמו אוסר אפילו בצלי אלא דבבלוע יש חילוק בין רוטב לצלי ולכך אמר מליח הרי הוא כרותח דצלי שאינו מפליט איסור בלוע מחתיכה לתתיכה אבל בגיד הנשה באותו חתיכה גם צלי אוסר קמ"ל דלא:
9
י׳אמנם לפי מ"ש בלא"ה ניחא דדבר זה כבר שמענו ממשנתינו שאין צלי מבליע כדי נ"ט אבל אכתי איכא למימר דמשהו מיהו איכא ולשמואל דמין במינו במשהו שפיר אוסר צלי ומה שאמר מליח כרותח דצלי היינו לענין מין ושאינו מינו ואומר אני שעל כרחך דבר זה מוכח ממשנתינו דאל"כ אלא כסברת התוס' דמשנתינו יש לפרש שנתבשל היינו צלי א"כ קשה מאי מקשה מדרב הונא אדשמואל הרי לפי מ"ש דמדר' יוחנן לא מקשה משום דאיכא למימר דצלי משהו איכא ורב הונא סבר מין במינו במשהו וכאשר כתבתי לעיל א"כ קשה גם אדשמואל לא מקשה דדלמא סבר שמואל אין בגידין בנ"ט ואין כאן איסור רק משום שמנונית הגיד שהוא מדרבנן ובאיסור דרבנן מודה רבי יהודה דמין במינו בטל ולכך צלי אינו אוסר משא"כ חלב שהוא דאורייתא. בשלמא לשטת הר"מ בתוספות בד"ה שאני חלב א"כ על כרחך דסובר שמואל דיש בגידין בנ"ט דאל"כ גם בבישול אינו אוסר כלל אבל לשטת ר"ת קשיא אמנם לפי מ"ש על כרחך דשמואל קמ"ל דצלי אינו מבליע כלל דאי משום משהו מתיר כבר מוכח ממשנתינו דמה שהוא בטל מין במינו אין מליחה אוסרת ומה חידש לנו שמואל אלא על כרחך דשמואל סובר יש בגידין בנ"ט ויש כאן איסור תורה ומין במינו לא בטל לדידיה ואפ"ה מתיר צלי:
10
י״אאמנם אי קשיא לי על כל סוגיא שלנו שהרי כתב הש"ך בסימן צ"ב ס"ק ג' הא דטפת חלב אוסרת כל החתיכה לרש"י במקצתה חוץ לרוטב ולר"י בכולה ובסי' ק"ה אמרינן דאינו אוסר רק כדי נטילה ותירץ הש"ך בשם הד"מ משום דחלב הוא כמו איסור שמן דמפעפע ע"ש וא"כ הרי חתיכה שהיא כולה חוץ לרוטב לר"י ולרש"י אפילו מקצתה דינו כצלי ממש וא"כ המקשה בשמעתיה שלא ידע החילוק דשאני חלב דמפעפע ק"ו שלא ידע דחלב מפעפע וא"כ אדמקשה מרב הונא על שמואל שזה אינו קושיא אלימתא דהרי אי בעינא אמינא גברא אגברא קרמית ולותיב ממתניתין דטפת חלב דלקמן (דף קח) דתנן בהדיא שאם לא ניער הקדרה משערינן בנ"ט באותה חתיכה והרי זה ממש כצלי. בשלמא לשטת הר"ן שהביא הש"ך שם שכתב הטעם משום הבל הקדירה ניחא אבל לטעם של רמ"א קשה. בשלמא לשטת רש"י דטעם כעיקר דרבנן והא ודאי דבבשר בחלב אפילו למ"ד בכל התורה טעם כעיקר דרבנן מ"מ בבשר בחלב מודה הוא דאורייתא וכן כתבו התוס' במס' ע"ז (דף סז ע"א) בד"ה אמר ר"י ומה שתמהו שם על רש"י שכתב כגון חלב שנפל לתוך בשר באמת התוס' לא העתיקו דברי רש"י כהוגן שרש"י לא כתב חלב שנפל לתוך בשר רק חלב שנפל לקדירה וכוונתו לקדירה רקנית ובלעה הקדירה החלב ואח"כ בישל באותו קדירה בשר וטעם כזה אם טעם כעיקר בשאר איסורים דרבנן הה"ד בבשר וחלב כהאי גוונא ג"כ הוא דרבנן ואדרבא ק"ו הוא משאר איסורין ונחזי אנן לדידן דטעם כעיקר לרוב הפוסקים דאורייתא ונ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור עכ"פ מדרבנן ואפ"ה בבשר בחלב שהוא דהיתרא ק"ו שמותר א"כ הה"ד לרש"י דטעם כעיקר דרבנן הה"ד בבשר וחלב אם הוא טעם דהתירא כגון שנבלע בקדירה ק"ו שהוא מותר מן התורה אח"כ לבשל בו בשר וזהו כוונת רש"י שם במה שכתב חלב שנפל לקדירה:
11
י״בובזה מתורץ בשמעתין דקאמר רבא מריש הוה קשיא לי וכו' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט מאן טעים לה השתא האמר ר"י סמכינן אקפילא וכו' הכי נמי סמכינן אקפילא ומקשים העולם לשיטת רש"י דטעם כעיקר לרבא מדרבנן א"כ מאי ראיה מקפילא דר' יוחנן דמיירי בכילכית ששם טעם כעיקר רק מדרבנן לבשר בחלב שטעם כעיקר דאורייתא ודלמא לא סמכינן אקפילא ולמ"ש ניחא דקדירה שבישל בה בשר שנינו ובכה"ג גם בבשר וחלב מדרבנן:
12
י״גונחזור לדברינו דלרש"י יש חילוק בטעם כעיקר בין בשר וחלב לשאר איסורין ולפי זה יש לנו לומר חילוק בין בשר וחלב לשאר איסורין לענין צלי דבודאי בישול הוא דמפעפע בכל החתיכה ולא צלי אלא שיש לגזור צלי אטו בישול והיינו בבב"ח דבישול הוא מן התורה אבל בשאר איסורים דגם בישול עצמו הוא דרבנן ואנן ניקו ונגזור צלי אטו בישול הא ודאי ליתא וא"כ אף שאנו מפרשים הטעם דמשנה דטפת חלב משום דחלב הוא איסור שמן היינו למסקנא שמוכח מדרב הונא דאיסור שמן מפעפע אפילו בשאר איסורים נתגלה לנו טעם משנתינו דטפת חלב שאין הטעם משום גזרה רק משום דחלב ג"כ שמן אבל המקשה דלא ידע הסברא לחלק בין שמן לכחוש ואפ"ה לא היה יכול להקשות ממשנה דטפת חלב לא על שמואל ולא על ר' יוחנן דהוה אמינא דטפת חלב דבבישול הוא איסור דאורייתא גזרינן צלי אטו בישול משא"כ שמואל דאיירי בג"ה וכן ר' יוחנן דאיירי בחלב ששם גם בישול הוא רק מדרבנן לא גזרינן צלי אטו בישול לכך הוכרח להקשות מרב הונא דמיירי ג"כ בחלב ואפ"ה אוסר כלו בצלי אלא דלפי זה דהמקשה היה סבור דטעמיה דשמואל משום דסובר טעם כעיקר הוא מדרבנן א"כ מאי הקשה מרב הונא וכי לא ידע המקשה כמה סוגיות בש"ס דס"ל לכמה אמוראי וכמה תנאי דטעם כעיקר דאורייתא ומאי קשה ליה מרב הונא ודלמא רב הונא כוותייהו סבירא ליה:
13
י״דוהנה במסכת יבמות (דף קיט ע"א) אמרינן רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו ומקשה הגמ' מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו ופירש רש"י הא מידי דספיקא לאו הרחקה מדרבנן היא בדבר המותר דנימא לכרת עביד רבנן הרחקה וללאו לא עביד הרחקה בדבר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד ע"ש ברש"י. נמצא משמע מדברי רש"י דבהרחקה דעביד רבנן שפיר יש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו ולפי זה אפילו לשטת התוס' דטעם כעיקר לכלהו אמוראי דאורייתא מ"מ לא הקשה הגמרא כלום מרב הונא אדשמואל דרב הונא באיסור חלב קאי שהוא כרת ועביד הרחקה צלי אטו בישול ושמואל באיסור גיד הנשה איירי דליכא כרת ושוב לא גזרינן צלי אטו בישול ולכך אמר נצלה מותר. אלא שהתה"ד והמשנה למלך שניהם השיגו על רש"י דגם בהרחקה אין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת וראייתם מסוגיא דיבמות (דף פב ע"א) ע"ש אמנם המגיה דמשנה למלך בפ"א מה' יום טוב מסיק דהא דאמרינן מה לי לאיסור לאו לאיסור כרת היינו בלאו שיש בו מלקות אבל בלאו שאין בו מלקות אף שהוא דאורייתא מ"מ אפשר שלא עביד ביה הרחקה כמו באיסור כרת ואיסור מלקות. ולפי זה ק"ו דבאיסור עשה אין לעשות הרחקה כמו באיסור כרת ולפי זה כבר עלה בידינו מה שלא הקשה על רב הונא ממשנה דפסחים דנטף מרוטבו על החרם יטול מקומו דמפורש בהדיא בצלי אינו אוסר יותר מנטילת מקום ורב הונא אוסר כולו משום דשם בפסחים עיקר האיסור הוא צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר שהוא לאו הבא מכלל עשה ולכך לא עביד הרחקה בצלי משום בישול משא"כ בהך דשמואל דג"ה הוא איסור מלקות:
14
ט״ווהנה לשטת הר"י מאורלייניש לקמן (בדף צט ע"א) בתוס' בד"ה רבא אמר דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא אלא שאין בו מלקות לפי שעיקר הלימוד מגיעולי עכו"ם שהוא רק עשה תעבירו באש. ולפי זה בבשר בחלב דטעם כעיקר מפורש בו ואין צריך למילף בבב"ח לטעם כעיקר מגיעולי עכו"ם שפיר לוקין בבב"ח על טעם כעיקר. ומעתה לסברת המגיה דמשנה למלך הנ"ל שוב עלה בידינו שלא היה יכול להקשות על שמואל ממתניתין דטפת חלב משום דשם הוא איסור מלקות ולכך עביד הרחקה צלי אטו בישול משא"כ מימרא דשמואל שהוא בג"ה דבו טעם כעיקר לאו דאורייתא ולכך לא עביד הרחקה. אלא דקשה הא גם זה עכ"פ פלוגתא דתנאי אית ביה דהרי לרבנן דר' עקיבא בסוגיא דמשרת דס"ל למילף טעם כעיקר ממשרת שהוא איסור לאו ולדידהו שפיר לוקין א"כ מה הקשה רב הונא אדשמואל דלמא שמואל ס"ל כר"ע דילפינן טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם ואין בו מלקות ולכך התיר צלי ורב הונא ס"ל כרבנן ויש בו מלקות ולכך אסר צלי:
15
ט״זונראה לענ"ד דאפילו למאן דאמר טעם כעיקר אין לוקין והיינו משום דיליף מגיעולי עכו"ם שהוא רק עשה אבל מין במינו למ"ד דלא בטל היינו משום דיליף מדם הפר ודם השעיר והרי הוא כמו בעין ממש דעדיין שמו עליו דם השעיר וא"כ מין במינו למ"ד דלא בטל ודאי דלוקין עליו:
16