צפנת פענח, ואראTzofnat Paneach, Vaera

א׳בפסוק וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם גו', וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה וגו', וידבר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים וגו' (ו, ב-יב). ובתנחומא (ישן וארא א-ב) אמר, ז"ש הכתוב (תהלים נ, ז) שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלקים אלהיך אנכי וכו' - בשביל שקראתי א[ו]תך אלקים וכו', ז"ש הכתוב (קהלת ז, ז) העושק יהולל חכם וכו'. ולא שמעו אל משה, ואמרו במכילתא (בא ה) שהי' קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה וכו'.

ב׳והספיקות רבו, א' כפל דיב[ו]ר ואמירה. ב' אלהים דין, אח"כ שם הוי' רחמים. ג' אליו מיותר. ד' ל"ל ג' פעמים אל, דה[ל]"ל אברהם יצחק ויעקב כחדא. ה' יש להבין מהו מקצר רוח וגו'. ואני ערל שפתים וכו', הא כבר אמר זה להש"י (ד, י) כי כבד פה וכבד לשון אנכי, והש"י השיבו (שם, יא) מי שם פה לאדם, ומה זה שחזר כאן וכו'. ז' אהרן אחיך יהי' נביאך, ל"ל, אחר שה' שם פה לאדם וכו'. ח' מה בעי תנחומא הנ"ל וכו'. ט' להבין מכילתא, קשה לפרוש מעבודה זרה וכו', וכי לצאת מהגלות קשה לפרוש וכו'. יוד, מה דהוי הוי, ואיך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן.

ג׳ונבאר משנה פרק א' דאבות (מ"ז) נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מהפורענות. וכבר זכרתי ביאור זה במקום אחר, יעו"ש.

ד׳וכעת נראה לי, ונבאר ש"ס דראש השנה (י:) במה שאמרו בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין וכו'. ונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר משנה (קינים פ"ג מ"ו) כשהוא חי קולו אחד, וכשהוא מת קולו ז' וכו', זקני עם הארץ וכו', דכתב הר"ן דיש ד' כוחות, כח הדמיון וכח השכלי וכו' יעו"ש, והעולה משם מחמת ג' סיבות נמשכו החושים שבאדם אחר כח הדמיון נגד כח השכלי, א' שהוא רוחני' והם גשמים. ב' שהוא נעלם וקצרה יד שכלם להגיע ולהשיג שם, מה שאין כן הם נגליים. ג' מקדימת זמן ממשלתו, קשה עבודת ה' עליהם שהוא נמשך מכח השכלי וכו'.

ה׳ובזה יובן, כי אלו ג' סיבות שזכר ר"ן מבוארים כסדרן בפסוק, ולא שמעו אל משה, שהוא בחינת הדעת הנמשך מכח השכלי שהוא ילד מסכן וחכם שנזכר בקהלת סימן (ז') [ד'] (יג), ומפרש טעם הסיבות הם ג', שהוא מקצר רוח ומעבודה קשה, כי איברי האדם והחושים נשמעין יותר לכח הדמיון מאשר נשמעין לכח השכלי, א' שאיברי האדם והחושים הם נגליים כמו כח הדמיון, מה שאין כן כח השכלי הוא נעלם וקצרה יד שכלם מהגיע שמה. ב' שהוא רוח, ר"ל רוחני והם גשמיים. ג' מחמת קדימת זמן ממשלתו של כח הדמיון לכח השכלי לכך עבודת ה' קשה עליהם, וז"ש ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.

ו׳וז"ש הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים, רוצה לומר, כי כח הדמיון יש לו פה ולשון לפתות איברי אדם והחושים שיהיו נשמעין אליו, כי תאוה הוא לעינים, עניני עולם הזה מיד תאוה באה. מה שאין כן משה שהוא הדעת וכח השכלי אינו יכול לפתות על טוב עולם הזה, כי הוא נגדיי, רק על טוב עולם הבא לעתיד ביום אחרון, וזה נחשב לשחוק בעיני כח הדמיון, וכמו שכתב בעקידה (פ' נשא שער עג) ותשחק ליום אחרון (משלי לא, כה) וכו', יעו"ש. ופיו אינו יכול לפתוח כי אם בחכמה, ושפיר אמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי נגד כח הדמיון וכנ"ל.

ז׳אז השיבו הש"י אהרן אחיך יהיה נביאך. דכתבתי במקום אחר דהקשה החסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"א מי"ב) אהרן ששינה מפני השלום, הא חותמו של הקב"ה אמת (שבת נה.) ואיך הוציא שקר מפיו, ומשני כי גדול מעלות השלום יותר ממדת אמת וכו', יעו"ש. ואם לעשות שלום בין אדם לחבירו מותר לדבר שקר, מכל שכן לעשות שלום בין ישראל לאביהם רשאי לדבר שקר, ולומר שעל ידי שישמע לכח השכלי יהי' לו עושר וכבוד בעולם הזה ובעולם הבא, וכמו שעשה הילל לגר שנתגייר כדי שיעשה כהן גדול וכו' (שבת לא.), וק"ל.

ח׳ובזה יובן משנה הנ"ל, הרחק משכן רע וכו', שבא להזהיר שלא ימשכו אחר כח הדמיון מחמת ג' סיבות הנ"ל, כי יש סתירה בצדם, והוא אחר שהוא גשמי ונגלה, קרוב אל הקליפה הנק' רע, היפך כח השכלי שהוא רוחני וקרוב לעולם שכולו טוב, וז"ש הרחק משכן רע, שהוא כח הדמיון, שהוא שכן אל הרע כאמור.

ט׳וגם מחמת מעלות קדימת זמן וכו', אדרבה זה לחסרון יחשב, כמ"ש בש"ס (סוטה כא:) איזה רשע ערום, זה המקדים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו וכו'. ומפורש בזוהר (ח"א קעט.:) דזה קאי על היצר הרע וכח הדמיון המקדים לבא אל האדם קודם שיבא בעל דין חבירו יצר טוב וכו', יעו"ש. אם כן נקרא רשע עבור זה, לכך אל תתחבר לרשע שמקדים לבא וכו'.

י׳ואם כל זה לא מהני, כי גברה המלחמה שבין כח הדמיון לכח השכלי, אזי עצה יעוצה אל תתיאש מן הפורעניות, שאז בעל כרחו יכנע כח הדמיון, וכמו שכתב הר"ן (שם) שזהו שאמר הכתוב (עי' דברים יא, ד-ו) ואשר עשה למצרים וכו', ואשר עשה לדתן ואבירם וכו', כדי שעל ידי זה יוכנע כח הדמיון וישאר כח השכלי בלתי נגדיי, ואז נקל להתקרב לעבודתו ית', שלא יהי' קשה, והבן.

י״אובזה יובן בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, ר"ל כי כח השכלי, הנקרא משה ויוסף, שעצמות א' להם, כמ"ש (שמות יג, יט) ויקח [משה] את עצמות יוסף עמו, הי' בבית האסורין, כמו שכתב הר"ן ז"ל: והשכל בתגבורות הדמיון והחשים נשקע ואבוד כתינוק שנשבה לבין הגוים וכו', יעו"ש. אם כן הוא בבית האסורין של כח הדמיון והחשים. ובראש השנה שבא הדעת וכח השכלי הנקרא יוסף, מיד נתגבר על כח הדמיון והחשים, ויצא מבית האסורין, ולא המתין על סוף שנותיו או אמצע שנותיו.

י״בוזהו שאמרו בש"ס דפסחים (ב., ד.) אור לי"ד בודקין את החמץ עיין מזה במקום אחר לאור הנר, כי כל י"ג שנה קדמה ממשלת כח הדמיון והיצר הרע, ואור לי"ד בא כח השכלי, וצריך זירוז, מיד בראש השנה שנת י"ד יתעורר משינת אולת הנהגת כח הדמיון ויצא מבית האסורין ויתנהג בהנהגת ילד מסכן וחכם, שלא יזקין יותר אצלו, ואז מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב), כמ"ש בזוהר וכו'. וכ"כ בעוללות אפרים (מאמר ר) וישכם אברהם בבוקר ויחבוש [את] חמורו (בראשית כב, ג) וכו', יעו"ש והבן.

י״גוז"ש הכתוב העושק יהולל חכם, ר"ל כי העושק, לילך תמיד אחר עניני עולם הזה לעשוק ולגזול, שהוא נמשך מכח הדמיון והאיברים והחשים שנמשכו אחריו בהנהגתו, יהולל חכם, כי הנהגת ילד וחכם נחשב אצלם לשטות והולל[ו]ת מחמת שכבר הורגלו בהנהגת מלך זקן וכסיל.

י״דוז"ש הכתוב שמעה עמי ואדברה, כי המוני עם אשר בשם עם יכונה, ואדברה, רוצה לומר שנחשב לו קשות הנהגות השכלי כמשמעות לשון ואדבר"ה שהוא לשון קשה ולשון הנהגה, ושניהם אמת כאמור. אבל תואר ישראל שהורגלו בהנהגת כח השכלי וילד מסכן וחכם על פי הדעת, וז"ש ואעידה בך, כי אלקים גימטריא הטבע, שהורגל בזה ונעשה לו טבע ואז אלקיך אנכי, ליחד שמי עליך. וכמו שכתב האלשיך סימן נ', יעו"ש.

ט״וובזה יובן וידבר אלקים אל משה, ר"ל כי הנהגה זו שהיא קשה נעשה כטבע גימטריא אלקים, למשה המתנהג בהנהגת כח השכלי והדעת, שכבר הורגלו בהנהגה זו, מה שאין כן להמוני עם הוא עבודה קשה, שהורגלו בהנהגת מלך זקן וכסילו, וז"ש ויאמר אליו אני ה', כי אליו בא למעט, ר"ל כי מה שהוא אצל משה רחמים, אצל המוני עם הוא דין וקשה, וכמו שכתבתי במקום אחר עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתקה רשעים נדונין בה וצדיקים מתרפאין בה (נדרים ח:), שנאמר (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי וכו'. ושפיר בא התנחומא לבאר פסוק זה על דרך פסוק תהלים, והבן.

ט״זוזו כוונת המכילתא גם כן, ולא שמעו אל משה, שהי' קשה להם לפרוש מעבודה זרה, כי כח השכל, הנקרא משה, כל ענינו להתנהג בשפלות וכמו שכתב היעב"ץ (אבות פ"ד מ"ד) שהוא שורש כל קיום התורה ומצות וכו'. מה שאין כן הנהגת כח הדמיון להתרומם ולהתפאר ברמות רוח הנקרא עבודה זרה, כמ"ש בש"ס דסוטה (ד:) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה, שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וכו'. וא"כ לכך מי ישמע לקול הנהגת כח השכל שיהי' שפל ונבזה בעיני הכל, ולהשליך הכבוד והתקיפות אחר גווי, ויותר רוצה לשמוע לכח הדמיון להיות גבור בארץ לנצח שונאיו ולהתנהג ברמה גם שהוא עבודה זרה. וז"ש ולא שמעו אל משה, שהי' קשה להם לפרוש מעבודה זרה, והוא כל הנהגת עולם הזה של רוב אנשים, ובני עלי' מועטין הן, והבן.

י״זוארא אל אברהם וגו' (ו, ג). שבא להשיבו על שאלתו למה הרעת[ה] לעם הזה וכו' (ה, כב), ובא התשובה כי הוא לטובה גדולה יחשב להם, כי בתחלה וארא אל אברהם, שהיא התפשטות הרחמים והחסד והשלוה בעולם, ומכח זה מצא כח הדמיון מקום נגדיית נגד כח השכלי להלחם עמו, וכמו שכתב הר"ן הנ"ל כל איברי האדם והחשים נמשכין אחר כח הדמיון, וכח השכלי ילד מסכן וחכם אין דבריו נשמעין, לכך אח"כ הוצרך להתפשט מדת הגבורה והדין בעולם, וז"ש אל יצחק בשיעבוד הקשה, ועל ידי זה נכנע כח הדמיון וגברה יד כח השכלי הנקרא יעקב, מה שהי' בעקב לעולם הבא, וז"ש ואל יעקב, כי יעקב ומשה בחד דרגא אינון כנודע, והבן.

י״ח•

י״טעוד יש לומר, דשמעתי פיר[ו]ש הש"ס דנדה (לא.), אודך כי אנפת בי (ישעיה יב, א), משל לשנים שרצו להפליג בספינה, ואחד ישב לו קוץ ברגליו וכו', ואח"כ שמע שטבע הספינה בים וכו'. ופירש הרב המגיד מוהר"ם שנרמז כאן עשר ספירות, כי תחלה הי' סוד קטנות וקו שמאל, ואח"כ אמר שמא הי' לטובה והי' בזה קצת חסד והוא קו אמצעי, ואח"כ ששמע ודאי שטבע ספינה בים שמח, שזהו חסד אצלו שניצול על ידי קו הימין וכו', ודפח"ח.

כ׳העולה מזה כי מדריגות העולם מתנהג על פי הספירות, שהוא קטנות וגד(ו)לות וקטנות שני וגדלות שני וכו'. לכך אחר שבר גאון, ואחר גאון שבר. וכמו שכתבתי פירוש התוספות דשבת (פח. ד"ה כפה) (מודעי) [מודעא] רבה לאורייתא, שהקשו התוספ[ו]ת הא אמרו נעשה ונשמע וכו', עיין במקום אחר.

כ״אובזה יובן וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', ר"ל שבא להשיב שואלו דבר למה הרעת[ה] לעם הזה וגו' (ה, כב), לכך ביאר לו שכך הוא סדר המדריגות, תחלה הוא ימי הקטנות ומוחין דקטנות הוא אלקים, ואז הדינין מתעוררין בעולם, ואח"כ בימי הגדלות הוא שם הוי' רחמים. וז"ש וידבר אלקים אל משה, דיבור קשה על ידי הנהגת אלקים אל משה שצריך תחלה מוחין דקטנות, ואח"כ ויאמר אליו אני ה', מוחין דגדלות רחמים, ואחר שעברו הצרות עתה בא ימי הרחמים והגאולה, וז"ש וארא אל אברהם, שנתפשט החסד בעבודת ה', כמו ששמעתי הוא ינהגנו עלמות (תהלים מח, טו) על פי משל אב לבנו הקטן מחזיק בידו שילך עמו, ואח"כ אל יצחק שילך בעצמו ויזכה בדין, ואח"כ אל יעקב שהוא חוזר גדלות ב', שהוא תכלית הגאולה באדם פרטי - קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), והוא הדין בכללות העולם, והבן.

כ״ב•

כ״געוד יש לומר ביאור פסוק וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם וגומר, לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו', והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם וגומר, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' (ו, ב-ט). ודרשו חז"ל (מכילתא בא, ה) שהי' קשה לפרוש מעבודה זרה וכו'.

כ״דויש להקשות: א' כפל דיבור ואמירה. ב' אלהים דין הוי' רחמים. ג' אליו. ד' לשון וארא, דהל"ל וידבר, כן הקשה בזוהר (ח"ב כב:). ה' לכן אמור, צריך הבנה. ובמסורה אמרו ב' לכן אמור, א' כאן ב' בפנחס וכו'. וצריך להבין מה ענין זה לזה. ו' נשאתי את ידי וגומר, פירש רש"י בשבועה וכו'. והעיקר חסר. ז' מה דהוי הוי, ל"ל פרשה זו לדורות. ח' דפירש רש"י אני ה' - נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני כו', וארא - אל האבות. וזה צריך הבנה.

כ״הונראה, דכתב[תי] במקום אחר מה ששמעתי ממורי ענין פנחס ויקח רומח בידו (במדבר כה, ז), דכתב בזוהר (ח"ג רלז:) חמא אות מ' וגו', דכשמלכות בלי יחוד, היא דין אש תכלא, ועל ידי יחוד נעשה רחמים וכו'. יעו"ש.

כ״וובזה יובן וידבר אלקים אל משה וגומר, ר"ל כשהיא מלכות בחינת אלקים לבדה בלי יחוד עם דודה היא דין, לכך דבר אתו משפט ודברים קשים כדרשת חז"ל, ומשה הרגיש זה, ומיד על ידי מחשבה זו נעשה חיבור רומ"ח, וז"ש ויאמר אליו אני ה', הוי', כי במחשבה זו הנקרא אמירה נתחבר ב' מדות אני ידו"ד, שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ונעשה רחמים.

כ״זוזהו כוונת רש"י אני ה' נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני, שמחשבתו היא לפני ה' ממש בלי שום הפסק מחשבה זרה, וכמו שנאמר באברהם (בראשית יז, א) התהלך לפני וגו', כמו שכתבתי במקום אחר.

כ״חוארא אל אברהם וגו', כי וארא גימטריא ר"ח מספר יצחק, ר"ל מה שנעשה אברהם יצחק ויעקב אבות הוא על ידי טוהר מחשבתן, שהיא הנקרא אבא שהוא חכמה ומחשבה כנודע, הוא שידעו כאשר עלה על מחשבתן איזה מחשבה זרה הרגישו שהוא מצד מלכות שאינה ביחוד והיא מ, ומיד על ידי מחשבה זו נתחבר מ עם ר"ח ונעשה רמ"ח, וז"ש וארא אל אברהם וכו'. וזה כוונת רש"י וארא אל האבות דייקא, שבזה נעשו אבות בחיבור מ אל ר"ח כמנין וארא ונעשו רמ"ח, ועל ידי האמנה נעשה רומ"ח, וז"ש לכן אמור לבני ישראל אני יד"וד וגומר, כי אמור עם הכולל גימטריא רמ"ח (וגם שנכתוב חסר ו', מלא משמע על ידי ניקוד חולם כנודע), ר"ל שיעשו רומ"ח כמו שעשה פנחס, ועל ידי יחוד ב' מדות אני יד"וד, שהוא כוונת רומ"ח כנ"ל, ונעשה רחמים, ובזה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגומר.

כ״טוהבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי, ר"ל שהעלתי ונשאתי את הארץ, מלכות ארץ עליונה, את יד"י - עם יו"ד המחשבה, לקשר א"ני אל אי"ן, כמו שכתבתי במקום אחר משנה (עוקצין פ"ג מי"ב) לכל צדיק ש"י עולמות וכו', יעו"ש. והוא גם כן כוונת קידוש ליל שבת בסוד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט נט) כמו שכתב מוהרח"ו וכו'.

ל׳וכל זה היה על ידי טוב כוונת האבות וכנ"ל. ולכך נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח), לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ועתה על ידי טוב כוונת ישראל שיכוונו כנ"ל ונתתי אותה לכם מורשה אני ידו"ד, על ידי חיבור ב' מדות הנ"ל.

ל״אוידבר משה וגו' ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, ר"ל שעדיין קצרה יד"ם ומחשבתן לחבר מ עם רו"ח ויעשו רומ"ח הנ"ל, וכל זה מעבודה קשה, שהי' עבודת ה' בטהרת המחשבה קשה בעיניהם, כי הורגלו במצות אנשים מלומדה, ופיו ושפתיו כבדוני ולבם רחוק ממני, כמו שכתב הר"ן מובא לעיל, שהיו מתפללין במחשבה זרה.

ל״בוזה שאמרו חז"ל שעבודה זו נקרא עבודה זרה, כי מחשבה זרה היא קליפה, והי' קשה לפרוש מעבודה זרה וכו'.

ל״גוזה שאמר משה (ו, יב) הן בני ישראל, הן הלומדים, לא שמעו אלי לטהר מחשבתן כנ"ל, ואיך ישמע אלי פרעה, המוני עם, שהם בגדר השכחה, שהיא העורף אותיות פרעה. עד שיצאו ממצרים, כמ"ש (ג, יב) (כהוציאך) [בהוציאך] את העם ממצרים תעבדון את [ה]אלקים על ההר הזה, והבן.

ל״ד•

ל״העוד יש לומר בביאור פסוקים הנ"ל (ו, ב-ח) אלקים ואח"כ אני ה', ופירש רש"י דיבר אתו משפט וגומר, אני ה' נאמן לשלם שכר [טוב] למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיך כי אם וכו'. וגם נשאתי את ידי. והעיקר חסר כנ"ל. וגם מהו קוצר רוח. וגם עבודה קשה מהו.

ל״וכדי לבאר זה, נבאר פסוק הקודם (ה, כב) למה הרעת[ה] לעם הזה ולמה שלחתני וגומר, דקשה שהוא כפל. ועוד, בשלמא למה הרעת[ה], צער ישראל הכריחו להתרעם על מדתו יתברך, אבל למה זה שלחתני קשה, שהי' חס על עצמו שהטריחו בחנם לשלחו ועבור זה התרעם ח"ו וכו'.

ל״זכדי לבאר זה נבאר תחלת השליחות שאמר לי' הש"י למשה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצ(י)א את עמי בני ישראל ממצרים וגומר, ויאמר מי אנכי וגומר (ג, ט-יב). דקשה הל"ל לך אל פרעה, מאי לכה. וגם ואשלחך ל"ל.

ל״חונראה לי, דכתבתי במקום אחר כי גלות מצרים וגם גלות האחרון הזה יש בזה ג' סוגי גלות, בסוד עולם שנה ונפש האדם. א' גלות השכינה על ידי מעשה תחתונים, בסוד (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, וכמ"ש (ישעיה נ, א) ובפשעכם שולחה אמכם, וזה הגלות בכללות העולמות עליונים ותחתונים. ב' גלות הנשמה שירדה תחת רגלי רשות העמים וסטרא אחרא והיא בגלות היצר הרע. ג' גלות הגשמי שגלו מאדמת ישראל תחת שליטת וארץ העמים. וזה סוד ג' שמות אהי' הנזכר בפ' שמות (ג, יד) המורה על הגלות, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ט:), ולכך נאמר (הגאולה) [בגאולה] אחרונה (ישעיה נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו', ג' לשונות, לרמז על ג' סוגי הגאולה וכו', יעו"ש.

ל״טוהנה הענין הגאולה הוא על ידי צדיק, שנקרא גואל, כנודע בסוד סמיכת גאולה לתפלה, והבן. וז"ש צדיק ונושע הוא (זכריה ט, ט), שכתבתי שם. והענין, כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז), שיפול וירד הצדיק אל בחינת שבע להקימה, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, שהוא בחינת עייל ונפיק (זח"ג רצב.), גם שהוא סכנה עצומה, כמו שכתב בפרי עץ חיים סוד נפילת אפיים (ש' נפ"א פ"ב) וכו', יעו"ש, מכל מקום משום פקוח נפשות הרבה ההכרח לא יגונה.

מ׳והנה כתבו התוספ[ו]ת בפרק ט' דבבא מציעא (קיד: ד"ה אמר לי') א"ל רבי אבוהו לאליהו ולאו מר כהן הוא, מאי טעמא קאי בבית הקברות וכו'. תימא לר"י איך החי' בנה של אלמנה כיון שהוא כהן, דכתיב (מלכים א יז, כא) ויתמודד על הילד וכו'. ומשני, שהי' ברור לו שיחי', לכך מותר משום פקוח נפש וכו', יעו"ש. וכתבתי במקום אחר מזה, יעו"ש.

מ״אוידוע ההפרש בין בא שהיא ביאה ועלי', ובין לך שהוא ירידה, כמו שאמר הכתוב (תהלים קכו, ו) הלך ילך ובכה וגו', בא יבא ברנה, ושמעתי בשם מורי וכו', ודפח"ח.

מ״בובזה יובן ועתה לכה ואשל"חך אל פרעה, ר"ל שצריך לירד ממדריגתו לתועלת השכינה שהיא שכיבת לעפרא, כדי להקימה ממטה למעלה, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, והשכינה נקרא כה, וז"ש ועתה לכ"ה ימשך תועלת בירידתך שנקרא שילוח, כמו שאמר הכתוב ואשלחם מעל פני, וזהו ואשלח"ך אל פרעה, ששם השכינה עם ישראל בגלות להוציא א"ת עמ"י וגו', ר"ל להוציא השכינה שנקרא א"ת כנודע, שהיא את עמי בגלות מצרים.

מ״גוהי' טענות משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ור"ל מי אנכי שאזכה למדריגה זו דעייל ונפיק, כי אלך אל פרעה שהוא היצר הרע תחת רשות העמים וסטרא אחרא, מקום סכנה, פן יטמא את נפשו. וכי אוציא את בני ישראל, ר"ל וכי הוא ודאי שאוציא, אם כן הירידה והסכנה ודאי והיציאה ספק פקוח נפש הוא, אם כן משום ספק אין לטמא עצמו וכקושית התוספות הנ"ל. והשיבו הש"י כי אהי' עמך והיציאה ודאי, שהוא פקוח נפש, וכתירץ התוספות הנ"ל, ואתי שפיר.

מ״דובזה נבוא לביאור הנ"ל, דכתבתי במקום אחר ששמעתי מהרב מוהרי"ל פיסטינר פי' הפסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד, והטעם כי פסו אמונים מבני אדם, ולפי שהם ירדו ממדריגתן לכך גמר חסיד, שירד ממדרגתו. והוא על פי הש"ס (סוטה מח:) ראוי הי' שמואל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך וכו', ובא לו בחלום שמא הוא איפכא וכו', ודפח"ח.

מ״הובזה יובן למה הרעת[ה] לעם הזה ולמה זה שלחתני, ר"ל כי בזה הרעת לעם הזה שירדו גם כן ממדריגתן על ידי ששלחת"ני לירד ממדריגתי וכנ"ל ששלחתני מעל פניך, כי זה נמשך מזה. והכל הי' עבור צער ישראל ולא חש לצערו.

מ״וועל זה השיבו הש"י וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', ר"ל ממה נפשך, אי יהי' היציאה ממצרים ודאי, אם כן ראוי לדבר אתו משפט על שהתרעם על מדתו יתברך והקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה אחר שהודיעו הש"י תחלה כאמור. ואף שלא תהי' היציאה ודאי, שסבר שמא יגרום איזה חטא ח"ו, מכל מקום אני ה' נאמן לשלם שכר למתהלכ"ים לפני, ר"ל גם שיהי' בחינת הלי"כה, דהיינו ירידה ממדריגתו, מכל מקום מאחר שהוא לפ"ני, לקיים רצונו יתברך, שכרו לא יקופח.

מ״זאמנם באמת אני מודיעך שלא לחנם שלחתיך ממדריגתך, רק לקיים דברי שדברתי אל האבות הראשונים, דהיינו לחזור ולהעלותן, שיחזור הנשמה והרוח כל אחד אל מקומו, אל מקום המוחין שנק' אבות הראשונים, שיהי' ג' מיני גאולה הנ"ל.

מ״חוז"ש הכתוב והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי וגו', כי השכינה נק' ידו יתברך, כמ"ש (עי' יחזקאל לז, א) היתה עליו יד ה', וה"נ, כי ג' מיני גאולה נמשך זה מזה, וראשונה היא אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט, יא), וזהו אשר נשאתי את ידי, להקימה ולהעלותה. ב' גאולת הנשמה, קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), שתחזור אל המוחין שנק' אבות, וזהו לתת אותה, ר"ל הנשמה, למקום אברהם יצחק ויעקב. ג' גאולה גשמי, שתחזור אותם מארץ עמים אל ארצם, וזהו ונתתי לכם מורשה אני ה'.

מ״טואם אמנם אז לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ר"ל שעדיין קצרה יד הרוח להתפשט עד אזן השמיעה, שהוא גורם חיים לכל איברי האדם, כמ"ש (עי' ישעיה נה, ג) שמעו אלי ותחי נפשכם, כי עדיין היו ברשות היצר הרע שנקרא פרעה, וזה גרם שהי' עבודת ה' קשה עליהם מצד שליטת היצר הרע שמפיל תרדימה ועצבות על האדם בעסקו בתורה ובעבודת ה', כמובא בזוהר פ' פקודי (רסד:) שיש היכלות וממונים בזה, יעו"ש, עד אח"כ שאמר לו השי"ת (ז, א-ב) ראה נתתיך אלהים אל פרעה, ר"ל שליט ומושל על היצר הרע, ואז ושלח את בני ישראל מארצו, והבן.

נ׳•

נ״אוידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגו' (ו, ב-ג). והספיקות רבו, א' להבין תואר שמות, תחלה אלדים אח"כ שם הוי'. ב' בתחילה דיבור ואח"כ אמירה. ג' מלבד הכפל, אומרו אליו הוא מיותר. ד' דה"ל לכלול ג' אבות יחד ולא לפרט ג' אל, שהוא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב. ה' מה הודיע זה למשה שלא נגלה לאבות בעצם שם הוי', לאיזה תועלת, ודרשת חז"ל ידוע. ו' למה באמת לא נגלה לאבות בשם הוי'. ז' הלא תורת ה' תמימה, ומה בא סיפור זה בתורה, מה דהוי הוי, ועל כרחך שהוא בעבר ועתיד והוה.

נ״בונראה לי, דאיתא בסוטה בפרק ה' (לא.) תניא רבי מאיר אומר, נאמר ירא אלהים באיוב (איוב א, א) ונאמר ירא אלהים באברהם (בראשית כב, יב), מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה אף וכו', ואברהם גופא מנלן דכתיב (ישעיה מא, ח) זרע אברהם אוהבי. מה איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה, איכא ב[י]נייהו הא דתנ[י]א, רבי שמעון בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור, כתיב הכא (שמות כ, ו) ועושה חסד לאלפים לאוהבי, והתם כתיב (דברים ז, ט) לשומרי מצותיו לאלף דור וכו'. וכתב מהרש"א, התם כתיב ולשומרי מצותיו וכו', לשון שמירה נופל על לא תעשה, כי השמר פן ואל הוא לא תעשה, ומצות לא תעשה הוא מצד היראה וכו'.

נ״גוי"ל, מאחר דמסיק דאיכא בין עושה מאהבה שהוא לאלפים דור, ובין עושה מיראה שהוא לאלף דור, אם כן למה שיבח התורה את אברהם שהי' ירא אלהים, שהוא למעט שבחו, הא הי' עושה מאהבה, ויותר הי' לשבחו שעשה מאהבה שהוא שבח יותר מן עושה מיראה. ועוד, שזה מה איכא בין עושה מאהבה וכו', הוא לסתור האמור לעיל, כאשר זכרנו. וכמדומה שבעל עקרים ביאר קושי' הנ"ל, לפי מה שכתב מהורש"א יעו"ש.

נ״דולי נראה על פי מה שכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר קושית החסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"א מ"ג), אחר מתן תורה (שמות כ, יז) ויאמר משה אל תיראו וגו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם וגו', שהם ב' הפכים בנושא אחד וכו', יעו"ש. והעולה משם, כי מדת אהבה נתפשט בכל הנבראים, ושורש כולם אהבת הבורא יתברך, וכן מדת הפחד והיראה נתפשט בכל הנבראים, ושורש כולם יראת ה', וז"ש אל תיראו - לבושי היראה שיש בכל הנבראים, רק שתהי' יראתו על פניכם, יראת ה' וכו', וק"ל.

נ״הוכעת נראה לי, דכתב בעל העקרים ובעל העקידה (שער צב) בפרש' והי' עקב, מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו' (דברים י, יב), אם הונח במקום היראה אין אהבה ובמקום אהבה אין יראה, זולת בעבודת השם יתברך צדקו יחדיו האהבה והיראה וכו'.

נ״ווההפרש בין יראה לבדה ובין יראה שהיא משותפת עם האהבה, כי בחינת יראה לבדה אינו נק' יראת אלהים, כי הוא ירא את עצמו, וכמו שכתב בעוללת אפרים דף ע"ג (מאמר רצט-ש), יעו"ש. והפרש ב' כתב בעוללת אפרים דף ט"ו (מאמר לא-לג) וזה לשונו: תכלית אדם השלם היא הדביקות בו יתברך וכו', ולא יזכה שום נברא לדביקות זו זולת האדם מצד נפש המדברת, שנאמר (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, אם כן הדיבור הוא היתרון וכו', א"כ הירא לבד מהמלך, נאמר הוא מתרחק מהמלך בכל יכלתו, מה שאין כן כשהיא עם אהבה משתדל לקרב אליו, ומש"ה את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק (דברים י, כ) הזכיר הדביקות אצל היראה שהיא האהבה וכו'. ועוד יש הבדל עצמי, שהעובד מיראה אין לו שום הנאה מעצם המעשה של מצוה, רק להנצל מהעונש, או שיזכה להצלחת עולם הזה, מה שאין כן מאהבה יגע ונהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים וכו', יעויין שם.

נ״זוז"ש אל תיראו וגו', ר"ל שהיא יראה לבדה, רק שתהי' יראתו, ר"ל יראת השם מחמת גדלו ורוממותו שהוא בשיתוף אהבה וגו', וק"ל.

נ״חובזה נבוא לביאר, כי נודע אברהם הי' מעלתו במדת אהבה כמ"ש (ישעיה מא, ח) זרע אברהם אוהבי, ויצחק הי' מעלתו במדת היראה ופחד וכמו שנאמר (בראשית לא, מב) ופחד יצחק, ועל ידי עקידה נכללו זה בזה, וכמ"ש (בראשית כב, א) והאלהים נסה את אברהם, ויצא מהם יעקב יושב אוהלים (בראשית כה, כז) השלים לתרין סטרין יראה המשותפת מאהבה, לכך הי' בחיר האבות, לכך נאמר בפ' עקידה (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שנכלל באברהם על ידי עקידה מדת יצחק, והיא יראה בשיתוף אהבה, ואז נקרא ירא אלהים ולא ירא את עצמו.

נ״טובזה נבאר משנה פרק ה' דסוטה (מ"ה): בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס, לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה, שנאמר (איוב יג, טו) הן יקטלני לו איחל וכו'. אמר רבי (מאיר) [יהושע], מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית דורש כל ימיך [ש]לא עבד איוב אלא מיראה שנאמר (איוב א, א) ירא אלהים, והלא יהושע תלמיד תלמידך לימד שמאהבה עשה. ויש להקשות, דאף אם נאמר דפליג, מכל מקום קשיא קראי אהדדי, דמפסוק ירא אלהים משמע דעשה מיראה, ומפסוקי דרבי יהושע משמע דעשה מאהבה.

ס׳ונראה לי דזה בא רבי מאיר לתרץ, דרבן יוחנן בן זכאי סבירא לי' איוב עשה מיראה, ורבי יהושע סבירא לי' דעשה מאהבה, ובא רבי מאיר להשוות דעתם, דמשמעות ירא אלהים משמע בשיתוף אהבה וכנ"ל, ורבן יוחנן בן זכאי ורבי יהושע לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ורבי מאיר למד זה ממשמעות ירא אלהים וכנ"ל, ונלמד מאברהם שהיה בשיתוף אהבה וכאמור.

ס״אובזה סרה קושיא הנ"ל, דהתורה אינו משבחו בתואר אוהב, כי ירא אלהים הוא יותר מדריגה, שהוא יראה בשיתוף אהבה. ועל זה פריך ומה איכא וכו', דמשמע דלולי תואר ירא אלהים הי' ראוי לשבחו יותר בתואר אוהב מן ירא, ושאל מה איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה, ומשני איכא (דר"א) [דרבי שמעון בן אלעזר] שזה לאלפים וזה לאלף וכו'.

ס״בוזה נראה לי פירוש הפסוק (ויקרא יט, יד) ויראת מאלהיך אני ה', ר"ל שיהי' יראתך מאלהים שהיא בשיתוף אהבה מדת רחמים הנקרא אני ה', וק"ל.

ס״גובזה יובן, וידבר אלהים אל משה, בחינת דעת הכולל שניהם, והוא בחינת יראה הנמשך משם אלהים בשיתוף אהבה שם הוי', וזהו ויאמר אליו אני ה'.

ס״דוארא אל אברהם, שפתח צנור אהבה לבדה, אח"כ אל יצחק שפתח צנור הפחד והיראה לבדה, והם ב' אותיות ראשונות מהשם רחימו ודחילו, ואח"כ על ידי עקידה נכללו זה בזה אז נולד יעקב הכולל שניהם, וז"ש ואל יעקב כו', ו' מהשם מחבר שניהם שיהי' יראה בשיתוף אהבה, וכל זה באל שדי, ושמי ידו"ד לא נודעתי להם, להשלים שם הוי' על ידי ה' אחרונה שהיא הדיבור, שהוא היתרון לדבק בו יתברך על ידי הדיבור שהיא בדחילו ורחימו, יראה בשיתוף אהבה אז ובו תדבק (דברים י, כ), משא"כ כשהי' הדיבור בגלות כמ"ש בזוהר (ח"ב כה:) (ועיין במקום אחר סוד הדבור בגלות), לא הי' מקום לישראל לדבק בו יתברך על ידי יראה בשיתוף אהבה, ואז על כי אין אלקי בקרבי מצאוני (הצרות) [הרעות] האלה (דברים לא, יז), והיא תשובה למשה על שנצטער בצרת ישראל ואמר (ה, כג) הרע לעם הזה והצל לא הצלת, והי' התשובה כי יצא הדיבור מהגלות, ואז ובו תדבק, ואז קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), ועי"ז יהי' גאולה בכלל ובפרט.

ס״הוכמו שהי' בגלות מצרים כך הוא בגלות המר הזה, וכמו שהי' הגאולה במצרים על ידי שיצא הדיבור מהגלות כך הוא בכל אדם ובכל זמן, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו) אמן נצח סלה ועד. ובזה תבין וידבר אלהים אל משה, אצל מדרגת משה יצא הדיבור מהגלות, לכך לא שיעבדו בו ובכל שבטו שבט הלוי, וגם בגלות הזה אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שכל עסקו ומגמתו אינו אלא בתורה בדיבור שהיא בדחילו ורחימו, שאין הדיבור אצלו בגלות, והש"י ידריכנו בתורה ובעבודה על דרך הזה אמן נצח סלה ועד.

ס״ו•

ס״זעוד יש לומר, על פי ששמעתי בשם הרב המגיד מו' מנחם פירוש הפסוק אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וגו', כי כמו ג' סוגים בסוסים, א' שאינו צריך מתג ורסן. ב' דלא מהני מתג ורסן. ג' המתנהג על פי מתג ורסן, כך יש ג' סוגי אנשים בג' קוין שמתעורר בעולם, דהיינו כשמתעורר קו הימין קו החסד והשמחה בעולם, אזי הצדיקים מתעוררין בשמחת עבודת הש"י, והרשעים בשמחת תענוגי הזמן וכו', ודפח"ח. ועל פי זה בארתי במקום אחר דע מה למעלה ממך וכו' (אבות פ"ב מ"א), יעו"ש.

ס״חובזה יובן, שהשיבו הש"י על שאמר למה הרעת[ה] לעם הזה וגו' (ה, כב), כי עת וזמן לכל חפץ, כי וארא אל אברהם, ר"ל לפעמים מתגלה ונתראה בעולם קו החסד של אברהם, ואז השמחה בעולם, ויש בזה ג' סוגי אנשים כנ"ל. ולפעמים מתראה אל מדרגות יצחק שהיא קו הדין. ולפעמים ואל יעקב. ועתה הגיע הזמן של הרחמים, כי שמעתי [את] נאקת בני ישראל וכו' (ו, ה), והבן.

ס״ט•

ע׳עוד יש לומר, ונבאר מדרש רבה פרשה זו (שמ"ר ו, ב), העושק יהולל חכם (קהלת ז, ז) זה משה רבינו. עיין ביאור זה במקום אחר.

ע״אונבאר ש"ס דברכות (לג:) אין לגבי משה מלתא זוטרתי וכו'. והקושיא מפורסמת הא משה רבינו עליו השלום אמר זה לישראל וכו'. ושאר ספיקות עם ביאורן במקום אחר.

ע״בוכעת נראה לי, ונבאר ש"ס דמועד קטן (כח.) ותמת שם מרים (במדבר כ, א) אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו'.

ע״גונבאר ש"ס דסוכה (כט.) אב בית דין שמת חמה לוקה וכו', וכתב מוהרש"א, יעו"ש.

ע״דונבאר ש"ס דבבא בתרא (עה.) ונתת[ה] מהודך (במדבר כז, כ), זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה וכו'.

ע״הונבאר פסוק (ישעיה נז, א) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד (נאספין) [נאספים] באין מבין כי מפני הרעה וגו'. והספיקות שבזה עם באורן, עיין במקום אחר.

ע״וובזה יובן, העושק וחמדת תאות עולם הזה שהוא תמיד יומם ולילה לא ישבות, וטרוד בטרדת חומר העפר הגוף, ואינן מקבלין מוסר צורך הנשמה, ואבד הצדיק שפע החכמה, מאחר שאין מקבלין, ולכך העושק של אנשי חומר גורם שיהולל החכם, אנשי הצורה, שאבד השפע של חכמה ומוסר. וכן משה, על ידי שישראל עסקו בעושק וטרדת עולם הזה, שהיא גלות מצרים, לשעבד הנשמה בצרכי הגוף שהם עסקי עולם הזה שיש להם מיצר וגבול, יהולל חכם, בחינת משה, זה הדעת והנשמה, יהולל גם כן לעסוק בשטות והולל[ו]ת עולם הזה בימי הגלות, עד וכו', והבן.

ע״זובזה יובן אין לגבי משה זוטרתי, ר"ל כשהיו לגבי משה, לקבל מן משה חכמה ומוסר, שהיא יראת ה', אז השפיע לו למשה מוסר ויראת ה' להשפיע להם, ונק' זוטרתי כשיש לו, כמו במשל הש"ס עשיר ויש לו וכו'. מה שאין כן כשלא היו לגבי משה, שנתרחקו ממשה שלא לקבל ממנו מוסר ויראה, אז הי' דבר ה' ויראתו יקר בימים ההם גם למשה, מאחר שאין מקבלין, ואז הצדיק אבד שפע וכו', וגם היראה, שנק' יראת ה' אוצרו אז, והבן.

ע״חובזה יובן מה פרה מכפרת וכו', דכתבתי במקום אחר ותמת שם מרים (במדבר כ, א) וכו', יעו"ש. וכעת נראה לי דכתבתי במקום אחר מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב יד, ד), שיקח תענוג בטהור מן תענוג הטמא בעבירה שהוא נפלא כשאינו אחד באחדות הקדושה רק בקליפה שיש לו תענוג נפלא, ומכל שכן שיתענג בעושה טוב ובקדושה וכו', ועל ידי זה נעשה זה כסא לזה ונעשה אחד, וז"ש לא אחד בתמי', והבן. וזש"ה והבאתה אל תוך ביתך (דברים כא, יב), רק שיעשה הבדלה, וזש"ה וגלחה וכו', יעו"ש.

ע״טובזה יובן, וישב העם בקדש, שישבו והתעכבו בקדושה זמן רב ונעשה טבע, כי גם תענוג התמידי נעשה טבע, ותמת שם מרים, שנשכח מהם מה שהמרו נגד כבודו יתברך ותקבר שם, כדי שיקחו תענוג הטהור מן הטמא, ששכחו תענוג הטמא, שכבר נמשכו זמן רב בקדושה, כי וישב העם בקדש וכאמור, ותמת שם מרים ותקבר שם, לכך לא הי' מים לעדה, שהתענוג בשם מים יכונה, כמו שאמר הכתוב (משלי כה, כה) מים קרים על נפש עיפה, ובלאו הכי חסד ואהבה הוא קו הימין שהוא מים, והוא התענוג שנמנע מהם וכו', והבן.

פ׳ובזה יובן ש"ס הנ"ל מה פרה מכפרת, זש"ה מי יתן טהור מטמא, שיקח תענוג בטהור מן תענוג הטמא, ונעשה כסא זה לזה, כך יש ש"ך ופ"ר דינים, והם כשאדם בימי קטנות בענין תורתו ועבודתו יתברך, ואח"כ כשבא ימי הגדלות שהיא התענוג בתורתו ועבודתו יתברך, שנמשך יתרון האור מכח זמן החשך, כמו ששמעתי זה ממורי זלה"ה, וכתבתי במקום אחר, ואז נמתק מן שך שך"ה ומן פ"ר פר"ה על ידי ה' אחרונה שנתחברה לשם ידו"ד, ואז תואר פרה מכפרת ומקנחת גם ימי הקטנות, שנעשה כסא אל הגדלות, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה שזה סוד אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה), וכתבתי זה במקום אחר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ר"ל מיתתן וירידתן, שהם ימי הקטנות והחשך, גורם אח"כ יותר תענוג בימי הגדלות, שאז יש יתרון לאור מן החשך, ואז מכפר ומקנח ימי הקטנות להעלותן על ידי תענוג הנ"ל באחדות א' עם ימי הגדלות, והבן.

פ״א(ר"י) [ר"א] אומר מה בגדי כהונה מכפרין כך מיתת צדיקים מכפרת, דכתבתי במקום אחר ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת (שמות כח, ב), והקושיא מפורסמת וכו', יעו"ש. וכעת נראה לי, דכתבתי במקום אחר מה שכתב הי"עבץ אל תבקש גדולה לעצמך וכו' (אבות פ"ו מ"ה), יעו"ש, והוא כלל גדול. ושמעתי ממורי זלה"ה משל למלך שביקש רפואה שיחי' לעולם, והאריך בזה, וכתבתי במקום אחר. וכעת מבואר בצחות לשון התנא במ"ש לעצמ"ך, והבן. ובזה יובן ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, ולא לכבוד עצמו רק לכבוד ולתפארת, ר"ל לכבוד התורה שנק' תפארת כנודע למשכיל, וגם התורה היא תפארת לעושי'. ובאמת ויעש כן אהרן, ופירש רש"י בפרשת אחרי מות (ויקרא טז, לד) שלא לבשן בגדי כהונה לכבודו, רק לקיים גזירות המלך, שהקב"ה מלכו של עולם נקרא תורה, והיינו לכבוד התורה, והבן.

פ״בובזה יובן מה בגדי כהונה, גם שהם לכבוד ולתפארת, שיש שמץ גסות רוח וכבוד, תואר מיתה, מכל מקום מכפרין מאחר שאין מכוין לכבוד עצמו, כך מיתתן של צדיקים, שמתלבש בכבוד הנקרא מיתה, שהגאוה והגדולה כשהוא אינו מכוין לכבוד עצמו רק לכבוד התורה מכפרת כמו לבושי ובגדי כהונה, והבן.

פ״גובזה יובן זקנים שבדור (אמרי) [אמרו] פני משה כפני החמה וכו'. והענין, דכתב בזוהר פנחס דף רי"ז (ע"א) והוקע אותם לידו"ד נגד השמש (במדבר כה, ד), כי ברית נקרא שמש וכו', יעו"ש. אם כן הצדיק נקרא שמש שהוא ברית, והלבנה מקבלת אור מן השמש, וכבר זכרנו שהצדיק אבד כשאין מקבל. ובזה יובן, ונתת[ה] מהודך עליו, שאז הי' פני משה כפני החמה להשפיע ליהושע המקבל שנקרא פני לבנה. וז"ש זקנים שבדור אמרו פני משה פני חמה - כל זמן שהי' יהושע פני לבנה לקבל ממשה אור, אז הי' אורו מבהיק להשפיע לזולתו, כשיש מקבלין, מה שאין כן אח"כ כשלא קיבל יהושע ממנו אז הצדיק אבד השפע, וז"ש משה (דברים לא, ב) לא אוכל עוד לצאת ולבא, שנסתמה ממנו מעינות החכמה, והטעם, כי לא אוכל עוד לצאת ולבא להשפיע לזולתו, שאינו רשאי, שנטלה ממנו הרשות ונתנה ליהושע, וזה גרם לזה. ובזה תבין מה שיש להקשות, וכתבתי במקום אחר, והבן. ובארתי ש"ס דחולין (ס:) כתיב (בראשית א, טז) ב' מאורות וכו', לכי לעצמך וכו', עיין במקום אחר, ולדברינו הנ"ל יבואר איפכא, כאשר לכי לעצמך, שלא לקבל אור החמה, גם החמה אבד אורה, כי הצדיק אבד וכו', שזה משפיע וזה מקבל השפע, ובזה נסתר סברתך שאין ב' מלכים משמשין בכתר אחד, דהלא מבואר שאינם בגדר אחד, שזה משפיע וזה מקבל השפע, והיא לא ידעה מזה, לכך אוי לאותה בושה של הצדיק כי אבד השפע, ואוי לאותה בושה שאינו מרגיש חסרונו שהוא מקבל ואין משפיע, והבן.

פ״דובזה יובן ש"ס דסוכה על ד' דברים חמה לוקה על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה וכו', מסתמא לא היו מקבלין ממנו מוסר, שאלו קבלו מוסר היו מרגישין גודל החסרון עתה, ומאחר שאין מקבל אז החמה לוקה באין מקבל אור החמה, וכנ"ל. ובזה אתי שפיר מה שכתב מהרש"א כי אב בית דין דומה לחמה להנות מאורו, והבן.

פ״העוד יש לומר, דכתבתי במקום אחר דשמעתי ממורי זלה"ה משל הסומא שיש אור אבוקה בידו וכו', יעו"ש. ובזה יובן אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה, מסתמא לא היו דבקים עמו להנות מהסתכלות החכמים, ולכך חמה לוקה, שלא להנות מאורו. ולעתיד נאמר (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש (ו)צדקה ומרפא בכנפיה, היפך הנ"ל, והבן.

פ״וועל פי זה יבואר פסוקי משלי סימן ך"ז (ה-ז) טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא. נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק. כתבתי מזה במקום אחר.

פ״זולדברינו הנ"ל, כי טובה תוכחת מגולה, בגשמי וברוחני, כשתוכחה בעולם טובה וברכה בעולם (תמיד כח.), וכל זה מחמת שיש אהבה מסותרת מצד המקבלים שאוהבים בסתר לקבל המוסר, דלא ניתן זה לידע בגלוי, רק אהבה מסותרת היא, מה שאין כן התוכחה של המוכיח הוא מגולה.

פ״חנאמנים פצעי אוהב, כי רופא נאמן האוהב לאדם שיתן לו רפואה שלימה צריך לגלות הפצעים והחבורות תחלה אזי יוכל לעשות לו רפואה, כמו שכתב הר"ן (דרשות - דרוש תשיעי) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים (הושע ז, א), וכתבתי מזה במקום אחר, וכן הענין תוכחת מוסר, מי שרוצה לקיים ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) צריך לגלות הפצעים של העונות ויקבל רפואה, וז"ש נאמנים פצעי אוהב. מה שאין כן נעתרות נשיקות שונא, מי שרוצה ליתן שלימות לחבירו, שהוא מושלם וראוי לנשיקה, זהו שונא ממש, כמו נביאי שקר שניבאו שלום על ירושלים היפך נביאי אמת, וזה גרם חורבן הבית. וכן בכל דור יש צבועים וחונפים וכו'.

פ״טנפש שבעה וכו', דכתבתי במקום אחר מדת בשר ודם ריקן מחזיק וכו' מדת הקב"ה מלא מחזיק וכו' (ברכות מ.). ובזה יובן, נפש שבעה ומלא בגשמי, אינו מחזיק הרוחני, כמו תלמידי בלעם בגשמי, לכך תבוס נופת, שחכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), מה שאין כן נפש רעבה, כמ"ש כל צמא לכו למים (ישעיה כה א) כל מה שיאמר מוסר נחשב למתוק, וק"ל.

צ׳ועל פי זה נבאר משנה (אבות פ"ו מ"ט) אמר רבי יוסי פעם אחת וכו', כתבתי מזה במקום אחר, וכו' עד איני דר אלא במקום תורה וכו'. ונראה, כי רבי יוסי אמר שהייתי מהלך בדרך, להיות מורה חטאים בדרך, להיות מוכיח, והי' דרכי שלא להחניף, רק לפרש חסרון בני אדם, שהוא תואר מהלך היורד ממדריגתו שנהגתי לעצמי, כך הייתי נוהג בתוכחת מוסר לאחרים, תואר מהל"ך בדר"ך.

צ״אופגע בי אדם מתנגד לתוכחתי. ונתן לי שלום, ור"ל שנתן לי כלל לומר שלום לכם בני העיר, ובזה יאהבו אותו בני אדם יותר ותקבל מתנות. והחזרתי לו מדריגה זו של שלום, רק לגלות עונותם מטעם הנ"ל.

צ״באמר לי מאיזה מקום אתה, ששומעין מוסר קשה כזה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים, כולם תלמידי חכמים צדיקים, והם ברוחני כלי מלא שהוא מחזיק לקבל מוסר יותר משאר מקומות, כאמור שם.

צ״גאמר לי, מאחר שכולם חכמים בעלי מוסר אם כן רצונך שתדור במקומנו, שאינן חכמים, וישמעו ממך מוסר, ואני אתן לך וכו'. אמרתי לו איני דר אלא במקום תורה, כי על ידי שהם בעלי תורה כלי מלא מחזיק לקבל מוסר, וכשיש מקבלים אז משפיעים משמים למוכיח שפע רוחני להשפיע לזולתם, [ו]ז"ש (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף שיתנו לי במקום שאינו בעלי תורה, שהם כלי ריקן ואינו מחזיק לקבל מוסר, וכשאין מקבלין אין משפיעין, ומה שישתכר בגשמי שיתנו לו כסף וזהב, יצא שכרו בהפסדו ברוחני, שהצדיק אבד שפע רוחני, לכך אמר איני דר אלא במקום תורה, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, וע"כ נתכוין כזה, דאתי שפיר טוב זה מזה, והבן, ועיין במקום אחר השייך לזה.

צ״דואגב נראה לי להזכיר מה ששמעתי מן מוהר"ן פירוש הש"ס (סנהדרין יד.) הוי קבל וקיים וכו', כי קבל הוא לשון נגדיות, והענין, דאמרו בש"ס (מגילה ז:) רבה שחטי' לרבי זירא, (בעו) [בעי] רחמי ואיתסי וכו'. ופירושו, כי רבי זירא רצה לעלות לארץ ישראל והוי מטמיר עצמו מן רב יהודא דאמר העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה (שבת מא., כתובות קי:), ורבה על ידי שסייעי' לרבי זירא, בזה שחטי', כי זה כלל גדול שלא יחפץ אדם במה שמשבחו חבירו ומקלסו, רק כשאומר לו נגדיות בזה יחפוץ, וז"ש הוי קבל וקיים וכו'. ומ"ש בעי רחמי ואיתסי, הענין, כי ענין נגדיות הנ"ל הוא בתורה, כי תלמידי חכמים שבבבל נקראים חובלים, מה שאין כן בארץ ישראל נוחים זה לזה (סנהדרין כד.), אמנם בתפלה צריך התכללות זה בזה, וזה שהסכים עמו רבה לרבי זירא, וז"ש בעי רחמי שהיא תפלה ואיתסי, ודפח"ח.

צ״הועל פי זה נבאר [ש"ס] דבבא מציעא (פה:) על מה אבדה הארץ וגו' (ירמיה ט, יא-יב), דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו, עד שפירשה הקב"ה בעצמו, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגו'. והספיקות א' ממה נפשך, אם לא עסקו בתורה מפני מה לא פרשוהו, ואם עסקו מ"ט אבדה הארץ וכו'.

צ״וולפי הנ"ל מבואר, כי הצדיק אבד השפע מחמת שאין איש שם על לב לקבל השפע, ופסקה ברכה מהעולם, כי כל זמן שיש תוכחה בעולם ברכה בעולם (תמיד כח.) וכו', וכמו שכתבתי במקום אחר.

צ״זובזה יובן, על מה אבדה הארץ, בגשמי וברוחני, בגשמי שאין ברכה בעולם ורעה אין מסתלקת מן העולם, מפני שאינם מקבלין מוסר ותוכחה. וז"ש על עזבם את תורתי שנתתי לפניהם, שיקבלו חכמה ומוסר, דהיינו תורתי שנתתי לפניהם, וכל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם ורעה מסתלקת מן העולם, כמפורש בש"ס שם.

צ״חוכל זה בגשמי והוא הדין ברוחני. כמ"ש בזוהר ואתחנן (רסו:) פתח רבי אבא ואמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים (ישעיה כז, יג) מאן אינון אובדים, אלו צדיק וכנסת ישראל דאקרון אובדים, מנלן כנסת ישראל דכתיב על מה אבדה הארץ, אבודה או נאבדת לא כתיב אלא אבדה הארץ, דא כנסת ישראל, צדיק דכתיב (ישעיה נז, א) הצדיק אבד, אבוד או נאבד לא כתיב וכו', יעו"ש. ולדברינו הנ"ל, כשיש מקבלין מוסר למטה, שהיא התעוררות מ"ן למטה, אז משפיעין לצדיק שישפיע לזולתו סוד מ"ד, מאחר שיש מקבלין, ומעוררין על ידי זה למעלה גם כן שיש משפיע ומקבל השפע, ולא נקראו אובדים, מה שאין כן בה[י]פך. וז"ש על מה אבדה הארץ, ברוחני כנ"ל, על עזבם את תורתי, שהצדיק אבד לכך גם הארץ אבדה, וכאמור.

צ״טולעתיד כאשר יתקע בשופר גדול, שהוא כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם (ישעיה נח, א), והיינו דברי מוסר שנק' שופר, אמנם כל זה שהנשמה היא בגלות היצר הרע אינה מקבל' מוסר, כמו שכתבתי במקום אחר, כי אם אחר שיתקע בשופר גדול, היינו יובלא דמפיק עבדין לחירות, כמ"ש בזוהר הנ"ל, יעו"ש, ור"ל דהיינו סוד יציאת מצרים כי מסטרא דיובלא נפקו ממצרים, שנאמר (שמות יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ואז אחר שיצאו מגלות היצר הרע והחומר שנקרא מצרים, אז מקבלים מוסר, ובאו האובד"ים הנ"ל, שיזדווגו יחד, והנדחים מארץ מצרים, הנשמה שהיא נידח בגלות מצרים הוא גלות הגוף, ובאו למקומם, ואז והשתחוו לה' בהר הקודש, הנשמה שבמוחין, ובירושלים שהוא הרוח בלב באמצע הגוף, כמו ירושלים באמצע העולם, כמו שכתבתי במקום אחר ותשובתו הרמ[ת]ה כי שם ביתו (שמואל א ז, ז), והבן.

ק׳ועל פי זה נראה להבין ענין נוסח הברכה של מצות שופר בראש השנה, שמברכין לשמוע קול שופר, דקשה ה"ל לברך לתקוע בשופר, וכמ"ש רבינו תם באמת כך, וכ"כ הסמ"ג (עשין מב) כרבינו תם לברך על תקיעות שופר. ובעל הלכות גדולות כתב לברך לשמוע קול שופר, ולא מברכין לתקוע בשופר, או על תקיעות שופר כמו על מקרא מגילה, משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר, כדתנן (ר"ה פ"ג מ"ז) התוקע לתוך הבור לא יצא וכו'. וכ"כ הטור אורח חיים בסימן תקפ"ה, יעו"ש.

100

ק״אולפי הנ"ל אתי שפיר, דכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) רמז ענין השופר - עורו ישינים מתרדמתכם וכו', ור"ל כי תוכחת מוסר שנק' שופר הוא לעורר ישנים בתאוות חומר עולם הזה, שיתעוררו משינתם להקיץ ולפקח בצרכי נשמתם, ואם כן עיקר המצוה לשמוע קול שופר, לשמוע ולקבל מוסר שנקרא קול שופר, ולא בתקיעת שופר, שאמירת מוסר כשאין מקבלין המוסר אין בזה גמר המצוה, כמו ששנינו התוקע לתוך הבור לא יצא, והוא דנודע שיש הפרש בין באר לבור, כי בור הוא ריק ואין בו מים, וכן האדם שהוא ריק ואין בו לחלוחית קדושה שיקבל מוסר, כמו ששמעתי משל אחד שלמד מלאכת נפחין ולא ידע איך יבעיר האש מן ניצוץ אש, ורצה לעשות זה בלא ניצוץ אש, עד שחזר לרבו וגילה טעותו וכו', והכא נמי, לכך התוקע לתוך הבור לא יצא, והבן.

101

ק״בועל פי זה נראה לי לבאר מ"ש התוספות בראש השנה (טז: ד"ה כדי לערבב) תוקעין וחוזרין ותוקעין כדי לערבב השטן, כי על ידי תקיעה ראשונה מתערבב בשני', והכי איתא בירושלמי, ביום ההוא יתקע בשופר גדול, כד שמע קול שופר זמנא חדא בהיל ולא בהיל, כד שמע תנינית וכו', יעו"ש, וכתבתי מזה במקום אחר.

102

ק״גולדברינו הנ"ל מבואר, כי שמיעת מוסר שנק' קול שופר לא מתערבב השטן, כי בזמן הגלות שהנשמה בגלות היצר הרע, והוא מעכב מלשמוע ולקבל מוסר, כתבתי מזה במקום אחר, מה שאין כן כשיתעורר שופר גדול, היא בינה הנק' תשובה, דמפיק עבדין לחירות, וקרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), שיוצאת הנשמה לחירות מגלות הגוף והחומר, אז מתערבב השטן ודאי, והבן.

103

ק״ד•

104

ק״הובמקום אחר כתבתי ביא[ו]ר ש"ס (בבא מציעא פה:) על מה אבדה הארץ וכו'. וביא[ו]ר מדרש (במ"ר כב, ט) ומקנה רב הי' לבני ראובן (במדבר לב, א) זש"ה (קהלת ו, ב) לב חכם לימינו וכו' זה משה, ולב כסיל לשמאלו, אלו בני ראובן וגד שעשו עיקר טפל וכו', אמר להם הקב"ה אתם חיבבתם את מקניכם יותר מהנפשות, חי[י]כם אין בו ברכה, עליהם נאמר (משלי כ, כא) נחלה מבוהלת בראשונה וגו', וכן הוא אומר (משלי כג, ד) אל תיגע להעשיר וגו', ואיזה עשיר השמח בחלקו (אבות פ"ד מ"א) שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ומה שחסר מהמדרש שם כתבתי כאן, שהוא לצורך. ומה שכתבתי שם שלא כסדר בנחיצה רבה, יובן ממילא איך לסדרו.

105

ק״ווגם ביא[ו]ר פסוק (במדבר כד, ה) מה טובו אהליך יעקב וכו', שדרשו חז"ל (ב"ב ס.) שאין פתחי אהליהם מכוונין, היינו בחינות אוהל שינצל מקנאה ושנאה וכו'. ומה שכתבתי שם בשם מדרש שמואל (אבות פ"ה מכ"א) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם וכו' (תהלים נה, כד), וכתבתי טעמו במקום אחר. וכעת נראה לי, דכתבתי בשם בעל עקידה שיעשה עיקר מהצורה, והחומר יהי' טפל וכו'. וכ"כ בס' פחד יצחק כי לו משפט הבכורה (דברים כא, יז) להצורה וכו'. אם כן מאחר שיש ג' שותפים באדם (קדושין ל:), אם כן גם לאנשי החומר על כל פנים יתן להשי"ת חלק שליש מן כ"ד שעות היום דהיינו מעת לעת, ויהי' ח' שעות ראשונות להשי"ת, ולהחומר שני חלקים כי לו משפט הבכורה לאנשי החומר, ויהי' ח' שעות בשינה, וח' שעות במשא ומתן, וח' שעות של השי"ת בתורה ותפלה, על כל פנים לא פחות. וזהו שנתנו חכמי המוסר סימן א"ז תשכיל, א"ז תצליח, א"ז ישנתי, ח' שעות לכל שותף מן ג' שותפים הנ"ל, וגם בזה צריך להקדים חלק השי"ת תחילה א"ז תשכיל חלק הנשמה להש"י, ואז אח"כ א"ז תצליח בעסק הגוף של משא ומתן שלך, מה שאין כן בהפוך הסדר. וכל זה לאנשי החומר שנותן משפט הבכורה להגוף ולא לנשמה, בזה מגיע שני שלישי היום והלילה להגוף ושליש אחד להנשמה. מה שאין כן לאנשי הצורה שנותן משפט הבכורה להנשמה כראוי לה, אז מגיע ב' חלקים להנשמה בתורה ותפלה ט"ז שעות, וחלק אחד להגוף לאכילה ושתי' ומשא מתן ושינה ח' שעות, ואפשר שזה רימז (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י"ה, כי בעלי נשמה תהלל י"ה שעות עם הכולל ט"ז, והבן. הגם שבעלי הנשמה שעוסק במשא ומתן ח' שעות, ושאר צרכי הגוף שהוא גם כן לצורך הנשמה שמפקח מעט שיהי' לו איזה משא ומתן, שיה' לו די ספוקו, ולא המותר[ו]ת, שיהי' לו כח לעבוד השי"ת, וכן אכילה ושתי' ושינה שיהי' לו כח לעבוד השי"ת, מכל מקום מי שאינו בגדר זה ומכל מקום עוסק ט"ז שעות להנשמה כנ"ל. ורמז נ"ל א"ך טו"ב לישרא"ל (תהלים עג, א), והם בעלי הנשמה שנקרא ישראל, יש להם א"ך שעות נוסף על איש המוני שיש לו ג' שעות ביום אל ג' תפלות, כמו שכתבתי במקום אחר, כי כל ך"ד שעות נחשב לו קודש כנ"ל, או על כל פנים טו"ב שהוא ט"ז עם הכולל, ואתי שפיר א"ך טו"ב לישראל אמן נצח סלה ועד.

106

ק״זועוד, כי מש"כ (במדבר כד, ה) מה טובו אהליך יעקב, על דרך שדרשו חז"ל לא גלו ישראל עד שכפרו במלכות בית דוד, שנאמר (מלכים א יב, טז) לאהליך ישראל, אל תקרי לאהליך אלא לאלדיך, שהוא עבודה זרה וכו', וכמו כן כתב בעקידה (פ' יתרו שער מה) במצות לא תעשה לא יהי' לך אלדים אחרים על פני (שמות כ, ג), בפרנסה היא ע"ז הגדולה וכו', כתבתי מזה במקום אחר, וז"ש מה טובו אהליך יעקב, שהיא טרדת הפרנסה, אלדיך יעקב שהיא עבודה זרה הגדולה שמקדימין אותה, ואח"כ משכנותיך ישראל, ונתכוין לקללה, והקב"ה הפכן לברכה (סנהדרין קה:), והבן.

107

ק״ח•

108

ק״טעוד יש לומר ביא[ו]ר ש"ס הנ"ל (ב"מ פה:) על מה אבדה הארץ וגו', על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וכו' (ירמיהו ט, יא-יב). ותחלה נבאר מדרש פרשת דברים איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם (דברים א, יב), אמר רבי לוי, ג' אמרו בלשון איכה, משה ישעי' ירמי'. משל למה הדבר דומה, למטרונה שהי' לה ג' שושבינין, אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה אותה בשלוותן ואמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשא(י)כם וריבכם, ישעי' ראה אותן בפחזותן ואמר (ישעיה א, כא) איכה היתה לזונה קרי' נאמנה, ירמי' ראה אותן בניוולה אמר (איכה א, א) איכה ישבה בדד וכו'. וכתבתי ביא[ו]ר מדרש זה במקום אחר.

109

ק״יוכעת נראה לי, דכתבתי ביא[ו]ר ש"ס דבבא קמא (מא:) את ה' [אלהיך תירא] (דברים ו, יג) פירש רבי שמעון, ורבי עקיבא דרש לרבות תלמידי חכמים וכו'. וכתבתי בשם מורי זלה"ה לבאר קושיא זו, וקושיא אין לגבי משה זוטרתי (ברכות לד:), כתבתי מזה במקום אחר. וביאר קושיא מ"ט פירש רבי שמעון, כתבתי במקום הנ"ל על פי מה שכתב הר"ן (דרוש השישי) דיש הפרש בין צדיק שגם בגשמי דבוק בו יתברך, ובין אנשי המוני עם שחושב בתפלה ותורה הבלי עולם הזה וכו'. ובזה כתבתי אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכו' (אבות פ"ב מ"ד).

110

קי״אעוד יש בחינה, המואס בב' בחינ[ו]ת הנ"ל גם כן, ולא עוד, שמואס באחרים העושים. ונראה לי דזש"ה (בראשית כט, לא) וירא ה' כי שנואה לאה - אלו היגע ולאה בתורה לעבוד ה', לכך ויפתח את רחמה וכו'.

111

קי״בובזה יובן כי ג' אמרו בלשון איכה וכו', משה ראה למטרוניתא שהיא השכינה, בשלוותה, שהיתה במעלה עליונה, על ידי כשרון מעשה התחתונים, שהי' משה ודורו דור דעה שידעו לייחד על [ידי] משה מעשה הגשמי גם כן אל הרוחני, על ידי הדעת, ואמר איכה אשא לבדי טרח(י)כם משא(י)כם וריבכם, דכתבתי בשם מורי זלה"ה בעת עוסקו בתורה ומצות לא יחשוב בלבו שהוא עושה כך רק השכינה העושה זאת, ודפח"ח. וזה שכתב מצד ענותנותו איך אשא לבדי, שאוכל לשאת ולהרים להעלות מדריגה תחתונה אל העליונה, ודאי אין זה מצדי, רק אי"ך ה' הנושא וסובל הכל, והבן.

112

קי״גישעי' ראה אותן בפחזותן, שכל תורתן ועבודתן בעסק בעבודת ה' כי הוא כמו הזונה, שבשעת זווגה עם בעלה מחשבתה תמיד על עסקי השטות של הנואפים, ובפירוש רש"י (במדבר ה, יב) איש כי תשטה אשתו, שטה מעליו וכו' (משלי ד, טו), כך הלומדים בשעת לימודן מנאפים עם העשירים במחשבה, והעשירים מנאפים עם כל משא ומתן שיש להם, שמחשבין זה בשעת תורה ותפלה שלהם, וז"ש אי"כה, איך ה', עסק השכינה תורה ועבודת ה', היתה לזונה קרי' נאמנה.

113

קי״דירמי' ראה אותן בנוולן, ר"ל כי אין קורין מנוול אלא למי שמנוול אחרים, על דרך שאמרו במשנה דאבות (פ"ד מ"א) איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו', והכי נמי בהיפך, שראה ירמי' אותן בנוולן, על שהיו מנוולין עובדי ה' ויראי חטא ומאסו בעיניהם, כמו שדרשו חז"ל (שבת קיט:) לא חרבה ירושלים אלא שביזו תלמידי חכמים, שנאמר ויהיו וכו' (דברי הימים ב לו, טז). וזש"ה איכה ישכה בדד, איך ה' ישבה בדד, שהשכינה אות ה' ושושבינין שלה עובדי ה', היו לביזה בעיניהם, וזה גרם שגם הם לביזה בעיני האומות, כמו שכתבתי ביא[ו]ר (ישעיה מב, כד) מי נתן למשיסה יעקב [ו]ישראל לבוזזים וכו'.

114

קי״הובזה יובן על מה אבדה הארץ, על עזבם את תור"תי, התלמידי חכמים שלי שנתתי שילכו לפניהם, והוא מאוס בעיניהם שילכו בהנהגתו, כמו שכתבתי על פי משל מהמנוח החסיד מוהר"ר אפרים זלה"ה וכו'.

115

קי״וונראה לי שזש"ה (דברים א, יג) ואשימם בראשיכם, ודרשו חז"ל וכו'. וק"ל דהל"ל ואשימכם בראשיכם. ולדברינו דכתבתי במקום אחר מסוף דבריך ניכר וכו' (קדושין לא.), וז"ש שאם הזנב מנהיג אז אשמם בראשיכם, כי היו צרי' לראש (איכה א, ה) - כי הצרים הם העונות אדם ואשמיו, כמ"ש (עי' ישעיה סד, ו) ותמוגגינו בעונינו, והבן.

116

קי״ז•

117

קי״חעוד יש לומר ביא[ו]ר הש"ס (ב"מ פה:) על מה אבדה הארץ וכו', על עזבם את תורתי וכו' (ירמיה ט, יא-יב). ונראה לי דכתב בתקונים דף ה' (ע"א) והי' אמונת עתך חוסן וכו' (ישעיה לג, ו), אי איכא יראת ה' אין וכו', ואלין שתא סדרא משנה אינון מעמודא דאמצעיתא, ומאן דבעי לנטלא לי' בלא שכינתי' דאיהי יראת ה' עליו אתמר (משלי טז, כח) ונרג(י)ן מפריד אלוף וכו', לכך אף על גב דאוליף שתא סדרא משנה אי איכא יראת ה' אין, אי לאו כאלו לא הוי כלום בידי' וכו'. ובזה יובן על מה אבדה הארץ וכו', על עזבם א"ת תורתי דייקא, דהל"ל על עזבם תורתי, מאי את, אלא דנודע כי השכינה נק' את, והיא יראת ה', ובלא יראה לאו כלום בידי', וז"ש על עזבם א"ת תורתי, לחבר יראה, השכינה שנק' א"ת, עם תורת"י עמודא דאמצעיתא, שלמדו תורה בלא יראה, ולכך על שאבדה מהם הארץ עליונה בחינת היראה שנק' ארץ, לכך אבדה הארץ למטה, שזה נמשך מזה, וק"ל.

118

קי״ט•

119

ק״כעוד יש לומר על מה אבדה הארץ, ונבאר טעם שאמרו בש"ס (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה. בעולם ברכה בעולם וכו'. דכתבתי במקום אחר פירוש אל יתהלל חכם בחכמתו (ירמיה ט, כב), שיהי' לעצמו, רק ישפיע לזולתו, שבזה גורם השפעה למלכות שנקרא זאת, וז"ש כי אם בזאת יתהלל וכו'. וכן כתבתי ביאור פסוק (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי [לי] תהלתי יספרו וכו'.

120

קכ״אוהנה כל הצרות שבעולם נמשך מן מלכות כשאינו ביחוד עם דודה, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה וכתבתי במקום אחר כי ה' אלהיך אש אוכלה (דברים ד, כד), וזה ענין רומח לייחד הוי' ואדנ"י וכו'.

121

קכ״בוהנה על ידי שמשפיע תוכחה ומ[ו]סר ויש מקבלין מוסר, אז המשפיע נקרא הוי', והמקבל נקרא אדנ"י, וגורם כן למעלה שישפיע הוי' לאדנ"י ונעשה יחוד, ובא שפע וברכה בעולם ורעה מסתלקת מן העולם, ושפיר אמרו בש"ס כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם ורעה מסתלקת מן העולם, והבן.

122

קכ״גובזה יובן על מה אבדה הארץ, שטעמו בצדו, שסבה זו גרמה לפי שאבדה הארץ עליונה השפע, שאינו בחיבור עם דודה, לכך אבדה הארץ התחתונה, ולא הרגישו זה עד שפירשו הקב"ה בעצמו ואמר על עזבם את תורתי, שלא לקבל מוסר, כמ"ש (שבת קיט:) לא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זה את זה וכו', שאלו קבלו מוסר הי' יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' וגורם ברכה ורעה מסתלקת וכו', והבן.

123

קכ״ד•

124

קכ״הועוד יש לומר על מה אבדה הארץ וכו', על עזבם את תורתי וגומר. ונבאר ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכו' (דברים ג, כג), והספיקות כתבתי במקום אחר יעו"ש.

125

קכ״וונבאר משנה באבות (פ"ב מי"ג) אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, שנאמר (עי' יואל ב, יג) כי חנון ורחום הוא ונחם על הרעה. והספיקות יבוארו. ועוד מה ענין ונחם על הרעה לכאן. וכתבתי מזה במקום אחר.

126

קכ״זונבאר ש"ס דעירובין (סה.) אמר רבי אלעזר יכולני לפטור כל העולם מהדין, שנאמר (ישעיה נא, כא) שכורת ולא מיין, איני וכו', ומסיק מדין תפילה קאמר.

127

קכ״חאמנם במקום אחר כתבתי, כי כל הצרות והדינין הוא מחמת שלא נמתק דין מאדנ"י, מה שאין כן על ידי שנמתק הדין אז הרחמים גובר, וזהו ענין פתיחת תפלת י"ח אדני שפתי תפתח וכו' (תהלים נא, יז), יעו"ש.

128

קכ״טובזה יובן, דנודע מה שאמר הפסוק (תהלים א, ב) בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, כי יש בתורה ב' בחינות, א' הנגלה, ב' הנסתר והסוד, וז"ש בחלק ה(י)סוד שנקרא תורת ה', חפצו, גם שאינו משיגו, ובחלק הנגלה שהוא תורתו יהגה יומם ולילה, עיין אלשיך תהלים בזה.

129

ק״לוז"ש על מה אבדה הארץ, שלא נמתק הדין, ומפרש על ע(ו)זבם את תור"תי, הוא הסוד, כי סו"ד גימטריא יי"ן, שהוא בינה, שנקרא תורתי, שבזה היה יכול למתק דין על ידי ה' אלפי"ן דבינה ה' פעמים אדנ"י מן ה' פעמים דין, והבן.

130

קל״אועוד יש לומר על מה וכו', וגם יוכל לפטור וכו', דכתבתי במקום אחר תא ואחוי לך בלועי דקרח וכו' וחזאי תרי בזעי וכו' (ב"ב עד.), דהקשה הרמב"ן איך מהני תפלה לשנות מרעה לטובה, בשלמא בעד עצמו וכו', אבל בעד חבירו וכו', ותירץ מורי זלה"ה בשם רבו וכו', והעולה משם כשהטפה עדיין ברחם יוכל לשנות מן חר"ם רח"ם וכו'. אך דכל זה כשיש התחברות וכו'. וז"ה כשאני לעצמי מה אני וכו' (אבות פ"א מי"ד), יעו"ש.

131

קל״בובזה יובן על מה אבדה הארץ, הא היו בהם כמה צדיקים שהתפללו על דורם והיו יכולים לשנות הגזר דין מרעה לטובה, וכי תימא דוקא לעצמו אבל לאחרים לא מהני וכקושית הרמב"ן וכו', הא במסקנא מוכח דגם לאחרים מהני. ומשני, על עזבם את תורתי, שעזבו ונפרדו מן תורתי, שהם התלמידי חכמים המתפללים בעדם, ואז לא מהני כמבואר שם, והבן. וז"ש (שבת קיט:) לא חרבה ירושלים אלא שביזו תלמידי חכמים וכו', ואז לא הועילה תפלת תלמידי חכמים עבורם.

132

קל״גובזה יובן, אמר רבי אלעזר יכולני לפטור את כל העולם מהדין, אפילו אחרים שהם כל העולם יכולני לפטור אותם מהדין והצרות, וכדמסיק דיכולני לפטור מהדין תפלה, ר"ל על ידי תפלה נפטרו מהדין וכנ"ל, והבן.

133

קל״דאך דכל זה דכשעדיין הטפה ברחם, אז יוכל לשנות, מה שאין כן אח"כ, ובזה תבין משנה הנ"ל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמי"ם וכו', ר"ל שלא יאמר שיש זמן קבוע עוד להתפלל על דבר זה אף גם לאחר זמן, דזה אינו, אלא רחמי"ם, ר"ל כל זמן שהטפה ברח"ם הנוקבא שהוא מלכו"ת, אז יוכל לשנות דין לרחמי"ם, לכך צריך זירוז להתפלל מיד תחנונים לפ"ני המקום, ר"ל כשהטפה ברח"ם המלכות שנקרא לפנ"י המקום, כמ"ש בזוהר הפרש בין תיבת לפני ובין מלפני וכו', יעו"ש, ואז וניחם על הרעה, שיוכל לשנות הגזר דין מרעה לטובה, והבן.

134

קל״הובזה יובן ואתחנן אל ה' בעת ההיא, שהי' הטפה עדיין ברח"ם המלכות שנקרא בע"ת ההיא כנודע, והבן שזהו לאמר, לדורות, שידעו לזרז ולהתחנן מיד בעוד הטפה ברחם המלכות, שאז יוכל להשתנות מרעה לטובה, וק"ל. וז"ש לאמור אדנ"י ידו"ד שידעו איך להפוך ולשנות מדין א"ד לרחמ"ים הו"י כשיתפלל בעת ההוא, שהוא לאמר שהטפה ברחם, והבן. ובעקידה שער נ"ח (פ' צו), דף קנ"ח, ביאר משנה אל תעש תפלתך קבע, יעו"ש.

135

קל״וונראה דזהו פירוש הפסוק ואתחנן (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כידו"ד אלהי"נו בכל קראינו אליו, ור"ל כי דרך הטבע כהמס דונג מפני האש יאבדו רשעים מפני אלהים (תהלים סח, ג), מדת הדין, אבל ישראל צדיקים ישמחו ויעלזו לפני אלהים (שם שם, ד), אפילו לפני מדת הדין ישמחו ויעלזו, והטעם ביאור בעקידה שער פ"ז (פ' דברים) כי חלותי היא שנות ימין עליון (תהלים עז, יא), כי הקב"ה שמש ומגן הוא להשפיע הטוב, והשינוי הוא מצד המקבלים וכו', יעו"ש, ואני כתבתי במקום אחר טעם שמש ומגן וגו'. ולדברינו הנ"ל אתי כפשוטו, כי מי גוי גדול וחשוב אשר לו אלהים מדת הדין גם כן מקורב אליו, והטעם שיודעים להתפלל ולהפוך מדת הדין לרחמים, וז"ש כיהו"ה אלהי"נו, שהם ב' מדות רחמים ודין, ובכל קראינו אליו נהפך הדין לרחמים, וק"ל.

136

קל״זעוד י"ל, דקשה ל"ל ב' פעמים אליו, וגם התרגום, אליו קמא פירש - (קרוב) [קריב] לי', ואליו בתרא פירש - מצלן קדמוהי.

137

קל״חונראה לבאר משנה (אבות פ"ד מ"ד) רבי לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. וי"ל, א' למה רבי לויטס איש יבנה אמר זה. ב' כפל מאוד מאוד, וכי תימא שכתב הרמב"ם (הל' דעות, פ"ב ה"ג) קצה האחרון בזה וכו', בחד מאוד סגי, ל"ל ב' פעמים. ג' הקשה במדרש הל"ל שפל קומה, מאי שפל רוח. ד' שתקות אנוש רמה, תמוה.

138

קל״טוקצת ביאורי כתבתי במקום אחר, ועתה נרחיב בענין זה, שיש לאדם שהוא ראש וחשוב להדמות בדרכיו יתברך, שכתב בו (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, שלצורך הנהגת המלכות צריך מבחוץ לבוש הגאוה, ומבפנים ענוה אשכון את דכא וכו', כמו שכתבתי במקום אחר מזה, כך אדם ראש וחשוב ינהוג מבחוץ בלבוש הגאוה לצורך הנהגת עיר או מדינה, אבל מבפנים יהי' שפל רוח בקרבו, וכמו שכתב היעב"ץ (אבות פ"ו מ"ה) אל תבקש גדולה לעצמך, וכתבתי מזה במקום אחר, מה שאין כן כשלא יקבל גדולה וכבוד כלל אין זה כבוד התורה כמבואר שם, וגם במשל הנ"ל נקרא ענוה פסולה, לכך צריך ב' מדות הנ"ל, הגאוה מבחוץ וענוה מבפנים. ושמא תאמר שאי אפשר שיהיו ב' הפכים בנושא אחד, לכך ביאר החכם הרופא להמלך, על ידי שיתן האדם לבו שנעשה ממאכל חשוב רמה וצואה על שעובר בגוף האדם העכור, ועדיין האדם מצפה ומקוה לזה, שאם יסתום נקביו שלא יוכל להוציא פסולת הנ"ל מהגוף אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, וזהו נוסח ברכת אשר יצר, ואם כן איך יתגאה, גם שהם ב' הפכים, אבל צריך באמת אזהרה יתירה יותר מזה שנוהג שפלות לאדם שפל, כמו שכתבו התוספות (חגיגה טז. ד"ה ויעשה) ילך למקום שאין מכירין אותו וכו', מה שאין כן לשר וחשוב.

139

ק״מובזה יובן, רבי לויטס איש יבנה, שהי' שר וחשוב, דלכך נקרא אי"ש יבנה, וכמ"ש במדרש יעו"ש, לכך הזהיר מאוד מאוד הוי שפל רוח בקרבו, בפני כל אדם שנוהג לפניהם שררה וגאוה מבחוץ, זה צריך אזהרה יתירה מבפנים יהי' שפל רוח, וכי תימא דאי אפשר לשני הפכים, בשלמא בנוהג שפלות מבחוץ אז רוחו נשברה וכמו שכתבו התוספות בענין לובש שחורים וכו', מה שאין כן בנוהג שררה וגאוה קשה לשבור רוחו בקרבו, ומפרש שתקות אנוש רמה, היינו הרפואה שנתן רופא מומחה למלך בראותו שכל מאכלים טובים ומבושמים לפי שעוברין שעה אחת דרך גוף האדם העכור המוסרח נעשה המאכל צואה סרוחה ורמה, ולא עוד שזהו תקותו שלא ישאר בתוכו אלא שיצא לחוץ, וזהו צואה ורמה, ואיך יתגאה האדם בהיותו מלובש תוך גוף עכור כזה, והיינו ממש הרפואה של רופא הנ"ל זכרו התנא במשנה, והבן.

140

קמ״אובזה יובן כי מי גוי גדול, להתנהג בגדולה ושררה שנק' (שמות יט, ו) ממלכת כהנים מטעם זה, וכמו שכתבתי במקום אחר, והיינו מבחוץ, אבל מבפנים הוי שפל רוח, והראי' אשר לו אלהים קרובים אליו מטעם שנאמר (עי' ישעיה נז, טו) אשכון את דכא ושפל רוח וגו', לכך אלקים קרובים אליו, שנעשה מרכבה אליו יתברך, לקיים מה שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו - ומה השם יתברך ה' מלך גאות לבוש מבחוץ, ומבפנים אשכון את דכא ושפל רוח, כך ישראל יש להם ב' מדות שהם ב' הפכים בנושא אחד, והוא באמת מעלה נפלאה.

141

קמ״בוזהו צחות לשון משה רבינו עליו השלום שסיפר שבחו יתברך בזה (דברים ג, כד) אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך, ר"ל שיש לו מדת גאוה שנק' שמים, כמ"ש (דברים ל, יב) לא בשמים היא, ודרשו בש"ס (עירובין נה.) לא בגסי הרוח וכו', והיינו מ"ש ה' מלך גאות לבש מבחוץ, אבל מבפנים יש לו בחינת השפלות וענוה, כמ"ש (ברכות יז., תפילת עמידה) ונפשי כעפר לכל תהי', וז"ש ובארץ, והם ב' הפכים אשר מי יוכל לעשות כמעשיך, והבן.

142

קמ״גונראה דזהו פירוש הפסוק (דברים ג, כד) אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה. דקשה, וכי למשה לבדו החלות להראות נסים וגדלך ולא לכל ישראל, כספיקות שזכרתי במקום אחר.

143

קמ״דונראה לי, דאיתא בש"ס דראש השנה (כג:) אם אמרו לפני החמה לא אמרו כלום, דאמר רבי יוחנן מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, למה כן, מפני דרכי שלום, שנאמר (איוב כה, ב) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו וכו'. וכתב מהרש"א הטעם שלא תחלש דעתה של לבנה שנתמעטה בשבילה, כדאיתא בפרק אלו טריפות וכו' (חולין ס:).

144

קמ״הולי נראה טעם אחר בזה, דאיתא במדרש (דב"ר ה, יא) אמר רבי לוי אין אחד מהמזלות רואה מה שלמעלה ושלפניו, אלא מה שלאחריו וכו', שיהא כל אחד אומר אני ראשון, הוי עושה שלום במרומיו וכו', יעו"ש. ועיין מזה בעקידה פרשת דברים (שער פז), יעו"ש.

145

קמ״ווהענין, דכתבתי במקום אחר מה שכתב בחסד לאברהם שצריך שיהי' אדם מרכבה אל י"ג מדות, נושא עון - כמו שהקב"ה נושא עון אדם ומפרנסו, כך האדם וכו'. ועובר על פשע - שלא לזכור הפשע שעשה האדם, רק הטוב שעושה האדם זוכרו, כך ינהוג האדם עם חבירו, והטעם כי חפץ חסד הוא - שרוצה שישפיע חסדו וטובו למטה לבני אדם, ואם יראה חסרונם של בני אדם איך ישפיע להם השפע, לכך עובר על פשע שלא להשגיח בו, ויוכל להשפיע חסדו לבני אדם. וכך ינהג האדם עם חבירו שמקבל ממנו השפע, לבל ישגיח ויראה חסרונו שבו, רק מדת טובו שבו, ואז יוכל להשפיע בטוב עין הוא יברך, בין חכם המשפיע תורה ומוסר לבני עירו, ובין נדיבי עם המשפיעים מעשרם לעניי עירם, לבל ישגיחו בחסרון המקבלים רק במדת הטוב שבהם, ואז יוכל להשפיע בעין טוב. וכך המדה למעלה גם כן לנהוג עם האדם כמנהגו שנוהג עם זולתו, וכמו שכתבתי במקום אחר מזה, חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא, ח), שזה משפיע חסד, וזה אמת התורה, ואז נק' ב' מאורות גדולים וכו' (בראשית א, טז), יעו"ש. וגם כתבתי ביאור על פי הרמב"ם שהלבנה אין לה אור מעצמה רק מקבלת אור מן החמה וכו', יעו"ש.

146

קמ״זובזה יובן מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, כי כדי שתוכל להשפיע החמה אור ללבנה אינה רוצה לראות בפגימתה וחסרונה של לבנה, פן יהיה זה סיבה שלא להשפיע אורה מצד חסרון המקבל, מה שאין כן כשלא ראתה חסרונה תשפיע בטוב, וזה שעשה שלום במרומיו, וככה ינהג האדם עם זולתו, שילמוד מהנהגת החמה והלבנה.

147

קמ״חונראה לי דזש"ה (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' אלהים, שהשם יתברך נוהג עם בריותיו הנהגת השמש, ולכך מגן הוא בין בכשרון התחתונים, שאז גורמים רחמים מדת ה', שמהפכין מדת הדין למדת רחמים, בין בחסרון התחתונים שאז הנהגת העולם בדין אלקים, מכל מקום שמש ומגן ה' אלקים, והבן.

148

קמ״טאמנם עצה יעוצה לאדם שלא יהדר להיות מן המקבלים רק מן המשפיעים, וזה שאמר רבי לוי אין אחד מהמזלות רואה מה שלמעלה ממנו, שיקבל ממנו השפע, אלא מה שלאחריו, שיהי' הוא המשפיע למדריגה שלמטה ממנו, כי כל אחד אומר אני ראשון וראוי להשפיע לתחתונים, שכל אחד ממעשה בראשית היא עילה ועלול, וכמו שכתב הרמב"ם, וכתבתי מזה במקום אחר.

149

ק״נועל כל פנים לא יחושו המקבלים אם ימנעו נדיבי מלהשפיע להם, ויספיק עצמו במה שיש לו על ידי שיראה למטה ממנו ולא למעלה, וכמו שכתב האלשיך בשמים ברוחני ממעל, ועל הארץ בגשמי מתחת וכו', וזה גורם שלום, וז"ש הוי עושה שלום במרומיו, עכ"ל.

150

קנ״אונראה לי דזש"ה (משלי טו, כז) שונא מתנות יחי', דהל"ל כשאינו מקבל מתנות יחי'. ועוד, איך קיבל אלישע. ונראה לי דבאמת ראוי לקבל מתנות למי שצריך לזה, ואלישע הנביא יוכיח, וכמו שאמרו בש"ס (ברכות י:) הרוצה להנות יהנה כאלישע וכו', רק שלא יהדר אחריו שיהי' מהמקבלים, וישנא בלב בחינה זו של מקבל מתנות, רק יבחר ויאהב בחינת המשפיעים שהיא למעלה ממדריגות המקבלים, ואז כשהוא שונא מתנות, יחי' גם שיקבל, כי לא ידאג ולא ישנא מי שאינו נותן מתנות, ולא יקנא ולא יתאוה, שזה גורם העדר החיים, כמ"ש במשנה פרק ב' דאבות (מי"א) עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם, וכן בפרק ד' (מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, והיינו בגשמי על ידי התגברות חולי מרה שחורה, וברוחני וכו', וכמו שכתב הרמב"ם, מה שאין כן שונא מתנות ניצל מכל זה לכך יחי', וק"ל.

151

קנ״בובזה יובן, כי י"ג מדות הראה הקב"ה למשה לבדו, שנתעטף כש"ץ וכו'. וז"ש (דברים ג, כד-כה) אתה החלות להראות את עבדך י"ג מדות, שהוא את גדלך, זו מדת חסד, להשפיע חסדו לנבראים צריך שידו החזקה יכבוש את מדת הדין, שלא להשגיח בחסרון בני אדם רק במדת הטוב שבהם, אם כן גם שיש לי חסרון מעשי שאיני כדאי לעבור, מכל מקום אעברה נא ואראה וגו'. והבן שזהו שאמר אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה כאמור, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וגו'.

152

קנ״גונבאר פסוק (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו' עד גמירא, אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך (ג, כד), שודאי לגבורה יחשב לאחוז במדה בשמים ובמדה בארץ, ב' הפכים בנושא אחד, והבן.

153

קנ״דעוד יש לומר מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו' (ר"ה כג:). וכתב מהרש"א הטעם, שנתמעטה בשבילה וכו'. ואני כתבתי הטעם שאין דרך המשפיע לראות חסרון המקבל השפע וכו'. וכעת נראה לי דשני הטעמים בקנה אחד עולה.

154

קנ״הונבאר פסוק (דברים לב, א-ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. והספיקות וביאורו כתבתי במקום אחר.

155

קנ״וונבאר ש"ס דנדרים הנ"ל (פא., ב"מ פה:) על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וכו'. דאמרו בש"ס דשבת (קיט:) לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א, ו) היו שרי' כאילים, מה איל מכניס ראשו של זה בצד זנבו של זה, כך וכו'. ואכתי קשה מ"ט לא הוכיחו התלמידי חכמים את השרים, וכמ"ש (ישעיה ג, יד) ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו, על הזקנים שלא מיחו בשרים וכו' (שבת נה.).

156

קנ״זהגם דיש לומר דלכך אמר אח"ז לא חרבה ירושלים אלא שביזו תלמידי חכמים, שנאמר (דה"י ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים, ובא לתרץ קושיא הנ"ל, שלא מיחו זקנים בשרים לפי שביזו תלמידי חכמים ולא הי' דבריהם נשמעין, כמ"ש (איכה ה, יב) שרים בידם נתלו לכך פני זקנים לא נהדרו, וכמו שכתב האלשיך פ' קדושים (ויקרא יט, לב), יעו"ש. או יש לומר שביזו תלמידי חכמים, היינו שבאמת התלמידי חכמים הוכיחו את השרים, וביזו אותם שלא לשמוע, ומכל שכן שלא לקבל תוכחת מוסר שלהן. לכך הי' ראוי שהשרים החשובין יוכיחו זה את זה, וכאשר גם שריה היו כאילים, לכך איש הישר בעיניו יעשה, וגרם חורבן.

157

קנ״חאך דאכתי קשה מ"ט הזקנים, שהם התלמידי חכמים, לא הוכיחו עמי הארץ, שהם המוני עם, אם שרים פני זקנים לא נהדרו לקבל מהם מוסר, שהוא נגד כבודם, אבל יתר העם מה חטאו שלא אמרו להם התלמידי חכמים דברי מוסר להנהיגם בדרך הישר לקיום הארץ.

158

קנ״טונראה לי דכתבתי במקום אחר ששמעתי (ישעיה מב, יח) החרשים שמעו, שהם הלומדים, החרש והמסגר, כי העורים, שהם המוני עם הביטו לראות ולהשגיח על הלומדים הייטב דברי המוסר זה בעיניהם, אז מקבלים הם המוסר גם כן, ודפח"ח.

159

ק״סועל פי זה כתבתי שם האזינו השמים, הלומדים, ועל ידי זה ותשמע הארץ, שהם המוני עם גם כן אמרי פי, אחר שישמעו הלומדים.

160

קס״אוכל זה בדורו של משה שהיו דור דעה, וכמו שאמרו חז"ל (ספרי דברים א׳:א׳) אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א, א), מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולין לעמוד בתוכחות וכו', יעו"ש, מה שאין בימי ישעי' הנביא בעת החורבן שנאו הלומדים המוכיח בשער, שנתקנאו נביאי השקר בנביאי האמת, כמ"ש במגילות קינות (איכה ב, יג-יד) גדול כים שברך מי ירפא לך, נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גלו עונך להשב שבותיך וגו', לכך יעץ ישעי' והסיב פניו נגד המוני עם שלא ישגיחו על הלומדים ששנאו בשער מוכיח, ועל כל פנים ישמעו הם, שלא יהיו כצאן אבד. וז"ש (ישעיה א, ב) גם אם שמעו שמים מרחוק, מכל מקום הזהרו אתם והאזיני ארץ, המוני עם האזינו מקרוב, לא לכבודי כי אם לכבוד ה', כי פי ה' דבר, וק"ל.

161

קס״בובזה יובן על מה אבדה הארץ, דקשה הל"ל נאבדה או אבודה וכקושית הזוהר (ח"ג רסו:) הצדיק אבד (ישעיה נז, א) וכו'. אלא דכונת הפסוק לפרש על מה אבדה הארץ, שלא השפיע להם הצדיק מוסר, אם שרים פני זקנים לא נהדרו לקבל מהם מוסר, המוני עם מה חטאו. וז"ש על מה אבדה הארץ, כללות אנשי הארץ שאבדו מוסר מהזקנים, שלא השפיעו להם מוסר, שהי' להזקנים לעשות כמו שעשה ישעי' הנביא, גם שלא שמעו הלומדים השפיע מוסר לאנשי הארץ וכנ"ל. לכך פירש הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, ודרשו בש"ס שלא ברכו בתורה תחלה, וכתב מהרש"א שאין התלמידי חכמים מברכין בתורה תחלה, רק מניחין כהן עם הארץ לברך תחלה, ולכך לא הלכו בה אחר שראו בזיון התורה, וז"ש (עי' משלי ח, לו) ולמשניאי אהבו מות וכו', וז"ש לפניהם, שיהי' תלמיד חכם חשוב לפניהם וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר כפשוטו, על עזבם את תורתי גם המוני עם, והטעם אחר שראו שהלומדים לא שמעו בקולי היינו שלא לשמוע קול מוסר, ולכך המוני עם לא הלכו בה כלל. ובימי ישעי' גם שלא שמעו הלומדים מכל מקום שמעו אנשי ארץ, מה שאין כן בימי ירמיהו עזבו תורתי לגמרי גם המוני עם, כשראו שהלומדים לא שמעו, ולא הלכו בה גם המוני עם, ואיך יאמרו התלמידי חכמים להם מוסר, ולכך אבדה הארץ, וק"ל.

162

קס״גאמנם יש לפרש דיש הפרש בין יחיד וכו'. ונבאר ש"ס דראש השנה הנ"ל מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו', ללמד דעת, גם שזכרנו טעם שאבדה הארץ שלא השפיע להם הצדיק מוסר לפי שעזבם את תורתי גם המוני עם וכנ"ל, אך אם יש איזה יחידים או אף יחיד אחד הרוצה לקבל מוסר, צריך התלמיד חכם להשפיע לו מוסר. ונלמד מהש"ס דתענית (תענית ט.) אמר רבי יוחנן מטר בשביל יחיד, שנאמר (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב ופירש רש"י שזרע באחרונה, או שכולם חוטאים וכו'.

163

קס״דובזה יובן האזינו השמים כאמור, שאם ישמעו ויאזינו השמים, שהם הלומדים, מה שואדברה מוסר, אז ממילא ותשמע הארץ המוני עם אמרי פי, על דרך החרשים שמעו ועורים הביטו לראות וכנ"ל. אך שמא תאמרו שאם יש קצת או אפילו רובם שאינם מקבלין מוסר משום הכי אמנע מלומר מוסר, זה אינו, יערוף כמטר לקחי, מה מטר בשביל יחיד כך לקחי ומוסרי אף בשביל יחיד שרוצה לקבל מוסר, שנודע כמו המטר שהוא חיים לעולם כך התורה היא חיים לעולם, וכפירוש רש"י וכו', וז"ש ותשמע הארץ לשון יחיד, לכך יערוף כמטר לקחי, שצריך אני להשפיע מוסר אף בשביל יחיד, גם שהיא עריפה לשאר בני אדם, אל תמנע טוב מבעליו, כי דרך חיים תוכחת מוסר (משלי ו, כג), וק"ל.

164

קס״הובזה יובן ש"ס דראש השנה הנ"ל מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו', והיינו מכח ב' טעמים הנ"ל, טעם מוהרש"א לפי שנתמעטה בשבילה וכו', טעם ב' שלא רצתה לראות פגימתה וחסרונה של לבנה וכו'.

165

קס״ווהענין, כי החמה שראתה וידעה הטעם שאין הלבנה רוצה לקבל אור החמה, גם שאין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת אור מן החמה כמו שכתב הרמב"ם וכו', כי זה מצד פגימתה וחסרונה שאין לה דעת שלימה להבין מהות עצמה ולחקור את עצמה, רק ידעה לחקור זולתה, וטעתה וסברה שיש לה אור מעצמה, ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ורצתה לעלות למעלה ממדריגות החמה, שתקבל החמה אור ממנה, ולא תאיר החמה אורה בעולם רק אור הלבנה תאיר בעולם, עד שגילה הקב"ה לה טעותה, לכי לעצמך ותדע שאין לך אור כלל, ואלו הי' החמה חוששת לסיר[ו]ב הלבנה מלקבל אור החמה ולומר מאחר שהלבנה אינה רוצה לקבל אור גם אני איני רוצה להאיר בעולם, ויהי' נשאר העולם חסר אור ובחושך ילכו, לכך החמה שהי' לה דעת שלימה ולא רצתה לראות פגימתה וחסרונה של לבנה מה שאינה רוצה לקבל אור החמה, ומכל מקום האירה בעולם ואפילו בשביל יחיד הצריך אור החמה.

166

קס״זוזה ששאל בש"ס ולמה כן, ר"ל למה לה להאיר למי שאינו רוצה לקבל אורה, ומפרש מפני דרכי שלום, ר"ל שלא לבייש הלבנה שתראה חסרונה, על ידי מניעת אור החמה אז תראה הלבנה שאין לה אור, ורצה החמה מפני דרכי שלום שיחזיק הלבנה בדעתה וטעותה שזה אור שבעולם אינה מהחמה רק אורה של לבנה ולא תתבייש.

167

קס״חעד שאמר לה הקב"ה לכי לעצמך, מאחר שאינך רוצה באור החמה וכו'. ומכל מקום אמר קב"ה אח"כ הביאו עלי כפרה וכו'.

168

קס״טומזה נלמד לדורות, ואמרו (אבות פ"ד מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם, שרוצה לקבל אור התורה מהכל, שלא לטעות בטעות הלבנה, לכך נקרא הקטן, שמקטין עצמו נגד חבירו, והיינו מ"ש ליקרי הצדיקים על שמך, יעקב הקטן שמואל הקטן.

169

ק״עומביא ראי' המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, והוא, דמצינו בפסוק יחזקאל סימן א' (יח) וגובה להם ויראה להם, והענין דכתב בתוספות יום טוב פרק א' דאבות במשנה (ג) אל תהיו כעבדים וכו' ויהא מורא שמים עליכם, וזה לשונו: העובד מאהבה הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודת ה' וכו', וז"ש ויהי מורא שמים עליכם, וכן הי' מדות האבות וכו', וזהו ענין פחד יצחק וכו', וענין מורא שמים יראה מצד גדולתו יתברך, ששם בשמים נראה גדולתו וכוחו בבריאת השמים וכל צבאם ותנועותן בלי הפסק, יעו"ש. אם כן זש"ה וגבה להם, ר"ל יותר שהוא גבוה להיות במדריגה עליונה ומקרב יותר להש"י ורואה גדולתו יתברך בשמים, זה גורם יותר ויראה להם, דהיינו מורא שמים, לפי גדולתו יתברך רואה כמקצר בעבודתו יתברך, וכנ"ל.

170

קע״אוה"נ המשל ופחד עמו, כי צבא מרום יותר שיש לו המשל ושררה יותר יש פחד עמו שמקצר בעבודתו יתברך, ומכח זה אין אחד מקנא בגדולת חבירו, וזה גורם שעושה שלום במרומיו. מה שאין כן בתחתונים העדר השלום הוא על ידי שכל אחד רוצה להיות יותר במעלה מחבירו ומ"מ אין יראה הנ"ל להם.

171

קע״בואם כן זהו גם כן מה שכתוב במדרש (דב"ר ה, יא) אמר רבי לוי אין אחד מהמזלות רואה מה שלמעלה רק למטה, לומר שאני ראשון, ור"ל דראוי שיהי' גם כן ראשון בעבודת ה' יותר מחבירו שלמטה ממנו, וזהו וגובה להם ויראה להם, וזהו גורם עושה שלום במרומיו. וכך לתחתונים שהם עליונים בני עלי', כל אחד חושב כך, ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם (ברכות סד.) מטעם זה, והבן.

172

קע״געל פי זה נבאר (דברים ז, יב-כא) והי' עקב תשמעון וגומר, עד לא תערצו מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא. ויש לומר דכתבתי לעיל טעם כל זמן שתוכחה בעולם וכו' (תמיד כח.), וענין רומ"ח וכו', יעו"ש. ובזה יובן והי' עקב תשמעון, שזה המשמיע הוא והיה - שם הוי"ה, וכשיש מקבלים שזה עקב תשמעון המשפיע מוסר, בסוד אד"ני, אז יש יחוד ב' שמות הוי"ה אדנ"י סוד רומ"ח הנ"ל, וזה גורם ברכה בעולם, לכך ראוי ואהבך וברכך וגומר, והבן.

173

קע״דכל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון [וגו'] תחיון וגומר למען הודיעך כי לא על הלחם לבד[ו] יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם וגומר (דברים ח, א-ג). והקושיא מפורסמת דהל"ל כל המצות. וחז"ל דרשו (תנחומא עקב ו) המתחיל וגומר.

174

קע״הובכתבי האר"י זלה"ה, בליקוטי תורה פ' עקב ביאר, כי כל הדברים שבעולם יש להם גוף ונשמה, כי התורה יש לה גוף שהיא לבושי התורה, ויש לה נשמה פנימיות התורה. וכן המצוה יש לה גוף בחינת המעשה, ויש לה נשמה הוא הכונה שאדם מכוין בה לעשותה כתיקונה, ואם תעשה בלא כונה תהי' כגוף בלא נשמה. וזהו שאמר כל המצוה תעשיהו בשלמותה עם הכוונה והחיות שלה, למען תחי', מדה כנגד מדה, בעולם הזה ובעולם הבא. וכן המזון, שהוא הלחם, יש לו גוף ונשמה, כמו האדם שההבל הוא החיות. וז"ש (במדבר ל, ג) ככל היוצא מפיו יעשה, אם טוב או רע, כי עושה סנגורים או קטגורים. לכך יזהר לא יחל דברו, כי ככל היוצא מפיו יעשה ויברא וכו', ולכך יש למעט בדיבור זולת בדברי תורה וכו', וכן בלחם אם יתענה יותר מדאי מת, וקשה וכי חלק הרוחני נהנה מן הגשמי. וצ"ל שיש בלחם גם כן גוף ונשמה, ונהנה הגוף מהחומרי והנשמה מהרוחני, וז"ש כי לא על הלחם החומרי לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי דבר ה' הרוחני שבתוכו יחי' האדם וכו', ודפח"ח, עוד י"ל שהאריך, ושפתים יושק.

175

קע״ועוד יש לומר, דכתבתי ביאור פסוקי שיר השירים, דשמעתי ממורי זלה"ה פירוש המשנה (אבות פ"ב מ"ב) כל תורה שאין עמה מלאכה וכו', וביאר דיש ג' מיני דיבור, שהם ג' מיני זווג, א' זווג המלך ומטרוניתא. ב' זווג בן המלך וזוגתו. ג' זווג דעבד ושפחה וכו'. והנה הדיבור בתורה ותפלה שהוא זווג הקודשא בריך הוא ושכינתי' שישמש באבר חי, דהיינו עם המוחין, שהם י"ה חכמה ובינה דחילו ורחימו, יהי' נמשך על ידי אות ו' על הדיבור שהוא ה' וכו', יעו"ש.

176

קע״זובזה יובן כל המצוה, רצה לומר שיעשה בצירוף ד' אותיות מצוה, ב' בסתר מ"צ, שהם דחילו ורחימו י"ה, עם עשיות המצוה בקול ודיבור שהם ו"ה, שאז הוא בתכלית השלימות, והבן.

177

קע״חוהנה אלו ג' מיני דבורי הזוו"ג נרמז בשם הוי"ה גם כן, כי דיבור משא ומתן שהם מעולם העשי"ה נרמז באות ה' המקנן בעולם העשי'. ודבור קירוב עם חבירו יותר רוחני בעולם יציר"ה סוד וי"ו בחינת רו"ח ממללא (ת"א בראשית ב, ז). ובחינת תורה ותפלה על ידי דחילו ורחימו בסוד י"ה, תרין ריעין דלא מתפרשן.

178

קע״טוהנה אדם זה שיש לו דעת זה לייחד בכל מעשיו בין במשא ומתן ובין בספורי דבריו, ומכל שכן בעסק תורה ותפלה, אז הוא דבוק בהש"י בכל מעשיו, והוא יותר מעלה מזה שמדבק בו יתברך בעוסקו בתורה ותפלה מה שאין כן בעוסקו עם בני אדם, וכמו שכתב הרמב"ן (דברים יא, כב) דיש ב' מיני דביקות וכו', יעו"ש.

179

ק״פוזהו (ברכות לה:) הרבה עשו כרשב"י וכו', כי רשב"י הי' במעלה זו וכו'. וכן כתבתי במקום אחר אלופינו מסובלים (תהלים קמד, יד), ר"ל כשיודע שכל מאורעות ומוצאות הוא מהש"י אלופו של עולם, אז יוכל לסבול הכל וכו'. וכן כתבתי בשם מורי זלה"ה כיצד מרקדין לפני הכלה (כתובות טז:) וכו'.

180

קפ״אובזה יובן, כל המצוה, ר"ל שכל עניני עולם על ידי דעת כנ"ל נכללו באותיות מצוה, וז"ש למען תחיון, שיהא תמיד דבוק בו יתברך חי החיים בכל מעשיו ודיבורו הגשמי בהש"י שהוא חי החיים, וכמו שכתב היעב"ץ במשנה (אבות פ"ג מ"ה) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו, כשאינו דבוק בחי החיים וכו', יעו"ש.

181

קפ״בוז"ש כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם, ר"ל כי לא בלחם של תורה לבד יחי' האדם, לדבק עצמו אז בו ית', מה שאין כן אח"כ בעסק משא ומתן ודיבוריו. רק המעלה העליונה, כי על כל מוצא שימצא אותו, יתן דעתו להבין כי פי ה' הוא זה ומאתו תצא, ואז יחי' האדם בכל המדריגות, והבן.

182

קפ״געוד יש לומר, דכתבתי ביאור מדרש (ויק"ר לד, ב) גומל נפשו איש חסיד זה הל"ל וכו' יעו"ש. ובעקידה שער ס"ט (פ' בהר) דף קצ"ד ביאר זה, כי באיש חסד אכזריות שעושה לגופו הוא חסד, ובאיש אכזרי חסד שעושה לעצמו הוא אכזרי לבסוף, ומעשה שם וכו', יעו"ש, וכן כתבתי ביאור חז"ל (אבות פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה וכו'.

183

קפ״דובזה יובן לא על הלחם לבדו יחי', ר"ל מה שנראה שהוא לחם, וכל התענוגים המכונים בשם לחם, לא בזה יחי' האדם, כי זה הלחם נהפך למות העדר החיות, וכמ"ש בש"ס (תמיד לב.) הרוצה שימות יחי'. רק על כל מוצא פי ה', דהיינו צו"ם גימטריא מוצ"א עם הכולל, כמו שכתב בפרי עץ חיים הלכות יום הכפורים (פ"א), יעו"ש, בזה יחי' האדם, כי הרוצה שיחי' ימות, והצומות והאכזריות הוא עיקר החיים שיחי' בזה ובבא, והבן.

184

קפ״הובזה נראה לי פיר[ו]ש הש"ס (ר"ה כז:) הכניס שופר תוך שופר אם קול פנימי שמע וכו'. כי גם במצות שופר יש גוף ונשמה כנ"ל. ובזה יובן הכניס שופר הנשמה תוך שופר הגוף, אם קול פנימי שמע והבין הכונה שהוא הנשמה, יצא. מה שאין כן קול חיצון, גוף בלא נשמה וכו', וק"ל.

185

קפ״וועל פי זה נבאר פסוק (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון וגומר. דכתב בליקוטי תורה ביאור כל המצוה, שיש גוף ונשמה וכנ"ל, כך יש במצות שופר גוף ונשמה, שכר הגוף בעולם הזה והנשמה לעולם הבא. ובזה יובן, אשרי העם יודעי תרועה - הנשמה, ולא תוקעי - המעשה, לומר שיעשה כל המצוה, המעשה עם כונה, ועל ידי זה ה' באור פניך יהלכון, בזה ובבא, והבן.

186

קפ״זובזה נבאר נוסח הברכה לשמוע קול שופר, ולא לתקוע דסבירא לי' לרבינו תם וכו'. וכמו שכתבתי לעיל. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דלשמוע קול שופר, היא להבין כונת קול שופר שנקרא זה שמיעה, והבן.

187

קפ״חובזה נבאר פסוק (ישעיה כז, יג) ביום ההוא יתקע בשופר גדול, דהיינו בינה שנקרא שופר גדול כנודע, והיינו על ידי הבינה שיתן לבו להבין ולכוין בה טעם התקיעה, שהיא הנשמה שנקרא בינה, שנאמר (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם, והוא נוסף על גוף המצוה שהיא המעשה, והכונה היא הנשמה, ועל ידי זה ובאו האובדים וכו'.

188

קפ״טובזה יובן דברי התוספ[ו]ת (ר"ה טז: ד"ה כדי לערבב) והירושלמי שהבאתי לעיל לערבב השטן, זימנא חדא בהיל ולא בהיל, זימנא תנינא אמר ודאי זה שופר גדול וכו'. ר"ל גוף המצוה שהיא המעשה הוא בעולם העשי' שהיא בישיבה, וזהו שתוקעין כשהם יושבין, מה שאין כן הנשמה של המצוה הוא מעלמא דדכורא שהיא בעמידה כנודע, וזה שחוזרין ותוקעין כשהם עומדין לערבב השטן, כי על ידי הנשמה דוחה הרוחני את השטן, מה שאין כן על ידי המעשה לחוד. וזה שביאר התוספ[ו]ת, זימנא חדא שהיא המעשה בהיל ולא בהיל, מה שאין כן על ידי הנשמה שהיא מבינה נתעורר שופר גדול, שהיא בינה שנקרא שופר גדול, על ידי זה מתערבב השטן שנמתק הדין בשרשו, ונתערבב השטן על ידי התקיעה שנית שהיא שופר גדול, והבן.

189

ק״צועל פי זה נבאר מה שכתב הטור אורח חיים סימן תקפ"א, וזה לשונו: תניא בפרקי רבי אליעזר (פמ"ה), בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן (שמות כד, יב), שעלה לקבל לוחות אחרונות וכו' עד וכדי לערבב השטן, ע"כ. והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר.

190

קצ״אוכעת נ"ל, ונבאר פסוקי ישעי' סימן מ' (ג-ח) קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו [בערבה] מסילה לאלקינו וגו', קול אומר קרא וא(ו)מר מה אקרא כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, יבש חציר נבל ציץ כי רוח ה' נשבה בו אכן חציר העם, יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם וגו'. והספיקות עם ביאורן, עיין מה שכתב האלשי"ך, יעו"ש.

191

קצ״בולי נראה להקשות עוד, למה הקול קורא במדבר שהוא שממה מאין יושב, ואין מי ששומע קול הקורא, ולמה אינו קורא במקום ישוב בני אדם שיהי' קול הקורא לתועלת המבואר בפסוק, מה שאין כן במדבר הוא ללא תועלת כאמור. וכי תימא כמו שכתב האלשיך שקול הקורא הוא מה שאמר רבי יהושע בן לוי בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו' (אבות פ"ו מ"ב), כי חורבן הארץ הי' על עזבם תורתי, ועתה קול הקורא שעל ידי התורה פנו דרך ה', שיזכו לגאולה על ידי עסק התורה וכו', יעו"ש. אך דאכתי קשה מה שהקשה מורי זלה"ה ממה נפשך, אם אי אפשר לשמוע הכרוז אם כן הכרוז למה, ואם אפשר מ"ט אין שומע וכו'. מלבד קושיא הנ"ל למה במדבר.

192

קצ״גנ"ל דקושיא חדא יתורץ באידך, והפסוק עצמו מתרץ קושיא זאת, ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור משנה (אבות פ"ב מ"א) עין רואה ואוזן שומעת וכו', מצד שהוא עין ראוי לראות מסוף העולם ועד סופו, ואוזן ראוי לשמוע הכרוזין של מעלה, רק עונותינו מבדילין מצד שהנשמה בגלות יצר הרע וג' קליפות של ערלה מסבבין הראיה והשמיעה, וצריך שישבר הקליפות ואז יוכל לשמוע ולראות, ומורי זללה"ה יוכיח, שראה מרחוק ושמע הכרוזין כאשר נתברר לאמיתו, ואם כן אפשר ואפשר לשמוע ולראות כנ"ל.

193

קצ״דובזה יובן הפסוק, קול קורא, וקשה קושית מורי זלה"ה למה הקול הקורא מאחר שאין שומע. ועוד קשה למה במדבר, וכנ"ל. ומשני הפסוק דקושיא חדא יתורץ באידך, דלכך קורא במדבר שהוא לפנות דרך ה', והוא על ידי שמתבודד במדבר לפרוש מעניני עולם הזה, כמו שכתבתי ביאור ש"ס דבבא בתרא (עג:) מעשה דרבה בר בר חנה, פעם אחד אזלינ(י)ן במדברא וכו', וז"ש פנו דרך ה', להסיר הקליפות שמפסיק דרך ה', ואז ישרו [בערבה] מסילה לאלקינו, להסיר מסך ומבדיל, ויהי' מסילה לאלקינו לשמוע קול הקורא.

194

קצ״הוהבן שזהו מ"ש כל גיא ינשא וכל הר וגבעה יושפלו, דכתבתי במקום אחר שורש ג' קליפות הוא הגאוה, וכאשר ישבר הקליפות אז כל גיא ועמק ינשא וכל הר וגבעה, שהוא הגאוה, יושפלו, ויהי' העקוב למישור, ואז ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר, ר"ל שיהי' להם ראי' ברוחני וראו כבוד ה', וגם השמיעה ברוחני שישמעו כי פי ה' דבר.

195

קצ״ווהפסוק תמה, קול א[ו]מר קרא ואמר מה אקרא, אחר שעדיין לא פנו דרך ה' כנ"ל ואין שומע, ולמה הקול לקרא ללא תועלת, כי כל הבשר חציר וגו' דכתב הר"ן בדרשותיו (דרוש שישי) כי זה כל האדם שקול ככל העולם וכו', ואחר שיודע האדם שיוכל להעלות נפשו שיהי' שקול ככל העולם והוא נמשך אחר חפצו כתבנית שור אוכל עשב היש עורון גדול מזה וכו', יעו"ש, וז"ש למה אקרא מאחר שאין שומע, וכי תימא שיצוה פנו דרך ה' וכנ"ל, גם זה אינו, כי כל הבשר חציר, נמשך אחר חפצו בעסק פרנסתו כתבנית שור אוכל עשב, כך כל הבשר נמשך אחר חציר, חפצי גופו ולא חפצי נשמתו. וכל חסדו כציץ השדה, ר"ל גם שעושה חסד בתורה ומצות ותפלה, הוא כציץ השדה, שיהי' לו פרנסתו מצויה, שהיא ציץ השדה, וכך כתב בתקונים (ת"ל עג:) כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, היינו כאמור יבש חציר נבל ציץ, מאחר שעושה תורתו ועבודתו טפל אל חציר וציץ השדה שהיא עסק עולם הזה עיקר, אם כן כמו שכל עסקי עולם הזה אינו קיימת כך עסק נשמתו, כי יבש חציר נבל ציץ כך רוח ה' נשבה בו, ר"ל שנשמתו ורוחו הוא בשביה אצל החומר, לשון הפסוק (שמות כב, ט) או נשבר או נשבה וגו', וכ"כ הר"ן (דרוש עשירי) שהנשמה והיצר טוב אצל בעלי החומר הוא כתינוק הנשבה לבין העכו"ם וכו'.

196

קצ״זאכן חציר העם, ר"ל אכן מה שראוי להיות שיהי' חציר העם, כי המוני עם ראוי להם להיות חציר העם, יבש חציר וגומר, אבל הלומדים ראוי שילמדו עבור עולם הנצחי כי דבר אלקינו יקום לעולם, וק"ל.

197

קצ״חעוד יש לומר פנו דרך ה' ישרו מסילה לאלקינו, אחר שנודע ההפרש, דרך הוא לרבים מה שאין כן מסילה ליחיד. גם דרך הוי"ה שם הרחמים, מסילה לאלהינו הוא דין.

198

קצ״טוהענין, דכתב הטור אורח חיים סימן תקפ"א, מתענין ערב ראש השנה, והוא על פי מדרש (תנחומא אמור כב) משל למדינה שיצאו לקראת המלך, ומוותר שליש וכו'. והספיקות בזה עם ביאורם כתבתי במקום אחר.

199

ר׳ובחינת התשובה נקרא דרך, כמ"ש (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדרך. ולולא דמסתפינא הייתי אומר טעם יורה חטאים בדרך, דיש כמה זמני תשובה, א' ביומו. ב' בערב שבת. ג' ערב ראש חודש. ד' בראש חודש אלול שהוא חודש האחרון שבשנה. מצורף לזה, דמבואר בשער יחודים להאר"י זללה"ה, כי בחודש אלול נפתחין י"ג מקורין דרחמין, ומאירין באו"א קס"א ס"ג גימטריא דר"ך, בסוד (ישעיה מג, טז) הנותן בים דרך וגו', כי בחודש אלול נפתח דר"ך זה, לכך הם ימי רצון וכו', יעו"ש. וז"ש יורה חטאים בדרך, על כל פנים בחודש אלול (ישיבו) [ישובו] בתשובה, שנפתח דרך זו להשבים, והשי"ת יכפר.

200

ר״אעוד כתב בשער יחודים (שם) להתענות ב' ימים רצופים בתחלת חודש אלול, ולכוין יחוד דר"ך בתוך מ"ח שעות וכו', יעו"ש. וז"ש יורה חטאים בדרך, והבן.

201

ר״בהרי כי בחודש אלול הוא שם הוי"ה דס"ג שם הרחמים, מה שאין כן מראש השנה ואילך הם ימי דין, כמו שכתב מהרש"א בפרק ד' דקדושין (עא.) רבי אבינא רמי כתיב (שמות ג, טו) זה שמי, וכתיב זה זכרי, אלא נכתב ידו"ד וקריאתו לזכרו בשם אדנ"י. וזה לשונו: ולכך ראש השנה יום הדין נקרא יום הזכרון שם אדנ"י, כי א' בר"ה י' ביום הכפורים, וב[י]ניהם מלת ד"ן, שבאותן יו"ד ימים שבין ר"ה ליום הכפורים הם ימי הדין וכו'. וזש"ה (ישעיה נה, ו) דרשו ה' בהמצאו, שהדרישה וכונת הלב יהי' בהמצאו כמו שנמצא כתוב, אבל קראוהו בשם אחר אדנ"י, שהוא קרוב אל שם ידו"ד, כי אדנ"י נקרא היכל אל שם ידו"ד, וגם נקודות שם אדנ"י הוא נקודות שם ידו"ד וכו', עכ"ל.

202

ר״גובזה יובן, קול קורא במדבר, היא הנשמה בעל חי מדבר, היא השומעת קול הכרוז כתיר[ו]ץ מורי זללה"ה שם, פנו דרך ה', כי הכל תלוי בתשובה, ולכך פנו דרך ה', על כל פנים בחודש אלול שנפתח דרך הנ"ל להשבים ובו שם ידו"ד רחמים, ראוי להשיב רבים מעון, כי הם ימי רצון. ואם לאו, שאי אפשר להשיב רבים מעון אז על כל פנים בימים הנוראים שמדת הדין הנק' אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, ראוי שיעשו (היחודים) [היחידים] על כל פנים מסלה לאלקינו, לשוב אז מיראה על כל פנים, ושב ורפא לו, וק"ל.

203

ר״דעוד יש לומר, דרש"י פירש קול קורא במדבר, שישובו מהגלות לירושלים וכו'. ונראה לי דכ' בזוהר (ח"ג רה:) אבינו מת במדבר (במדבר כז, ג) עבור דיבור, וז"ש במדבר וכו', יעו"ש. והנה עיקר יתרון אדם על כל בעלי חיים מצד שהוא חי מדבר, אם כן ראוי שישתמש בזה רק צרכי גבוה, וכמ"ש בעקידה, רק מפני שהנשמה בגלות יצר הרע אז משתמש דיבורו לצרכי הגוף והחומר ולא לצרכי נשמתו, ומזה נמשך ג' סוגי הגלות כמו שכתבתי לעיל - על ידי גלות הנשמה גורם גלות השכינה, ומזה נמשך הגלות ממש בין האומות, עד שישובו, דהיינו שתשוב הנשמה למקומה, והשכינה למקומה, ואז ישובו מגלות הגשמי למקומן לירושלים ממש.

204

ר״הובזה יובן, קול קורא במדבר, ר"ל קול הקריאה הוא לתועלת הנשמה שיש לה מעלה על כל בעלי החיים מצד שהוא מדבר, ועכשיו בגלות היצר הרע, הגורם ג' מיני גלות הנ"ל, לכך פנו דרך ה', שהוא התשובה שנאמר יורה חטאים בדרך וכנ"ל, ועל ידי שתשוב הנשמה למקומה אז יעשו מסלה לאלקינו, שתשוב השכינה גם כן אל מקומה, אז כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, ר"ל שיתהפך הסדר, שהי' הנשמה למטה ותגל מרגלותיו (רות ג ז, ת"ז תכ"א נ.) ושפחה תירש גבירתה (משלי ל, כג), ועכשיו כל גיא ינשא, שהיא השכינה והנשמה, ואז כל הר וגבעה ישפלו, שהשפחה מפני שרי גברתה בורחת. ואז ונגלה כבוד ה' מעלת השכינה, וגם מעלת הנשמה שהיא מעלת החי מדבר, כי פי ה' דיבר, שהנשמה מעצמותו יתברך נפח באדם שנאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, וישתמש בו אז רק צרכי גבוה שיראו הכל כי פי ה' דבר, והבן.

205

ר״וובזה יובן, תניא בראש חדש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך לוחות האבן, ר"ל בראש חודש אלול, שהם ימי רצון שנפתח דרך הנ"ל, אמר הקב"ה, שהוא קול הכרוז, למש"ה שהוא בחינת הנשמה שנק' דעת בחינת משה, שהוא שומע קול הקריאה, מה שאין כן מי שאין בו דעת שהוא בגלות היצר הרע אינו שומע קול הקריאה וכנ"ל, מה שאין כן למשה אמר עלה אלי ההרה, לקבל לוחות אחרונות, דכתב בעוללת אפרים (מאמר רנב) דדרשו חז"ל (עי' פסחים כו., יומא יב:, כד.) כתנת בד קדש ילבש ופשט וגו' והניחם שם (ויקרא טז ד, כג) תני רבי חייא מלמד דטעונין גניזה ולא ישתמש בהם, בבגדים ששימש ביום הכפורים בשנה זו לא ישתמש בהם עוד. וביאר, כי מהתורה ומצות נעשה לבוש לאדם בסוד חלוקא דרבנן, ולשנה אחרת צריך שיעשה לעצמו בגדים אחרים מן תורה ומצות עוד, ולא יאמר כבר קיימתי וכו', יעו"ש. ונמצא גם שקיבל וקיים מ"ש בלוחות ראשונות, עכשיו שיתחדש השנה צריך להעלות עוד ולקבל לוחות אחרונות, שיקיים מה שיקבל לוחות אחרונות חדשים כאילו לא קיימם עוד, וזש"ה (דברים ו, ו) היום, שיהיו כדיטוגמא חדשה וכו'.

206

ר״זוכאשר עלה משה העבירו שופר במחנה משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה וכו', ר"ל נשמת משה היתה כלולה מכל נשמת ישראל, שלכך נקרא דורו דור דעה (מדרש משלי א), המתיחסים אל נפשו, וכאשר עלה משה ע"כ נמשך אחריו כל נשמות ישראל שיעלו גם כן מגלות יצר הרע והגוף כל אחד למקומו הרמתה אגב נשמת משה.

207

ר״חאך דכל זה אם רוצין להתחבר עם משה אז יעלו עמו, כי לרצונכם תזבחו, כמו שכתבתי במקום אחר ביאור קושית מוהרש"א הני בריוני וכו' (ברכות י.), לכך העבירו שופר במחנה, שאותיות שופר מורה שלום ואחדות, כמו שכתב הטור (או"ח סי' תקפ"ה) שופ"ר אין שטן ופגע רע. ובזה כתבתי כשופר הרם קולך (ישעיה נח, א), דהל"ל איפכא, אלא ללמד כנ"ל. וז"ש שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה, שעשו העגל שהוא מנהיג אחר, שנפרדו ממשה, כמו שכתב הרמב"ן קום עשה לנו אלקים (שמות לב, א) הוא מנהיג ודיין וכו', וז"ש שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה, רק יתחברו עם משה, ואז יעלו עמו.

208

ר״טוכאשר יעלה הנשמה של כל אחד למקומו אז יעלה השכינה גם כן למקומה, בסוד תנו עוז לאלקי"ם (תהלים סח, לה), וז"ש והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר עלה אלקים בתרועה, ר"ל על ידי תרועה שנתחברו עמו שהוא לשון חבור, כמ"ש (במדבר כג, כא) ותרועת מלך בו, על ידי זה עלה אלקים השכינה בתרועה זו, ואז יש יחוד לקודשא בריך הוא ושכינתי' וגורם שפע למעלה, ושפיר אמר שהקב"ה נתעלה באותו שופר וכו'.

209

ר״ילכך התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בכל שנה מראש חודש אלול, כמו שופר המדבר, והיינו אם ראשי הדור משפרים מעשיהן כמשה במדבר, להתבודד מראש חודש אלול, אז יעלו ויתחברו עם בני דורו, מה שאין כן אם ראשי הדור אינם עושין כך, רק הם בגלות היצר הרע, אז ישתדלו העם עבור עצמן, כמו ששמעתי בשם מורי זללה"ה שאמר נגד בעלי תפלות שהם ראשי אנשי המלחמה, שראוי שמלביש שריון וכו', ואם לאו ישתדל כל אחד עבור עצמו, שאין לסמוך עליהן וכו', ודפח"ח. והכא נמי כך, וז"ש וכל החודש כדי שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג, ו) היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, ר"ל מאחר שזה החודש הוא אחרון בשנה, וגם שהם ימי רצון, ואין להם לסמוך על ראשי הדור שיעלו עמו, לכך מוכרחין שישתדלו הם עבור עצמן, על ידי התעוררת מוסר ושופר יעשו תשובה בלתי ראשי העם, שנאמר היתקע שופר בעיר וע"ם לא יחרדו דייקא, ולכך משמיעין להם רמז שופר בכל החודש שירגישו שאין להם לסמוך, כי אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי (אבות פ"א מי"ד).

210

רי״אאך שמא תאמר מאחר שיקבלו מוסר על ידי הרמז שופר ויחרדו כל העם סגי בזה, לכך ביאר וכדי לערבב השטן, כי צריך שיקחו מוסר ויעשו תשובה על ידי מוסר זה, וכמ"ש (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ומאחר שהם בגלות היצר הרע איך יקבלו מוסר, אלא ע"כ על ידי תשובה תצא הנשמה מגלות היצר הרע, ואז מתערבב השטן ויקבלו אז מוסר, כמ"ש לקמן.

211

רי״בועל פי זה נבאר פסוק (תהלים פט, טז) אשרי העם יודע"י תרוע"ה, ר"ל יודעים להתחבר עם ראשי הדור לעלות עמהם. ואם אין ראשי הדור מסוג זה, אזי הם עצמן ישתדלו אשר באור פניך יהלכון, לדבק בך, והבן.

212

רי״ג•

213

רי״דעוד יש לומר ביאור פ' וארא הנ"ל ויאמר למה הרעת[ה] לעם זה למה זה שלחתני וגו', וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו', ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה וגו' (ה, כב - ו, ט). והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל, יעו"ש.

214

רי״הוכעת נראה לי להקשות עוד. א' למה הרעת[ה] לעם הזה וגו', הלא הוא בעצמו אמר אכן נודע הדבר (שמות ב, יד), ופירשו חז"ל (שמ"ר א ל, ילקוט רמז קסז) שהייתי תמה מה חטאו ישראל וכו', ועכשיו נודע לי הדבר שיש בהם דלטורין וכו', אם כן מה תמה עכשיו למה הרעות[ה] לעם הזה, דתשובתו בצדו. ב' קשה לאיד(י)ך גיסא, האיש אחד יחטא שהם דתן ואבירם, שהיו בעלי דלטורין, ועל כל העדה יקצוף, שיהיו כל העם בשיעבוד הקשה. ג' קשה, אחר שגילה השי"ת למשה תחלה, איך נכשל בעון זה שהרהר על מדותיו יתברך ואמר למה הרעת[ה] וגו'. ד' דיבור ואמירה. ה' אלקים דין ושם הוי"ה רחמים. ו' לשון אליו שהוא מיותר, כמו שכתב הר"ן וכו', כמ"ש זה לעיל, יעו"ש.

215

רי״וונראה לי, דאיתא במשנה דאבות (פ"ד מ"א) איזה[ו] חכם הלומד מכל אדם, וכתבתי ביאור זה במ"א עי"ל ועל פי זה נראה לי לבאר פסוק (ויקרא יד, ב-ג) זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה והנה נרפא נגע וגו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר, וכעת יש לפרט, א' מאי זאת שהוא מיעוט. ב' דהל"ל זאת תורת הצרוע, ולכך דרשו בש"ס (ערכין טו:) המוציא רע.

216

רי״זונראה לי דחדא יבואר באיד(י)ך, דכתב במדרש שמואל פרק ב' משנה ט"ו: אל תהי רשע בפני עצמך, כי אם איש אחד יחטא ועל העדה יקצוף, כי כל ישראל עריבים זה בזה ( ולי נראה טעם אחר בזה, שעצם החטא מתפשט בכולן, כי אחדות אחת להם) וז"ש כשאתה חוטא לא תהי' סובר שאתה רשע לבדך, כי את כל העולם כלו תכריע לכף חובה ומעשה עכן יוכיח שנאמר (יהושע ז, יא) חטא ישראל וכו', אם כן צריך ל[י]זהר וכו', ולסבה זו נאמר (דברים יז, יב) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו', ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל, כי במות האיש ההוא אתה מבער הרע שהי' מעותד לבוא לכל ישראל חטא זה (ולי נראה טעם, שימות האיש קודם שיתפשט נגע החטא לכל ישראל, כמו במשל איש אחד שיש באבר אחד חמימות אש, שצריך לחתוך האבר קודם שיתפשט לכל האיברים). ולזה כיון דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך וגו', כי הנה ישראל הם גוי אחד, וכל אחד הוא חלק של חבירו, וכשאחד חוטא גורם רעה לכל, וראוי להצטער על רעת חבירו כמו על עצמו, וז"ש פלגי מים וגו', שאני מצטער על רעתם כאלו הם עצמי ובשרי וכו', יעו"ש.

217

רי״חולי נראה ביאור משנה אל תהי רשע בפני עצמך, וביאר ובערת הרע מישראל וכו', וביאר פלגי מים וגו', על עצם החטא שמתפשט מחוטא לכולם, וז"ש פלגי מים וגו', על עצמו ממש הי' מצטער.

218

רי״טוהבן זה על פי ביאור ש"ס דבבא מציעא (לג:) דרש רבי שמלאי בר אילעאי מאי דכתיב (ישעיה נח, א) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, הגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשה להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשה להם כשגגות וכו'. והוא תמוה, למה התלמידי חכמים יגרע כוחם מעמי הארץ וכו'.

219

ר״כונראה לי דשמעתי מפי הרב המנוח מוהרי"ל פיסטינר פירוש הפסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, כי מצד האחדות של כללות אומה ישראלית ביורד אחד ממדריגתו נמשך ירידה לחבירו מצדו, וז"ש כי גמר חסיד, והטעם שנמשך להם זה, מצד כי פסו אמונים מבני אדם, המוני עם, ואמרו לו בחלום אמור איפכא וכו', ודפח"ח. וכן נאמר (ויקרא ד, ג) אם כהן המשיח יחטא, זה הוא לאשמת העם, מהם נמשך גם כן לראש הדור, וה"ה איפכא מן חטא כהן המשיח נמשך אשמת העם. ועצה יעוצה שכל אחד יתלה הסרחון בעצמו כמו שעשה אדון הנביאים משה רבינו עליו השלום, כמו שכתב האלשיך בפ' שמיני שתלה הרעה עבור עצמו והטובה עבור אחרים, יעו"ש.

220

רכ״אובזה יובן הגד לעמי התלמידי חכמים פשע"ם גרמו חטא להעם, ולבית יעקב תאמר כי חטאתם גרמה פשע לתלמידי חכמים, וכל אחד יראה לתקן את עצמו, ואתי שפיר.

221

רכ״באך דאכתי קשה למה תלמידי חכמים נעשה פשע להם וכו'. ונראה לי דהקשה הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ח) על ש"ס (שבת קנו.) מאן דאתילד במאדים הוי אושיד דמים וכו', אם כן בטלה הבחירה, ועונש למה וכו'. וכתבתי במקום אחר תירוץ מוהרש"א בזה. ומהר"י בן שושן והיעב"ץ מביאו (אבות פ"ג מכ"א) תירוץ, כי נפשו ונשמתו של אדם למעלה מהגלגלים, ויוכל למשול על חומרו שנולד במאדים ולשנות המזל וכו', יעו"ש. הכא נמי מבואר, גם שנמשך זה אחר זה, חטא אנשי החומר מאנשי צורה, או איפכא, מכל מקום אנשי הצורה שנשמתן למעלה מאנשי החומר יוכלו למשול על אנשי החומר ולשנות מבחינות חטאים, והם לא רצו ונחש(ו)ב לזדון, ואתי שפיר והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, והבן.

222

רכ״גועל פי זה נראה לי לבאר פסוק (דברים לב, א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו'. ויש להקשות, השמים בה' הידועה למה, מה שאין כן ישעי' שאמר (ישעיה א, ב) שמעו שמים. ובזוהר פ' תולדות (קמג:) כתב הפרש בין ברכה שבירך יצחק ליעקב שאמר מטל השמים עלאין, מה שאין כן לעשו וכו', יעו"ש. ועוד כאן ואדברה, ובארץ אמירה.

223

רכ״דולפי הנ"ל יתורץ קושיא חדא באידך, האזינו השמים, לפי שתלמידי חכמים הם משמים עלאין, למעלה מהגלגלים שמשם אנשי החומר, לכך להם ואדברה מוסר קשה, שתלמידי חכמים שגגות נעשה להם זדונות. מה שאין כן ותשמע הארץ אנשי החומר, אמרי פי רכות, שלבית יעקב חטאתם נחשב להם זדונות כשגגות. והטעם מבואר, מחמת שהתלמידי חכמים הם משמים, והעמי הארץ הם מארץ חומר הגלגלים, ויוכלו למשול בם ולשנות וכו', והבן.

224

רכ״הוהנה נודע מ"ש אהי"ה אשר אהי"ה (שמות ג, יד), שהודיעו כי גלות מצרים וגלות אחרון סבה אחת לכולם, וכמ"ש משה רבינו עליו השלום אכן נודע הדבר, שסבת גלות מצרים הי' עבור דילטורין, וכ"ת האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף, זה אינו, דעכן יוכיח, שנאמר חטא ישראל, והטעם או כמ"ש במדרש שמואל הנ"ל, או כמו שכתבתי לעיל.

225

רכ״וובזה יובן (ויקרא יד, ב) זאת תורת המצורע, ר"ל מה שגורם מיעוט וגלות לכל ישראל, הוא מחמת מוציא רע, שיש דלטורין כמו במצרים, וכן במעשה דקמצא ובר קמצא (גיטין נה:) חרב הבית עבור דלטורין כמו במצרים, וכן בגלות זה האחרון שנתפשט מחוטא אחד לכולם. אמנם יש גם כן תועלת מצד אחדות לטובה, כי זאת תורת המצורע כאמור, והיינו תורת המוציא רע מרעתו, על ידי שעוסק התלמיד חכם ביום טהרתו, שמטהר עצמו, אז נמשך טהרה לכולם, שמוציא רע מרעתו ורשעו, והובא אל הכהן בעל כרחו.

226

רכ״זאמנם לפעמים רבו המתפרצים וגברו כוחן על בני עלי' שהם מועטין, וגורמין ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, מגדר קדושתו, כי גמר חסיד מצד כי פסו אמונים מבני אדם, כמו שכתבתי לקמן, מכל מקום עצה יעוצה לו שלא יאמר כי ירד ונדחה מהש"י, רק הוא לטובתו, כדי שעל ידי ירידה זו יתחבר עמהם ויוכל להעלותן, כמ"ש (שמואל א ב, ו) מוריד שאול ויעל וכו', וז"ש וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ר"ל שבזה ידע ויראה סימן טוב להם, כי מסתמא נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, וצריך להעלותן על ידי התחברות עמהן, דאל"כ לא הי' יורד ממדריגתו, דשמעתי בשם מורי זלה"ה ענין התחברות להעלותו, אם יש בו מדה אחת שוה לו על כל פנים אז יוכל לחברו ולהעלותו מצד גזירה שוה, אם יש לו שיווי בצד אחד גם שבשאר (הצדיקים) [הצדדים] אינו שוה לו, כמו שכתב הרמב"ם, מה שאין כן כשהוא ב' הפכים ממש אי אפשר להעלותן, ודפח"ח, וזש"ה (דברים כט, כ) והבדילו ה' לרעה, והכא נמי כך אם יראה ויבין שהוא לטובתו כנ"ל, אז יהי' באמת כך, וז"ש (תהלים קיב, ז) משמועה רעה לא י[י]רא אם נכון לבו בטוח בה', והבן.

227

רכ״חוזהו העצה שיקח למטהר ב' צפרים ועץ ארז ואזוב, גבוה ונמוך, שישפיל דעתו מגסות הרוח כדי שיוכל להעלותו, דשמעתי בשם מורי זלה"ה משל אחד, אדם גבוה קומה מאוד עמד נגד זריחת השמש, שזרחה והקדירה חמה עליו ממש, וחכם אחד ראה מרחוק גודל חמימות אדם גדול הנ"ל, שלא מצא תרופה לנפשו להקר במים קרים על נפשו עייפה, מה עשה, (ו)ישב כנגדו ולקח כלי של מים לעצמו ושתה כל פעם כדי שיראה ממנו וכן יעשה, רק שזה עם כלי מים הי' קצר קומה וזה הי' גבה קומה, והי' צריך להרכין ראשו ולשפיל קומתו כדי שיקח מעט מים לצמאו, ולא רצה להכניע עצמו שיקח ממנו מים מחמת גסות רוחו וגבה קומתו כאלו נצרך לזולתו, וזה החכם הבין זה ולא מצא תרופה לו כדי ליקח ממנו מעט מים, עד שהוכרח לזרוק מעט מים למעלה נגד פני האיש הנ"ל אולי יקח בפיו מעט מים לצמאו, והוא קרץ שפתיו זה בזה כדי שלא יכנוס בפיו מעט מים מזולתו, שאין זה כבודו, וחזר ונפל לתוך פי הזורק מים, מה שאין כן זה שלא רצה לקבל, עד שמת בצמא. והמשיל זה נגד עיר גדולה של חכמים וסופרים, שלא רצו לשמוע ולקבל חכמה ומוסר איך ינהגו בדרכי ה', עד שנסתלק מהם ומהדור, ונשאר דור יתום, והבן. והכי נמי דכתיב (ישעיה נה, ג) שמעו אלי ותחי נפשכם וגו', שהוא רפואה לכל הגוף והנשמה לשמוע ולקבל מוסר מן חכמים, שהם רופאי הנפשות, כמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א), ומי שלא ירצה לשמוע מוסר עליהם נאמר (משלי א, ז) חכמה ומוסר אוילים בזו, עכ"ל. והנגע שבא עבור גסות רוחו כארז שלא קיבל מוסר, עתה ישפיל עצמו כאזוב ויקבל מוסר, ומזה רפואתו וטהרת המצורע, והבן.

228

רכ״טובזה יובן משנה הנ"ל, איזה[ו] חכם הלומד מכל אדם, אפילו מאדם רע שרואה דבר עבירה בו, ולומד ממנו שמצד אחדות יש בו שמץ מנהו גם כן, וצריך לתקן עצמו משמץ זה שבו, ואז גורם טהרה לזולתו, וכנ"ל זאת תורת המוציא רע מרעתו ביום טהרתו של עצמו, וק"ל, וכמדומה ששמעתי סגנון זה ממורי זללה"ה.

229

ר״לובזה יובן למה הרעת[ה] לעם הזה, וכי תימא בשביל דלטורין של דתן ואבירם, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף (במדבר טז, כב), וז"ש למה הרעת לעם הזה בכלל כולו. וגם אין לומר כי מצד עריבים זה בזה כמ"ש במדרש שמואל הנ"ל, זה אינו, דהיינו אחר עבור הירדן דווקא נעשו עריבים כמ"ש בסנהדרין (מג:) פלוגתא דרבי נחמי' ורבי יהוד', יעו"ש. וצריך לומר כי מצד האחדות נמשך החטא לכולם (ונראה לי דנפקותא זה יש בין טעם שכתב במדרש שמואל ובין טעם שכתבתי) אם כן מצד האחדות יש לתלות החסרון בראש הדור שהוא כלל כולם, ובפרט משה רבינו עליו השלום שתלה בעצמו כל חטא הדור, אם כן למה זה שלחתני, מאחר שאני הגורם הגלות לכולם, ואיך יהי' הוא המוציא מהגלות, אין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נט.), מצורף לזה שראה משה שבא לידו עבירה זו גם כן שהרהר על מדותיו יתברך, מסתמא עבירה ראשונה גורמת עבירה זו גם כן.

230

רל״אאבל באמת ידע הקב"ה כי היפוך הוא, כי משה בכל ביתו נאמן הוא, רק מצד דתן ואבירם שהיו מחוסרי אמנה גרמו למשה שהרהר אחר מדותיו יתברך. וז"ש וידבר אלקים אל משה, דבר אתו קשות, על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות והרהר על מדותיו יתברך, והיינו מצידם, אבל מצד משה ויאמר אל"יו אני ה', רחמים, שאין הרהור זה מצדו, וגם דלטורין אין זה מצדו, והבן.

231

רל״בולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, (ו, ט), ודרשו בתנחומא (שמ"ר ו, ו) שהי' קשה לפרוש מעבודה זרה וכו'. ונראה לי דכתבתי במקום אחר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו (אבות פ"ג מ"י), שנאמר (יחזקאל לו, כז) ואת רוחי אתן בקרבכם וכו'. וכתב בתוספות יום טוב, ולא קתני שרוח כל הבריות נוחה הימנו, ללמד דלא חיישינ(י)ן למעוטי וכו'.

232

רל״גוהנה כתבתי לעיל מה שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א), כי מי שאינו הולך לחכמים שהם רופאי הנפשות עליהם נאמר חכמה ומוסר אוילים בזו, עכ"ל. אבל אם יודע החסרון של עצמו לא נקרא אויל, כי אם לומר שהוא מושלם רק החסרון תולה בחכמים - מאחר שאין רוח הבריות נוחה הימנו לקבל ממנו מוסר גם רוח המקום אין נוחה הימנו, והוא טועה בזה - מדלא קאמר רוח כל הבריות וכו', והחסרון הוא מצדו מצד גסות רוחו כמו במשל הנ"ל, ולא חיישינ(י)ן למעוטי, וכמ"ש (שמות טו, כג) ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם.

233

רל״דובזה יובן ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, שתלו החסרון בו, שקצר וחסר רוח ה', על דרך הכתוב (ישעיה נ, ב) הקצור קצרה ידי מפדות וגו', והכא נמי לשון חסרון, וז"ש ואת רוחי אתן בקרבכם ועל ידי זה רוח הבריות נוחה הימנו, מה שאין כן זה שקצר וחסר רוח זה שהוא רוח המקום, לכך גם רוח הבריות אינו נוחה הימנו לקבל ממנו מוסר.

234

רל״האבל באמת זה אינו, שהחסרון מצדם, שהם גסי הרוח שנקרא עבודה זרה, וז"ש מעבודה קשה, שקשה להם לפרוש מעבודה זרה שהיא הגאוה, כמפורש בש"ס דסוטה (ד:), והבן.

235

רל״וברש"י (ו, ב) וידבר אלקים אל משה - דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעת[ה] וגו'. ומעודי נפלאתי, דמשמע דהעונש הוא רק על שדיבר למה הרעות בלשון קשה, דאל"כ הל"ל דיבר אתו משפט על שאמר למה הרעות, אלא שמע מינה כנ"ל, אם כן קשה למה.

236

רל״זוי"ל פשוט, דאיתא בהניזקין (גיטין נז.) אתו אמרו לקיסר מרדו בך יהודאי, אתא עלייהו, הוי בהו ההוא בר דרומא דהוי קפץ מיל וקטל בהו, אכשלי' פומי' לבר דרומא ואמר (תהלים ס, יב) הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו, דוד נמי אמר הכי, דוד אתמוהי קא מתמה וכו'. וכתב מוהרש"א וזה לשונו: ואיכא למידק, הא לשון חדא אמרו, ומהיכא משתמעי טפי בדוד דאיתמוהי הוי. ומשני, דמוכח מענין הנזכר שם בסימן זה בההיא מזמור, דמספר בו ישועות ד' - מי יובילני עיר מצור וגו' (תהלים שם, ג). אלא הא קשיא, דאמר בתחלת המזמור אלדים זנחתנו פרצתנו וגו' דלא משמע בלשון בתמי'. וכבר פירש רש"י שם לפי שראה ברוח הקודש שיוגלו ישראל על ידי אדום ואמר זה דרך תחנונים, יעו"ש.

237

רל״חהעולה מזה דההוא בר דרומא ודוד אמרו חד לישנא, וזה נענש משום שדיבר כמתרעם על מדותיו יתברך, מה שאין כן דוד אמר דרך תחנונים בתחלת המזמור ובסוף אמר דרך תמיהה, לכך לא נענש.

238

רל״טאם כן ה"נ במשה נמי יש לומר דאלו אמר למה הרעות דרך תחנונים ודאי שלא הי' נענש, דהא דוד נמי אמר זנחתנו פרצתנו, ולכאורה היא יותר קשה, אלא שאמר בלשון תחנונים, מה שאין כן משה אמר כמתרעם, וכפירש רש"י אח"כ וארא אל האבות וכו', יעו"ש.

239

ר״מובזה יובן, וידבר אלקים - דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר למה הרעות, ר"ל שדיבור בלשון קשה, אבל אלו אמרו בלשון תחנונים באמת שלא הי' נענש, כי בשביל ישראל הי' מדבר, וכמ"ש בדוד, וק"ל.

240

רמ״אוהפסוק עצמו יש להבין, מה זה שאמר וידבר אלהים אל משה ויאמר [אליו] אני ה', שהוא כפל. וגם תחלה אמר שם הדין ואח"כ שם הרחמים. וכבר פירשו המפרשים בזה כל אחד לפי דרכו.

241

רמ״בולי נראה פשוט לתרץ קישור וחיבור דברי הפסוק, על פי מה דקשיא לן אש"ס דחלק (סנהדרין קיא.) דדרשו אפסוק (ו, ג) ושמי ה' לא נודעתי, חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי להם ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת (שמות ג, יג) מה וכו', הרי דדרשו חז"ל זה לגנאי מה שרצה משה לידע ידיעת שמו יתברך, וזה אינו, דאיפכא מסתברא דמשה שפיר קאמר מה שמו, וח"ו שלא כדין עשו אבות העולם מה שלא נתנו לב לחקור ולידע שמו יתברך, דכתב הסמ"ג (עשין ב) במצות היחוד שמע ישראל וגו' (דברים ו, ד), שצריך להבין ולידע ידיעת שמו יתברך וכו', וזה שאמר דוד לבנו (דה"י א כח, ט) דע את אלהי אביך, יעו"ש.

242

רמ״גאך דכל זה אתי שפיר א"א דלא ידע משה שמו יתברך, ואז הי' משה שפיר קאמר מה שמו, שהוא מצוה, וכמו שכתב הסמ"ג הנ"ל. אבל אי יהי' מוכח דכבר ידע שמו יתברך, והוא מדאיתא בפרק קמא דראש השנה דף כ"א (ע"ב) ביקש קהלת להיות כמשה, יצאה בת קול ואמרה וכת[ו]ב יושר דברי אמת (קהלת יב, י), ופירש במוהרש"א מ"ש במשנה תורה דנקראה ספר הישר, והיינו לא קם נביא כמשה (דברים לד, י), הוא אמת, עכ"ל. הרי דמשה הי' עדיף במעלה משלמה, ומצינו בפסיקתא דדרש פסוק (עי' מלכים א ה, יא) ויחכם שלמה מכל אדם, אפילו מאדם הראשון, ומה הי' חכמתו שהעביר לפניו כל חי' ועוף וקרא להם שמות וכו', אמר לו הקב"ה אני מה שמי, אמר לו ה', מפני שאתה אדון לכל הבריות, היינו דכתיב (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון וכו', יעו"ש. ואם אדם הראשון ידע שם העצם של הקב"ה, מכל שכן משה דעדיף מאדם הראשון, ופשיטא דלא הי' נעלם ממשה מה שהי' נגלה לאדם הראשון. אלא שמע מינה דעל כרחך ידע משה שמו יתברך, וכמו שדרשו חז"ל על פסוק (שמות ב, יד) הלהרגני אתה אומר, ואם כן מה זה שאמר משה מה שמו, אלא שמע מינה דרך תערומות אמר משה זה, שהרהר על מדותיו של הקב"ה, וכמו שכתבו המפרשים, בזה שפיר אמר הקב"ה חבל על דאבדין וכו'.

243

רמ״דובזה יובן וידבר אלהים אל משה, שדבר אתו משפט, ועל כרחך משום ששאל ואמר מה שמו (ג, יג), כמו שמביא הפסוק אח"ז ושמי ה' לא נודעתי להם, מה שאין כן משה. אך קשה, הא אדרבה למצוה יחשב מה שחקר ושאל שמו יתברך, וכמו שכתב הסמ"ג, לכך בא הכתוב ואמר הטעם ויאמר אליו אני ה', ר"ל הלא אני ה' שקרא שמי אדם הראשון כך, ואם לאדם הראשון נגלה סברא ששמי ה' פשיטא דלא נעלם ממך, ואם כן מה זה שאמר מה שמו, אלא שמע מינה דלאו משום מצות ידיעת שמו עשה זאת, אלא דרך תערומות, לכך כדין דיבר אתו משפט, וק"ל.

244

רמ״הבחלק בדף קי"א (ע"א) חבל על דאבדין וכו', ואתה אמרת מה שמך בתחלה (ג, יג), ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת (ה, כג), עתה תראה (ו, א) וכו'. וי"ל, מאחר דשאלת מה שמו הי' בתחלת השליחות, ואם היא לאשמה יחשב הי' לו לדבר אתו משפט אז תיכף כששאל שמו, ואם אינו עון כלל מה זה שהוכיחו על פניו בתרתי אלו. וכי תימא דכל אחד בפני עצמו אינו עון כלל כי אם בצירוף שניהם, גם זה אינו, דמה ענין זה לזה, ומה חיב[ו]ר וקישור יש לשני אלו יחד. ועוד דדייק ואמר ואתה אמרת מה שמך בהתחלה ועכש"יו וכו', דמשמע דאלולי שהי' תחלה השאלה מה שמו ועכשיו מה שאמר והצל, לא הי' נחשב לעון כלל, והוא תמוה.

245

רמ״ווהסגנון נ"ל כך הוא, דודאי יש מקום תרעומות על משה שאמר מה שמו, אפס שהי' לו מקום התנצלות על זה, מה שאין כן כשאמר עכשיו והצל וגו' יהי' על זה איזה קושיא, וכשתרצה לבאר הקושיא תמצא מבואר סתירה התנצלות של משה, ואז מצא הקב"ה מקום להוכיחו על פניו במה שאמר מה שמו שהוא שלא כדין.

246

רמ״זוהוא דאיתא בקידושין דף ע"א (ע"א) דשם של מ"ב אין מוסרין אותו אלא לצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו מעמיד על מדותיו וכו'. ויש להבין, בשלמא כל המעלות שזכר הש"ס הם הכרחיים כפירוש רש"י (ד"ה ואינו מעמיד) שלא ישתמש בו להנקם ממבקשי רעתו, אבל מעלה זה שיהי' עומד בחצי ימיו צריך טעם למה.

247

רמ״חונראה לי פשוט שהוא יסוד לכל המעלות ובלתה אי אפשר, והוא משום דקשה אחר שאין רשאין למסרו כי אם לצנוע ועניו וכו', והלא האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א טז, ז), והוא מראה עצמו לצנוע, ובקרבו ישים ארבו, ואיך נדע הדבר שהוא תוכו כברו, ואף אם כעת הוא צנוע שמא אח"כ יבוא לידי מכשול בזה, לכך הצריכו חז"ל מעלה זו דמבואר סתירת ספק הנ"ל, דאם הוא עומד בחצי ימיו אלו הי' רשע הא כתיב (תהלים נה, כד) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ועוד דכתב מהרש"א בחלק דף ק"ו (ע"א) הטעם דלא יחצו ימיהם, כיון שלא חזר עד חצי ימיו שוב לא יחזור, כדמצינו (יומא לח:) במעשה הטוב, כיון שעברו חצי ימיו, דהיינו רוב שנותיו, ולא חטא שוב אין חטא בא על ידו, יעו"ש. שמע מינה דלסברת מוהרש"א מה שנאמר עומד בחצי ימיו, ר"ל שעברו חצי ימיו ונכנס לחצי שני', דהוי רוב שנותיו, ואם כן מאחר שעברו רוב שנותיו והוא צנוע, תוכו כברו, מכח הוכחה הנ"ל, שוב אינו בא לידי חטא, ופשיטא דודאי מוסרין לו שם זה.

248

רמ״טומעתה לפי זה יש להקשות, הא פירש רש"י בסנהדרין דף ק"א ע"ב (ד"ה ובלשון) דשם מפורש היינו שם של מ"ב, יעו"ש, ואיך אמר מה שמו, הא אין מוסרין שם של מ"ב כי אם למי שעומד בחצי ימיו.

249

ר״נוע"כ לומר דסבר משה דכבר הגיע לחצי שנותיו, ואף גם שעברו רוב שנותיו, דכל שנותיו היו ק"ך ולעת ההוא הי' בן שמונים שנה, ואם כן מאחר שעברו רוב שנותיו, ועל כל פנים הגיע לחצי שנותיו, ושפיר שאל למסור לו שם של מ"ב במה שאמר מה שמו.

250

רנ״אאך דע"כ נסתר זה, והוא מכח קושיא אחרת, במה שבא משה לידי חטא גדול שאמר למה הרעת והצל לא הצלת, הא קיימא לן כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו בא לידי חטא. וקושיא כזה הקשה בפלפולא חריפתא בשם איזה גדול על עבירה של מריבה, איך בא לידי חטא ההוא, אחר שעברו רוב שנותיו בלא חטא, יעו"ש. וכבר יש לדחות קושיא ההיא דיש לומר דכבר חטא קודם לזה מ' שנה במה שאמר והצל וכו'.

251

רנ״בובזה הי' נראה לתרץ תמיהת המפרשים דמפסוק עתה תראה (שמות ו, א) משמע דמשום זה נענש שלא יבא לארץ ישראל, ובפ' חוקת משמע דמשום מי מריבה נענש בביאת הארץ. ולדברינו אתי שפיר, דחטא והצל הביאו לחטא מי מריבה, דאלו לא חטא שום חטא עד עת ההיא שוב לא הי' בא גם לידי חטא מי מריבה, דכבר עברו רוב שנותיו ולא חטא, דאין חטא בא ע"י, מה שאין כן אחר שכבר עבר עבירה אחרת קודם לזה לא עברו רוב שנותיו בלא חטא.

252

רנ״גועל דרך זה יש לפרש (אבות פ"ד מ"ב) עבירה גוררת עבירה, ר"ל עבירה שחטא קודם שעברו רוב שנותיו היא הביאו לעבור עבירה אחרת, מה שאין כן בלאו הכי, וק"ל.

253

רנ״דאפס דמבואר דלפי שנות משה הוי זה שאמר והצל, אחר שעברו רוב שנותיו גם כן וכנזכר, אם כן ודאי קשה כנ"ל. וע"כ צריך לומר כתירץ הגדול שהביא בפלפולא חריפתא, דמשום הכי האריך הש"ס (שבת נה:) לומר הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם לפטור, ואפשר היה מרבה כחול ימים ולא הוי רוב שנותיו בעת מי מריבה וכו', יעו"ש. אם כן פשיטא דלא הוי רוב שנותיו כשאמר והצל, לכך בא לידי חטא זה כמו במי מריבה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הגיע לחצי שנותיו בעת שאמר מה שמו, שזה הי' זמן הרבה קודם חטא מי מריבה וחטא והצל, דמיד בתחלת השליחות אמר מה שמו, ואח"כ הי' מה שאמר והצל, ואם כן לא הי' משה כדאי למסור לו שם של מ"ב מאחר שלא הגיע לחצי שנותיו, ואפילו הכי אמר מה שמו, אם כן פשיטא שאז מצא הקב"ה מקום לדבר אתו משפט.

254

רנ״הובזה יובן מתק לשון הש"ס, חבל על דאבדין וכו' ואתה אמרת מה שמך בתחל"ה, ועכשי"ו אתה אומר לי והצל, דאז ממה נפשך לא מצאת מענה להתנצל נגדי על מה שהפצרת בי לומר מה שמך, דהא אין מוסרין שם זה כי אם למי שעומד בחצי ימיו, מאי אמרת דסבירא לך שכבר הגעת לחצי שנותיך, אם כן כשכבר הגעת בתחל"ת השליחות לחצי שנותיך אם כן עכשי"ו כשאמר והצל וגו' שהי' איזה זמן אחר ענין הנ"ל, אם כן כבר הגעת לרוב שנותיך ואיך באת לידי חטא זה, הא כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא, וצריך לומר דעדיין לא עברו רוב שנותיו אף במי מריבה וכנ"ל, דאלולי החטא הי' מרבה כחול ימים, אם כן לא הגעת לחצי ימיך כשאמרת מה שמו, ואם כן שפיר יש לומר חבל על דאבדין, ודו"ק.

255

רנ״ובפסוק ויאמר משה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ויאמר למחר וגו' (ח, ה-ו). ורבו המפרשים בזה, להקשות, מה זה שאלה למתי אעתיר, הלא ודאי טוב טוב להעתיר מיד להסיר חלאת הצפרדעים וכו'. וביותר קשה על פרעה שאמר למחר, וכי לא טוב לו יותר להעתיר (שיסירו) [שיסורו] מיד הצפרדעים.

256

רנ״זונראה לי דחדא יבואר באידך, דקשה בפסוקים שבמכת ברד כתיב (עי' ט, לג-לד) ויפרש משה כפיו אל ה' ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה וירא פרעה כי חדל וגו' ויוסף לחטא וגו'. וי"ל מה שהקשה האלשי"ך מטר מאן דכר שמיה. ועוד מאי לשון נתך, דהל"ל ומטר לא ירד ארצה. ועוד כשראה פרעה כי חדל וגו', לכך ויוסף לחטוא, אדרבא וגו'. וביאר האלשי"ך, דידוע (ברכות נד:) דאותו הברד שהי' ראוי לירד, ועל ידי תפלת משה נשאר באויר, ואימתי ירד בכיבוש הארץ באבני אלגביש. וענין הברד הי' מהותו שאש מתלקחת בתוך הברד. ואם כן פרעה שלא ידע מזה שנשאר באויר, סבר שאם על ידי תפלת משה חדל הברד, אם כן ראוי שאותו הברד שכבר נתהוה על כל פנים ירד עד תומו, שלא ישאר באויר, או שיותך הברד על ידי האש שבתוכו ויהי' מטר על הארץ, וזה שאמר הפסוק ויפרש כפיו ויחדלו וגו', ור"ל שתיכף בפרוש כפיו חדל הקולות והברד, וגם שיהי' ניתך ויעשה מטר גם כן לא נתך ארצה. ואז אמר פרעה, אם אמת שאלולי תפלות משה הי' יורד עוד ברד למה כרגע פסק ולא ירד הברד שבאויר, וגם לא הותך להיות מטר, אך אין זה כי אם תם הברד והגיע זמנו לפסוק, וכיון משה אותו שעה לפרוש כפו. וז"ש וירא פרעה וכו' על דרך הנ"ל, לכך ויוסף לחטוא, כי הוא לא ידע שנשאר באויר לנקום מהרשעים וכו', וק"ל, ודפח"ח.

257

רנ״חובזה יובן, דחש משה גם כן שלא יאמר שידע משה זמן שיכלה המכה ואז מתפלל, לכך אמר התפאר עלי למתי אעתיר, ומזה ניתן לפרעה מקום לחשוד אותו ביותר, דודאי נוח להתפלל מיד שיכלה המכה, ומשה ידע מזה שבודאי אומר שיכלה מיד, לכך כיון לומר למחר, שאז יורגש אם תפלתו עושה פרי או הגיע זמן שיכלה, וק"ל.

258

רנ״טבמדרש (שמ"ר ו, א) וארא אל אברהם וגו' (ו, ב) הדא הוא דכתיב (קהלת ב, יב) ופניתי אני לראות חכמה והוללות. הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד, כשנתן הקב"ה תורה לישראל כתב בה (דברים יז, טז) לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, אמרו רבותינו באותה שעה עלה יו"ד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה ואמרה, הלא אמרת שאין אות מן התורה בטילה וכו', אמר לה הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו בטילים וקוצה ממך אינה בטילה. ומנין שביטל אותה מהתורה וחזר לתורה, שנאמר (בראשית יז, טו) שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה, והיכן חזר ויקרא להושע יהושע וכו' (במדבר יג, טז), עד כאן לשון המדרש. וי"ל למה נשתטחה יו"ד יותר מכל האותיות שבפסוק לא ירבה, וכן הקשה ביפה תואר. ב' קשה, דאמר ומנין שבטל מהתורה וחזר וכו', דאין לזה ענין למה שנזכר קודם לזה.

259

ר״סונראה לי דודאי יש ליתן טעם על שלמה שאמר אני ארבה ולא אסור, הא סתמא כתיב בתורה לא ירבה ומהיכי תיתי לחלק בינו לשאר בני אדם, שהתחכם לומר אני ארבה וכו', ועל כרחך צריך לומר דמצינו (יומא מח.) מדה בתורה גורעין ומוסיפין ודורשין, כמו שפירש הלבוש (אה"ע סי' צ סעיף א) על מאמר חז"ל (ב"ב קיא:) בפסוק ונתתם את נחלתו לשארו (במדבר כז יא), שארו זו אשתו, מכאן שהבעל יורש את אשתו. והקשה, והא בפסוק משמע איפכא, ומפרש דגורעין אות וי"ו מן נחלתו ואות למ"ד מן לשארו וכאלו נכתב ונתתם את נחלת שארו לו וכו', יעו"ש. ואם כן הכי נמי יש לומר דדרש שלמה מדה זו, לא ירבה, וגרע אות א מן ל"א ויו"ד מן ירבה, והיפך ודרש יו"ד אצל למ"ד והוי ל"י ארבה, לכך אמר אני ארבה.

260

רס״אאך דלפי זה קשה למה נשתטחה יו"ד, הא לא ביטל אותה כלל רק שהיפך הסדר. וצ"ל דזה שנשתטחה היינו לפי שהיתה בראש התיבה של ירבה ושלמה נתנה בסוף התיבה של לי. אך קשה מנ"ל דיש מקום להתרעם על זה שנטלה מראש התיבה ונתנה בסוף התיבה. ונראה לי דאיתא במדרש לך לך פרשה מ"ז (א) שנתרעמה יו"ד שניטלה משרה, עד שאמר לה הקב"ה בתחלה היית בסוף התיבה ועכשיו אני נותנה לך בראש בתיבה של יהושע וכו', יעו"ש. אם כן מדנחשב זה למעלה כשהיא בראש התיבה, שמע מינה במהפך אותה מראש לסוף שפיר יש מקום להתרעם.

261

רס״בובזה יובן, דיו"ד שבירבה נשתטחה וכו', וקשה למה יו"ד, הא ביטל כל הפסוק. וצ"ל שלא ביטל כלל שום אות, רק שגרע והוסיף ודרש ל"י ארב"ה. וקשה, אם כן מה מקום להתרעם. וצריך לומר דבתחלה היתה בראש התיבה של ירבה ונטלה משם ונתנה בסוף תיבה של לי. וקשה מנ"ל דנחשב זה לגריעותא שיהי' מקום להשתטח. לזה משני המדרש ומנין שביטל הקב"ה וחזר והבטיח שבתחלה היתה בסוף תיבה ועכשיו יהי' בראש וכו', אם כן מדנחשב זה לשכר שמע מינה בהיפך זה נחשב לגריעותא, ויש מקום להתרעם, וק"ל.

262

רס״גבמדרש שם (שמ"ר ח, א) ויהי ביום דבר ה' (ו, כח), הדא הוא דכתיב (תהלים כד, ז) שאו שערים ראשיכם, כשהכניס שלמה הארון לבית קדשי הקדשים, עשה ארון של עשר אמות, כיון שהגיע לפתח שהוא של עשר אמות לא יכול לכנוס, ועוד שהיו טעונין בו, והי' מתבייש וכו'.

263

רס״דויש להקשות, א' איך מתחלה עלה על דעתו לעשות ארון של יוד אמות ולהכניסו בפתח של יוד אמות. ב' קשה, ל"ל ועוד שהיו טעונין בו, בלאו הכי נמי אי אפשר עשר בעשר, ול"ל שוב טעם זה.

264

רס״הונראה לי דקושיא חדא יתורץ באיד(י)ך על ידי קושיא ג' שהקשה במתנות כהונה ומובא בידי משה גם כן, מנא לן דעשה שלמה ארון, דלמא הניח ארונו של משה במקומו וכו', יעו"ש. והכל יבואר בחדא מחתא.

265

רס״ווהסגנון, מדאיצטריך לטעם שני ועוד שהי' טעונין וכו', שמע מינה שאין קושיא ראשונה נוצחת, דאפשר לומר דעשר של ארון נכנס בעשר של מקדש, והטעם דקיימא לן כרבי יהודא בעירובין דף ד' ע"ב, אמות הבנין, ר"ל של משכן ומקדש, היו גדולות, (באמת) [באמה] בת ששה טפחים. אמות הכלים, ר"ל של ארון, היו (באמת) [באמה] בת ה' טפחים, יעו"ש ברש"י (ד"ה אמת כלים). אם כן מזה מוכח דגם קושיא ג' אינו, דעל כרחך אי אפשר לומר שהי' ארונו של משה שעשה בצלאל, דקשה הא נושא את נושאיו שעל דבר זה נענש עוזא וכו' (סוטה לה.), ואם כן מ"ט לא נכנס הארון בפתח דמקדש, אי משום שהוא יוד ביוד, זה אינו, דהא אמות מקדש היו גדולות ושל כלים קטנות, ואי משום שהיו טעונין בו, הא ארון הי' נושא את נושאיו, אלא שמע מינה שהי' שלמה עושה ארון אחר וזה לא הי' נושא את נושאיו.

266

רס״זובזה יובן המדרש, שאו שערים ראשיכם, כשעשה שלמה וכו', ור"ל דעל כרחך דשלמה עשה הארון ואינו זה של בצלאל, וזה של שלמה הי' של עשר ולא נכנס בעשר של מקדש, אך קשה הא של מקדש הי' בת ששה טפחים ושל ארון הי' של ה' טפחים, לזה אמר ועוד שהיו טעונין בו, ומצד שני אמות של שני בני אדם הנושאין לא נכנס, אם כן על כרחך שפיר הוכיח המדרש שאין זה ארונו של בצלאל דהא נושא את נושאיו, ושלמה סבר דגם זה יהי' נושא את נושאיו, וכשלא עלתה בידו נתבייש, עד שהביא ארונו של דוד וכו', וק"ל.

267

רס״חבפסוק ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו', אלה ראשי בית אבותם ראובן שמעון לוי וגו', הוא אהרן ומשה אשר אמר וגו', הוא משה ואהרן (ו, יב-כז). וי"ל, מה חיבור יש לאלה ראשי בית אבותם לענין של מעלה, ואי כפירוש רש"י (ו, יד), [קשה] דבפ' שמות שכבר נזכר שם של משה ואהרן, שם הי' לו לסדר תולדותם. ועוד קשה מה שהקשו המפרשים למה לא הזכיר רק ג' שבטים הראשונים. ועוד הכפל משה ואהרן שהזכיר בסוף הפרשה הוא יתור גמור, ומה שפירש רש"י ללמד ששקולין, קשה גם כן דבפ' שמות ה"ל ללמדינו זה.

268

רס״טונראה לי דקשה על שבחר את משה לנביא והי' ערל שפתים והוצרך ליתן את אהרן למליץ, ומדוע לא בחר את אהרן לנביא מאחר שהיו שקולין במעלות, אם כן נשאר אהרן גדול בשנים. ונראה דהא קשה עוד למה נבחר משבט לוי לנביא להוצאת מצרים וקבלת התורה ולא משבט אחר כגון משבט ראובן הבכור. ונ"ל דדרש ההוא גלילאה בריך רחמנא דיהב לן אורייתא תליתאי לעם תליתאי וכו' (שבת פח.), וכתב מהרש"א דהשלישי הוא יותר במעלה מהמוקדם לו, וראי' מתורה נביאים כתובים וכו', ולכך משה שהי' שלישי לבטן, מרים אהרן ומשה, היה במעלה יותר מהם, עכ"ל. הרי מבואר שני קושיות הנ"ל, דלכך נבחר משבט לוי לפי שהם שלישי לסדר השבטים ראובן שמעון לוי, וגם משה נבחר יותר מאהרן, שהי' שלישי.

269

ר״עובזה יובן המשך הפסוקים, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, והוצרך הקב"ה ליתן לו את אהרן למליץ, וז"ש וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו', וקשה הפוכי מטרתי למה לי, והי' לבחור את אהרן לנביא לחוד, לזה בא כמתרץ דהא קשה עוד למה בחר המקום משבט לוי ולא משבט הבכור, ומתרץ לפי דבסדר השבטים הוא שלישי, שנאמר ראובן שמעון לוי, לכך המה יותר במעלה, אם כן היינו טעמא במשה נגד אהרן. ושמא תאמר דלמא הי' משה יותר גדול ולכך נבחר, לכך אמר הכתוב הוא אהרן ומשה וגו' הוא משה ואהרן, ללמד ששקולים, ולמה נבחר משה, וצ"ל משום שהי' שלישי בסדר התולדה, וק"ל.

270

רע״אעוד ביאור פסוק פ' וארא הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים (ו, יב). והוא תמוה, כי ישראל לא שמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה, מה שאין כן פרעה. ועוד, מה זה שאמר ואני ערל שפתים, ולא אמר טעם המבואר בפסוק ולא שמעו אל משה מקוצר רוח.

271

רע״בונבאר פסוק ראה נתתיך אלדים אל פרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך (ז, א), והקשה רבי משה אלשיך וכו', יעו"ש.

272

רע״גונראה לי דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (דברים לב, א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, דשמעתי פירוש הפסוק (ישעיה מב, יח) החרשים שמעו ו[ה]עורים הביטו וגו', כי החרשים הם התלמידי חכמים כמו החרש והמסגר, ועורים הם המוני עם, וז"ש החרשים שמעו ו[ה]עורים הביטו, כי החרשים הם התלמידי חכמים, ועורים הם יביטו בתלמידי חכמים, אם הם שומעין אז הם שומעין גם כן, ודפח"ח. וז"ש האזינו השמים, הם התלמידי חכמים, אז ותשמע הארץ גם כן אמרי פי, וק"ל.

273

רע״דובזה יובן, הן בני ישראל לא שמעו אלי, הם התלמידי חכמים, תואר ישראל, ואיך ישמעני פרעה, הם המוני עם, בחינת העורף. אך שתלה משה רבינו עליו השלום החסרון בעצמו ולא בהם, דכתב רבי משה אלשיך בפסוק והיו הדברים האלה [וגו'] על לבבך ושננתם לבניך (דברים ו, ו-ז), כי הדברים היוצאים מהלב נכנסים בלב השומעין וכו', יעו"ש. והנה הלשון הוא קולמס הלב, וז"ש ואני ערל שפתים, ופירש רש"י כמו ערל לב, היינו ממש כנ"ל, מחמת שאין יוצא מהלב כי הוא ערל לב, לכך מזה נמשך שאני ערל שפתים, והבן.

274

רע״הוהשיבו הקב"ה ראה נתתיך אלדים לפרעה וגו', דכתבתי במקום אחר דיש ב' סוגי דביקות, א' התלמיד חכם דבוק בו יתברך, וז"ש (דברים י, כ) ובו תדבק. סוג ב' המוני עם הדבוק בתלמיד חכם, אז הוא כאלו דבוק בו יתברך, וזה שאמרו חז"ל ובו תדבק, הדבק בתלמידי חכמים וכו', יעו"ש.

275

רע״וובזה יובן ראה נתתיך אלדים לפרעה, כי תיבת אלדים יש לו ב' פירושים, א' כפשוטו. ב' לשון דין ומשפט כפירוש רש"י, שופט ורודה לרדות במכות ויסורין. וזה נמשך מזה, והכוונה ראה נתתיך אלדים לפרעה, כי מי שפונה אליך עורף ולא ישמע לך כאלו פנו עורף אליו יתברך הנקרא אלדים, ואז הוא מוכן ליסורים ופורעניות, וכעין זה כתבתי במקום אחר ביאור פסוק (דברים כט, כ) והבדילו ה' לרעה. וביאור פסוק (ויקרא כה, לה) כי ימוך אחיך והחזקת בו, בת"ח, והבן.

276

רע״זומ"ש ואהרן אחיך יהי' נביאך, נראה לי דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, וביאור פסוק (שה"ש א, ח) אם לא תדעי לך היפה בנשים גו', כי חמץ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים (פסחים ה:), והוא על פי ביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, כי אם נראה איזה חסרון בחבירו ידע שיש בו בעצמו שמץ מנהו מצד האחדות שנקרא אחיך וכו'. וז"ש כי אהרן אחיך, ר"ל כי אהר"ן הוא אותיות נרא"ה, והכוונה מה שנראה באחיך איזה חסרון, הוא נביאך שנשלח ממנו יתברך לך שתראה לתקן חסרונך שבך, ואז יתוקן חסרון זולתך גם כן, והבן.

277

רע״חעוד יש לומר, דכתב רבי משה אלשיך בפ' שמיני (ויקרא ט, א) מוסר השכל, אם חבירך אינו עושה רצונך, זה רמז לך שאין אתה עושה רצונו של מקום, ויראה לתקן וכו', יעו"ש. ובזה יובן, ראה נתתיך אלהים לפרעה, כי מי שפנה עורף אליך הוא כאילו פנה עורף נגד אלהים, אמנם אהרן אחיך הוא יהי' נביאך, מה שנראה אחיך פנה אליך העורף הוא נביאך, לרמז לך שאתה פנית עורף נגדו יתברך, וכאשר תחזור אתה לפנות אליו ית' פנים ולא עורף אז יפנה אחיך אליך גם כן פנים ולא עורף, והבן.

278

רע״טעוד ביאור בפ' וידבר אלדים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', לכן אמור וגו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי וכו', ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה (ו, ב-ט). והספיקות עם ביאורן כבר כתבתי במקום אחר.

279

ר״פוכעת נראה לי לבאר משנה פרק קמא דקדושין (לט:) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. ופירש רש"י מטיבין לו בהאי עלמא, ונוחל את הארץ חיי עולם הבא. ורמינהו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא וכו'. ומשני, הכי קאמר, העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו. ופריך, מכלל דהנך אפילו בחדא נמי. ומשני שאם היתה שקולה מכרעת וכו'.

280

רפ״אוהקשה התוספ[ו]ת (ד"ה שאם היתה) ואי תימא בלאו הכי נמי אמרינן (ר"ה יז.) דרב חסד מטה כלפי חסד כשהן שקולים. וי"ל שם הוי בינונים, ובהני הוי צדיקים גמורים. ויש להבין זה.

281

רפ״בונראה לפרש משנה זו בב' אופנים, אופן א' דכתבתי במקום אחר ביאור פלוגתא הרמב"ם (הל' תפלה פ"א ה"א, סה"מ מצוה ה) והרמב"ן (סה"מ שם) בענין התפלה, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והעולה משם כי בצירוף אנשי החומר עם אנשי הצורה בעסק התפלה, אז נצטרף ב' סוגי התפלה גוף ונשמה כאחד, ונעשה כל המצוה בשלימות וכו', יעו"ש.

282

רפ״גונראה שמלבד התועלת הנ"ל יש עוד תועלת בהתחברות אנשי החומר עם אנשי הצורה בתפלה, דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (בראשית כח, כ) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, על דרך הלצה, כי צדיקייא אינון שלוחא דמטרוניתא, ומכח חסרון שיש להם שהם חסירי לחם או חסירי לבושים, ידעו שחסרון זה הוא למעלה, ויתפללו למלאות החסרון שם, ולא יתפללו לתועלת עצמן כלל וכו'.

283

רפ״דובזה יובן ונתן לי לחם לאכול, שהוא כפל, להורות כי מצד התפלה אין זה וודאי שיהי' לו לחם לאכול בגשמי, כי התפלה על לחם הוא להמשיך השפע למעלה שנקרא לחם, וכן בגד למעלה הוא חלוקא דרבנן, לכך נדר נדר אם יתן לי לחם לאכול בגשמי ממש, ובגד ללבוש ממש בגשמי, אז יקיים נדרו, וק"ל.

284

רפ״הוהנה שמעתי מן המנוח החסיד מוהר"ן זלה"ה, כי בהתפלל איש המוני על לחם או בגד שהוא מתפלל בגשמי, מזה נמשך שפע לחם ובגד בגשמי ממש גם לאנשי הצורה שאינם מתפללים על לחם ובגד הגשמי רק ברוחני כנ"ל, ודפח"ח.

285

רפ״ווהנה מבואר בכתבי האר"י ז"ל כי שם הוי"ה, ב' אותיות ראשונות הוא הנשמה, שנאמר (ישעיה כו, ד) כי בי"ה ה' צור עולמים, ונאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י"ה, וב' אותיות אחרונות הם לבוש אל ב' אותיות ראשונות וכו', יעו"ש. ולכך אנשי הצורה והנשמה רומזים אל ב' אותיות ראשונות של שם הוי"ה שהיא הנשמה, ואנשי החומר והגוף שהוא לבוש אל הנשמה רומזים אל ב' אותיות אחרונות של השם. ובהתחבר ב' סוגי אנשים אלו אז נתחברו ב' אותיות ראשונות מן שם הוי' אל ב' אותיות אחרונות מהשם.

286

רפ״זונודע כי אותיות מצו"ה הוא ממש אותיות שם הוי"ה, וב' אותיות מ"צ נעלם בחילוף א"ת ב"ש, כמו נשמה שהיא נעלמה בתוך הגוף.

287

רפ״חובזה יובן כל העושה מצוה א"חת דייקא, לחבר אותיות מצוה כאחת, דהיינו על ידי חיבור אנשי הצורה עם אנשי הגוף כאחת בתפלה גורמים לעשות מצו"ה אחת, אז תועלת התפלה של אנשי החומר שהוא בגשמי להיטיב להם בעולם הזה, נמשך הטובה גם לאנשי הצורה גם כן בגשמי, לכך מטיבין להם בעולם הזה כפיר[ו]ש רש"י, ותועלת התפלה של אנשי הצורה שהוא ברוחני לעולם הבא, נמשך זה הטובה גם לאנשי החומר, לכך מאריכין ימיו בעולם ארוך, ונוחל את הארץ חיי עולם הבא כפירוש רש"י, וק"ל. ובזה לא קשה מידי קושית הש"ס וקושית התוספות, והבן.

288

רפ״טועל פי זה נבאר ש"ס דעירובין (יח:) אמר רבי ירמיה מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י"ה. וכתב התוספ[ו]ת (ד"ה כל הנשמה) פירש רבנו חננאל קרי בי' כל הנשמה וכו'.

289

ר״צלהבין זה נ"ל דכתבתי במקום אחר דשמעתי ביאור פסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב, ו), כי הטובע בנהר וחבירו רוצה להצילו, משכו עמו, וזש"ה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו וכו', ודפח"ח. והכא נמי כך, כי העושה מצוה אחת וכו', כתבתי דהכוונה שיתחברו אנשי הצורה עם אנשי החומר בתפלה כנ"ל. אמנם בימי הגלות שהם שכורת ולא מיין, ואנשי המוני עם טרודין בטרדת עולם הזה ובמחשבות זרות, דלכך אמר רבי אלעזר בן עזריה יכולני לפטור את כל העולם כולו מדין תפלה, שנאמר (ישעיה נא, כא) שכורת ולא מיין (עירובין סה.), וכפירוש רש"י, כתבתי ביאור זה במקום אחר דקאי על אנשי העולם שהם אנשי החומר ולא על אנשי הצורה וכו', אם כן בימי הגלות אם ירצו אנשי הצורה להתחבר עם אנשי החומר פן יגרמו להם גם כן בלבול מחשבות זרות מצד האחדות, כאשר פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב, ב), אז נמשך גם כן וכו', לכך טוב יותר שלא יתחברו זה בזה, כדי לשטף מים רבים אליו לא יגיעו.

290

רצ״אובזה יובן, אמר רבי ירמי' מיום שחרב בית המקדש, שהמוני עם הם שכורת ולא מיין בשכורת הגלות, אז דיו לעולם, אנשי הצורה, שישתמשו בשתי אותיות ראשונות מן השם, ולא יתחברו אנשי הצורה עם אנשי החומר לעשות מצו"ה אח"ת כנ"ל, דזה אין שייך בימי הגלות מטעם הנ"ל, שנאמר כל הנשמה תהלל י"ה, כפירוש תוספות פירש רבנו חננאל קרי ביה כל הנשמה, כלומר שאנשי הנשמה יתפללו בפני עצמם בימי הגלות והנשמה ושממה. וז"ש (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה, עד עת הגאולה, אז יהי' השם שלם על דרך הנ"ל גם כן, להתחבר ב' סוגי אנשים כנ"ל, והבן.

291

רצ״בעוד יש לומר ביאור משנה כל העושה מצוה אחת וכו' (קדושין לט:), דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (דברים כט, ח) למען תשכילו את כל אשר תעשון וגומר, וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), להעלות מלכות מן עשיה שנקרא שם מלכות אנ"י, עד המחשבה שנקרא אין, ונעשה יחוד קב"ה ושכינתי', וגורם שפע וברכה בעולם. ונודע כי ד' אותיות השם הוא בד' עולמות אבי"ע, אמנם המייחד כנ"ל נעשה יחוד בכל העולמות.

292

רצ״גובזה יובן כל העושה מצוה אח"ת דייקא, כי מלכות נקרא מצוה, בסוד (אסתר ג, ג) מדוע אתה עובר את מצות המלך, וכאשר מקשר ומעלה מלכות עד הבינה שנקרא אחת, בסוד אחת ואחת (יומא פ"ה מ"ג) כמ"ש בזוהר (זח"ג קב.), או כמו שביאר מורי זלה"ה אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלדים חיים (עירובין יג:), שם אחדות אחד, אז נעשה יחוד בכל העולמות, וגורם שפע בכל העולמות, לכך מטיבין לו גם בעולם הזה ונוחל הארץ חיי עולם הבא, כי הבינה נקרא עולם הבא כנודע, אם כן כאשר העלה מלכות עד הבינה אז הוא גם כן שם, והבן.

293

רצ״דובזה יובן וידבר אלדים אל משה, הוא לשון (תהלים מז, ד) ידבר עמים תחתינו, שהוא לשון הנהגה, כך וידבר, להנהיג ולהעלות השכינה שנקרא אלדים עד הדעת, דהיינו אל משה שהוא בחינת הדעת, והיינו על ידי מחשבה בכחך עשה, לכך ויאמר אליו אני ה', שגרם לייחד ב' מידות אני ה' שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

294

רצ״ה(וארא אל אברהם, שגרם להעלות מלכות שנקרא וארא שהוא באתגלייא כמ"ש בזוהר וכו', אל אברהם שהוא נקרא קו החסד. אל יצחק קו הגבורה, דהיינו עד ששה קצוות ולא בעולם האחדות שהיא בינה, עד שבא משה וכו', שוב נכלל אברהם אל יצחק, כי תיבת אברהם קרי לכאן ולכאן, ואל יעקב קו אמצעי) שעל ידו נכללו ג' קווין יחד רק בעולם הבנין, אבל בעולם האחדות לא הגיעו, ומ"מ שמי ה' לא נודעתי להם, לייחד שמי ידו"ד עד הדעת לא נתגלה עדיין בחינה זו עד משה, לעשות מצו"ה אחת דייקא, כי אם אין דעת אין בינה (אבות פ"ג מי"ז), והבן.

295

רצ״ועוד יש לומר דקאי בסוג התפלה, כי אברהם רומז לאנשי הצורה והנשמה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב שהם שהעלו המלכות שנקרא וארא שהיא באתגלייא כנ"ל, עד חג"ת שהם ו' קצוות שנקרא אבות, ששם יש דבר והיפוכו, בסוד אלו אוסרין ואלו מתירין, ושמי ה' לא נודעתי להם, שלא יוכלו להעלות המלכות עד הדעת ששם אחדות אחד כנ"ל, מה שאין כן על ידי משה רבינו עליו השלום שהי' בחינת הדעת, הי' מעלה מלכות עד הדעת, וז"ש (ב, כה) וידע אלדים, והבן.

296

רצ״זברש"י וידבר אלקים (ו, ב) - דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעת[ה] לעם הזה. אני ד' - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחינם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים.

297

רצ״חחוץ הספיקות הנזכרין בדברי קמאי ובתראי, נראה לי לעורר, חדא, מה לשון שהקשה וכו'. ועוד, מה זה ענין הכפל לדבר ולומר, וגם שדיבור הוא לשון עדות לפי מה שאמרו חז"ל. ועוד, מה שייכות יש בכאן לומר אני ה', מאי כפל רש"י נאמן לשלם שכר. עוד, וכי הרהר משה על קבלת שכר על שליחותו, דלכאורה אמר למה זה שלחתני ולא הן ולא שכרן, וגם דבלאו הכי לא הי' עובד על מנת לקבל פרס ח"ו. ועוד, מה לשון למתהלכים, דהל"ל לשלוחי. וגם מה זה שהאריך ולא לחנם שלחתיך כי אם וכו', תיתי מה[י] תיתי.

298

רצ״טונראה לי, דגדולי המפרשים נתנו טעם על שדבר אתו משפט, אף שלכאורה מגודל צער ישראל דיבר כן, דמשום הכי לא פגעה בו מדת הדין, והוא משום שכבר הודיע הש"י ואמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך וגו' (ג, יט), ומעתה לא דבר משה נכונה (ה, כב) למה הרעות והצל לא הצלת, וזה שדבר אתו משפט.

299

ש׳אך דלכאורה אין מזה שום תפיסה על משה, דיש לומר כפירוש הראב"ע (ה, כב) דודאי ידוע הי' למשה שלא ישלחם פרעה תיכף בואו אליו כאשר הודיעו ד', אפס שע"ז גדלה תמיהות משה למה יכבד עול השיעבוד אחר שליחותו, דאם לא יועיל על כל פנים לא יזיק, וז"ש למה הרע"ת. ומעתה הדרא קושיא למה דיבר אתו משפט מאחר שדיבר נכונה.

300

ש״אונראה לי, דאיתא בפרק אין עומדין (ברכות לא:) ד' הטיחו דברים כלפי מעלה, אלי' הטיח דברים כלפי מעלה שאמר (מלכים א יח, לז) ואתה הסבות את לבם אחורנית, ומנין שחזר הקב"ה והודה לו שנאמר (מיכה ד, ו) ואשר הרעותי וגו'. והקשה הרשב"א (חידושים) שאם חזר והודה לו, אם כן אין זה הטחה, כי אדרבה לשבח יחשב לו שהסכים הקב"ה עמו והודה לו, כמו שמצינו גבי משה וכו'. ופירש, שחז"ל השמיענו כאן שאפילו דברים שאמיתתם כן, אינו מן הראוי שיעלה העבד על שפתו לומר לפניו יתברך דרך תרעומת, עכ"ל. והכא נמי ממש אמרינן כן, שאף אם כדבריו כן והאמת אתו, מכל מקום לא הל"ל לפניו יתברך דרך תרעומת וכנ"ל שהוא הטחת דברים כלפי מעלה וראוי שידבר אתו משפט.

301

ש״באיברא נראה לי דמשה עשה תרתי, חדא שדיבר קשות נגד ד' דרך תרעומות, שזה אסור אף אם האמת אתו. ולא עוד שאין האמת אתו בדברו למה הרעת, כי סתירתו בצדו, ואז אף אם לא היה מדבר בדרך תרעומת הי' ראוי שידבר אתו משפט, ומכל שכן בצירוף תרוייהו אהדדי, והוא שהקשו כל המפרשים הא כתיב (בראשית טו, יג-יד) ועבדום ד' מאות שנה, ואז גם הגוי דן אנכי, וישראל שיצאו קודם זמנם אין ראוי שיעשה דין במצרים. ותירצו דקושי שיעבוד השלים ד' מאות שנה, ושפיר צריך לקיים גם כן הבטחתו לאבות ואת הגוי דן אנכי. אם כן הי' למשה לתרץ זה לנפשו, דלכך הוכבד עול השעבוד באחרונה, משום שהקב"ה חפץ לגואלם קודם זמנם וחפץ לקיים דין במצרים, וזה אינו כי אם על ידי קושי שעבוד, ואם כן נסתר מ"ש למה הרעת.

302

ש״גומה [ש]שאל למה זה שלחתני, גם כן יש לסותרו, על פי מה שכתב בעל עקידה (פ' שמות שער לה) שאמר משה לא איש דברים אנכי (ד, י), והשיבו ה' בחרי אף מי שם פה לאדם או מי ישים אלם הלא אנכי ה' (שם, יא), והקשה כי היא עצמו עיקר התלונה, שידוע שיש בידו לעשות כרצונו ואינו עושה, ומה חרי אף ההוא במשה אחר שלא דיבר אתו [אלא] פיוסין. ופירש הוא זה לשונו: אם תשוער שישים פה לאדם זולתי ולא ידעתי מזה, הי' לך להודיעני וכו', אמנם מאחר שאני הוא השם פה לאדם וגם אלם, ורציתי שיהי' בך מחלק האלמות, ועם כל זה אני בוחר בך לעשות שליחתי, הי' לך לסמוך כי ידעתי אשר אני עושה, ואם על ידי זה יתקלקל עסק השליחות לא עליך התלונה כי אם עלי, ושכרך משלם על כל פסיעה, עכ"ל. נמצא, כבר גילה לו השם יתברך שאין לו להרהר אחריו, ואין לו אלא לעשות עסק שליחותו, ואם יתקלקל על ידו השליחות לא עליו התלונה, דמכל מקום שכרו משלם, ואם כן מה זה שא' למה זה שלחתני אם לא הצלת מיד, דזה אינו, דאם ירבה בשליחות ירבה שכרו כאילו הציל. כי אם לומר דמשה היה מסופק בזה אם יהי' שכרו משלם.

303

ש״דודע דפירש רש"י (ויקרא כו, ג) אם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, הרי דלשון הליכה על ידי טורח משמע, וכמו שכתב הט"ז באורח חיים סימן מ"ח, יעו"ש.

304

ש״הובזה יובן, דיבר אתו משפט על שהקשה לדב"ר וכו', ר"ל שאף אם הי' האמת כדברי משה מכל מקום יש לדבר אתו משפט על שהקשה, שדיבר דרך תערומות והטיח דברים כלפי מעלה. אלא אפילו אם הי' אומר למה הרעת שלא בדרך תערומות, מכל מקום ראוי לדבר אתו משפט שלא דיבר נכונה, וז"ש ולומ"ר למה הרעות, כי תשובתו בצדו. על מה שאמר למה זה שלחתני, ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר טו"ב למתהלכי"ם לפני, ר"ל אלו שמטריחין עצמן בשליחתי כמה פעמים שכרו טוב מאוד אף אם יתקלקל בשליחתו. ומה שא' למה הרעת, גם זה אינו, וכי לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים, והיינו גם הגוי דן אנוכי, וזה אי אפשר קודם השלמת הזמן, ועל כרחך לומר דקושי שיעבוד השלים, אם כן לא נשאר שום טענה למשה, וק"ל.

305

ש״וברש"י וידבר אלהים אל משה - דבר אתו משפט וכו', ויאמר אליו אני ה' - נאמן לשלם שכר [טוב] (להולכים) [למתהלכים] לפני וכו' (ו, ב), ובסוף הענין פירש, וכן בענין העונש כשהקב"ה מאמת את דברו אפילו לפורעניות מודיע ששמו ה' (ו, ט). וי"ל מה זה המשפט שדבר אתו, אי מה שאמר (ו, א) עתה תראה אבל ל"א מלכים לא תראה, אם כן מדוע נזכר שם שם הרחמים וכאן שם הדין. ואי המשפט הוא מה שאמר וארא אל האבות וכו', וכפירוש רש"י, אם כן מדוע הפסיק בתיבת ויאמר אליו אני ה'. ועוד יקשה הנ"ל, מדוע במשפט דלעיל הזכיר שם הוי' ובמשפט זה שם הדין.

306

ש״זועוד מה זה ענין לכאן ויאמר אליו אני ה', נאמן לשלם וכו', דלעיל בסירוב השליחות הל"ל אני ה' וכפירוש רש"י. ועוד, מדוע בפורעניות לא הזכיר שמו כי אם בסוף כשמאמת את דברו, כמ"ש (ירמיה טז, כא) כי בפעם הזאת וגו' וידעו כי אני ה', ובענין השכר מזכיר שמו על הבטחה מיד שישלם שכרו לבסוף.

307

ש״חועוד יש להקשות קושיא עצומה על תוספות במסכת תענית דף ג' עמוד א' (ד"ה ואילו טל) שפירש שאין הקב"ה מזכיר שמו אצל פורעניות משום שנאמר (שמות כ, כא) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, והביא כמה ראיות לזה, וכאן הזכיר בפורעניות משה שם העצם, וכן בפורעניות דפרעה.

308

ש״טואגב נבאר המדרש (שמ"ר ה, כב-כג) למה הרעת[ה] לעם הזה, ולא לדורו של יצחק ויעקב וכו', בקשה מידת הדין לפגוע בו, כיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל מדבר לא פגעה בו מדת הדין. ויאמר אל משה עתה תראה, אבל ל"א מלכים לא תראה, יהוש(י)ע תלמידך הרבה שרתך הוא יכניסם.

309

ש״יוי"ל מה זה טענה למה הרעת לעם הזה ולא לדור יצחק ויעקב, וכי אכשר דרי. ועוד, מאחר שהי' מדבר בשביל ישראל ולא הי' לפגוע בו מדת הדין, מאי טעמא נענש עבור זה בביאת הארץ. ועוד הקשו המפרשים הלא מקרא מלא (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי וגו', וכאן משמע שזה גרם לו. ועוד אי אמרת בשלמא שבשנת ארבעים נקנס בזה, לכך לא מצינו שהתפלל עד שנת ארבעים, מה שאין כן לפי זה קשה מדוע לא עמד מיד בתפלה לבטלו.

310

שי״אונראה דבכמה מקומות בש"ס מצינו דרמי קראי, כתיב (שמות לד, ז) פוקד עון אבות על בנים על שלשים וגו', וכתיב (דברים כד, טז) לא יומתו אבות על בנים, ומשני כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם וכו'. וביעקב מצינו שלא האמין בעליות בניו מבבל ונענש בד' מלכיות, הובא בילקוט פ' ויצא דף ל"ז רמז קכ"א, עיין שם, והוי אוחז במעשה אברהם שאמר (בראשית טו, ח) במה אדע, וראוי לסבול העונש, מה שאין כן דורו של משה כתיב (ד, לא) ויאמן העם, והוי כשאין אוחזין מעשה אבותיהם וכו'.

311

שי״באך קשה, דהא מצינו דלא הי' דורו של משה בעיני משה מאמינים, שאמר (ד, א) והן לא יאמינו לי, עד שנענש על זה בביאת הארץ, שאמר הקב"ה בני מאמינים הם אתה אין סופך להאמין, שנאמר יען אשר לא האמנתם וגו' (שבת צז.), ואם כן איך אמר למה הרעת לעם הזה, כיון שהיו אוחזין במעשה אבותיהן.

312

שי״גובזה יובן למה הרעת לעם הזה ולא לדורו של יעקב, שהי' אוחז במעשה אבותיו, מה שאין כן שהמה מאמינים, שנאמר ויאמן העם. ועל זה השיב לו הקב"ה משה שפיר קאמרת לזכות ישראל שבדורך, אלא דלפי זה שהמה בעיניך מאמינים, אם כן ידוע תדע שלעתיד תהי' נכשל ביען לא האמנתם כי על שאמרת והן לא יאמינו לי, דבל"ז היית יכול לומר אדרבה אני סובר שאינם מאמינים מדאחזו במעשה אבותיהן, ודו"ק.

313

שי״דנמצא באמת אין כאן עדיין שום עונש למשה, כיון שלא חטא עדיין, אלא הקב"ה הודיע שסוף שיחטא בהאמנה ויוקנס מדה כנגד מדה.

314

שי״הונחזור לענין הראשון, ועדיין קשה על המדרש הנ"ל מה צריך הקב"ה להאריך כאן יהוש(י)ע תלמידך הרבה שרתך הוא יכניסם.

315

שי״ווי"ל במסכת סנהדרין (יז.) פליגי, חד אמר שהיו מתנבאין משה מת ויהוש(ו)ע מכניס, וחד אמר על עסקי גוג היו מתנבאין. ומקשה למאן דאמר א', שאמר משה (עי' במדבר יא, כט) מי יתן והי' כל העם וגו', אטו מינח הוי ניחא ליה, ומשני לא סיימ[ו]הו קמי' משה שאמרו יהוש(ו)ע מכניס. ומקשין העולם, וכי מתרצי בהכי, אדרבה י"ל אלו ידע דיהוש(ו)ע תלמיד מכניס, טפי הוי ניחא לי'. ומתרצין, דידוע דלטובה אין הקב"ה חוזר ולרעה חוזר, ובחדא גזירה שיש טובה לזה ורעה לזה גם כן אינו חוזר משום הטובה, ולפי זה שפיר משני הש"ס דלא סיימוהו, סבר דהוא לרעה לחוד, ויחז[ו]ר בו הקב"ה, וק"ל.

316

שי״זנמצא יש לומר דלכך האריך הקדוש ב"ה למשה יהוש(ו)ע תלמידך, שלא יחזור בגזירתו. ובזה יובן המדרש, דודאי אמת לפירש תוספ[ו]ת הנ"ל, והיינו לרעה לחוד, מה שאין כן כאן שהיה טובה ליהוש(ו)ע שפיר הזכיר השם לטובת יהוש(י)ע.

317

שי״חוהמשך הפסוקים כך הוא, וידבר אלדים - דיבר את"ו משפט, ור"ל לו לבדו הי' משפט, מה שאין כן לאחר הי' טובה בזה, והיינו דאמר אני ד' - נאמן לשלם שכר להולכים לפני, ובזה רימז ליהוש(י)ע שהרבה לשמש, ושכרו לא יקופח בלי שום חזרה, ובזה הוי שפיר משפט למשה כיון שאין תועלת לבטל הגזירה שיש כאן טובה ליהוש(י)ע, מה שאין כן לפורעניות שיש חזרה לפני, ואין שייך להזכיר שם הוי' שהוא אמת, כי אם כשהקב"ה מאמת את דברו, ודוק.

318

שי״טבפסוק וארא, ויאמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים וגו' (ו, יב-יג). והוא תמוה, דכבר אמר משה לעיל (עי' ד, י) אני ערל שפתים, והשיבו השם יתברך מי שם פה לאדם (ד, יא) ומה חזר כאן לשאלתו הראשונה. ב' לא שמעו אלי, לא שמעו לי הל"ל, מה שאין כן אלי הוא יותר פנימי, כמו שכתב הר"ן לי ולו וכו'. ג' שלא השיבו השם יתברך על זה כלום, וכי תימא כפירוש רש"י מה שצירף אליו אהרן שיהי' לו פה הוא תשובה על שאלתו וכו', קשה הא גם לעיל (ד, טז) אמר הקב"ה הוא יהי' לך לפה וגו', ואפילו הכי הקשה משה לאמר הן בני ישראל לא וגו'.

319

ש״כונראה לי דקושיא חדא יתורץ באידך, על ידי קושיא ג', דכבר כתבתי לעיל דעל ידי שהי' ערל שפתים והי' הציו[ו]י שיהי' אהרן לו לפה, ואח"כ כשראה שויאמן העם (ד, לא), הלכו שניהם ויאמרו לפרעה וגו' (ה, א), וחשדן פרעה לנביאי שקר שניבאו שניהן בסגנון אחד, ואלו הלך האחד בסגנון אחד ודאי שאין מקום לחושדו לנביא שקר, וכאשר מצינו ביהושפט הנ"ל, לזה הסכים שילך הוא לבדו אל העם שכבר הצליח אצלם, שנאמר ויאמן העם, וז"ש (ו, ו) לכן אמר לבני ישראל וגו', משמע משה לבדו, ומשה עשה שליחתו לבדו מטעם האמור, וכשבא משה וידבר אל העם ולא שמעו א"ל משה (ו, ט), ר"ל דהוא סבר שעל שהלך לבדו בשליחתו זה בלא אהרן, לכך לא שמעו א"ל משה, ובאמת זה אינו, דהכתוב מעיד שמצד קוצר רוח לא שמעו אליו.

320

שכ״אואחר כך כשאמר לו הקב"ה בא דבר אל פרעה (ו, יא), ר"ל שילך גם אל פרעה לבדו בלא אהרן, מצא מקום לטעו"ן כראוי (ו, יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי, ור"ל השתא ישראל שהאמינו בשליחות הראשון שנאמר ויאמן העם, אפילו הכי בשליחות השני כשהלכתי בלא אהרן לא שמעו אלי, ומכל שכן פרעה שלא האמין אף בשליחות הראשון, שנאמר (ה, ט) ואל ישעו בדברי שקר, מכל שכן עתה בשליחות זה כשאלך לבדי בלא אהרן ואיך ישמעני פרעה.

321

שכ״בוכי תימא אדרבה היא הנותנת, לפי שהלכתם שניכם לפרעה ואמרתם בסגנון אחד הי' מקום לחשוד לנביאי שקר, שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, מה שאין כן כשילך אחד בסגנון אחד אין מקום לחושדו לנביא שקר. אם כן הדרא שאלתי הראשונה, למה בחרת בי ולא באהרן שילך לבדו, דהא אני ערל שפתים ואי אפשר לי לילך לבדי, מה שאין כן אהרן אפשר לו לילך לבדו.

322

שכ״גוכשראה טענתו נכונה, וידבר ד' א"ל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה וגו', ור"ל דעכשיו נאמרה הנבואה מפי השם יתברך לשניהן, ובודאי הי' לכל אחד בסגנון אחד, ולא ימצאו מקום חשד, מה שאין כן ראשונה שהי' הנבואה רק למשה, והיה מקום חשד וכנזכר.

323

שכ״דוכי תימא אכתי הי' לו לשלוח רק אהרן לבדו ואין צריך לכל זה, לזה ביאר ואמר אלה ראשי בית אבותם וגו', ובא להורות שהי' משה שלישי לאהרן ומרים, והוצרכה נתינת התורה ויציאת מצרים על ידו דוקא, וכמ"ש בשבת (פח.) בריך רחמנא דיהיב אורייתא תליתאי על יד תליתאי וכו', יעו"ש, וק"ל.

324