צפנת פענח, בא י״חTzofnat Paneach, Bo 18
א׳במדרש, איש מצרי הצילנו מיד הרועים (ב, יט), לפי שהיו בנות יתרו מחזיקים טובה למשה שהצילן מיד הרועים, אמר משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, כי עבורו ברחתי הנה, לכך אמרו לאביהם איש מצרי הצילנו, כלומר מי גרם לזה שיבוא אצלינו, איש מצרי שהרג. ויאמר למה עזבתן קראן לו ויאכל לחם (ב, כ), שמא ישא אחת מכם כו' (שמ"ר א, לט).
1
ב׳והוא תמוה, דאחר סיפורם שהרג איש מצרי אמר למה עזבתן שמא ישא אחת מכם, מה שאין כן בלאו הכי. וגם קשה, לאיזה ענין אמר איש מצרי שהרגתי גרם לכם, לאיזה ענין הודיע להם זה, דלכאורה הי' בזה סכנה למשה, שהיה תחת ממשלת פרעה שהי' מושל בכיפה, וכמבואר במדרש ואלשי"ך (שמות יח, ג).
2
ג׳ונראה לי דחדא יתורץ באידך, דקיימא לן במשנה פרק ב' דמכות (מ"ח) וזה דבר הרוצח (דברים יט, ד), הרי שרצו לכבדו צריך לומר רוצח אני וכו', ומשה שברח הוא לקיים גלות על שהרג את המצרי כמפורש במדרש, לכך הי' צריך לומר רוצח אני, שלא יכבדוהו.
3
ד׳ולפי זה מבואר קושיא הנ"ל גם כן, דקיימא לן (ברכות לב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, אפילו בשוגג כתב הרמב"ם (הל' נש"כ פט"ו ה"ג) שנתחלל מקדושתו ופסול לעבודה והוא הדין לנשיאת כפים, אפילו עשה תשובה, וכמו שכתב הבית יוסף בשמו בסימן קל"ח (או"ח), יעו"ש. ומאחר שהי' משה כהן, דבסירב שליחות ניטלה ממנו וניתנה לאהרן, מה שאין כן קודם לזה, אם כן הי' אסור בגיורת משוחררת, מה שאין כן אחר שנתחלל מקדושתו רשאי בגיורת, ויתרו שנתגייר עם בנותיו, רשאי לישא אחת מהן.
4
ה׳ובזה יובן, אחר שהודיע משה טעם האמור שהרג את המצרי, אם כן עכשיו שפיר אפשר שישא אחת מהן, דנתחלל מקדושתו, מה שאין כן בלאו הכי הי' אסור בגיורת, וק"ל.
5
ו׳אך אעיקרא דדינא קשה, לפי מאמר חז"ל מ"מ כתיב פסיק טעמא בין לא תרצח (שמות כ, יג), דלבית דין שרי, אם כן משה שהרגו בדין, שהכה ישראל, אינו רוצח כלל, וגלות למה, והדרא קושיא הנ"ל לדוכתי' למה אמר רוצח אני, וגם שאסור בגיורת.
6
ז׳ונראה לי, דהא קשה דהל"ל מצרי הצילנו, מאי איש מצרי. וגם למשה שאמר לבנות יתרו איש מצרי גרם לכם, קשה למה. וגם המדרש כופל מי גרם לזה שיבוא אצלינו איש מצרי שהרג. ונראה לי דאיתא במדרש (שמ"ר א, כט) ויפן כה וכה וירא כי אין איש (ב, יב), כי בן מות הוא, ראה שאין תוחלת של צדיקים כו', ופירש בידי משה בשם גאון, לפי מה שכתב הרמב"ם איסור הריגת עכו"ם היא שמא יצא ממנו צדיק, מה שאין כן בלאו הכי נדמה לבהמה, וכדי לידע שלא יצא צדיק ממנו, כשאין מזדמן עדים, וז"ש וירא כי אין איש, דליכא עדים, שלא זימן הב"ה, על כרחך אין צדיק יוצא ממנו ובן מות הוא, וק"ל, ודפח"ח. אך כשראה אח"כ דאיכא עדים, דתן ואבירם, הלהרגינו אתה אומר כאשר הרגת [את] המצרי (שמות ב, יד), אמר משה אכן נו"דע הדבר (שם), ר"ל מדזימן הב"ה עדים בדבר ע"כ נקרא איש, שלא הי' בן מות, ושלא כדין הרגו, אז הי' צריך לקיים גלות, כי הי' מקום לתפוס ביד פרעה, מאחר דשלא כדין הרגו. וז"ש מה שנתחייבתי גלות לברוח הנה, הוא איש מצרי שהרגתי, דמוכח שהי' איש מדזימן הקב"ה עדים בדבר, אם כן ודאי רוצח אני, ואיני רשאי לקבל כבוד. וגם יתרו אמר כענין - מאחר שהרג איש מצרי אם כן יש לו דין כהן שהרג הנפש שנתחלל מקדושתו, וק"ל.
7
ח׳ובזה נראה לי להבין וירא שני [אנשים] עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וגו' (ב, יג-יד). וי"ל, דפירש במדרש (שמ"ר א, כט) דרצו להרוג זה את זה שנאמר נצים כו', אם כן למה יחד הדבור לאחד מהם. ב' שאמר מי שמך לאיש, הלא כתיב (ב, יא) ויגדל משה ודרשוהו חז"ל (תנחומא ישן שמות יז) לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו. גם קשה מאי איש שר ושופט, הל"ל מי שמך לשר ושופט. ומשום זה דרשו במדרש זה או זה קאמר, שאינך איש רק נער, ואף אם תמצי לומר שהי' איש, מכל מקום אינו שר ושופט. ושאר הספיקות.
8
ט׳ונראה לי דקודם מתן תורה הכל בשם בן נח יכונה, שנהרג בעד אחד ודיין אחד (סנהדרין נז:), והנה אלו שרצו להרוג זה את זה סברו שאין איסור בהריגת חבירו מדלא זימן הב"ה עדים בדבר וכנ"ל, דעל כרחך דין אחד לכולם וכנ"ל, אך דזה אינו, דהי' משה, ועד אחד סגי בבן נח כאמור. אפס שיש מקום לומר דאין איש עדיין, שלא הביא ב' שערות, ופסול להעיד שהוא נער. אך די"ל אף דלא נקרא עד, מכל מקום יש לחייב מטעם אחר, דאיתא בסנהדרין דף ע"ח (ע"א) אמר רבא ההורג את הטריפה פטור, וטריפה שהרג בפני בית דין חייב דכתיב (דברים יג, ו) ובערת הרע מקרבך, והרי ראוהו רוצח. שלא בפני בית דין שאתה בא לחייבו על פי עדים פטור, דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ואינו עדות. נמצא היכא שהדיין עצמו ראהו רוצח חייב אף דליכא עדות, והכי נמי אף שלא נקרא עד, שאינו איש עדיין, מכל מקום הוא דיין שראה רציחתו שחייב מיתה משום ובערת הרע מקרבך, ובדיין כשר אף שאינו איש, וכמו שכתב הסמ"ע סימן ז' סי"ק ט' וזה לשונו: דהטעם דבדיין כשר אף שלא הביא ב' שערות, דדוקא לענין עדות בעינן ב' שערות, דקפיד קרא להיות נקרא איש שנאמר (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים, מה שאין כן בדיין דתלי בחריפתו ובקיאותו כו', יעו"ש. ואין שייך בזה כל הפסול להעיד כו' כמ"ש בדרישה שם, ובמשה הי' גדלות שנאמר ויגדל כו', וק"ל.
9
י׳אפס דיש מקום סתירה בזה, שאינו ראוי להיות שר ושופט מטעם אחר, דבמשנה סוף פרק ב' דמכות (מ"ח) רוצח חוזר לשררה שהי' בה, ופסק הרמב"ם פרק ז' מהלכות רוצח (הי"ד) דהלכה כרבי יהודא נגד רבי מאיר שאינו חוזר, ואם כן מיד כשהרג מיד מתחייב גלות, ואינו חוזר לשררה שהי' לו תחלה, אף דמינהו פרעה לשר תחלה, מכל מקום אחר רציחה איבטל משררותו ואינו שר ושופט לבער הרע כו'.
10
י״אובזה יובן, ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ר"ל במצות של מיתה הכתוב מדבר, שרצו להרוג זה את זה, לכך ויאמר לרשע למה תכה רעך, רשע כמותך, שכל אחד רצה להרוג חבירו, ושניהם רשעים, כי כל אחד הוא רשע למות בהריגת חבירו, מאי אמרת שאין איסור רציחה לבן נח כי אם בהזדמן השם יתברך עדים וכנ"ל, זה אינו, מאחר דלסברתכם דין בן נח לכם, אם כן בעד אחד סגי, דנהרג בעד אחד ודיין אחד, וכאן היה משה.
11
י״בוהשיב מענין שאלתו, דלעולם אינו רשע למות, מאחר שלא זימן השם יתברך עדים, וכי תימא עד אחד סגי וכאן הי' משה, זה אינו, כי מי שמך לאיש, שאינך איש שלא נתמלא זקנו עדיין, שבזה ניכר שיש לו ב' שערות, שיהיה כשר לעדות, ובעדות קפיד קרא שיהי' איש דוקא, ב' שערות, או נתמלא זקנו, או ל"ה שנים, כמבואר בטור חושן משפט סימן ל"ה, וכל זה לא הי' במשה, ואם כן אפילו עד אחד אינו. וכי תימא דוקא לענין עדות בעינן איש, אבל בדיין ושופט לא בעי איש רק שם גדולת וכנ"ל, ואם כן חייבים מיתה משום ובערת כו', זה אינו, מי שמך לשר ושופט. וכי תימא שמינהו פרעה, כמ"ש ויגדל משה, זה הי' קודם הריגת המצרי, אבל עכשיו אי אפשר להרגנו מאחר שהרגת המצרי, ורוצח שדינו בגלות אינו חוזר לשררה שהי' בה, ואין כאן לא עדות ולא דיין, שאינך לא שר ושופט שתקיים ובערת הרע מקרבך, ואי אפשר להרגנו מאחר שכבר הרגת המצרי, וק"ל.
12
