צפנת פענח, משפטים ב׳Tzofnat Paneach, Mishpatim 2
א׳פן ב' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא, א), במדרש (שמ"ר ל, יג) זה שאמר הכתוב (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ וגו'. ובש"ס דסנהדרין (ז:) אם דיין דומה למלך וכו'.
1
ב׳כדי לבאר זה נבאר פסוקי הפרשה (כב, ט-יב) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, ומת או נשבר או נשבה אין רואה, שבועת ה' תהי' בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו וגו', ואם גנוב יגנב וגו', ואם טרף יטרף וגו'. וביאור פרשה זו ביאר האלשיך על ראשי מנהיגי הדור, שניתן להם מהשם יתברך שנקרא רעהו, חמור או שור או שה וגו' - קהל ישראל, להיות רועה לשמור צאנו, ולא להשתרר עליהם, יעו"ש.
2
ג׳ולי נראה לפרש פרשה זו בין באיש אחד פרטי בין בכללות העיר או מדינה, דכתבתי במקום אחר דכתב הר"ן בדרשותיו (הדרוש העשירי) ביאור משנה (קינים פ"ג מ"ו) זקני עמי הארצות כל זמן שמזקינים וכו', וזקני תלמידי חכמים וכו'. שיש באדם כח השכלי וכוח הדמיון, והם ב' הפכים, וכל חושי ואיברי האדם נשמעין לכח הדמיון יותר מכח השכלי מחמת ג' טעמים וגו', וכח השכלי הוא בין איברי וחושי האדם כתינוק הנשבה בין העכו"ם וכו', יעו"ש.
3
ד׳לזה צריך כח השכלי שמירה בג' דברים נגד כח הדמיון, א' זירוז הנקרא חי, היפך העצלות שנקרא מת, כמו שכתבתי במקום אחר מזה, טעם בשם הרמב"ם (פיה"מ סוף מכות) כי בקיום מצוה אחת בשמחה וזירוז כאלו קיים כל התרי"ג מצות וכו', וביאור פלוגתא דסנהדרין (קיא.) דרבי יוחנן וריש לקיש ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד). וביאור קושית הגאון (שבת קיח.) כל המענג שבת נותנין לו כל משאלות לבו וכו', והא אין אדם מת וחצי תאותו בידו וכו'. ובארתי, כי רשע שנקרא מת מטעם הנ"ל, אין חצי תאותו בידו, אבל הצדיק שנקרא חי על שם הזריזות, שעושה המצוה בשמחה ובזריזות, וכן פירש רש"י (ברכות נא. ד"ה חי) בכוס של ברכה חי שקורין פרי"ש וכו', יעו"ש.
4
ה׳בחינה ב', נשבר, והוא דכתוב בספר זוודין לאורחין פירוש הש"ס (נדרים לח.) אין השכינה שורה אלא על גבור ועשיר וכו', שהם עשר דברים, א' שלא יפחד מלעשות הטוב מאיזה סבה וכו', יעו"ש. וזהו גם כן מה שאמרו חז"ל איש הירא ורך הלבב ישוב מצבא המלחמה (עי' דברים כ, ח), בין מלחמה הגשמי או הרוחני, שיהי' אביר לב להלחם עם היצר הרע ונגד הרשעים גם שיקפחו מזונותיו, ולא לב נשבר, והבן.
5
ו׳בחינה ג' נשבה, כי חוש השכלי הוא בין חושי האיברים וכח הדמיון כתינוק הנשבה בין העכו"ם, כמו שכתב הר"ן הנ"ל. וצריך זהירות וזריזות להלחם נגדם ולנצחם, כי מעט אור מאיר לחשך הרבה.
6
ז׳והנה נודע כי בדין העתיד החומר מתנצל עצמו ומרשיע הנשמה, והנשמה מתנצל בהיפך, עד שמרכיב הנשמה עם הגוף, כמו במשל מרכיב חיגר על הסומא וכו' (סנהדרין צא:). אמנם נבאר בתיקונים דלפעמים הנשמה נשבע ונפטר וכו', יעו"ש.
7
ח׳ומצינו (שבועות מז:) בדין החנוני והפועלים ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. והכי נמי בענין טענת הנשמה והגוף באדם פרטי, או בכלל אנשי החומר ואנשי הצורה, שכל אחד מתנצל לפטור עצמו, שאנשי החומר מתנצלין שחסרונם הוא בסבת אין רואה, שלא השגיחו עליהם אנשי הצורה להדריכם בדרך ישרה על פי תוכחת מוסר. ואנשי הצורה מתנצלין כי חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) כי חולי הנפשות הם כמו חולי הגוף הטועמים מר למתוק, וכמו שהולך החולה לבקש רפואת הגוף, כך ראוי לחולי הנפש לבקש רפואת הנשמה, שילכו לחכמים רופאי הנפשות, מה שאין כן הם עושין בהיפך החכמים, וכמו שכתבתי במקום אחר למה נמות נגדך וכו' (בראשית מז, טו) ולמה נמות לעיניך וכו' (שם, יט), יעו"ש, וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות סה:).
8
ט׳ומאחר שכל אחד מתנצל לפטור עצמו, אז הפסק דין שבועת ה' תהי' בין שניהם, שכל אחד ישבע שכדבריו כן הוא, כאשר יבואר אח"ז, ואז שניהם נוטלין שכרן מבעל הבית שהוא הקב"ה, כדין חנוני ופועלים הנ"ל. ונודע כי אדם צריך שיהי' לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח), זכה וכו'.
9
י׳ובזה יובן, כי יתן איש אל רעהו, הקב"ה נקרא איש מלחמה, יתן אל רעהו, אלו ישראל וכנ"ל. חמור, הוא החומר והגוף שהוא לבוש הנשמה שנמשך מהשכינה שם ב"ן גימטריא בהמ"ה, בסוד (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלקיכם, וכדי שיהיו בעלי בחירה ניתן להם היצר הרע והיצר הטוב, כמו שכתב בעקידה (שער שמיני) לא טוב היות אדם לבדו (בראשית ב, יח), בחינה אחת בלי בחירה, שלא נקרא פועל טוב כי אם שיהי' נגדיות, לכך אעשה לו עזר, ולפעמים כנגדו, זכה עזר לא זכה כנגדו וכו', יעו"ש. ואלו במלא"כים הנ"ל יצר הרע ויצר הטוב נקרא שו"ר וש"ה, כי ש"ה גימטריא היצה"ר, וכמו שכתב באלשיך פר' בא (שמות יב, ג) ולקחו שה לבית אבות וכו', יעו"ש, ויצר הטוב שהוא עני ור"ש אותיות שו"ר, וכמ"ש בש"ס (נדרים לב:) איש מסכן ומלט העיר בחכמתו וכו' (קהלת ט, טו), וכמ"ש (ע"ש ד, יג) טוב ילד מסכן ממלך זקן וכסיל וגו'.
10
י״אוזש"ה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה, ר"ל כלל הכל הוא בהמה בחינת הנשמה שהוא העיקר, והם לבושי וצרכי הנשמה שיהי' בעל בחירה, וכנ"ל, וצריך לשמור מג' בחינות הנ"ל, ואם מכל מקום מת - בחינה אחד הנ"ל, או נשבר - בחינה ב' הנ"ל, או נשבה - בחינה ג' הנ"ל, וטענת החומר ואנשי החומר בסבת אין ראה הי' זה, וכנ"ל.
11
י״בלכך שבועת ה' תהיה בין שניהם, שכל אחד ישבע לפטור עצמו מטענות חבירו, שלא שלח ידו במלאכת רעהו, דכתב בזוהר תרומה דף קך"ח ע"ב: בעי למירדף בתר זכאה ולמקני לי', אוף הכי ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא ולמקני ליה באגר שלים, דיעביר מני' הההוא זוהמא וכו', ועל דא כתיב באהרן (מלאכי ב, ו) ורבים והשיב מעון וכו', תא חזי כל מאן דאחיד בידא דחייבא וגו' עד בריתי היתה אתו החיים והשלום וכו' (שם, ה), יעו"ש. ואם כן אנשי החומר נשבעין לפטור עצמן בטענה שלא שלח ידו ההוא זכאה לאחוז בידא דחייבא לחוס עליהם מצד שהם מלאכת רעהו, של הקב"ה שנקרא רעהו, כמ"ש (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו, והי' ראוי לרחם על חייבא גם כן משום שהם מלאכת רעהו כנ"ל, ולאחוז בידם ולקרבם בתורה ומוסר, גם שלא הלכו מעצמן אל החכמים רופאי הנפשות. ואנשי הצורה נשבעין לפטור עצמן בטענה, בשלמא אם לא שלח ידו בפשיעה (כמשמעות פשוטו) במלאכת רעהו של החכם, שהוא תורה ומוסר, אז הי' מקום לאחוז בידא דחייביא וכו', מה שאין כן עתה כי חכמה ומוסר אוילים בזו בפשיעה, ומצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, ואז ולקח בעליו השבועה ולא ישלם.
12
י״גואם גנוב יגנב מעמו, שגנב ממנו היצר הרע איזה זכות על ידי שנתלבש בלבוש היצר הטוב, כמו שכתבתי במקום אחר מה נשתנה הלילה וכו' הלילה הזה כולו מצה (פסחים קטז. במשנה, הגש"פ), שבא היצר הרע בלבוש היצר הטוב לעשות עבירה, וסובר שעושה מצוה כמו פעור וכו'. ישלם לבעליו, כי הי' צריך להתיישב מאוד, כמ"ש שראוי שיפיל גורל אם הוא לה' או לעזאזל וכו', יעו"ש.
13
י״דואם טרף יטרף וגו', ר"ל שנכנס בין הקליפות אשר שם רפ"ח ניצוצין שנפלו בין הקליפות, ועם הכולל גימטריא טר"ף, וכוונתו לשם שמים, כדי לטרף ולהוציא משם הניצוצות קדושות מבין הקליפות, בסוד דעייל ונפיק, וכמו שכתבתי במקום אחר עכבר נכנס ויוצא, יעו"ש, יביא עד הטרפה לא ישלם, והבן.
14
ט״וובזה יובן מלך במשפט יעמיד ארץ, דכתב הר"ן (הדרוש השמיני) כי צווי מינוי המלך הוא כדי שיהיה הסדר והנהגה על פי ראש אחד, כי בפשע ארץ רבים שרי' וכו' (משלי כח, ב), יעו"ש. וז"ש אם יש ראש אחד כמו מלך, ושיהיה דברי מוסר שלו הנקרא משפט, נעשין, אז יעמיד ארץ, כי זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, והבן.
15
ט״זובזה נבאר פ' צו את אהרן ואת בניו לאמור זאת תורת העולה וגו' (ויקרא ו, ב-ג), זאת, מיעוט שרים זה גורם עלי' למדינה, מה שאין כן היא העולה, שכולם עולים לגדולה, אז על מוקדה, וק"ל. וכתבתי מזה לעיל, וק"ל.
16
י״זעוד יש לומר מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, ודרשו בש"ס (סנהדרין ז:) אם דיין דומה למלך שאינו צריך לכלום, יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן המחזיר לגרנות וכו'. דמבואר בכתבי האר"י זללה"ה (לקוטי תורה פ' שמיני) מה שפירש רש"י (ויקרא ט, ז) למה אתה בוש וירא, לכך נבחרת, דפירושו למה שאתה בוש וירא לברוח מן הכבוד, לכך נבחרת וכו', מה שאין כן הרודף אחר הכבוד וכו'.
17
י״חובזה יובן, דמצינו (שמואל א י, כב) שאול המלך הי' נחבא אל הכלים לברוח מן הכבוד, וז"ש אם דיין דומה למלך שאינו צריך לכלום, לבקש מהם שיעשוהו דיין, כי אינו רוצה בזה, רק שמפצירין בו, אז יעמיד ארץ, מה שאין כן הדומה לכהן שמחזיר אחרי', יהרסנה עבור שררה וכבוד, כי כלום שררה אני נותן לך עבדות אני נותן לך (הוריות י:), וכמו שכתבתי ביאור משנה (אבות פ"א מ"י) אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות.
18
י״טובזה יובן זא"ת תור"ת העול"ה, אם זה שעלה לגדולה נחשב לו לעבדות ושפלות ומיעוט, אז עליהם חי' יחי' ויעלה, מה שאין כן היא העולה, שנחשב לו לשררה וגדלות, אז אוי לרבנות שמקברת בעליה (פסחים פז:) ונתמעט, ואז על מוקדה וגו', וכמ"ש בש"ס (תמיד לב.) ששאל אלכסנדר לזקני הנגב מה יעשה שיחיה, ימות וכו'. וז"ש (סנהדרין יד.) הוי קבל וקיים, וק"ל.
19
כ׳עוד יש לומר זאת תורת העולה, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דשבת פרק בתרא (קנו.) אברם אין מוליד אברהם מוליד וכו', וביאור ש"ס (נדרים לא:) שלא נקרא אברהם שלם עד שמל את עצמו וכו', כי עיקר תכלית השלימות אחר שיזכה אחרים ג"כ, שהם המוני עם שנרמז באות ה' אחרונה משם הוי"ה, והוא שכתבתי במקום אחר סוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, והיא נקראת זאת כנודע.
20
כ״אאמנם שזה סכנה, וכמו ששמעתי ביאור פסוק (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, כי הטובע בנהר ואחד בא להצילו, יש חשש סכנה וכו', ודפח"ח. ולי נראה להוסיף עוד, על זא"ת יתפלל כל חסיד, ר"ל שיזכה להעלות מדריגה הנקר"א זאת, יתפלל כל חסיד, רק שיזהר לשטף מים רבים אליו לא יגיעו וכו'.
21
כ״בובזה יובן זאת תורת העולה, שיוזכו להעלות עד מדריגות השכינה הנקרא זאת, את אנשי המוני עם, והוא סוד ו' כנודע וכו', רק שיזהר שלא יתמעט - היא העולה וכנ"ל, וז"ש היא העולה לכן יתבודד ולבש הכהן מדו בד וכו'.
22
כ״געוד יש לומר זאת תורת העולה וגו', דשמעתי מן מוהר"ן פירוש הפסוק (משלי יז, כח) גם אויל מחריש חכם יחשב, דמחריש לאחרים משמע, והל"ל אויל שותק או חרש. וגם להבין מה שכתב בש"ס (ברכות נה:) דוד לא חזי חלום טוב וכו'. והטעם, כי לפעמים מהני שטותא לאדם, כמו שמצינו בדוד שנפל ביד אכיש מלך גת ויתהולל בידם (שמואל א כא, יד-טז), אמרו אחר הוא וניצל. וכן בש"ס (ע"ז יח:) ברבי מאיר שנכנס לבית זונות, אמרו אחר הוא, וניצול מהגזירה וכו'. כך הצדיק בחלום נכנס בין הקליפות, שלא יתקנאו בו. וכן בתפלה במחשבות זרות וכו'. וכן בכלב שיתף עצמו עם המרגלים לומר שהוא עמהם, ויכול להשתיקן אח"כ (במ"ר טז, יט).
23
כ״דובזה יובן, גם אויל, ר"ל שעושה עצמו בין אוילים שגם הוא אויל, ועל ידי זה מחריש, שיכול להשתיקן אח"כ, כמ"ש (במדבר יג, ל) ויהס כלב, לכך חכם יחשב, כמ"ש (במדבר יד, כד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו, ודרשו חז"ל וכו', ודפח"ח.
24
כ״הונראה לי דזה שאמר הכתוב (תהלים קמד, יד-טו) אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת וגו', וכתבתי מזה במקום אחר, אמר רבי יוחנן אשרי לקטנים שנשמעין לגדולים וכו', ריש לקיש אומר אשרי לגדולים שסובלין הקטנים וכו'. ולפי הנ"ל ר"ל אלופינו מסובלים, כשיודע שיש כאן אלופו של עולם, שהוא אלוף חכמה, אז הוא מלומד לסבול הכל, שיודע שהכל ממנו יתברך, כי מלא כל הארץ כבודו. וגם שיש לו לפעמים איזה ביטול תורה ותפלה או מחשבות רעות וזרות, יתן לב להבין שזה מהשכינה שהיא בין הקליפות, וישתף עמה בצערה ויפלא לעשות להפרידם, ע"כ לא יטריד אותו שום דבר, ואז אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה. וזה שסיים אשרי העם שככה לו, שזהו מדריגות משה גימטריא שככה, שנאמר בו (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי, שבכל המדריגות לא הי' נפרד ממנו יתברך, וזש"ה אשרי העם שה' אלקיו עמו תמיד בלי פירוד, והבן.
25
כ״וובזה יובן זאת מיעוט, תורת ריבוי, העולה, ר"ל שיעלה על לבו תמיד תורה זו, להבין שבכל מדריגות שלו, בין בקטנות עם מיעוט שלו, ובין בגדלות שנקרא ריבוי, שהוא תורת, הכל נכלל בשכינה שנקרא זא"ת, וזאת תורת העולה, והבן.
26
כ״זובזה שמעתי אח"כ מן מוהר"ן פירוש הפסוק (עמוס ט, יא) אקים את סוכת דוד הנופלת, כי א' קום, ר"ל כשיודע שיש כאן אלופו של עולם, אז קם מעצמו, והבן.
27
כ״חובזה פירש אפיקומן, ר"ל א פיקומן, כשיש אלופו של עולם בפי אז ק"ם ו"ן מעצמו, ודפח"ח.
28
כ״טובזה ביאור שהקב"ה אמר (זכריה א, ג) שובו אלי ואשובה אליכם, וכנסת ישראל אמרה (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה, שאין זה קינטור, רק דרך חיבה, שכנסת ישראל אמרה גם שאני מתחיל בתשובה הכל ממך. והקב"ה אמר בהיפך, הכל ממך, גם שאני גורם מעלה אני עליך כאלו אתה בעצמך עשית זאת, ודפח"ח.
29