צפנת פענח, בא א׳Tzofnat Paneach, Bo 1
א׳באור פסוק בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו וגו' (י, א). והספיקות, א' קושית הזוהר (ח"ב לד.) דהל"ל לך אל פרעה וכו', מאי בא. ב' מאי נתינת טעם זה כי אני הכבדתי וגו', לכך לך והתרה בו, אדרבה מאחר שאין בחירה התראה ועונש למה, וכאשר הקשה הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ו ה"ג) וכו', יעו"ש. ג' קושית האלשיך, הרי כבר גילה למשה (עי' ד, כא) ואני אחזק לבו וגו', ל"ל כאן כי אני הכבדתי וגו'.
1
ב׳ד' מהו לשון שתי אותותי וגו', דהל"ל למען הרבות אותותי וכו'. ובכתבי האר"י זלה"ה מבואר לצרף שתי אותיות מ"י עם אותיות אל"ה ויהי' שם אלדים להענישו לפרעה ועבדיו וכו', יעו"ש. ה' קושית האלשיך גם כן, כי באומרו אלה אינו צודק רק במה שמונח לפניו.
2
ג׳ו' דמסיים (י, ב) וידעתם כי אני ד', הלא כבר ידעו שם ידו"ד. ז' ל"ל פרשה זו, מה דהוי הוי, ועל כרחך הוא נצחיי ושייך בכל אדם ובכל זמן, ויש להבין איך הוא. ח' דכתב בזוהר ויחזק ידו"ד את לב פרעה, כי שם בן ד' גרם לחזק לבו, כי פרעה לא ידע רק שם אלדים ששמע מיוסף שאמר (בראשית מא, טז) אלדים יענה שלום פרעה, אבל משה בא אליו עם שם העצם שם הוי' שלא ידעו פרעה, כמ"ש (ה, ב) לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח וכו'. וקשה באמת מ"ט יוסף בא לפרעה עם שם אלדים, ומשה בא עם שם הוי' לפרעה שזה גרם להחזיק לבו, מ"ט לא בא משה גם כן עם שם אלדים כמו יוסף. קושיא ט' וקושיא י' עיין בסוף.
3
ד׳ולתרץ קושיא א' הנ"ל, נראה שכתב בעקידה (שער עג) פ' נשא, דף ר"ב, בשם ס' המדות וזה לשונו: כי שם נשאל איך יהי' החושב על יושר חוטא וכו'. והסכים הפילסוף כי במקום אשר שם השכל והדעת לא יעמוד החטא. וכבר יראה שהסכימו רז"ל לדעתו בסוטה פרק א' (ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וגו', והנה מבואר שאין לתורה עסק רק עם בעלי הדעת, כי השוטים וקטנים והאנוסים כולם פטורים מהם, כי הנה באמת אין חסרון גדול ואונס מחסרון הדעת, ולפי זה תיקשי, אם כן כל החוטאים נפטרו מן הדין כי בלא דעת עשו וכו', יעו"ש.
4
ה׳ונראה דמשום זה אמר ה' למשה, בחינת הדעת, בא אל פרעה, שהוא העורף והשכחה חסרון הדעת, שאין מקום התראה שייך למי שחסר דעה וכנ"ל, וצריך תחלה שיבוא בחינת הדעת ואז שייך התראה, ואם אז לא ישלח את ישראל ראוי להענישו.
5
ו׳וכי תימא הא כשבא הדעת אין מקום לחטא לבא, והי' ראוי שישלח ודאי את ישראל מארצו. באמת ז"א, כל זמן שהי' אצלו משה בחינת הדעת אז הסכים לשלוח, כמ"ש (י, ח) לכו עבדו את ד' וגו', אך אח"ז שנאמר (י, יא) ויגרש אותם מאת פני פרעה, שנסתלק הדעת, אז בא החטא.
6
ז׳אמנם לבאר קושיא ב', מאחר שאני הכבדתי נסתלק הבחירה, הדרא קושיא שאין שייך התראה ועונש וכנ"ל.
7
ח׳ונראה לי דיבואר קושיא זו על ידי קושיא ח', למה יוסף בא אל פרעה בשם אלדים ומשה בא בשם בן ד'. ונראה לי, דכתבתי ביאור התנחומא (ישן משפטים ב) פ' ואלה המשפטים, הדא הוא דכתיב (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, זה הקב"ה כשבא ליתן תורה לישראל פתח במשפט וכו'. והספיקות וכו'. וכתבתי, דכתב האלשיך תהלים סימן קמ"ז (כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, הם משפטים נמוסים וישרים, רק לעשו אמר לא תרצח וכו' כדי שלא יקבלו, מה שאין כן לישראל וכו', יעו"ש. ובזה יובן, מלך זה הקב"ה, במשפט, שפתח התורה במשפטים ישרים, כדי שיקבלו ישראל התורה ויעמיד ארץ, כי ארץ יראה ושקטה וכו' (תהלים עו, ט), וק"ל.
8
ט׳עוד כתבתי קצת מזה במקום אחר והוא דכתב במדרש שמואל במשנה (פ"ב מ"א) רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו', כי אם יאחז הבחור בשנים דרך החסידות יהי' זה סבה לבטל אח"כ לגמרי, לכך יעשה תחלה לתפארת ואח"כ לשמה וכו', יעו"ש.
9
י׳ולי נראה לפרש שיש ב' מדריגות והנהגות טובות, אחת דרך הטבע גימטריא אלדים. ואחת למעלה מהטבע. והנהגה על פי טבע נקרא יוסף, והנהגה למעלה מהטבע נקרא משה.
10
י״אוהענין דשמעתי בשם החסיד מוהר"ן קסויר אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב), שיראה מידי יום יום [להוסיף] במעלות השלימות וכו', ודפח"ח. אמנם לא שמעתי טעם יעקב שגורם להוליד יוסף. ונראה לי כי כתבתי במקום אחר לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ, כג), כי צריך להתחיל ממטה למעלה ולא יניח שום מדריגה מלהעלותה, דאל"כ שאם יפסיע ב' או ג' מדריגות, גורם ליפול ח"ו. וזהו צחות לשון הש"ס (פסחים נ:) לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה, לשון ציו[ו]י, כדי שאם יעסוק אח"כ לשמה, אז מתו"ך שלא לשמה בא לשמה, כאשר שמעתי בשם מורי שיעלה הפנימיות של שלא לשמה וכו', ודפח"ח. ובזה יובן אלה תולדות יעקב יוסף, שאם מתחיל ממטה מן העקב ועולה ממדריגה למדריגה מעט מעט, אז יוכל להוסיף בשלימות, מה שאין כן אם יאחז מיד בשלימות וחסידות יהי' סבה לבטלה אח"כ לגמרי, ולא די שלא יוסיף אלא מה שהי' בידו יאבד ממנו.
11
י״בכך הנהגת יוסף ממטה למעלה הי' על פי הטבע גימטריא אלדים, כשבא לפרעה שהוא העורף והשכחה בלי דעת. ואח"כ בא משה שהוא דעת שלם בהנהגה למעלה מהטבע, אחר שכבר התנהג בטבע. וזהו כוונת ב' משניות, א' שיבור תחלה. ב' שידבק בה (שם מ"ט) הנהגות רבי יוחנן בן זכאי, כמבואר במדרש שמואל הנ"ל.
12
י״גובזה יובן מלך במשפט יעמיד ארץ, כי הנהגה במשפט על פי הטבע גורם שיקיים ארץ ויעמוד, מה שאין כן איש תרומות, שרוצה להתחיל מיד במדות ומעלות תרומות, גורם שיהרסנה לגמרי. אך דקשה, הלא ריב"ז אמר לתלמידיו הנהגת הדביקות שהוא למעלה מהטבע. וזה בא התנחומא לתרץ, מדכתיב אלה המשפטים אשר תשים לפניה"ם דייקא, דהיינו התחלה, וזש"ה מלך במשפט יעמיד ארץ, זה הקב"ה כשבא ליתן תורה לישראל פת"ח במשפט, שאין קפידה רק על התחלה שיהי' במשפט ובטבע, אבל אח"כ רשות להוסיף ומצוה נמי איכא, עד שיבוא למדריגה למעלה מהטבע שהי' נק' משה, והבן.
13
י״דוהיוצא מזה, כי יש בחינת פרעה בכל אדם שאין בו דעת, וצריך להתנהג תחלה על פי הטבע בחינת יוסף, ואח"כ צריך לילך ממדריגה למדריגה, עד שיבוא לו בחינת משה דעת שלימה, אז יוכל להתנהג למעלה מהטבע.
14
ט״וובזה יובן ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, אמירה בחשאי, שהוא ביאת המחשבה והדעת הנקרא משה, שיבוא אל האדם שנקרא פרעה לפי שהוא בחינת העורף והשכחה, סוד אחוריים היפך הפנים והדעת, ואז הדעת בעצמו יהי' מתרה בו שלא יחטא, כי הם נגדיים זה לזה וכנ"ל.
15
ט״זומפרש והולך, הגם כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו על ידי שבא משה אליו בשם הוי' שהיא הנהגה למעלה מהטבע, ועל ידי זה ויחזק ידו"ד את לב פרעה, ואם כן התראה זו למה, וכקושיא ב' הנ"ל, לזה ביאר ומשני שאין זה סילק הבחירה ממנו וכקושית הרמב"ם הנ"ל, רק למען שתי אותותי אלה בקרבו, כי בצירוף שתי אותיות, הם מ"י עם אלה יהיה שם אלדים ליפרע ממנו, והוא יראת העונש.
16
י״זאך דשמעתי ממורי, מובא במקום אחר כי יראת העונש שהיא יראה חיצונית, מורה על ידו יתברך פשוטה לקבל שבים, ויתעורר מזה ליראה פנימית הנקראת אהבה, לקבל באהבה, ואז יפטור מיראה חיצוניות וכו', ודפח"ח. וזה שאמר כי הכוונה למען שתי אותותי אלה בקרב"ו, ר"ל שיהי' היראה הנקראת אלקים, בקרבו - יראה פנימית שהוא בקרבו, שיתעורר על ידי יראה חיצוניות, ואז נקרא אהבה אם מקבלו באהבה, ונפטר אז מהעונש ויראה חיצונית, וז"ש וידעתם כי אני ידו"ד שהוא שם אהבה ורחמים, והבן.
17
י״חובזה תבין עוד קושיא ט', דהל"ל בקרבם, דקאי על פרעה ועבדיו. וקושיא י', דלא כתיב בפסוק בא אל פרעה ואמרת אליו וכו'. ולדברינו אתי שפיר, דלא הי' כאן דיב[ו]ר לפרעה, רק ביאת המחשבה והדעת וזה התראתו וכו', וגם בקרבו קאי על יראה פנימית, והבן.
18
י״טובזה נבאר קושית הזוהר פ' בא דף ל"ט (ע"א) וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני וגו' (בראשית כז, כז) כתיב ריח בגדיו, וכתיב ריח בני, ריח הבגדים הל"ל, תאנא אותן הבגדים היו של אדם הראשון, כמ"ש (בראשית ג, כא) ויעש ידו"ד אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וכו', בשם מלא אתעבידו וכו', יעו"ש. ונראה, כי סוד לבושי אדם הם חלוקי דרבנן הנעשים מתורה ומצות של האדם בגן עדן התחתון, ומהכוונה בגן עדן העליון, כמ"ש בזוהר ויחי, יעו"ש. והנה שיזכה האדם לילך במדריגת השלימות צריך שיתנהג תחלה על פי הטבע גימטריא אלדים, ואח"כ למעלה מהטבע, כשיזכה לנר"נ ח"י שהיא עצם שם ידו"ד, ומזה נעשו הבגדים על ידי שם מלא הוי' אלדים, וריח הבגדים הם ריח בני ממש, והבן.
19
כ׳וזהו מ"ש (שמות יג, יט) ויקח משה [את] עצמות יוסף עמו, שעל ידי זה נעשה שם מלא, בחינת יוסף אלדים ובחינת משה הוי', והיינו כנ"ל.
20
כ״א•
21
כ״בעוד י"ל, ונבאר ש"ס דעירובין (יח:) אמר רבי ירמיה, מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות, שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י"ה. וכתב התוספות (ד"ה כל הנשמה), פירש רבנו חננאל קרי בי' כל הנשמה וכו'.
22
כ״גונבאר משנה דראש השנה (פ"ג מ"ח) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכי ידיו של משה וכו' אלא כל זמן וכו'.
23
כ״דוהענין, דכתיב (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה מלחמה לידו"ד בעמלק מדור דור, והספיקות רבו.
24
כ״הונראה לי דשמעתי ממורי פירוש המשנה (י) באבות פרק ב', והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב וכל דבריהם כגחלי אש. וביאר, כי התנאים נהגו לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד, והטעם, כי יש קטנות וגדלות בעולם שנה ונפש, ועל ידי מלתא דבדיחותא עולה מהקטנות ומתדבק בגדלות. והנה בזמן הגדלות שיש בעולם, דהיינו שיוכל ללמוד ולהתפלל בדחילו ורחימו ויודע כי הוא מדבר עם המלך הגדול ומדבק בו יתברך, אין תענוג גדול יותר מזה, והוא בחינת הגדלות. מה שאין כן בימי הקטנות שיש בעולם, אז צריך האדם מלחמה גדולה כדי שיוכל להתקרב אליו יתברך, וזהו עיקר השכר שיש לאדם שעושה על צד ההכרח שלא יוכל לעשות הטוב בפועל מכל מקום בלבי צפנתי אמרתך (תהלים קיט, יא), ומבחוץ יעשה ענינים גשמיים, וזה שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ב) בענין תורה ומלאכה שיגיעת שניהם משכחת עון. וגם על ידי סיפורים שמספר עם חבירו יכול לעשות על ידי זה יחודים, ופירשו בש"ס דראש השנה (ג:) שהי' נחמי' ארתחששתא מספר עם המלך ועל ידי זה הי' מתפלל להשם יתברך וכו', וכיוצא בזה הרבה.
25
כ״וובזה יובן והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, ר"ל כשהם בגדלות ועוסקין באור תורה ותפלה שהם מתלהבין באור אש ממש, פשיטא דתהוי מתחמם כנגד אורן, אבל הוי זהיר בגחלתן, ר"ל כשהם בימי הקטנות שאין להם אור להלהב באור פנימי, ואז נקרא גחלת בלי אור פנימי, וירצה התלמיד ללמוד ממנו מה שעוסק בגשמיים, ואינו יודע מה שמקיים הרב אז בלבי צפנתי אמרתיך, לעסוק בגשמי ומכוין בפנימי ורוחני, והתלמיד ילמוד ממנו מה שנגלה לו עוסקו בגשמי, ויענש, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, ר"ל שמקרב ז' מדריגות שכל אחד נכלל מעשר, ונקרא ע' קרב, שמקרב ז' מדריגות אלו לשרשן, והתלמיד אינו יודע מזה וסובר שהרב עוסק בגשמי כפשוטו, ודפח"ח.
26
כ״זובדרך זו כתבתי במקום אחר ביאור משנה (עי' אבות פ"ב מ"ב) טוב תורה עם דרך ארץ וכו', וכמ"ש בספר זוודין לאורחין שזהו מעלות משה רבינו עליו השלום ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח), שגם בעוסקו בגשמי הי' מיחד יחודים וכו', יעו"ש. וכמו שכתבתי סולם מוצב ארצה (בראשית כח, יב), הם הגשמיים, וראשו מגיע השמימה, ליחד שם וכו'. ובדרך זה נעשו האבות מרכבה (בר"ר פב, ב) כמו שאמר האלדי מוהרח"ו, יעו"ש.
27
כ״חונראה שזהו מה שכתב רמ"א באורח חיים סימן א', שויתי ידו"ד לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) הוא כלל גדול במעלות הצדיקים אשר הולכין לפני ה', שישיבתו ותנועתו ועסקיו לפני מלך גדול וכו'. ואין הכונה לצייר שם הוי' לפניו ומחשבתו משוטטת בהבלי עסקי עולם הזה, אלא הענין כי ב' אותיות ראשונות מן שם הוי' שהוא י"ה נקרא חכמה ובינה, והם נקראים (דברים כט, כח) הנסתרות לידו"ד אלהינו כמ"ש בתיקונים (הקדמה יז.) במאמר אלי' וכו', מה שאין כן ב' אותיות אחרונות הם נגלות, וז"ש ו"ה נגלות לנו ולבנינו וגו'. וכאשר האדם עוסק בענינים גשמיים נגליים שהם ב' אותיות אחרונות מהשם, כגון סיפורי אדם עם חבירו בגשמי, שהוא גם כן על ידי קול ודיבור שהם ב' אותיות אחרונות, ומצרף עם החכמה והבינה שלו שגם בעוסקו בגשמי מכוין ומיחד ברוחני, אז נתחברו ונתייחדו ד' אותיות השם, ומקשר עולם התחתון הגשמי בעולם העליון הרוחני, ומשפיע שפע רוחני מעולם הרוחני לעולם הגשמי, ואז כל אנפין נהרין, וכמו שעשה יעקב במקלות שפיצל בהם מחשוף הלבן שהי' כוונת התפילין, כמ"ש בזוהר (ח"א קסב.) יעו"ש, וזה שכתב רמ"א ועסקיו לפני מלך וכו'.
28
כ״טאמנם על ידי הגלות של הנשמה אצל היצר הרע שהוא עמלק, ומזה נמשך הגלות הגשמיי להגוף גם כן, וכמו שכתבתי, ואז אינו יכול לכוין גם בעוסקו ברוחני בתורה ותפלה, וכמ"ש בש"ס דעירובין (סה.) אמר רבי אלעזר יכולני לפטור כל העולם מהדין, שנאמר (ישעיה נא, כא) שכורת ולא מיין, כי על ידי שכורת הגלות אינם יכולין לכוין מחשבתו, וכדמסיק מדין תפלה קאמר, וכפירוש רש"י שם, ומכל שכן שאינו יכול לכוין מחשבתו בדביקות ה' בעוסקו בגשמי והנגלות, אם כן אותיות ו"ה מהשם הוא בגלות שאין יכול לחבר ו"ה הנגלות עם הנסתרות.
29
ל׳ובזה יובן אמר רבי ירמי' מיום שחרב בית המקדש ובא הגלות, דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות, שנאמר כל הנשמה תהלל יה, ר"ל כל ימי הנשמה והשממון והגלות תהלל י"ה, שהם החכמה והבינה, בעוסקו ברוחני יתהלל עם שם י"ה חכמה ובינה די שיהי' הנסתרות לידו"ד אלהינו, אבל בעוסקו בנגלה ודברים גשמיים אי אפשר לחברו עם ב' אותיות ראשונות שהיא י"ה חכמה ובינה, וגורם פירוד, וזהו הגלות.
30
ל״אוזה שאמר הכתוב כי יד על כס י"ה מלחמה לידו"ד בעמלק, שאין חיבור ד' אותיות על ידי הגלות וטרדות המחשבה וסילוק הדעת כח המחבר ד' אותיות.
31
ל״בובזה יובן והי' כאשר ירים משה ידו וגו', כי הפעולה הגשמיית בשם פועל יד יכונה, כמ"ש (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל וגו', וכן מעשה ידי"ו ברכת (איוב א, י), וכן כחי ועוצם יד"י עשה לי החיל הזה (דברים ח, יז). וז"ש כאשר ירים משה את ידו, ר"ל להרים ולחבר מעשה יד הנגלה הנרמז בב' אותיות אחרונות, על ידי הדעת מקשרו ומחברו אל ב' אותיות ראשונות שהם חכמה ובינה, אז על ידי אחדות השם גבר ישראל, סוד ישראל עלה במחשבה. מה שאין כן כאשר יניח ידו, שאין חיבור אל ב' ראשונות בעוסקו במעשה ידו, אז על ידי פירוד ח"ו גבר וכו'.
32
ל״גוזהו סוד (מלאכי ג, כג) הנני שולח לכם את אלי' הנביא, והשיב לב אבות, הם י"ה חכמה ובינה אבא ואימא, על בנים, הם ב' אותיות אחרונות שהם סוד בנים זו"נ לידו"ד אלהיכם, ולב בנים על אבותם, על ידי שיקשר מעשה הנגלה אל הנסתרות, ויהי' יחוד ד' אותיות השם, והבן.
33
ל״דובזה יובן, ויאמר ה' אל משה, בחינת הדעת, בא אל פרעה בחינת העור"ף והשכחה על ידי טרדת מחשבה בגלות, שהיא שכורת ולא מיין, ועל ידי זה גרם כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, ר"ל אנ"י, שהיא עבודת ה', כמ"ש (תהלים קט, ד) ואנ"י תפלה, יהי' עושה בעצלות וכבדות לבו, בלי כונה ומחשבה אלא דרך מצות אנשים מלומדה בשפתם כבדוני ולבם רחק ממני (ישעיה כט, יג).
34
ל״האך עתה בגאולה שהיא ביאת משה סוד הדעת אל פרעה למען שתי אותותי אלה בקרבו, שיתחברו ב' אותיות נגליים בחינת מעשה הגשמי והנגלה, אל ב' אותיות נסתרים אשר בקרב"ו, וז"ש וידעתם כי אני ידו"ד, ר"ל על ידי הדעת יתחברו ד' אותיות השם, והיא הגאולה אמיתית.
35
ל״ווכן לעתיד בגלות האחרון, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו), על ידי משה בחינת הדעת, מה שהי' הוא שיהיה ומלאה הארץ דע"ה את ידו"ד (ישעיה יא, ט), והבן.
36
ל״זובזה תבין מ"ש בזוהר בשלח דף נ' (ע"א) וינהגיהו בכבדות (שמות יד, כה), מכאן אוליפנא בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין וכו', לפי שנאמר (שמות ט, ז) ויכבד לב פרעה וכו', ר"ל שהי' עבודת ה' בעיניו כמשא כבד יכבד ממנו, לכך באותו מדה וינהגהו בכבדות, לפי שאין זה כבוד לאיש מכובד להתבזות על עבודת ה' כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (שמואל ב ו, כב) ונקלותי עוד מזה, וכמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות לולב.
37
ל״ח•
38
ל״טעוד יש לומר ביאור עשר ספיקות הנ"ל, וביאור ש"ס הנ"ל (עירובין יח:) מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות וכו'. ויש לתמוה, הא ב' אותיות ראשונות מן שם בן ד' הוא הנשמה כמפורש בכתבים ומביא ראיה מפסוק (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים וכו', יעו"ש, ואם כן בימי החורבן ראוי שישתמשו רק בב' אותיות אחרונות ולא בב' ראשונות. ועוד יש לבאר לשון די"ו לעולם וכו'.
39
מ׳ואגב נבאר ש"ס דחלק (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח, שנאמר (צפניה ג, יב) וישאר בך עם עני ודל וחסו וכו'. ויש להבין מ"ט דוקא גסי הרוח, ולא שאר חוטאים ופושעים בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכיוצא בזה.
40
מ״אונראה לי דכתב בפרי עץ חיים שער תיקון עונות (ש' היחודים ענף הג') פרק ז', וזה לשונו: להסיר הגאוה תכוין שם י"ה, כי גאוה גימטריא וכו', וכשאדם מתגאה גורם שהקליפות שאין להם אחיזה רק בו' קצוות שהם אותיות ו"ה מן השם, ועל ידי גאות האדם מתגאין גם כן הקליפות ח"ו, וגורם שאחיזת הקליפות למעלה ממקומן ועולין עד שם י"ה וכו'. וזהו גאות פרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתיו וכו', יעו"ש.
41
מ״באמנם מבואר בכתבים ביאור פסוק (קהלת ח, ט) בעת אשר שליט אדם באדם לרע לו, ר"ל לרע לו של השליט, שמוציא ממנו על ידי זה הניצוצות והחיות שבו וכו', יעו"ש. וכך כתב בסבא משפטים דף צ"ה עמוד ב' בעת אשר שליט אדם באדם וכו', וסימנא לדא ארונא קדישא דאתעשיק גו פלישתים ושליטו בי' לרע לון וכו', יעו"ש. וכן הענין סוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט) כי י' ספירות דנוקבא דעשי' נכנס בין הקליפות כדי להכניעם. וכיוצא בזה מבואר בזוהר פרשת בלק (ח"ג ריב.) ביאור פסוק (במדבר כד, ט) כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, ששוכב על טרפו להוציא החיות מהם, יעו"ש. וכמ"ש בכתבים כי נצטרף שתי אותיות מ"י עם אל"ה ונעשה שם אלדים להענישו לפרעה וכו', ה"נ על ידי גאות פרעה שגרם לקליפות שעלו עד שם י"ה וכנ"ל, אז נצטרף ב' אותיות ראשונות עם ב' אותיות אחרונות שכבר היו בקרב הקליפות ונעשה שם בן ד' שלם, ועל ידי זה נכנעו הקליפות ויצאו ממצרים, וז"ש בפרשת יתרו (שמות יח, א) כי הוציא ידו"ד את ישראל ממצרים, והבן.
42
מ״גובזה יובן ש"ס הנ"ל, מיום שחרב בית המקדש, שגברה כח הקליפות שיש להם אחיזה בב' אותיות אחרונות של השם, על כל פנים דיו לעולם שישתמש בב' אותיות ראשונות, ר"ל שהי' ראוי לבני עולם שיתרחקו ממדות הגאוה, שישתמשו הם בב' אותיות י"ה ולא הקליפות ח"ו, כי על ידי הגאוה גורמין וכנ"ל, והבן.
43
מ״דובזה יובן אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח, שגורמין ח"ו בזה שהקליפות עולין עד שם י"ה וכנ"ל, ואז מצטרפין ב' אותיות ראשונות עם ב' אחרונות ומכלין גסי הרוח כמו פרעה וכיוצא בזה מה שהוא בבחינת העורף והשכחה שגורם הגאוה, כמ"ש (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וגו', והבן.
44
מ״הובזה יובן בא אל פרעה וגו', דנודע שיש הפרש בין ביאה להילוך, כי לך היא ירידה למטה, וביאה היא עלי' למעלה, כמו שכתבתי במקום אחר. וענין גלות מצרים כתבתי לעיל שהוא ג' מיני גלות, ועיקר הגרם הוא על ידי מעשה בני אדם, שיורדת הנשמה בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב (רות ג, ז), והנשמה היא תחת רשות היצר הרע שנקרא פרעה וכו' שהוא למטה בו' קצוות, מה שאין כן על ידי גאוה שלט פרעה במוחין שנקרא י"ה למעלה, וז"ש בא אל פרעה, שהוא עתה למעלה, ויכונה לביאה ולא להליכה, והטעם כי אני הכבדתי את לבו, ותרגומו יקיר, כמו (ישעיה יג, יב) אוקיר אנוש מפז, שנכנס על ידי הגאוה במקום ב' אותיות עליונות שהוא כבוד ויקר, וזה גורם לו רעה כי יצטרפו שתי אותיות אלה בקרבו עם שתי אותיות אחרונות שכבר הם בקרבו, ויהי' עשר ספירות שלימות שיש בשם בן ד', ועל ידי זה יכנעו הקליפות, בסוד ומלכותו בכל משלה, וז"ש הכתוב כי הוציא ידו"ד ממש את ישראל ממצרים.
45
מ״ווזהו [ו]למען תספר באזני בנך וגו', שהוא לשון ספיר, לזכך החומר ולהכניעו, שאז יוכל החכם שהוא הרופא הנשמה, לספר תוכחה ומוסר באזני בנך, שהיא רפואת כל הגוף, כמו שאמר הכתוב שמעו אלי ותחי נפשכם, מה שאין כן בלאו הכי (משלי א, ז) חכמה ומוסר אוילים בזו, וזש"ה למען תספר באזני בנך - שיהי' תואר בן אחר זיכוך וסיפר חומרו. ואז כל הפעולות של הטוב שיעשה הבן יהיה בתכלית השלימות בלי שום פני' חיצונית, ותולדות של צדיקים שהם המעשים טובים נקרא ב"ן בנ"ך, היפך מה שכתבתי במקום אחר ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים וכו' (הגש"פ), מה שאין כן עתה יהי' תואר בנך ובן בנך אחר אשר התעללתי במצרים, וידעתם כי אני ידו"ד בצירוף ב' אחרונות עם ב' ראשונות, והבן. וכל זה רימז במכת ארבה סוד ד' ב"ן שכתב בכתבים, יעו"ש.
46
מ״זואחר כך במכת חשך אמר למשה נטה ידך על השמים וגו' ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם (י, כא-כג). והענין, דכתבתי במקום אחר כי האדם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראשית כח, יב), ר"ל כשסובר שהוא מוצב ארצה בדיוטא התחתונה, אז ראשו מגיע השמימה. מה שאין כן כשסובר שהוא בשמים לטוהר, אז מוצב ארצה וכו', יעו"ש. ושמעתי משל אחד מן מוהר"ם מגיד סולם השליבה שמסבב, כשעומד למטה רואה פני המלך וכו', ודפח"ח.
47
מ״חובזה יובן נטה ידך וכוחך, שהיא בחינת הדעת, שהיא בחינת משה, על השמים, על בחינת אנשים שמחזיק עצמו קדוש כעצם השמים לטוהר, ומחסרון הדעת סובר כך, מה שאין כן כשיכנס בו בחינת הדעת, וז"ש נטה ידך על השמים, אז ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים, כי על ידי בחינת הדעת ידע שהלך במחשכים כל ימיו ושנותיו בעסקי העולם הזה שיש לו מיצר וגבול, ונקרא ארץ מצרים. וזהו שהורגל כך שלשת ימים נעשה כך טבע, כמו שכתבתי במקום אחר וילכו שלשה ימים בלא מים ותורה, ושוב לא יכלו לשתות מים ממרה וכו', יעו"ש.
48
מ״טלא ראו איש את אחיו, מצד שסברו שאין בהם שמץ חטא, לכך לא ראו ולא יכלו להשגיח מי שהוא תואר איש, דהיינו החכמים, א"ת אחי"ו, שיקרב את אנשי החומר עד שיהיו אחיו, וז"ש (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך שיהיה כמוך, מאחר שאינו מקבל מוסר מחכמים שהם רופאי הנפשות שסובר שאין צריך לרפואה, כמו שכתב הר"ן (דרשות - דרוש תשיעי) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים וכו' (הושע ז, א), וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (בראשית מח, י) ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ולהשגיח וכו'. ומזה נמשך לא קמו איש מתחתיו, שנשאר כל איש על מדריגתו מתחלת שנותיו עד סופו.
49
נ׳מה שאין כן לכל בני ישראל הי' אור במושבותם, שידע והשגיח על חסרונו שהוא במושב מצרים, עניני גשמיים, ונתן לב לצאת ממדרגה זו לבחי' רוחני, שהוא בחינת עייל ונפיק שזכרתי במקום אחר.
50
נ״אועל פי זה נבאר פסוקי יתרו (שמות יח, א-יא) וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ידו"ד את (בני) ישראל ממצרים וגו', עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלקים כי בדבר אשר זדו עליהם וגו'. והספיקות כתבתי במקום אחר, ושאר הספיקות יבואר על פי הנ"ל, כי בימי הגלות אין חיבור לשם אלקים רק מ"י אל"ה, וגם שם ידו"ד אין חיבור, כי בב' אותיות אחרונות יש אחיזה לקליפות בהם, בסוד י"א סימני הקטורת וכו', ונסתלק ב' אותיות ראשונות מן ב' אחרונות, רק על ידי הגאוה עולין הקליפות למעלה ממקומן עד שם י"ה וכנ"ל, ובעת אשר שליט אדם בליעל על אדם דקדושה לרע לון, שנצטרף שם י"ה עם ב' אותיות אחרונות, ושם מ"י עם אל"ה ונעשה אלדים דיין ליפרע מן הרשעים וכנ"ל, וכן כתב בסבא פרשת משפטים דף ק' (קה.) דהשתא בגלות אסתלק מ"י לעילא, אימא מעל בנין וכו', ולההוא זמנא יהי' שמי' רבא, ואז ישראל ישלטון על כולא, וז"ש (ישעיה מ, כו) וראו מי ברא אל"ה וכו', יעו"ש.
51
נ״בובזה יובן וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, ר"ל כאשר נצטרף מ"י אל"ה ונעשה שם שלם אלקים, וז"ש אשר עש"ה אלקים, ובזה שליט משה וישראל על כולא, שנעשו עמו יתברך. גם כי הוציא ידו"ד את ישראל ממצרים, ר"ל על ידי גיאות פרעה, שאמר (יחזקאל כט, ג) לי יאורי ואני עשיתני, בזה נצטרף שם ידו"ד והכניע הקליפות והוציא את ישראל ממצרים מן נ' שערי טומאה, וכנ"ל.
52
נ״גובזה יובן כל השירה (שמות יד, לא - טו י), ויושע ידו"ד ביום ההוא את ישראל מיד מצרים (שמות יד, לא), ר"ל על ידי הישועה שנעשה שם הוי"ה שלם, בזה היה הישועה לישראל מיד מצרים. וגו' אשירה לידו"ד כי גאה גאה וגו', וכמו שכתבתי במקום אחר. נחית בחסדך, שם הוי"ה שהוא רחמים וחסד על ידי שירד ונחית בתוך הקליפות, על ידי זה עם זו גאלת, כי הוי"ה ממית הקליפות ומחיה לישראל קדושים, מוריד שאול ויעל (שמואל א ב, ו). ובזה שאמר אויב ארדוף עוד אשיג לאחוז גם בשם י"ה, בזה נשפת ברוחך כסמו י"ם, אותיות מ"י, שנצטרף עם אל"ה, בב' שמות אלו צללו כעופרת במים וכו', והבן.
53
נ״דוזה שאמר הכתוב ויספר משה לחותנו את כל אשר [עשה] ידו"ד לפרעה, ר"ל כי שם ידו"ד עשה זה לפרעה, בשם זה פגם ובזה נענש וכנ"ל.
54
נ״הויאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ידוד מכל אלקים, שנעשה שם הוי"ה גדול ונצטרף יחד, מכל אלקים, על ידי שנעשה תחלה שם אלקים מ"י אל"ה שהם מוחין דקטנות תחלה, ואח"כ מוחין דגדלות שמות הוי"ה כנודע. כי בדבר אשר זדו, ר"ל כי זד יהיר (משלי כא, כד), ובעת אשר זד"ו, ושליט אדם באדם על ידי הגאוה, בזה נדונו לרע לון, עליהן נפל הפגם, ולישראל ישועה, והבן.
55
נ״ו•
56
נ״זעוד יש לומר ביאור מכת חשך עד ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם (י,כא-כג). דכתבתי ביאור ש"ס דבבא בתרא (עד.) ושמעתי בת קול אוי לי שנשבעתי וכו' עד אם כן אוי לי למה. ויש להבין אם כן רבה בר בר חנה מאי קסבר, דשפיר הקשו לי' אם כן אוי לי למה, אם הוא שבועתא דמבול בשב ואל תעשה ליכא אוי, בשלמא שבועות הגלות אתי שפיר אוי לי, דבכל צרתם לו צר.
57
נ״חונראה לי דשבועות המבול ושבועות הגלות ענין אחד להם, וזה שייך לזה, ואם כן לא קשה מידי קושיא הנ"ל.
58
נ״טונבאר ש"ס דברכות פרק ב' (יז.) רבי אלכסנדרי בתר צלותי' אמר הכי, רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות, יהי רצון מלפניך אלהינו ואלהי אבותינו שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשובה לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. וכתבתי מזה לעיל, יעו"ש, וכתב מהרש"א דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ב) דרך המיצוע וכו', יעו"ש.
59
ס׳וכעת נראה לי, דאיתא בש"ס דמנחות (צט.:) אמר ריש לקיש לפעמים (ביטולו) [ביטולה] של תורה זהו יסודה וכו'. והענין, דשמעתי ממורי זללה"ה ענין החיות רצוא ושוב וגו' (יחזקאל א, יד), כי כל דבר חושק ומתלהב לחזור לשרשו לדבק שם, לכך הנשמה מתלהב תמיד לדבק בשרשו למעלה על ידי חשק בתורה ובעבודת ה', ואם מתלהב תמיד הי' בטל ממציאותו, כמו קודם עולם התיקון, וזה סוד קברות התאוה שכ' בספר ברית מנוחה (דרך א) וכו', והוא סוד המבול (בראשית ז, יא) ויפתחו ארובות השמים וכו', לכך תיקן השם יתברך שיעסוק לפעמים זמן מה בצרכי הגוף אכילה ושתי', ומעט להתעסק בצרכי פרנסתו גם שיש לו מדת הסתפקות, ועל ידי ביטולו מעבודת ה' בזמנים אלו ינוח הנשמה וכח השכלי יתחזק לחזור ולעסוק בעבודת ה' אח"כ, וזהו והחיות רצוא ושוב, ודפח"ח, אך שאין זה לשונו כי הוספתי מעט.
60
ס״אוכל זה כשאדם עושה במשקל שכלו הקודש, שאינו מבטל מעסק התורה ועבודת ה' רק זמן מה שינוח כח הנשמה, ולא יתבטל הנשמה ממציאות, זה נקרא עובד ה' בגשמי וברוחני כל ימיו, מאחר שהגשמי הוא כסא לרוחני, ובזה יובן ביטולו של תורה זהו יסודה והבן שא"כ אם מבטל יותר משיעור הנ"ל, או מבטל עסק תורה לגמרי, ומגרש אשתו ראשונה על ידי גלות המר, אם כן חזר הדבר לקילקולו.
61
ס״באמנם יש הפרש בין זה שמבטל יותר משיעור הנ"ל ואח"כ חוזר לעסק התורה, ובין זה שפורש לגמרי, כי זה שביטל הרבה יותר משיעור הנ"ל, והלך בחושך כמה זמנים על ידי איזה סיבה או מניעה, מכל מקום אחר שחזר לעסוק בתורה ועבודת ה' יש יתרון לאור מן החושך (קהלת ב, יג), ר"ל שיש לו יותר תענוג בבחינת אור שנמשך מן החושך, כמו שכתבתי במקום אחר בשם מורי זללה"ה, וזהו ענין (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, שכתבתי במקום אחר, מה שאין כן זה שפירש לגמרי מהתורה, שנשאר בחושך בלי אור כלל, כמו שאמרו חז"ל במסכת חגיגה פרק א' (מ"ו) אמר רשב"י מעוות שאינו יוכל לתקן, זה תלמיד חכם שפורש מן התורה, ר"ל דאילו חזר הי' ממלא החסרון על ידי התענוג שיש יותר, והבן.
62
ס״גובזה יובן אמר רבי אלכסנדראי גלוי לפניך שרצוני לעשות רצונך, ר"ל להתלהב תמיד בעסק התורה ועבודת ה', ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות, ר"ל שיש ב' מבטלין בבחינת רצוא ושוב, שהוצרך שיהי' במשקל הנ"ל, מה שאין כן כשהוא רצוא לגמרי, כמו שאור שבעיסה שמחמצו לעלות תמיד, כך מתלהב תמיד לעלות לדבק בשרשו למעלה שגורם ביטול ממציאות, או שוב לגמרי, שפירש מהתורה על ידי שיעבוד מלכיות, שזהו מעוות לא יוכל לתקן, לכן התפלל יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתכניעם מלפנינו, שלא לעלות לפנים יותר משיעורו, שלא יוגרם ביטול מציאותו, ותכניעם מאחרינו, שלא ירד לאחור יותר מהשיעור, רק ונשובה לעשות רצונך בלבב שלם, שיעור ב' לבבות, שיהי' שלם כל אחד בלי ביטול רק על משקל הנ"ל, והבן.
63
ס״דובזה יובן, אחר שבועות הגלות שאין מיפר, אז ירדו למטה בקצה האחרון, שפיר הי' צריך להפר אז שבועה המבול שהוא קצה הראשון למעלה, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ב) תיקון למי שיצא בקצה האחרון יחזור לקצה הראשון עד שישוב לדרך המיצוע וכו'. ורבה בב"ח לא רצה לומר מופר לך גם אשבועה דמבול, פן יתמיד בו, ויהי' ביטול מציאות בזה כמו בביטול הגלות, ויחזור ויאמר אוי לי בזה כמו בזה, והבן.
64
ס״הובזה יובן, נטה ידך וכאמור לעיל, ובבחינת חושך היו ב' סוגי אנשים, א' אנשי החומר הנקרא מצרים, לא היה תועלת בחושך, כי לא קמו איש מתחתיו וכו', מה שאין כן שלומי אמוני ישראל הי' תועלת שהיה אור במושבותם, והבן.
65
ס״וובזה יובן, כי הי' במצרים בחינת החושך לתועלת, שיהי' יתרון לאור מן החושך, מה שאין כן בחינת אנשי החומר עסקו בעסק עולם הזה, שנקרא מצרים, נשארו בחושך, שפירשו לגמרי מן התורה, וז"ש ולא קמו איש מתחתיו וכנ"ל. מה שאין כן שלומי אמוני ישראל, גם שביטלו לפעמים והלך בחושך, מכל מקום אחר שחזר לעסק התורה ועבודת השם יתברך הי' להם יתרון אור מן החושך, וזש"ה ולכל בני ישראל הי' אור ותענוג יותר, שנמשך להם זה מן החשך שהיה במושבותם בביטול הנ"ל, שנקרא שב ואל תעשה, מה שאין כן כשפועל טוב עומד על משמרת הקודש בתורה ועבודת ה' לא נקרא אז יושב, והבן.
66
ס״ז•
67
ס״חעוד יש לומר ביאור מכות חשך לא קמו איש מתחתיו וגו', ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם (י, כא-כג).
68
ס״טונבאר ש"ס דשבת (קיח.), כל המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו'. והוא תמוה. וכתבתי מזה במקום אחר בשם מורי זלה"ה ענין יתרון הנמשך לאור מן החושך וכו' (קהלת ב, יג) יעו"ש. ועל פי זה כתבתי (איוב יד, ד) מי יתן תענוג הטהור הנמשך מן טמא, והיינו לא אחד, שאינו עומד על מדריגה אחת, רק עולה ויורד, ואז יש תענוג לאור העלי' הנמשך מכח החשך של הירידה, והבן.
69
ע׳והנה כמו שיש לאור עצמו יתרון הנמשך מחשך של עצמו כאמור, כך יש יתרון אור מן החשך של זולתו, אם הוא בבחינת הדעת להבין החושך של זולתו, בין המוני עם אלו לומדים, כגון בחינת שטו העם ולקטו (במדבר יא, ח) דכתב בזוהר פרשת בשלח (סב:-סג.) שטותא נסיב לגרמי' לאטרחא גרמי' יומם ולילה בתר מזונא, דלמא לא סליק בידיה פתא דנהמא, בגין דלאו אינון בני מהימנותא, ובתר כל טרחא דא לא סליק בידי' רק כטעם לשד השמן ולא יתיר, מה שאין כן בני מהימנותא וכו', יעו"ש. ונותן לב שהשם יתברך הפליא חסדו עמו שאינו בבחינה זו, ונתן לו בינה יתירה מזולתו להסתפק במועט ולפקח בעסקי החיים הנצחיים, שיש לו מנוחה בזה ובבא, מה שאין כן אינך, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) אם בחקתי תלכו, ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו, ג-ו), שאינו שכר רק הכנה לעולם הזה ולעולם הבא וכו', יעו"ש. ובזה יש לו יתרון אור ותענוג נפלא הנמשך לו מחושך של זולתו, שמצד חסדו יתברך נבדל מזולתו.
70
ע״אוהבן ענין זה שהוא כולל כל התורה כולה, שאמרו חז"ל (תורת כהנים עה"פ) ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) הוא כלל גדול בתורה, וכמו שהשיב הלל לגר (שבת לא.) שאמר העמידני על רגל אחת, והשיבו מאי דסני לך וכו'. והאיך אפשר לקיים ואהבת לרעך אחר ששנאו לשם שמים מצד חסרון שבו בעבודת ה' וכיוצא בו, וגם בתפלה אינו יכול להתפלל עם המוני עם מחמת חסרונם. אמנם לפי הנ"ל גורם לאהוב לכל אדם ממה נפשך, אם הוא עובד ה' מוטב, ואם מבחין בו שהוא אינו מכוין לשם שמים וכו' וכיוצא בזה שנקרא חשך שיש בחבירו, מכל מקום יתן שבח והודי' להשם יתברך שנתן לו יתרון דעת מחבירו, ואז יש לו יתרון אור הנמשך מחושך של חבירו, ובזה יובן ואהבת לרעך, וכי תימא שיש בו חושך, מכל מקום כמו"ך, כמו על ידי חושך שלך יש יתרון לאור מן החושך, כך יש יתרון לאור מן חשך של רעך, לכך ואהבת לרעך כמוך, והבן.
71
ע״בובזה תבין תואר יעקב על שם וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו), וכתב בעקידה (שער כג) מה שהי' עשו דש בעקבו אחז בו יעקב וכו', יעו"ש. ולדברינו יובן, שהאדם שיש לו דעת להבין מה שאנשי עשי' דש בעקבו ענין עולם הנצחי, לפי שהוא בעקב וסוף שאינו מזומן מיד בעולם הזה לכך דש בעקב, ובחינה זו אוחז בו יעקב ומתענג בו, ומעלה עקב עשי' אל המחשבה יד"ו יו"ד, על ידי שיש לו יתרון אור הנמשך מן חושך של עשו אנשי עשי', ואז נעשה חושך של אנשי עשי' כסא לאור של אנשי הדעת הנ"ל הנקרא משה, ובזה נתקיים ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א, ה), בחינת ערב של אנשי עשי' ובחינת בוקר של אנשי הדעת נעשה בחינת יום אחד, כי זה נעשה כסא לזה, והבן.
72
ע״גובזה תבין משנה בספר יצירה (פ"ב מ"ד) אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מעונג, יעו"ש. והכוונה, על ידי החושך נעשה נגע, ועל ידי אור נעשה ענג, וכאשר יש לאור תענוג ויתרון מכח החשך של אנשי עשי' כנ"ל נעשה החשך כסא לאור, ונתהפך מנגע לעונג, והבן.
73
ע״דובזה מבואר פסוק (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, וביאור מורי זלה"ה שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', וכתבתי מזה במקום אחר, ולדברינו, על ידי יתרון האור הנמשך מחושך של בני עולם מייחד קודשא בריך הוא ושכינתי' בעולם שנה ונפש, כי כאשר החושך ולילה בשנה נעשה כסא לאור היום על ידי יתרון הנ"ל, כך בנפש האדם רוב אנשי עשי' העוסקים בחושך ועסקי העולם הזה נעשים כסא לאור של אנשי הדעת על ידי יתרון הנ"ל, וכך בעולמות של מעלה מדת לילה שהיא מלכות נעשה כסא לבחינת אור היום שהוא הקב"ה, ובזה נעשה יחוד הקב"ה ושכינתי' בג' בחינות עש"ן על ידי יתרון שיש לאור מן החשך, וזש"ה בכח"ך עש"ה, והבן.
74
ע״הובזה יובן כל המענג את השבת, ר"ל על ידי שיש לו יתרון אור הנמשך מחשך זולתו, נעשה החשך כסא לאור, ומהפך מן נגע לענג, וזהו המענג את השבת, שמייחד ומקשר בת בחי' חשך ולילה, אל אור היום שהוא ש ג' קוי נצח הוד יסוד דזעיר אנפין, ונעשה ש בת בג' בחינות עש"ן, בחינת המוני עם נקרא ב"ת עם בחינת אנשי הדעת שהוא ש', על ידי יתרון אור הנמשך מחושך, ואז נותנין לו נחלה בלי מצירים, שנעשה קטיגור סניגור, כי עשו וכל המקטרגים שהוא מצד החושך נעשה כסא לקדושת אור בסוד ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שנעשה אחדות בעולם, ונמתקו הדינים שהם היו מצירים, ועכשיו קטיגור נעשה סניגור. וז"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך, על שם שידו אוחזת בעקב עשו, שהעלה עקב עשי' בידו יו"ד עד המחשבה על ידי יתרון אור הנמשך מחשך, והבן, והשם י' יכפר.
75
ע״וועל פי זה נבאר ש"ס דברכות פ"א (ח.) אמר רבי חייא משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו'. והוא תמוה, והרמב"ם תמה בזה, והאריך בביאורו, וכתבתי מזה במקום אחר.
76
ע״זוכעת נראה לי, ונבאר ש"ס דברכות פ"ב (יז.) מרגלא בפומא דרבנן דיבנה, אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אין אני מתגדר במלאכתו, שמא תאמר אני מרבה והוא ממעט, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוין לבו לשם שמים וכו'. והוא תמוה, וכי חכמי יבנה הי' מתגאין ומתפארין ח"ו בחכמתן על אנשי המוני עם אשר מלאכתן בשדה וכו'. ושאר הספיקות כתבתי במקום אחר.
77
ע״חונבאר ש"ס דנדרים (פא.) ובמסכת בבא מציעא (פה.) על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא), דבר זה נשאל וכו', עד שפירש הקב"ה בעצמו, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם (שם, יב), שלא ברכו בתורה תחלה וכו'. והוא תמוה ממה נפשך, אם לא עסקו בתורה מאי טעמא לא פירשוהו, ואם עסקו מאי על עוזבם את תורתי. ומה דאמר שלא ברכו בתורה תחלה קשה, וכי בשביל חסרון ברכה אחת תאבד הארץ. וכתבתי מזה במקום אחר.
78
ע״טונראה לי דג' מימרות הש"ס הנ"ל יבוארו בחדא מחתא, כשמתענג שיש לו יתרון אור הנמשך מחושך זולתו, שנותן שבח והודי' להשם יתברך שנתן לו בינה יתירה מחבירו, אז נעשה כסא החושך אל האור, ונעשה אחדות מן ב' בחינות הנ"ל, ונקרא יום אחד. וז"ש המענג את השבת, לקשר ש עם בת בג' בחינות עש"ן, בנפש אדם מקשר בת הם המוני עם בחינת נוק"בא עם אנשי הדעת הנקרא דכורא ש. ובשנה יש יום ולילה, ונעשה חושך הלילה הנקרא ב"ת כסא אל בחינת אור היום שנקרא ש. ובעולם, מלכות הנקרא בת עם ג' נצח הוד יסוד דזעיר אנפין שנקרא ש. ונעשה יחוד הקב"ה בג' בחינות עולם שנה נפש וכאמור, והיינו כשיש לו יתרון ותענוג מזה, מה שאין כן בלאו הכי.
79
פ׳וזהו נראה לי שתקנו חז"ל לברך בתורה תחלה בנוסח זה אשר בחר בנו מכל עם ונתן לנו תורתו והו', שהוא לברך ולהודות לשמו יתברך על טובה כפולה, שבחר בנו יותר מכל ע' אומות, וגם שנתן לנו תורתו בנגלה ובנסתר, שזה נקרא תורתו יתברך, כמו שכתב רבי משה אלשיך בתורת ה' חפצו וכו' (תהלים א, ב), יעו"ש, אשר מלאכים נתאוו לה, כמו שאמר הכתוב (תהלים ח, ב) אשר תנה הודך על השמים, ולא ניתן להם כי אם לנו, וכמו שכתבתי בביאור משנה (אבות פ"ג מי"ד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, ולכך יש לברך ברכה זו בשמחה רבה על שהגדיל חסדו יתברך עמנו אומה ישראלית בטובה כפולה הנ"ל, וכמו שכתב בפרי עץ חיים הלכות תפלה (ש' קריאת ס"ת פ"ה) באומרו ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים וכו' (ובא לציון), יכוין בו היטב שניצל מדת כוזבת וכו', יעו"ש. ותועלת יש בזה הברכה בתורה תחלה, שמתענג ביתרון האור הנמשך מחשך זולתו שנעשה הכסא לזה.
80
פ״אובזה יובן על מה אבדה הארץ שהם רוב העולם המוני עם, שאינן יכולין לעסוק בתורה, ואונס רחמנא פטרי' (ב"ק כה:), והתלמידי חכמים ודאי עסקו בתורה, ואם כן יש מקום לשאלה זו, דכך לא יכלו לפרשו, עד שפירש הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, שלא ברכו בתורה תחלה, שאלו ברכו בתורה תחלה ליתן שבח והודי' להשם יתברך על התורה טובה כפולה שיש תענוג ויתרון אור הנמשך מחשך זולתו, הי' נעשה חשך כסא לאור והי' אחדות אחת, ולא נאבדה הארץ, מה שאין כן עתה וכו', והבן.
81
פ״בובזה יובן ש"ס אין להקב"ה בעולמו, ר"ל שאין יחוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה שנקרא עולמו, אלא על ידי ד' אמות של הלכה שעוסק בו בחינת אנשי הדעת, ויש לו יתרון אור ותענוג נמשך מחושך של אנשי עולם, ונעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכנ"ל, והבן.
82
פ״גובזה יובן מרגלא בפומא דרבנן דיבנה אני ברי' וחבירי ברי', שרצו לברך ולהודות להשם יתברך על טובה כפולה שעשה עמהם יותר מרוב העולם, ובזה יש להם תענוג ויתרון אור הנמשך מחשך של אנשי רוב העולם, כי כמו שאני ברי' שנבראתי לשמש את קוני, כי כל פועל ה' למעניהו (משלי טז, ד), כמ"ש (ישעיה מג, ז) לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כך חבירי ברי' שנברא לתכלית זה, ומצד טוב הבחירה שניתנה לאדם בחרתי אני מלאכתי בעיר, שהוא עיר אשר ה' שמה, עיר וקדיש במלאכת הקודש בתורה ועבודת ה' להגות בתורתו יתברך, והוא מלאכתו בשדה בעסק הגשמי בצרכי הגוף להיות סוחרים על פני השדה, או לעבוד עבודת האדמה בשדה וכיוצא בזה, גם נודע בחינת עיר היא בפנימיות ובחינת שדה הוא בחיצוניות, והם ב' בחינות גשמי ורוחני, זה בפנימיות וזה בחיצוניות.
83
פ״דאני משכים למלאכתי בחשק זה שהוא משכים למלאכתו בזריזות בהשכמה, דכתבתי במקום אחר ביאור (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי, כמה הי' בחשיקה וחפיצה, ובאותו החשק ואשיבה רגלי אל עדותיך, ויש משל בזה כי מן המורגש יבא למושכל, יעו"ש, וז"ש (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בדברי תורה שלא לשמה שמתוך וכו', יעו"ש, הרי שהי' משכים בזריזות וחשק נמרץ לילך בחשק זה בחשך עסק עולם הזה, מכל שכן שראוי לי להתענג בחשק יתרון אור הנמשך מחשך זולתו.
84
פ״הכשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני וכו', ופירש רש"י מתגדר - מתגדל ומבקש לתפוס אמונתי. ונבאר ש"ס דעירובין פ"ה (נד.) רבא רמי, כתיב (תהלים כא, ג) תאות לבו נתת לו, וכתיב (שם) וארשת שפתיו וכו', זכה תאות לבו נתת לו, לא זכה וארשת שפתיו וגו'. פירש רש"י זכה מצד המזל, שמזלו טוב וכו'. והוא תמוה מהענין מזל למה. וכתבתי מזה במקום אחר.
85
פ״ווכעת נראה לי, ונבאר פסוקי תהיל[י]ם (א, א-ב) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו', (ו)בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה וגו', והספיקות עם ביאורן כתב רבי משה אלשי"ך יעו"ש. ואני כתבתי ביאור זה במקום אחר, וכעת ארחיב קצת בזה.
86
פ״זדכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ב מט"ז) לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה, אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. והקשה בתוספות יום טוב ממשנה (מנחות פי"ג מי"א) אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוין לבו וכו'. ומשני לחלק בין עשיר שאינו פנוי סגי מעט, ובין עני שהוא פנוי צריך הרבה וכו', יעו"ש. ובזה נ"ל (אבות פ"ד מ"י) אמר רבי מאיר הוי ממעט בעסק, שיהי' פנוי לעסוק בתורה וכו', יעו"ש. ובמדרש כתב אם למדת תורה הרבה, זהו שכר הרבה שזכה ללמוד תורה וכו', יעו"ש, ואם כן לא קשה מידי.
87
פ״חאמנם מילי דאבות הוא מילי דחסידות (ב"ק ל.), ודברי הש"ס הוא לכל אדם, אם כן יש לומר דלק"מ קושית התוספות יום טוב, דמילי דאבות הוא לדברי רבי מאיר שיפנה מעסקיו שיהי' פנוי לעסוק בתורה, ואז אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. מה שאין כן לדברי הש"ס לדברי התנא קמא בפרק ו' דברכות (לה:) ואספת דגנך (דברים יא, יד) הנהג דרך ארץ, שיהי' חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה ודש וזורה וכו', הגם דרשב"י פליג וסבירא לי' אם כן תורה מה תהא עלי' וכו', הא במסקנא אמרו הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, אם כן דברי רשב"י לבני עלי' שהם מועטין (סוכה מה:), ורוב העולם ינהגו כתנא קמא דרשב"י, ואם כן אחד המרבה שהוא פנוי, ואחד הממעיט שאינו פנוי, שוין, בלבד שיכוין לשם שמים, ר"ל שעיקר עסק התורה עם דרך ארץ כדי שיגיעת שניהם משכחת עון (אבות פ"ב מ"ב), שלא יהי' פנוי לעבור עבירה, אם כן בטרדת דרך ארץ עם מעט עסק התורה סגי בשאינו פנוי, ועסק התורה הרבה למי שהוא פנוי, שוין שניהם לשכוח עון, שזהו לשם שמים, ובזה סרה קושית הט"ז באורח חיים סימן א' (סק"ג) איך שוין, ממה נפשך אם שניהם לשם שמים וכו'. ולדברינו אתי שפיר, כי כוונת לשם שמים האמור כאן הוא לשכוח עון, אם כן אתי שפיר, וכ"כ בח"ה ענין זה, יעו"ש.
88
פ״טאמנם מצד שכל התורה והמצות הם אחדות אחד, והתופס מקצת האחדות תופס הכל, והדוחה מקצת האחדות דוחה (מכל) [הכל], אם כן ראוי שעל כל פנים לא ידחה חלק התורה, גם שאינו פנוי יצפה ויתאווה אימתי יפנה שיעסוק בתורה, ובזה אינו דוחה חלק האחדות מכל וכל.
89
צ׳ובזה יובן אשרי האיש אשר לא וגו', כי דוד מלך ישראל עליו השלום פתח בזכות כללות רוב העולם שאינם פנויים, וטרודים בעסקם, שיוכלו לעסוק בתורה, ומכל מקום נקרא מאושר, כי במקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות פ"ב מ"ה), ר"ל כי המתבודד במקום שאין אנשים יוכל להיות איש מבני עליה, מה שאין כן כשהוא מתערב בין הגוים ויכול ללמוד ממעשיהם, ואינו לומד ממעשיהם, אז לשבח יותר יחשב לו, כמו שכתבתי במקום אחר (עי' בראשית יח, כו) אם אמצא חמשים צדיקים בתו"ך העיר דייקא וכו', וזה נתערב עם הכל ומכל מקום לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, שלא הי' פנוי שיהי' נקרא מושב לצים כשאינו עוסק בתורה, כמ"ש באבות (פ"ג מ"ב) שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וכו', כי אם בתורת ה' חפצו וחשקו כשאינו פנוי, ובתורתו יהגה יומם ולילה כשהוא פנוי, בזה אינו דוחה חלק האחדות, וק"ל.
90
צ״אובזה יובן רבא רמי וכו', ומשני זכה תאות לבו נתת [לו], ור"ל כפירוש רש"י זכה מצד המזל, שיש לו עושר ונכסים הרבה, ואינו פנוי לעסוק בתורה, אז סגי אם בתורת ה' חפצו בלב, וזהו זכה תאות לבו נתת לו, שנחשב תאות לבו בתורה כאילו עסק בתורה בפועל, ומחשבה מצטרף למעשה. לא זכה, שאין לו מזל טוב, והוא עני שאין לו עסקים הרבה, שהוא פנוי, אז יהגה בפועל בתורתו יומם ולילה, וזהו וארש"ת שפתי"ו וגו', והבן, וק"ל, וזהו וארשת שפתיו בל מנעת סלה.
91
צ״בהעולה מזה שיש ג' בחינות, א' המרבה, דהיינו איש פנוי. ב' הממעיט, דהיינו שאינו פנוי, ובלבד שיכוין לשם שמים וכנ"ל. ג' שטרוד כל כך שאין לו פנאי אפילו להיות בחינת ממעיט, מכל מקום אם בתורת ה' חפצו וחשקו, שיזכה לפנות ולעסוק בתורה הרבה או מעט, מכל מקום לא דוחה חלק האחדות, מה שאין כן כשאינו בג' בחינות הנ"ל, שאין חפצו וחשקו בתורת ה' כלל, אז דוחה חלק האחדות לגמרי ואין לו תקנה לגמרי, כי אם שנמשך יתרון אור לאנשי הדעת מחושך של זה כנ"ל, אז נעשה כסא זה לזה ונעשה ערב ובוקר יום אחד, וכנ"ל.
92
צ״גובזה יובן, כשהוא אינו מתגבר במלאכתו, וכפירוש רש"י שאינו רוצה לתפוס אמונתו, ר"ל שדוחה ג' בחינות הנ"ל, שאינו מרבה, ולא ממעיט, וגם שאינו חפץ בתורת ה' כלל, אם כן אין תקנה לזה כי אם אחר שנמשך ממנו יתרון אור מחושך שלו, דהיינו מזה שאני לוקח יתרון אור ממנו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך ראוי לי שגם אני אינו מתגדר במלאכתו לתפוס אמונתו בעסק עולם הזה, רק לעמוד על משמרת התורה ועבודת ה' בתוספת זהירות וזריזות, דהיינו יתרון אור הנמשך מחושך, שזהו כוונת אנשי יבנה ללמוד זכות על כללות בני אדם של כל עולם, שגם שיש בני אדם שדוחין ג' בחינות הנ"ל וח"ו לומר שאין תקנה, ובאו להודיענו שיש תקנה כנ"ל לבל ידח ממנו נדח.
93
צ״דושמא תאמר, היתרון אור מהני כשאני מרבה והוא ממעט, אבל כשהוא אינו בבחינה זו, שאפילו מעט אינו לומד, אין לו תקנה, ומה שאמר הכתוב בתורת ה' חפצו, שילמד מעט על כל פנים. זה אינו, דשנינו אחד המרבה ואחד הממעיט שווין בלבד שיכוין לבו, וע"כ כשאינו בג' בחינות הנ"ל בזה מהני גם כן יתרון אור הנמשך מחשך זולתו, והבן.
94
צ״הובזה נבא לבאר פסוק שיר השירים (א, ה) שחורה אני ונאוה, ר"ל שחורה אני מצד החשך, ונאוה מצד יתרון אור שנמשך מחשך של עצמו. ועוד יש בחינת יתרון אור מחשך זולתו, וזהו בנות ירושלים כאהלי קדר, שהוא שחרות וחושך של רוב העולם ההולכים בחשך שנקרא בנות ירושלים, שהם כאהלי קדר, מכל מקום יש תועלת ויתרון אור ליחידי סגולה שהם כיריעות שלמה הנמשך להם מחשך זולתו שהם כאהלי קדר, והבן.
95
צ״וובזה נראה לי פסוק (תהלים קמד, יד) אלופינו מסובלים, שאם אלופי תורה, הם חכמים בבחינה זו שיש להם יתרון מחשך זולתו, שבזה הם מסובלים, שסובלים הכל, כאשר כתבתי במצוה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), שהוא על ידי שידע שיש לו יתרון אור מחשך זולתו, ובזה נעשה החשך כסא לאור, היפך על מה אבדה הארץ שלא ברכו וכו', לכך אם אלופינו מסובלים אז אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, והבן.
96
צ״זובזה יובן ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים, ר"ל שצוה ה' לבחינת משה שהוא הדעת, נטה ידך וכחך על השמים, שהם אלופי התורה שנקראים השמים כנודע, שיתנו דעתם ויראו שיהי' חשך על ארץ מצרים, שהם כללות רוב העולם, שהם טרודים בטרדת עולם הזה, שנקרא ארץ מצרים, שיש לו מיצר וגבול, היפך עולם רוחני שהוא נצחי בלי מיצר וגבול אין סוף, מה שאין כן ארץ מצרים הולכים בחשך כל ימיהם, ומזה החשך נמשך ולא ראו איש את אחיו בעין טובה רק בעין רעה קנאה ושנאה, ולא קמו איש מתחתיו, שנשארו על מדריגה אחת מתחילה ועד סוף, שהוא בחינת יושב, שהתועלת נמשך מזה שצוה לו השם יתברך נטה ידך על השמים, כי לכל בני ישראל, תואר אנשי הדעת שיתנו לב על החשך של זולתו, אז יהי' יתרון אור מהחשך, וז"ש ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, ר"ל במושבותם של זולתו, של ארץ מצרים שלא קמו איש מתחתיו ונשארו בבחינת מושבותם והחשך, מזה נמשך תועלת אור לכל בני ישראל, ועל ידי זה יהי' כסא החשך לאור, ויש תקנה לזה על ידי זה, והבן.
97