צפנת פענח, בשלח ב׳Tzofnat Paneach, Beshalach 2
א׳פן ב' ביאור ויהי בשלח פרעה את העם וגו', וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים וגו' ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו', ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו וגו', ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים (יג, יז - יד, כה).
1
ב׳והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל, וכעת נראה לי לפרט, א' תחילה אמר תואר העם ואח"כ תואר בני ישראל. ב' וחמושים עלו בני ישראל וגו' הל"ל בשעת יציאתן ממצרים בפרשת בא. ג' מה ענין ויקח משה לכאן, שם הל"ל, וכן הקשה האלשי"ך. ד' ויוגד למלך מצרים, דכתב בזוהר כל מקום שנאמר הגדה הוא רזא דחכמתא וכו', ומה חכמה הוא כאן, והל"ל ויאמר או וידבר. ה' כי ברח העם, הלא הוא עצמו שלחם, כמ"ש ויהי בשלח פרעה. ו' מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל וגו', הלא הוכרחו לשלחם, על ידי עשר מכות, וכן הקשה האלשיך. ז' תחלה אמר תואר מלך ואח"כ פרעה סתם. ח' ויהפך וגו' אל העם, הוא תמוה, או ל"ל כלל כמו שכתב האלשי"ך, או הל"ל על העם.
2
ג׳ונראה לי דכתבתי במקום אחר ביאור קושית התוספות דשבת (פח. ד"ה כפה) מכאן (מודעי) [מודעא] רבא לאורייתא, והקשו הא מעצמן אמרו נעשה ונשמע. ומשני שמא מתוך אשו הגדולה וכו', וכתבתי שם ביאור זה, יעו"ש.
3
ד׳וכעת נראה לי, דשמעתי ממורי זללה"ה טעם שניתן מ"ט שערי בינה למשה חוץ מן שער החמישים (ר"ה כא:). ותירץ, כי שער החמשים הוא חוזר ומתחיל נ' שערים למעלה מזה, וכן למעלה למעלה עד אין סוף, כי שנת החמשים דיובל עולה לכאן ולכאן, ודפח"ח. וז"ש בספר יצירה (פ"א מ"ז) נעוץ סופן בתחילתן וכו', והבן.
4
ה׳וכיוצא בזה כתבתי במקום אחר מה שנאמר בברכה (דברים כח, יג) והיית רק למעלה, ל"ל רק, וכתבתי כי גלגל חוזר בעולם (שבת קנא:), וכשהוא למעלה אז הוצרך לירד למטה כסדר הגלגל שהוא כך, וז"ש והיית רק למעלה ולא למעלה ממש, ואז אינו צריך לירד וכו', וק"ל.
5
ו׳והכי נמי כשיצאו ממצרים היו בתכלית הגדלות ובמעלה עליונה, שהוצרך הקב"ה לעשות כך כדי שיצאו מנ' שערי טומאה אל נ' שערי קדושה, שבזה הכח יצאו ממצרים, וכמבואר בכתבי האר"י זללה"ה שזהו תואר פסח שפסח ודילג וכו', יעו"ש. ואם כן כשהם בתכלית מעלה העליונה בשער נ' דקדושה, על כרחך מוכרחין לירד, שלכך שער נ' חוזר ומתחיל מלמטה למעלה כנ"ל, לכך כפה עליהם ההר. והענין כתב בזוהר פרשת נשא דף קך"ו (קכה.) ברעיא מהימנא: ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז) אם תקבלון תורתי מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, הכי יימא בפורקנא בתרייתא אם תקבלון עליכם ת"ח כאדם דרכיב על סוסיא ועבדא דמשמש לי' מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם בגלותא וכו', יעו"ש. ומה שהי' הוא שיהי' (קהלת א, ט) - כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וגו' (מיכה ז, טו), ועל כן ביציאתן מגלות מצרים הי' גם כן בחינה זו שכפה ההר, אם תקבלון תורתי, הת"ח, מוטב וכו'.
6
ז׳אמנם להבין התועלת היוצא מזה שכפה ההר, לא לתועלת התלמידי חכמים לבד כי אם לתועלת אנשי החומר, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, כי מצד האחדות בבז זולתו את עצמו הוא בוזה וכו', יעו"ש. וכתבתי במקום אחר דקאי על אנשי החומר עם אנשי הצורה, שיתחברו זה עם זה וכו'.
7
ח׳וכעת נראה לי, דשמעתי מפי מוהר"ן זללה"ה גם שהחיות רצוא ושוב שיש קטנות וגדלות בעולם שנה ונפש, מכל מקום מצד האחדות במקום שיש קטנות שם יש גדלות, כי בחינת אנשי החומר הם בבחינת הקטנות ושלומי אמוני ישראל הם בבחינת הגדלות, ובהתחברם יחד הם גם כן בסוד גדלות, וזהו כלל גדול שלא ימוט לעולם, והבן ודפח"ח. וכן כתבתי ביאור פסוק (דברים כט, כ) והבדילו ה' לרעה וכו'. ובמקום אחר כתבתי אם אלופינו מסובלים (תהלים קמד, יד) שהגדולים נסבלים על הקטנים, שהקטנים נשמעים לגדולים, אז אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו וכו', והטעם מבואר כאן, כי הפרצה מצוי בימי הקטנות, מה שאין כן בימי הגדלות כנודע, ומעתה בהתחבר קטנים סוד קטנות, עם הגדולים סוד גדלות, אז אין פרץ וכו', והבן.
8
ט׳ובזה יובן שכפה עליהם ההר ואמר אם תקבלון תורתי, התלמידי חכמים, שיהיו הקטנים נשמעין לגדולים אז אין פרץ וגו', ואם לאו שם תהא קבורתכם, בפרודין מהת"ח גורם לעצמו גלות וצרות, לכך מה דטבא להו עבדי להו, שכפה ההר, והבן.
9
י׳ובזה יובן קושית התוספות, ותירצו שמא מתוך האש הגדולה - שהיו כולם בתכלית במעלה העליונה שער נ', ע"כ הוכרחו לחזור לבחינת קטנות, כי שער הנ' הוא התחלת קטנות כנ"ל, לכך כפה עליהם ההר שיקבלו תורתי, התלמידי חכמים הגדולים, שיהיו אלופינו מסובלים, ואז אין פרץ, והבן.
10
י״אובזה יובן אל תהי בז לכל אדם, גם הקטן בחינת קטנות, כי אל תהי מפליג לכל דבר, שהכל אחדות אחד, ובמקום קטנות שם יש גדלות, והבן.
11
י״בובזה יובן ויהי בשלח וגו' וחמושים עלו בני ישראל, שהיו בתכלית העלי' עד שער נ', ושם חוזר לירד לקטנות כנ"ל, לכך ויקח משה את עצמות יוסף עמו, שהוא בחינת גדלות של צדיק א' שנקרא עצמות, בסוד עצמות וכלים שכתוב בפרי עץ חיים וכו'. ומעתה לא ימוט לעולם מבחינת גדלות, וכן ראוי לעשות לדורות על פי זו, והבן.
12
י״גוכדי לבאר שאר הספיקות, נ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור מצות אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ, ב), משיעבוד גלות הנשמה אצל הגוף וכו'. ובזה ביארתי (ישעיה נב, ג) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, כי אם בזהב וכו', כי מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), אשר שם יצר הרע שנקרא צפוני (סוכה נב.), והגאולה - מה שהי' הנשמה בגלות הגוף ויצר הרע, עכשיו יהי' היצר הרע והגוף משועבד לנשמה וכו', יעו"ש.
13
י״דאך להבין איך נעשה זה מהיפך להיפך, נראה לי דכתבתי במקום אחר מה שקבלתי ביאור כוונת כל הברכות, למתק שמאל דינא קשיא, בימין חסד, על ידי ממוצע קו אמצעי דינא רפיא וכו', מה שאין כן בלי ממוצע אי אפשר לעשות מהיפך אל היפך וכו', יעו"ש. והכא נמי כך, מצד שהאדם בעל בחירי ויש לו יצר הטוב מימין ויצר הרע משמאל, כי לא טוב היות האדם לבדו, וצריך שיהיה לו עזר וכנגדו (בראשית ב, יח) כמו שכתב בעקידה (שער ח), והתכלית שיכניע השמאל בימין כמו אברהם אבינו עליו השלום ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח) שהכניע יצר הרע שמאל בימין, וזהו (בראשית כד, א) וה' בירך את אברהם שהשליטו ביצרו והבן, ולהכניע שמאל דינא קשיא בימין החסד הוא על ידי ממוצע שהם אברי האדם וחושיו, שהם נמשכין יותר אחר היצר הרע וכח הדמיון ממה שנמשכו אחר הנשמה וכח השכלי, מצד ג' טעמים שכתב הר"ן כתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש.
14
ט״וובזה יובן ויהי בשלח פרעה את הע"ם, כי הנשמה, וכל איברי הגוף שנקרא העם, היו בגלות מצרים הוא הגוף בעל מיצר, והיצר הרע הנקרא פרע"ה העור"ף, ואח"כ בגאולה ויהי בשלח פרעה הנשמה, נטפל לה את העם, שאר איברי הגוף גם כן מהגלות. גם שלא נתכוין פרעה לשלח רק את ישראל, הוא הנשמה, מכל מקום ממילא נמשך משילוח הנשמה שגם העם נשתלחו עמה כאשר יבואר.
15
ט״זוזהו ויגד למלך מצרים כי ברח העם, שהגידו לו בחכמה, מה שהי' מלך מצרים, הוא היצר הרע, מושל על כל איברי הגוף, שהגוף נקרא עולם קטן, ומלך מצרים מושל מצד הגוף על כל העולם, ועכשיו שברח העם שוב לא נקרא מלך, כי אין מלך בלא עם, ונשאר רק תואר פרעה. נוסף לזה שעל ידי ממוצע זה ויהפך לבב פרעה ועבדיו א"ל הע"ם דייקא, ר"ל על ידי העם נהפך לב יצר הרע להיות נכנע בימין. וזה שתמה על עצמו מה זאת עשינו, מלבד שגרמנו לעשות יחוד מ"ה עם זא"ת על ידי שנכנע שמאל בימין, כי זא"ת בשמאל ומ"ה בימין כנודע סודו, אלא שנוסף עוד כי שלחנו את ישראל מעבדי"נו, שהם לא יעבדו לנו אבל שנהי' אנחנו עבדים להם, זה לא עלה בדעתינו כלל שיהי' מהיפך אל היפך, וכמו שכתב הט"ז בהלכות פורים (סי' תרצ"ה סק"א) שנעשה נס כפול וכו', יעו"ש, והכא נמי כך, והבן.
16
י״זועל פי זה נבאר פסוק ויחד יתרו וגו' ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם וגו' (שמות יח, ט-יא). והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל וכו', יעו"ש. וכעת נ"ל, א' כפל אשר הציל אתכם וגו' אשר הציל את העם וגו'. ב' הקשה האלשי"ך תחלה לנוכח אתכם וכו'. ג' גם כן הקשה, תחלה מיד מצרים וסיים מתחת יד מצרים וכו'.
17
י״חוקושיא א' אפשר לתרץ על פי הנ"ל, ששיבח יתרו להשם יתברך על טובה כפולה שעשה לישראל, א' שהציל הנשמה שהי' משועבד להגוף וכנ"ל, וז"ש אשר הציל אתכם מיד ורשות מצרים ופרעה כנ"ל שהוא גאולת הנשמה מיד שיעבוד הגוף. ב' שהציל את העם, איברי הגוף שהם תמיד תחת יד מצרים שנמשכו אחר כח הדמיון מחמת ג' טעמים וכנ"ל, ועתה הציל א"ת הע"ם, היצר הרע והרמ"ח איברי הגוף, מתחת יד ורשות הסטרא אחרא, להיות נכנע בקדושה, שהוא הכנעת שמאל בימין, שזהו יחוד גדול, וזש"ה ויחד יתרו שעשה יחוד וכו', וזהו גם כן שעתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, כי בדבר אשר זדו עליהם, שהוא היצר הרע שנקרא זדון, נעשה סניגור וזכות, והבן.
18
י״טאמנם לבאר שאר ספיקות הנ"ל, נבאר ש"ס דחלק דף ק"א (ע"א) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך (שמות טו, כו), אם לא שם מחלה רפואה למה, ומשני וכו', יעו"ש. ואני כתבתי במקום אחר, אח"כ מצאתי בעקידה, פרשת בשלח שער מ"א, דף ק"י ע"ג, וזה לשונו: ויורהו ה' עץ (שמות טו, כה) ירמוז על עץ החיים אשר בתוך הגן, כי בהשקפת התכלית כל הפעולות הנעשות בשבילו נחשב מתוק מה שהי' תחלה נחשב מר וכו', ומשל לרופא ששאלו החולה אם אחי' מחולי זה והשיבו חי' תחי', אך בשלשה תנאים, א' שתשמע אל דברי הרופא. ב' שתכריע רצונך אל דעתו, לא שתשתדל שתכריע דעתו לרצונך כמו שיקרה לחולים העקשים. ג' שתשים בפועל כל מה שיצוך בענין הרפואות וכו' אז ואני רופאך. וזה הענין מבואר בחולי הנפשיי, שאמר לו הרופא ודאי יש תקוה לאחריתך, אך אם שמוע תשמע לקולו. והישר בעיניו תעשה, ולא הישר בעיניך וכו'. ואז כל המחלה אשר שמתי במצרים - לבלתי שומעים בקולי, כשאמרתי שלח עמי ויעבדוני וגו' (שמות ח, טז), ואני אקשה לב פרעה ולא ישמע וגו' (עי' שמות ז, ג), לא אשים עליך כי אני ה' רופאך כשתשמור הסדר וכו', יעו"ש.
19
כ׳וכעת נראה לי, דכתבתי במקום אחר כל זמן שיש תוכחה בעולם, דהיינו שיש מקבל ומשפיע, ברכה בעולם ורעה מסתלקת מן העולם (תמיד כח.) וכו', דשמעתי ענין רומ"ח וכו', יעו"ש.
20
כ״אוהנה כתב בזוהר (ח"א קצה., ח"ב נב:) דפרעה לא ידע רק שם אלקים ששמע מיוסף, ומשה בא אליו בשם הוי"ה, וזהו ויחזק ה' את לב פרעה וכו' (שמות ט, יב), יעו"ש, כי בגלות לא הי' יחוד קבה"ו, שלא רצה לקבל ולשמוע מוסר ה', עד שנגאלו נעשה יחוד שמא שלים הוי"ה אלקים, שהי' מקבל בעל כרחו מן המשפיע. וז"ש עתה ידעתי כי גדול יהו"ד מכל [ה]אלקי"ם, על ידי יסורין מן אלקים הי' מקבל מן משפיע, ונעשה למעלה יחוד זה, והבן.
21
כ״בובזה יובן כל המחלה אשר שמתי במצרים, מצד שהי' השכינה בלי יחוד, שאין מקבל מן משפיע, לא אשים עליך כי אני ידוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' על ידי מקבל ומשפיע, זה רפואתך בגשמי וברוחני, והבן.
22
כ״גהעולה מזה, על ידי שתשמע לקול ה' אלקיך, לשמוע ולקבל מוסר מן משפיע, שהיא גאולת הנשמה ברוחני, ונעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', וגורם גאולה גם בגשמי, שזהו טעם כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם, וכנ"ל.
23
כ״דובזה יובן וישמע יתרו וכו', על ידי ששמע וקיבל מוסר לנפשו ממה שנעשה לפרעה וכו', ובזה ויחד יתרו, נעשה יחוד למעלה כשיש למטה מקבל מוסר. וז"ש עתה ידעתי כי גדול ידו"ד מכל [ה]אלקים וכו', וכנזכר.
24
כ״הוז"ש ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, שניצלו מקשה עורף פרעה ומצרים שסירבו שלא לשמוע בקול ה', והם יצאו ונצולו מבחינה זו, רק לקחו מוסר לעצמם ממה שנעשה לפרעה, כמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש. וכאשר (תהלים סט, יט) קרבה אל נפשי גאלה אז על ידי זה הי' גאולה בגשמי גם כן, וז"ש אשר הציל את העם בגשמי גם כן מתחת סבלות מצרים, וכתרגומו, והבן.
25
כ״ועוד יש לומר, דכתבתי במקום אחר ביאור (שמות טו, כו) כל המחלה, של חולי ריבוי דמים, ששמתי במצרים, ורפואתו יראה ופחד, לא אשים עליך, כי על ידי המכות של מצרים יראו ופחדו ישראל, ואז זהו רפואתן, וז"ש אני ה' רופאיך וכו', יעו"ש.
26
כ״זאמנם דיראה זו היא בחינת המוני עם, מה שאין כן שלומי אמוני ישראל יש להם יראת ה' הפנימי, שכל יראת הנ"ל הם לבושי יראת ה', כמו שכתבתי במקום אחר ששמעתי הוי ערום ביראה וכו' (ברכות יז.), ודפח"ח. וכן כתבתי שם, רק אין יראת ה' במקום הזה (בראשית כ, יא), רק לבושי היראה וכו', יעו"ש. אם כן אחר שיש להם יראה פנימיות אין צריכין ליראה הנ"ל שהוא לבוש, וכמו שכתבתי במקום אחר. וז"ש כל המחלה אשר שמתי במצרים להמוני עם בעלי מצר וגבול, שעוסקין בעסק העולם הזה, ורפואתן על ידי לבושי היראה, לא אשים עליך אנשי הצורה שלומי ישראל, כי אני ה' רופאך, שיש להם יראת ה' ולא לבושי היראה, וז"ש אנ"י שנק' יראה כנודע, ואיזה יראה אנ"י ה', יראת ה', רופאך, והבן.
27
כ״חובזה יובן ברוך ה' אשר הציל אתכם, שדיבר לנוכח משה ואהרן ושאר שלומי ישראל שיש להם יראה פנימיות, ומכח זה הציל אתכם מלבושי היראה, שהוא יראת מכות ויסורין של מצרים ופרעה, שנקרא יד, כמו שאמר הכתוב (שמות ט, ג) הנה יד ה' הויה במקנך וגו', וכן פסוק ויד ה' היתה בם וגו', וז"ש אשר הציל אתכם מי"ד מצרים ומי"ד פרעה. מה שאין כן בחינת הע"ם שאין להם יראה פנימיות, ודבר להם שלא לנוכח, ואמר אשר הציל את העם על ידי לבושי היראה מתחת יד מצרים, כי על ידי היראה ממכות ויסורין של פרעה נגאלו, כמו שכתבתי במקום אחר כי במכות דצ"ך עד"ש באח"ב נרמז גאולתן של ישראל מטעם הנ"ל, והבן.
28
כ״טועל פי זה נבאר פסוקי פ' מצורע (ויקרא יד, ב-ג) זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו'. וכתבתי ביאור זה לעיל, ושאר הספיקות וביאורן כתבתי במקום אחר.
29
ל׳וכעת נראה לי, דזכרתי מה שכתב העקידה הנ"ל, ג' תנאים התנה הרופא, והעיקר שיכריע דעתו ורצונו לרצון הרופא ולא בהיפך וכו'. ובזה יובן וזאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו, בין החולי בגשמי בגוף, ובין ברוחני בנשמה, עיקר טהרתו תלוי והובא אל הכהן ולא שיובא הכהן למצורע, דהיינו שיכריע רצון החולי לדעת הרופא, לא שישתדל להכריע דעת הרופא לרצון החולה כמו חולים העקשים.
30
ל״אוזה שמפרש יותר, שאם יעשה בהיפך שישתדל החולה, ויצא הכהן מחוץ למחנה וגו' - שיצא הכהן, הוא הרופא, מגדרו אל רצון החולה, הוא המצורע, שמחוץ למחנה, ואז וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ר"ל שיראה הכהן ונדמה לו שנרפא נגע הצרעת, ובאמת עדיין הוא צרוע, וז"ש מן הצרו"ע שהוא כפל, והבן, לכך עצה יעוצה והובא אל הכהן, אז יהי' טהרתו באמת, וק"ל.
31
ל״בעוד יש לומר, דשמעתי מן מוהר"ן, לצאת מגלות היצר הרע הוא על ידי שידע בכל עצת יצר הרע הרעים יצא ממנו לו טובה, כמו שדרשו בש"ס (דב"מ) [דב"ב] (טז.) שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו בא ונשקי' אכרעי', וכן בכל ענין נגדיות שיש לאדם נגד רצונו על ידי היצר הרע, יצא ממנו טובה. כגון שפיכות דמים, שביישו ושפך דמיו ברבים, זהו לטובתו בגשמי וברוחני, כי בגשמי הוא רפואה על ריבוי דמים וכנזכר לעיל, וברוחני יש פשיטא תועלת. וכן בגלוי עריות, מן המורגש ישכיל במושכל, ומחשק הגשמי יבוא לחשק הרוחני, כמו שכתבתי במקום אחר. וכן באינך יש יתרון לאור שנמשך מן החושך, כמו ששמעתי ממורי זלל"ה וכתבתי מזה במקום אחר ודפח"ח.
32
ל״גובזה יובן ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, שניצול מגלות הנשמה מיד היצר הרע שנקרא פרעה ומצרים כנ"ל, והיינו על ידי שהציל העם ולקח לעצמו טובה מה שהי' תחת יד מצרים כנ"ל, יתרון אור מן החושך וכאמור, והבן.
33
ל״ד[ו]נבאר ש"ס דסנהדרין בחלק דף ק"א (ע"א) אמר לו אבא לרבה בר מרי, כתיב (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, וכי מאחר שלא שם מחלה רפואה למה, אמר לו הכי אמר רבי יוחנן מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, אם תשמע לא אשים, ואם לאו אשים, ואף על פי כן כי אני ה' רופאך. והקשה מוהרש"א, מאחר שהם ב' דברים מאי כי אני ה' רופאך נתינת טעם למעלה וכו', יעו"ש. ועוד יש להבין תואר ב' מדות אני ה' רופאך דוקא.
34
ל״הולדברינו יבואר קושיא חדא באידך, על פי קושיא ד' מאי כפל שמוע תשמע. ונראה לי דזכרתי לעיל שיש ג' בחינות, א' המרבה, דהיינו איש פנוי. ב' אחד הממעיט כשאינו פנוי. ג' בתורת ה' חפצו על כל פנים, שאין דוחה האחדות על כל פנים. מה שאין כן מי שאינו בג' בחינות הנ"ל, שדוחה חלק האחדות לגמרי, זה נקרא מעוות שאינו יכול לתקן, שדרשו בש"ס דחגיגה (ט:) זה תלמיד חכם שפירש מן התורה לגמרי, ר"ל גם במחשבה, שאין חפצו בתורת ה' לגמרי. אמנם גם שאין לו תקנה מצד עצמו, מכל מקום מצד זולתו, אם יש יתרון לאור של החכם מן החשך של זה נעשה זה כסא לזה, אז נעשה יחוד חושך וערב עם הבוקר, ונעשה יום אחד, והוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', שהשכינה נקרא אני כנודע והקב"ה נקרא הוי"ה, והם ערב ובקר שנתייחדו ונעשו יום אחד (בראשית א, ה), על ידי יתרון האור הנ"ל.
35
ל״וובזה יובן, אם שמוע בחינה א', תשמע לעתיד בחינה ג' בתורת ה' חפצו, והישר בעיניו תעשה, בחינה ב'. או שמוע בחינה ב', תשמע בחינה ג', והישר וגו' בחינה א', אז בג' בחינות, אז לא אשים, ואם לאו, שאין בו אחד מג' בחינות הנ"ל, אז אשים. ואף על פי כן אם יש יתרון לאור מן החושך של זה שנעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', ואז אני ה' רופאך, ושפיר יש נתינת טעם, כי יחוד ב' מדות הוא רפואתו, והבן.
36
ל״זעוד יש לומר דשמעתי ממורי זללה"ה ענין מחשבות זרות איך להעלות הפנימי ולתקנם, וחיצונית יתפרדו, ואם אינו יודע דרך פרט, על כל פנים ידע דרך כלל, שבכל דבר ודבר יש בו יחוד ב' שמות הוי"ה אדנ"י וכו', ודפח"ח. וכעין זה שמעתי ממנו סוד רומח וכו', וביאור פלוגתא בית שמאי ובית הלל כלה נאה וחסודה או כלה כמות שהיא וכו' (כתובות טז:), כמו שכתבתי לעיל, יעו"ש.
37
ל״חובזה יובן, אם שמוע תשמע להבין איך לתקן ולהעלות פנימיות של מחשבות זרות, שהוא מחלה של מצירים ומקטריגים, אז לא אשים. ואם לאו שאין יודע לתקן כך אז אשים, ואף על פי כן אם יודע שיש שם ב' שמות אני ד' דרך כלל, אז רופאך, והבן, והשם יתברך יכפר.
38
ל״ט•
39
מ׳במדרש פ' בשלח (שמ"ר כ, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו (יג, יט), עליו הכתוב אומר (משלי י, ח) חכם לב יקח מצות, שכל ישראל היו עוסקין בביזה ומשה הי' עוסק בעצמות יוסף, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וכו'. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהן במדבר מ' שנה, אמר לו הקב"ה אתה אמרת לאחיך (בראשית נ, כא) אנכי אכלכל אתכם, חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרים עמהם במדבר מ' שנה שנאמר (במדבר ט, ו) ויהיו אנשים אשר הם טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר (תהלים עח, ס) אהל שכן באדם, וכתיב (שם, סז) וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושין פסח קטן וכו'. והוא תמוה, עיין לקמן הספיקות וביאורם.
40
מ״אותחלה נתרץ מכילתא והי' ארונו של יוסף מהלך עם ארון חי עולמים, והיו אומות העולם אומרין מה טיבן של ב' ארונות הללו, והן אומרים זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים. והיו אומות העולם אומרין מה טיבו של מת מהלך עם ארון חי העולמים, והן אומרין המונח בארון קיים זה מה שמונח בזה, בזה כתיב (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלקים אחרים, וביוסף כתיב (בראשית מב, יח) את האלקים אני ירא וכו', יעו"ש. ויש להבין איך מכוון זה כנגד זה.
41
מ״בותחלה נבאר המשך הפסוקים עצמו (יג, יז-יט) ויהי בשלח וגו', ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. ויש להבין, דהל"ל ויקח משה את עצמות יוסף וגו' למעלה בנסיעה ממצרים, וכל ישראל עסקו בכסף וזהב וישאילו ממצרים וגו' (יב, לה), שם הל"ל ומשה לקח את עצמות יוסף, ואתי שפיר דרשת חז"ל חכם לב יקח מצות, זה משה. ב' עמו מיותר. ג' כפל פקד יפקוד. ד' ל"ל כלל פקוד יפקוד, דהל"ל כי השביע והעליתם את עצמותי וגו'. ה' להבין תואר שם אלקים האמור כאן ולא שם הרחמים השייך אצל פקידה לטובה. וד' קושיות הנ"ל הקשה האלשי"ך יעו"ש.
42
מ״גותחלה נבאר משנה פרק קמא דאבות (מ"ג) אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא הי' אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם. וכבר הקשו רבים וכן שלמים למה כפל הדברים אל תהיו וכו'. ב' מה ענין מורא שמים לכאן. ג' להבין תואר מורא שמים מהו. והחסיד מוהר"י יעבץ פירש שיהי' היראה מצד רוממותו וגדלות השם יתברך לא מצד העונש, כי הנמנע לחטוא מצד העונש אינו ירא האל רק את עצמו ירא וכו', יעו"ש.
43
מ״דאך כדי לבאר ב' קושיות הנ"ל, נראה לי דאיתא בפרק ה' דברכות (לג:) אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו', אטו יראה מלתא זוטרתי היא והא אמר רבי חנינא משום רשב"י אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו, אין לגבי משה מלתא זוטרתי, משל לאדם שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו.
44
מ״הוהקושיא מפורסמת הא משה אמר זה לישראל, והדרא קושיא וכי זוטרתי היא לישראל. ועוד הקשה המו[ה]רש"א דהוה ליה להקשות כך אפסוק דכתיב כי אם ליראה, משמע דשואל ממך דבר קטן, דהיינו היראה, הא כתיב יראת ה' היא אוצרו. ותירץ דיש ב' מיני יראה וכו', יעו"ש.
45
מ״ווכעין זה שמעתי ממורי זללה"ה לבאר ענין קושית הפילסוף, מאחר שהקב"ה נקרא נורא למה צריך לצוות בתורה על היראה, הא יבוא ממילא, כנודע ממורא מלך בשר ודם שהוא ממילא בלא צווי. וביאר, כי ענין היראה הוא ירא מן העדר כבוד ועושר וחיים וכיוצא, מה שאין כן אחר ההעדר אין יראה, שאם הוא נעדר מהחיים ומת שוב אין לו יראה מהעדר חיים, וכיוצא בעושר ואינך. והנה יראה זו הוא יראה חיצונית שהוא בכל הנבראים, כי העכבר ירא מחתול, וחתול ירא מכלב, וכלב מזאב. וכיוצא בזה יש באדם אחד ירא מחבירו, ולמעלה מזה יש יראה פנימיות יראת הבורא יתברך. אמנם גם יראה (חיצונות) [חיצונית] הבאה על האדם, היא כדי לעורר אותו אל היראה הפנימית, והוא חסד ה' יד ימינו פשוטה ושואל ומבקש מהאדם שיתעורר מזה אל יראת ה', וז"ש מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו', שהוא יראה פנימיות, וההעדר ביראה פנימיות הוא כאשר מדבק את עצמו אל חי החיים ושם הוא העדר המציאות. וכאשר אין לו יראה זו אז ידע שכבר הוא נעדר מהחיים, שכבר מת, וכמ"ש (ברכות יח:) רשעים בחייהם קרוים מתים, ולכך אין לו יראה.
46
מ״זובזה סרה קושית הפילסוף, שבאמת א"צ צווי על היראה, כי היא ממילא, ומה שנאמר מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה', היינו, מאחר שיש מידת היראה בכל הנבראים אם כן ראוי שיהי' לאדם מעלה יתירה זו שנתעורר מן יראה חיצונית אל יראה פנימיות אחר שידעו שידו יתברך פשוטה לעוררו בזה. וז"ש מה ה' שואל מעמ"ך דייקא, וכנ"ל, והבן.
47
מ״חוהנה אם ידע האדם זה החסד ואהבת בורא יתברך עליו בחמלתו, ששלח לו יראה חיצונית כדי לעוררו אל יראה פנימיות, אז נעשה מיראה אהבה, שמקבל היראה חיצונית באהבה, ואז נפטר מיראה חיצונית. אך אם כוונתו בזה כדי לפטור מיראה חיצונית לא מהני כלום. וזה שהזהירה תורה (דברים ו, ה) ואהבת את ה' בכל לבבך, שיהי' בלב שלם כאשר בא היראה חיצונית בנפשך ובמאודך, שיהי' בכוונה הראוי וכנ"ל, והבן, ודפח"ח.
48
מ״ט(ונראה שזהו מעלת יוסף שאמר (בראשית נ, כ) אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה וגו'. ור"ל שאתם חשבתם עלי רעה, שיבא עלי יראה רעה חיצוני, לעבד נמכר יוסף (תהלים קה, יז), ובאמת אלקים חשבה לטובה, שהי' זה אהבתו יתברך וטובתו לעורר אותי על ידי יראה זו חיצונית אל יראה פנימיות, ואז באמת נפטר מן יראה רעה חיצונית ונעשה הטובה באמת, להחיות עם רב, ואנכי אכלכל אתכם, והבן).
49
נ׳ובזה תבין כוונת מוהרש"א בקושיא הנ"ל, ותירוצו גם כן על דרך הנ"ל, וגם שאינו כותב בפירושו כך, דעל פסוק אין להקשות דמשמע שהוא דבר קטן שנאמר כי אם ליראה את ה' וגומר. דיתור א"ת מתרץ זה, דקאי על היראה חיצונית שהוא קטן וטפל אל יראה פנימ[י]ות הנקרא יראת ה', וזהו יתור א"ת לרבות, ומכל מקום מאחר שהוא כסא אל יראה פנימיות וכנ"ל, שיכול האדם להתעורר מיראה חיצונית אל יראה פנימיות, לכך ליראה את ה' וגו', והבן. ואם כן לק"מ על פסוק גופיה.
50
נ״אמה שאין כן לרבי חנינא דאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמי"ם, שהוא יראה פנימיות, שידו"ד נקרא שמים שהוא נורא המתיחד עם המלכות הנקרא יראה, וזהו יראת שמי"ם. ומביא ראיה על יראה פנימית מדכתיב מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה', וע"כ מפרש דהפסוק קאי גם כן על יראה פנימית, כי א"ת הוא מלכו"ת הנקרא יראה כנודע, ידו"ד הוא שמי"ם הנקרא נורא, המתייחד עם יראה ונקרא יראת שמים, ואפילו הכי נקרא דבר קטן. ולכך מקשי שפיר, והא כתיב יראת ה' היא אוצרו משמע שהוא דבר גדול.
51
נ״בומשני, אין לגבי משה זוטרתי וכו'. ונשאר קושיא הנ"ל, הא אמר זה לישראל וכו'. וממורי זללה"ה שמעתי ביאור קושיא זה, דשמעון העמ(ו)סוני הי' דורש כל אתין שבתורה, עד שהגיע לאת ה' אלקיך תירא (דברים ו, יג) פירש, עד שבא רבי עקיבא ולימד את לרבות תלמידי חכמים (קדושין נז., ב"ק מא:). והקושיא מפורסמת, מ"ט לא דרש שמעון כך. ועיין פירוש רש"י ומוהרש"א בפרק ב' דקדושין ובפרק ד' דבבא קמא, יעו"ש דפירשו דאי אפשר להשוות שום דבר למוראו יתברך, לכך פירש מדרשה זו, מה שאין כן רבי עקיבא כשהי' עם הארץ והי' שונא לתלמידי חכמים והי' מרוחק ממורא השם יתברך, ועכשיו שנעשה תלמיד חכם דחיל מרבנן מקורב למורא השם יתברך גם כן, לכך דרש את לרבות תלמידי חכמים, כי מורא תלמידי חכמים מביאו למורא השם יתברך.
52
נ״גוהנה ישראל שבמדבר הי' להם יראה מת"ח שנאמר (שמות לד, ל) ויראו מגשת אליו, אם כן בנקל הוא להם שי(ו)זכו הם גם כן ליראת ה'. ובזה יובן אין לגבי משה זוטרתי, ר"ל מאחר שהי' יראה להם לגבי משה, וזכו ליראת הת"ח, אם כן זוטרתי היא שיזכו גם כן ליראת ה', והבן, ודפח"ח.
53
נ״דואני ביארתי במ"א, כי משה פתח צינור היראה, ואהרן איש החסד פתח צינור אהבה, וז"ש (אבות פ"א מי"ב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום, גם שחבירך אינו מבקש שלומך, מ"מ רודף שלום, גם שהוא בורח רדוף ופתח צינור אהבה אתה תחלה לאהוב הבריות כדי לקרבן לתורה, ואז כמים פנים אל הפנים גם כן יאהבוך. ורבי חנינא בן דוסא פתח צינור השפע ומזון בעולם, כמו ששמעתי ממורי זללה"ה כל העולם ניזון בשבי"ל וצנור של חנינא בני (תענית כד:), ודפח"ח. ואחר שנסתלק משה נסתם צינור היראה וקשה להשיגו. ובזה יובן, אין לגבי משה, הדור שהיו לגבי משה, זוטרתי, שהוא פתח צנור היראה להם לבני דורו, מה שאין כן אח"כ היא דבר גדול וקשה להשיגו ויראת ה' היא אוצרו, וק"ל.
54
נ״הובזה יובן המשנה הנ"ל, דנודע כי עבודת ה' מאהבה נקרא בן, ומיראה נקרא עבד, וכמשמעות הש"ס דיומא פ"ח (פו.), יעו"ש. וזהו שכיון אנטיגונוס בצחות לשונו אל תהיו כעבדים וכו', דיש ב' סוגי יראה שנקראו עבדים, ואמר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, כי תיבת פרס משמע שכר, ומשמע עונש כמו (דניאל ה, כח) פרס פריסת מלכותך וגו', וכך הוא עבודת העבד, בטוב עבודתו מקבל שכר וברוע עבודתו מקבל עונש, שהוא יראה חיצונית, ואמר אל תהיו כעבדים וכו', שלא ישארו בהוית העבד העובד מיראה (חיצונות) [חיצונית] שלא יעדר ממנו השכר ויקבל עונש, שנקרא על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים כו', שיתעורר מיראה חיצונית ליראה פנימית שלא על מנת לקבל פרס, ואז יפטור מיראה חיצונית ויהא רק מורא שמי"ם עליכם לבד, בלתי יראה חיצונית, והבן.
55
נ״וובזה יובן המשך הפ', ויבואר הפסוק שהתחלנו בו, ויהי בשלח פרעה את העם וגו', דנודע פרעה היא בינה, ששם נפרעו ונתגלו אורות עליונות, וכמ"ש בזוהר (ח"א רי.), ובינה נקרא יראה פנימיות כמו שכתב בשער היחודים בסוד הפסוק (משלי כא, כד) ירא את ידו"ד ר"ת גימטריא אהי"ה, בני ומלך וגו', יעו"ש. והכונה כאשר נכנסו ישראל ליראה פנימיות שנק' פרעה, אז נפטרו מגלות מצרים שהי' יראה חיצונית, וז"ש ויהי בשלח פרע"ה את העם ולא נחם אלדי', ר"ל שלא נחם ונהגם ביראה הנק' אלקים, רק ביראה עליונה בינה אהי"ה, כאמור.
56
נ״זוז"ש וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ר"ל כאשר עלו ונכנסו בשער נ' דבינה, שיראו יראה עליונה, אז נפטרו מגלות ארץ מצרים שהי' יראה רעה חיצונית.
57
נ״חוכל זה זכו על ידי משה שהי' אמצעי ומוכן, שהי' נשמתו מבינה כנודע, ופתח להם צינור היראה עליונה מבינה, וז"ש ויקח משה את עצמות יוסף, ר"ל מהותו ועצמותו של יוסף לקח עמו, שעל ידי יראה חיצונית נתעורר יוסף ליראה פנימיות וידע שהוא טובתו יתברך, וכאשר ביארנו לעיל אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה להחיות עם רב ואנכי אכלכל אתכם וכנ"ל.
58
נ״טוראי' לזה שכך היה עצמותו ומהותו ומדתו של יוסף, כי כך השביע לדור ההוא שישביעו לבניהם אחריהם בגלות האחרון, כי סיבת גלות מצרים הוא סיבת גלות האחרון, וז"ש (ג, יד) אהי"ה אשר אהי"ה, חסרון יראה פנימיות הנק' אהי"ה, וכן סיבת גאולת מצרים שגאולה אחרונה גם כן סיבה אחת להם, וכמ"ש (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וז"ש פקד לשון חסרון, כמ"ש (שמואל א כ, כה) ויפקד מקום דוד, היינו על ידי יסורין וחסרונות יפקוד אתכם אלדים במידת הדין ויסורין תואר אלקים, בין בגלות הזה של מצרים בין בגלות האחרון, והעליתם את עצמותי ומהותי ומדתי, להתנהג במדתי ולהתעורר מיראה חיצונית ליראה פנימית, להבין על פי דעת ושכל הקודש שהוא טובתו יתברך, ויד ימינו פשוטה באלו היסורין שיתעורר האדם ליראתו פנימיות ויפטר אז מיראה חיצונית.
59
ס׳וכך עלתה להם, שנאמר בפ' שמות (ב, כג) ויהי בימים רבים ההם, ר"ל שהי' להם ימים רבים של צער ויסורין על ידי יראה רעה וחיצוני', ואז נתעוררו ליראה פנימית וימת מלך מצרים, שמת המיצר ונפטרו מגלות מלך מצרים, ויאנחו תואר בני ישראל רק מן העבודה, שהיא עבודת ה', ויזעקו, שלא יוכלו לעבוד עבודת ה' ולדבק ביראתו ועבודתו יתברך, ואז ותעל שוועתם אל האלדים מן העבודה דייקא. וכל זה היה באמצעות משה, וז"ש מיד אח"ז (ג, א) ומשה הי' רועה וגו', והתשועה באה על ידו, וכפירוש רש"י שם, והבן, שלקח משה מדת יוסף ומזה באה תשועה לישראל על ידו, שעל ידי זה נפטרו מגלות על ידי שנתעוררו כו', ואתי שפיר.
60
ס״אובזה יובן מכילתא הנ"ל, קיים זה מה שכתוב בזה כו', כי יראה חיצונית נק' אלדים אחרים כמבואר בכתבים, וזה שהזהירה תורה לא יהי' לך אלדים אחרים שהוא יראה חיצונית, רק יראה פנימית, וזה קיים יוסף, שנאמר את האלדים אני ירא ולא יראה חיצונית שהוא ירא את עצמו, וכמו שכתב היעבץ הנ"ל. וע"י כי האלדים גימטריא צ"א מספר הוי"ה אדנ"י, שהוא יחוד יראה עם נורא, ת"ת ומלכות, והבן.
61
ס״בובזה יש לבאר פסוק (תהלים קיח, ה-ו) מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה ידו"ד לי לא אירא מה יעשה לי אדם וגו'. ור"ל כאשר באה יראה חיצונית והמיצר, גם שקראתי מן המיצר לא ענני, עד שהבנתי שזה ידו פשוטה ממנו יתברך להתעורר מזה ליראה פנימיות, והוא טובתו יתברך שהרחיב, אז ענני במרחב י"ה, ונפטרתי מיראה חיצונית אחר שידעתי שידו"ד לי, לכך לא אירא, כי מה יעשה אדם לי וגו', וק"ל.
62
ס״גובזה תבין פסוק תהלים סימן ד' (ב) בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי. ר"ל בצר, שהיא יראה חיצונית, הרחבת לי - להתעורר על ידי זה ליראה פנימיות שהיא הרחבה ודאי, וק"ל.
63
ס״דוכעין זה שמעתי ממורי זלה"ה כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא, על ידי הצר וחסרונו יודע חסרון השכינה להתפלל שימולא שם החסרון, ונעשה על ידו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', וזהו מעלת התפלה, וסרה קושית הקדמונים למה צריך תפלה הלא השם יתברך יודע מה שצריך האדם, כי הוא בוחן כליות ולב וכו'. ומורי ביאר על פי הנ"ל, כי תפלה הוא צורך גבוה, שידע האדם מחסרונו שהוא נמשך מחסרון של מעלה, ויתפלל שימולא החסרון שם למעלה בשכינה, כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא, וממילא ימולא החסרון שלו גם כן, רק שלא יכוין לתועלת עצמו רק לתועלת השכינה, ודפח"ח.
64
ס״הולי נראה תועלת התפלה הוא באופן זה, ונבאר גם כן פסוק הנ"ל ויקח משה את עצמות יוסף עמו באופן אחר, דנודע מ"ש בזוהר (ח"ב קמה.:) בסוד ג' אלפים משל (מלכים א ה, יב) שהוא ביסוד הנקרא יוסף. ומשה במילוי כזה מ"ם שי"ן ה"א גימטריא מות, כמ"ש בכתבים סדר הקטרת, יעו"ש. ועם א משל דיוסף נעשה ואמת מן מות, וזה אומרו ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי משה בגימטריא מות, ובהצטרף עצמותו ומהותו של יוסף עמו שהוא אות א נעשה מן מו"ת ואמ"ת, שהוא חותם זעיר אנפין שמקבל מן בינה אהי"ה פעמים אהי"ה גימטריא א"מת. והוא תועלת התפלה, כי בלילה יורדת בעולמות התחתונים אשר רגליה יורדות מו"ת, ועל ידי תיקון התפלה עולה מדרגה אחר מדרגה ונעשה יחוד אמת ואמונה, והבן.
65
ס״וובזה תבין טעם הנ"ל למה בהכנס אל יראה פנימיות נפטר מיראה חיצונית, כי יראה היא במלכות אשר רגליה יורדות מות (משלי ה, ה), וכאשר נכנס אל יראה פנימיות סוד הבינה א' אלף בינה אז נעשה מן מו"ת ואמ"ת שהיא חיים, ונפטר מן מות יראה חיצונית, כי מקשר מלכות ה' תתאה אל ה' עילאה ונעשה מן אנ"י אי"ן, ומבטל כל גזירות כמו ששמעתי ממורי זלה"ה, והבן, והשם יתברך יכפר.
66
ס״זובזה נבאר משנה (ח) פרק ג' דראש השנה, והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז, יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין, ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, ה) עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן כו', היו מתרפאין כו'. והוא תמוה.
67
ס״חונראה לי, דבארתי כי יראה היא במלכות ויראה פנימיות היא בבינה, כמו שכתוב ביחודים ירא את ידו"ד בני ומלך (משלי כא, כד), ראשי תיבות גימטריא אהי"ה כו', יעו"ש. ובמקום אחר מבואר כי החכמה נקרא יראה פנימיות כו', ובזה בארתי משנה (טז) פרק ג' דאבות, אם אין יראה אין חכמה כו', יעו"ש. ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי הם תרין רעין דלא מתפרשין, והבן.
68
ס״טובזה יובן, והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ר"ל כי משה גימטריא מו"ת, וכאשר ירים יד"ו, לצרף עמו אות יו"ד ציור כזה, נעשה מן מות ואמת, והיינו כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, ר"ל לכנוס על ידי יראה חיצונית דעמלק, ביראה פנימיות שהוא בחכמה הנק' אבינו שבשמים, כמ"ש בכתבים בפסוק (תהלים קכג, א) היושבי בשמים, וזה לשונו: אמא נקראת יושב בשמים זעיר אנפין, ויסוד אבא מלובש בה בסוד יו"ד, וזהו היושבי בשמים, עכ"ל. ואם כן כאשר נכנסו ביראה פנימיות נפטרו מיראה חיצונית, וגבר ישראל כו'.
69
ע׳וכדי להבין ולפרש זה על כוונה זו, ביאר יותר, כיוצא בדבר עשה לך שרף ושים אותו על נס, וכי נחש ממית או מחיה, כי אין ערוד ממית אלא החטא (ברכות לג:), ואם כן איך יתוקן החטא על ידי שיסתכלו לנס שלמעלה, אלא הכוונה כי כל הנשוך על ידי יראה חיצונית, אם יסתכל למעלה לכנוס על ידי זה ליראה פנימיות, שהיא לשעבד לבם לאב"יהם שבשמ"ים, מתרפאין ונפטרו מיראה חיצונית. והכל על ידי כח יד"ו של משה, שהוא אמצעי ומוכן להעלות לישראל אל בחינת משה, שהיא יראה פנימיות וכנ"ל, והבן.
70
ע״אובזה יבואר פסוק תהלים סימן נ"ה (ה-ז) לבי יחיל בקרבי ואימ[ו]ת מות נפלו עלי, שהיא יראה חיצונית שהם בחינת רבים. והתקנה לזה יראה ורעד יבוא בי, ר"ל שיתעורר בזה לבא ליראה פנימי' ונעשה מן ער"וד אותיות ורע"ד, שאין ערוד ממית כו'. וז"ש (שם) מי יתן לי אבר כיונה וגו', כי אבר הוא יסוד שבו ג' אלפי"ן משל וכנ"ל, ונעשה מן מו"ת ואמ"ת, והבן.
71
ע״בעוד י"ל ויקח משה את עצמות יוסף עמו, דביארתי במקום אחר ביאור טהרת המצורע (עי' ויקרא יד, ד) ולקח עץ ארז ואזוב, ודרשו חז"ל שאם גס רוחו כארז ישפיל עצמו כאזוב ויתרפא כו'. והקושיא, הא איירי כאן בטהרת המצורע שכבר נתרפא והשפיל את עצמו, ול"ל ארז. ועוד איך ב' הפכים בנושא אחד, אם אזוב למה ארז.
72
ע״גובארתי על פי משל ששמעתי ממורי זלה"ה, מלך אחד ביקש רפואה שיחי' לעולם, ונתנו לו רפואה להרחיק מגאוה כו', וכל מה שנהג ענוה ביותר נכנס בלבו גאוה יותר שהוא מלך גדול ועניו ביותר, עד שבא רבו אצלו ולמדו לנהוג מלכות מבחוץ ובקרבו ישפיל דעתו, על ידי שהראה לו בית הכסא שהוא מן האדם כו', ודפח"ח. וכן שמעתי פירוש הפסוק (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, הוא הגאוה מדת מגונה כו', לכך אמר לצורך הנהגת המלוכה צריך לבוש הגאוה כו'. וכעין זה כתב בספר יד יוסף, דף קס"ו (ע"ב-ע"ג), ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א), מבחוץ לבשה כך, ובקרבה היתה אבודה והדיוטות כו', יעו"ש. וז"ש ולקח עץ ארז, להנהגת מלוכה ונשיאות יקח לבוש הגאוה, ובקרבו ישפיל דעתו כאזוב, וק"ל.
73
ע״דונראה דזהו מה שנאמר במגילת אסתר (ח, טו) ומרדכי יצא בלבוש מלכות וכו'. ר"ל כאשר יצא להנהיג המדינה לבש הגאוה בלבוש מלכות להנהגת המלוכה, אבל בקרבו השפיל דעתו, וק"ל.
74
ע״הובזה נבאר פסוק (בראשית מב, ו) ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וגו'. דקשה, ל"ל כפל. ובסנהדרין בחלק (צב.) דרשו הלומד תורה לתלמידו זוכה לברכות יוסף, שנאמר (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר, שזהו יוסף שנאמר הוא המשביר וכו', וכתב מוהרש"א יעו"ש. ולדברינו יאמר, ויוסף הוא השליט על הארץ, ר"ל על הארץ הנגלה נהג מלכות ושליט, אבל בקרבו הוא המשביר, שהי' לו לב נשבר, והושווה לכל עם הארץ, שהם המוני עם הפחותי ערך שהשווה בערכם, וק"ל.
75
ע״וובזה יובן, ויהי בשלח פרעה וגו', ואין עם בלא מלך, ומשה הי' מלך בישראל, ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ר"ל שלקח עצמותו ומדתו של יוסף עמו, להיות לו לבוש מלכות מבחוץ להנהגת העם, ובקרבו הי' משה עניו מכל אדם (במדבר יב, ג) והשפיל דעתו, וק"ל. ולקמן ביארתי ענין זה בסגנון אחר יותר נכון.
76