יערות דבש חלק ב י״אYa'arot Devash II 11

א׳ת"מ והספד מ"ש הגאון הנ"ל בק"ק אלטונא לחמשה חכמי הדור ז"ל נעים זמירות ישראל פתח במזמור ס' למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד בהצותו את ארם נהרים וארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגי מלח שנים עשר אלף אלהים זנחתנו פרצתנו אנפת וכו' ופרש"י מכתם באגדה אמרו שהיה מכתו תם ונולד מהול וכו' אלהים זנחתנו וכו' כיון שנזכר בשמדות וגזרות שגזרו מלכות אדום אח"כ על ישראל אמר אלהים כו' ויש להבין למה לא נזכר בשום מזמור מכתם שהיה נולד מהול רק במזמור הלזה ולמה לא זכר הצרות שהיה לישראל מאדום רק בזמן ההוא שהכה יואב את אדום ולא בפעם אחר:

ב׳ונראה דידוע במדרש וברש"י ראו כי רעה נגד פניכם כוכב של דם היה נגד ישראל במדבר ולהבין איך ראו כוכב של דם במצרים שיהיה עומד במדבר מול ישראל אולם כשיצאו לא יראו עוד הכוכב וכי ידע מה שיהיה אח"כ וגם איך ידעו שהוא על ישראל וכי נרשם בכוכב שהוא מורה על ישראל כל אצטגני' יודעי' כפי טיב מדינ' ושופטי' על העם יושבים בקרב' מפי נסיון כנודע טיב חכמ' אצטגני' אבל איך ישפוט על ישראל שלא הי' להם מדינה מיוחדת וכדומ' וכבר דרשתי במ"א רק הואיל וצריך כעת להאי ענינא נאמרה ונשנית וקצת בפנים חדשות והענין כי אמרו מאן דבמזל מאדים או אושיד דמא או טבחא או מוהלא והיינו כי טבע מאדים לשפיכת דמים ולכך אמרו כי מאדים כוכבו של עשו שיחד לו יצחק על חרבך תחיה אמנם במצות מילה או מצות שחיטה מתבטלת כחו של מאדים ואין לו כח נגד ישראל ולכך אמר הפסוק זובח השור מכה איש ופירשו כי מתרעם הנביא על שרצח ושפך דם רק אולי הוא במזל מאדים וגרם לו זאת ולאזור חיל לנצח כח הכוכב ומזל צריך אימוץ רב ולאו כל אדם מסוגל לכך וא"כ יש לו התנצלות ולכך אמר הנביא זובח שור שהוא טבח א"כ כבר נתן יד לכחו של מאדים וא"צ לאושיד דמא וא"כ למה מכה איש:

ג׳והנה במדבר לא מלו וגם לא קיימו מצות שחיטה כי אכלו בשר נחירה וא"כ אין מפגיע למאדים שהוא נגד ישראל ובחלקו של עשו וזהו שראה פרעה כי מאדים כוכב של דם נגד ישראל שהוא כוכבו של עשו עד שיהושע מל ישראל הכניע למאדים ואמר גלותי חרפת וכו' והנה במלחמת עמלק צוה משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק ולא עשה משה בעצמו ומלחמת עמלק מצוה ואיך לא קיים בעצמו אבל עמלק שהיא עשו ומאדים כוכבו אין לו מכניע רק מי שנימול והטיף דם ברית ואושיד דמא קודש לה' מתיש כח חרבו להרוג במלחמה. ואמרינן במשה ותרא אותו כי טוב שנולד מהול וא"כ לא צריך לדם ואין לו כח להלחם ולהחליש מאדים ולכך בחר ביהושע וזהו ענין מזמור הנ"ל דאמר בהצותו את ארם נהרים וא"כ וישב יואב ויך אדום וקשה למה ארם הכה דוד בעצמו ולהכניע את אדום שב יואב ולא דוד ולכך אמר לדוד מכתם שהיה מכתו תםונולד מהול א"כ לא היה כחו חזק להכניע למאדים כוכבו של עשו והוצרך יואב להלחם שנימול כנ"ל ביהושע:

ד׳ודרשינן ברבה וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו בכף יוצאי יריכו צדיקים ונביאי' שיוצאים הימנו וזהו דורו של גזירה והיינו כי יריכו היינו אבר המילה כמ"ש ועיין הראב"ע כי גיד הנשה מסתעף מאבר הזרע ונקרא נשה לשון אישות ושרו של עשו שמאדים בחלקו לא היה לו כח ביעקב רק במילה כי ידוע מ"ש ויעקב איש תם שנולד מהול ולכך יכול לאחוז בו ולגרום רעה ליוצאי חלציו. רק אמת דהם קיימו מצות מילה והכניעו כחו ולכך אמר דורו של גזירה שגזרו על ישראל מבלי למול אז גבר חיל וזהו שכאשר ראה דוד שאין כחו להכניע מאדים כוכבו של עשו רק במילה ולכך הוצרך יואב להלחם נזכר שהיה אחיזה לשרו של אדום בירך יעקב הואיל ונולד מהול וכדורו של שמד שיבטל המילה ולכך התחיל לקונן אלהים זנחתנו פרצתנו וכו':

ה׳וכן בעו"ה נחנו נקונן זנחתנו פרצתנו כי בעו"ה פרץ ע"ג פרץ קול ענות חלושה במחנה עברים קול תרועה ושברים שבר ע"ג שבר הן נפלו שרי חיל ה"ה הרב הגאון מו"ה דוד אב"ד דק"ק ברלין ואם כי לא הכרתי מ"מ ספרו וחבור על ירושלמי מעיד שהיה מתמיד בתורה וחברה מתוך יגיעה של תורה והוצק חן בשפתיו. משה משה הרב מ' משה ראפ' מק"ק פ"פ זקן בדור מובהק בתורה ממש לא הניח בימיו כמותו בכל גלילות אשכנז והרב מ' משה זקן בבחרותו למד בטוב ובעיון והוגה בה מאוד ואח"כ נטרד בעול דרך ארץ ועול צרכי ציבור ושיחר פני מלך ושרים ועדיין היה תורתו בקרבו כל עת והרב המובהק מופלג בתורה ובחסידות הרב מק"ק הענא ר' שמשון לוי שנקרא בפי כל ר' שמשון מורינו הכרתיו זה שנה שעברה ומצאתיו מלא וגדוש בחכמה ומדע ותבונה ובקי בחדרי תורה ויראתו קודמת לחכמתו וענוה שפל ברך מנעוריו גדול בחסידות והרב המאה"ג מו"ה שלמה אב"ד דק"ק פינטשיף שהיה מרבני קדמאי בעלי תורה ויראה והגיע להוראה ומורה ואחרון הכביד ידו כבדה באנחותי אריד בשיחי ואהימה קול נהי ארימה ווי ווי על האי שופרא דבלע בעפרא חסיד ועניו קדוש מרחם מי יחוש חוץ ממני אשר בחיקי נתגדל כבן לאב בין כתפי שכן והצליח אשר ממש לא הניח תמורה בעולם והרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים וכל בית ישראל יבכו השריפה אשר שרף ה' אשר טפחתי ורביתי אויבי כלו מו"ה בנימין וואלף אוסטרליץ דמו"ש בק"ק פראג יע"א והנה ראוי לכל ישראל לעורר אבל יחיד כי כל אחד יש לו מעלה מיוחד ולכל בעלי תורה שער בתורה מיוחד להשיג וא"כ במותו אין לו תמורה בבחינה שלו ולכך נאמר אבל יחיד כי כל אחד יחיד בבחינתו אשר בעו"ה נעדר מישראל:

ו׳וידעתי כי הרבה יתלו במקרה זה בזקנה וזה בחולשת גופו וזה ברב צערו וכדומה אבל אל בניי ח"ו לתלות במקרה כי העם אשר בחר ה' לנחלה לו ונכנס עמם בברית איך יניחם למקרה הזמן והטבע וכי כך מדת הברית להפקי' באי בריתו למקרה הזמן ופגעי טבע ובמה נפלינו אנחנו באי ברית ה' מכל עם אשר ע"פ אדמה וביחוד בעלי תורה המלך חפץ ביקרם והוא מונה רגעים ובקרים מתי יבא עת שצדיק נולד כמבואר במדרש פ' בלק ועכשיו שנולד ונתגדל איך יסתיר פנים ויניח אותו הפקר כל מוצאי פגעי טבעיים יהרגו ולכך אמרו בירושלמי כד דמך ר"ס אמרו שבטים מציאה מצאו כתיב ויצא ויחרדו לבם אנו שאבדנו לר"ס עאכ"ו והיינו כי ודאי אף השבטים היו יכולים לתלות ענין הכסף במקרה כי האיש הממונה ע"כ עסקיו מרובים וטרוד בנכנסים ויוצאים לקבל מעות ולמכור עד שבקל נפל הטעות ונתערב הכסף בתבואה ושלא במתכוין הגיע הכסף לשקים. וכהנה דברים במקר' רק ח"ו הם לא תלו דבר במקרה רק משמים ואמרו מה זאת עשה לנו וכו' ולכך חרדו למאוד וא"כ הדבר ק"ו שבטים שמצאו מציאה לא תלו במקרה רק בכוונה מבעל הכונה ויחרד לבם אני שאבדנו ר"ס היותו ת"ח גדול וצדיק עאכ"ו שאין לתלותו במקרה רק בכוונה מה' לעונש לדור ועונותינו הטו כאלה ויש לנו להתאונן:

ז׳ובאמת עיקר כוונת ההספד שיקנאו החיים בהם ויאמרו ראו כמה יקר הגיע לאיש אשר עסק בעבודת ה' ולמה נחדל נחנו לעשות כמוהם ובפרט העוסקים בצרכי ציבור כמו שהיה באנשי' הנ"ל כמה שעסקו בצרכי ציבור וביטלו לפעמים עי"כ עונת התורה:

ח׳ואמרו במדרש לר' אבהו הראו שכרו י"ג נהרי אפרסמון ואמר אלו למאן א"ל לאבהו אמר ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' וצריך ביאור איך ח"ו יכפור ר"א בשכר תורה ומצות ופשוטן של דברים הוא כמו שכתבתי כי ידוע ר' אבהו היה קרוב לבי' קיסר ושכיח שם כמבואר בגמ' כר הוי ר"א אתי לבי קיסר וכו' וא"כ מא"י מושב ר' אבהו לרומי מושב קיסר דרך רב וצריך זמן בהליכה וחזרה וגם שם לבוא אל הקיסר ולהשתדל כי לא בחנם הלך שם צריך ג"כ זמן רב כנודע למבקרי פתחי שרים ומכ"ש מלכים גדולים כמו קיסר רומי בימים ההם וא"כ ביטל עי"כ זמן רב מהתורה והיה פרוש מבה"מ דיבוק חברים וכדומה:

ט׳אך אמרו במשנה והעוסקים בצרכי ציבור יהיו עוסקים עמהם לש"ש ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם והיינו שלא יצערו כי ע"י עסיקת צרכי ציבור נתמעט הלימוד ומ"ט ואמר לא כן אל תיראו כי מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם מ"ט ותורה בשלימות וזהו ענין ר"א שפחד שמה שיגע בצרכי צבור והלך לבי קיסר וכדומה הכל לריק כי מיעט עי"כ תורה ועבודת ה' וזה אמרו לריק יגעתי אבל הראו לו משמים כי קב"ה קבע לו שכר מ"מ ושכרו הרבה מאוד:

י׳אבל יש עוד פי' מה שאמרתי כבר בזה כשיובן למה הראו לו במספר י"ג נהרין לא פחות ולא יותר אבל יובן חיוב עלינו לעבוד ה' מאהבה וזהו תכלית העובד השלם ואמנם גדר אהבה השלימות שאין בו דופי אין אהבה למען לקבל שכר בשמרנו מצותיו כי זהו לאהבת המועיל כדי לקבל הנאה עי"כ ואין זה אהבה שלימה ואם יקבל הנאה משונא ג"כ יאהבנו בשביל הנאות אבל תכלית אהבה שיצייר בנפשו אף שאקבל כאב ופורענות על שמרי התורה ואהיה נגוע ומוכה כל ימים בזה ובבא מ"מ לא אמנע לעשות מצות ה' הואיל הוא רצונו ורצון אוהבו אני עושה לרב אהבתו וזהו ואהבת את ה' בכל נפשך אפי' נוטל נפשך הכוונה אפילו שתצייר כי ע"י שמירת מצותיו מאבד אתה נפשך ותהיה נטולה חסירה מ"מ לא תמנע לעשות המצוה כפי אהבה שאינו תלוי בדבר וכך אמרו הוו כעבדים המשמשיןשלא ע"מ לקבל פרס כדי שיהיה אהבה שלימה שאינו תלוי בדבר כלל ואהבה שלימה כזו תליא באמונת האחדות כי יחיד ומיוחד כי אם ח"ו יצוייר שיש עוד שותף במעשה בראשית א"כ אין אהבתו שלימה לה' כי הלא גם לשותפו יאהב ואולי רב טוב שותפו ולו מגיע אהבה וכהנה ולכך אהבה בגי' אחד כי דביקים זה בזה ואנשי יריחו היו כורכים שמע שסמכו מלת אחד לואהבת הוא על כונה זו כי זה בזה תליא:

י״אוהנה ר' אבהו היה עובד ה' מאהבה שלימה בלי פני' לתכלית שכר רק תמיד בעשות מצוה דימה בנפשו כאלו אין מקבל שכר עליו כלל רק עושה לאהבת ה' לעשות רצונו ולכך היה שכרו באהבה דהיינו מספר י"ג מנין אהבה בי"ג נהרי אפרסמון וכו' וקאמר ר"א דלכך זכה לכך כי תמיד בעשות מצוה אמר אך לריק יגעתי מבלי קבלת שכר וזהו ואני אמרתי אך לריק יגעתי ועי"כ זכה לכך כמספר אהבה:

י״בואמת אמרו ביהושע שאמר על אלדד ומידד אדוני משה כלאם הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם וזה מורה כאלו התעסקות בצורכי ציבור מונע שפעת אלוה והסתלקות רה"ק. אבל יש לתמוה על יהושע בן נון איך חשב מחשבה זרה כזו לבטל ולגרום ביטול לנביאי ה' מנבואתם כמה חרדות חרדו האבות שיזכו ישראל לנבואה ויחשוב ליהושע לבטל הנבואה בעו"ה הלא זו חטאנו בדורנו לה' וזהו מהמרי ורע החלי כאשר יהיה איש רוצה ללמוד תורה ברבי' וקביל רוח יתיר' בי' יקומו ויחשבו מחשב' לבטלו ולהבאיש ריחו בכמה דברים אפס אין גדיים ובקר ברפתי' אנשי וועד בטלו חדלו פרשי' מישראל מגן ורומח במלחמת' של תורה אם יראו בישראל רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגי' וח"ו שיהיה מדה זו ביהושע להתחבל לבטל נבואה מישראל ובפרט אלדד ומידד כאשר כתב האר"י ז"ל שהיה מעלתם גדול אבל בלא"ה קשה וכי בשביל שיעסקו בצרכי ציבור יפסוק הנבואה הא ע' זקנים שהאציל משה מרוחו עליהם כתיב ויתנבאו ולא יספו ומתרגם ולא פסקו להתנבאות והם נשאו בעול הציבור כדכתיב ונשאו אתך וכו' ולכך נראה כי אמרו זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כלבנה ויש להבין למה דוקא זקנים שבדור אמרו כן ומה היה כוונתם בזה אמירה אבל הענין כי אמרו כי כתיב כי אתה תביא וכתיב כי אתה תבוא ומתרץ משה אמר אתה וזקנים עמך וקב"ה אמר לו טול מקל והך על קדקדם דבר א' ולא שני דברים לדור ויש להבין במה נחלקו משה וקב"ה ועיקר קושיא הלא בימי משה היו ע' זקנים והם נשאו עם משה במשא העם והיה ע' דברים לדור ואיך בימי יהושע נא' דבר א' לדור:

י״גאבל הענין כך למה אין שני דברים לדור והוא כי ידוע כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ואמרו הטעם כי כל נביא יש לו שער וצינור בפני עצמו שממנו נבואתו מושפע וא"כ א"א בסגנון א' כי הלא לכל א' שער ועולם מיוחד ומה טובו של זה לשל זה וא"כ אז שהיה הנהגת הדור ע"פ רה"ק כדכתיב ואצלת וכו' ונשאו אתך א"כ לא יתכן שיהיה שני דברים כי הלא אין נבואת' בסיגנון אחד ועולמות וצינורות מיוחדים ואיך יתקיי' הנהגתם שהוא באופנים מתחלפים זה בכה וזה בכה והנהגת הדור צריך להיות שפה א' ודברים אחדים והיו לאחדים ושני זקני' וכ"ש יותר הלא הכל נפרד ונחלק לסגנון הרבה כי כל א' מתנהג כפי מדרג' לבחינה שלו ולא יתקיים הנהגה כזו. אך זהו בשאר נביאי' אבל זקני' של משה שעמדו לפני משה והוא האציל עליה' א"כ כול' קבלו כא' ממשה וא"כ א' לכול' משה ואין כאן חילוק צינורות או שפע עולמות הכל מבחינה א' א"כ פשיט' שתהיה הנהנה נכונה ולכך אמר השם ואצלת מרוחך עליה' וא"כ המה ינשאו אתך כי הן ומשה הכל א' ושורש אחד לכולן בשוה. ואלו היה בכח יהושע להאציל מרוחו על זקני' כמשה ג"כ יתכן בהם הנהגה ג"כ אבל יהושע לא הי' כחו כל כך גדול שיאציל משלו לאחרי' וא"כ אלו היה הנהגה בזקני' יחוייב שיהי' להם הארת רה"ק כל אחד כיד ה' הטוב' עליו משמי'. וא"כ הרי צינורות מתחלפים ויקולקל הנהגה ולכך צריך דבר א' לדור והטעם אשר משה יכול להשפיע ולא יהושע כי פני משה כחמ' המשפיע באור' לכל כוכבי לכת ויהושע כלבנ' דלית לה מגרמי' כלל והנה משה הי' רב ענותן וחשב כי כחו של יהושע חזק ככחו להשפיע בזקנים אמר אתה וזקנים כמו שהי' בדורו אבל קב"ה ידע כי אין כח ביהושע להשפיע לזולתו וא"כ יהיה שני סגנון כנ"ל ולכך אמר דבר אחד לדור וכו' וזקנים שבדור בקשו לפרש למה בימי משה נשאו במשא ג"כ ובימי יהושע לא ואמרו פני משה כפני חמה ויכול להשפיע לכך נשאו אתו אבל יהושע כלבנה דלית לי' להשפיע צריך דבר א' לדור כנ"ל וא"ש:

י״דוהנה המהרש"א כתב כי חרה אפו של יהושע על אלדד ומידד הוא כי הם נשארו במחנה וקבלו נבואתן בעצמן ולא ע"י אצילות משה וחשבו יהושע לגנאי למשה רבו והעדר כבוד דלא צריכין לו וחשבו כמורה הלכה ב"ר. וזהו כוונת יהושע הטל עליהם צרכי ציבור שגם הם יהיו מזקנים המנהיגים הדור וא"כ יצטרכו לקבל ממשה כדי שלא יהיה שני דברי דור ושני סגנונות כנ"ל וזהו מאמרו והם כלים מאליה' מאליהן דייק' שלא יהיה עליהם הרוח מאליהן כי אם ע"י האצל' דילך ויהיה הנהגה בסגנון אחד ולא יהיה העדר כבוד ואתי שפיר זכי חולקי' דחס על כבוד רבו:

ט״ווכמו שאמרו בנביאים כן כך הוא בת"ח כי חכם עדיף מנביא לכל ת"ח שער ונתיב חכמה בפ"ע וכאשר אמרו אין צדיקים לע"ל רואים זא"ז כי לכל אחד עולם בפ"ע מקום השפעתו במותן בעו"ה נסתם השביל ונתיב וממש נאבד עולם מלא ואיש והמעורר הספד ומצער בהעדר ת"ח וצדיק נשמתו אוחז ונדבק בנשמות הצדיק והולך דרך נתיב ההוא והוא זוכה בו לכן ראוי מבלי להתעצל ולע"ל שיהיה משיח בן יוסף נהרג והוא צורך תקון עולם כי תחילת ברייתו של עולם הי' העדר קודם להוי' ולכן אמרו כי היה עולם חרב קודם עולם התיקון בונה עולם ומחריבן ואמרו דין הגין ודין לא הגין כי העדר קודם להוי' וכן היה בחורבן בית המקדש גדול יהיה כבוד האחרון מן ראשון וכן באדם קודם תחיית המתים ישובו כל המתים אפילו צדיקים לעפר ואח"כ יחיו ואח"כ יהיו בתכלית היקר ולכך אמרו ברייתו של עולם חשיכה והדר נהורא כי העדר קודם להוי' כן יהיה במשיח בן דוד שהיא הויתו של עולם העדר קודם לכן שהוא משיח בן יוסף שיהיה נהרג. ומשיח בן דוד פחד אולי יתקיים בו שהעדר יהיה בו שימות ואח"כיחיה ויהיה אורו מבהיק לכך אמרו חז"ל שביקש רחמים על עצמו ואמר חיים שאל ממך נתת לו רק משיח בן יוסף דכלול ביה כנזכר בזוהר הוא קרה בו העדר קודם להוית משיח בן דוד:

ט״זוכן היה בקין והבל שחשבו אז יהיה עולם התיקון ונחלקו במלוכה כמבואר במדרש וקין שפט הבל משיח בן יוסף והוא בן דוד ולכך ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו וכן שבטים שפטו כי אז יהיה עולם התיקון כמבואר במדרש ואביו שמר חשב שהגיע תחית המתים וא"כ יהודה לו יתכן המלוכה כנודע ויהיה בבחי' משיח בן דוד ויוסף שחלם שמלך ימלוך היינו משיח בן יוסף:

י״זולכך אמרו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה וכו' והיינו שיהיה מלך בבחי' משיח בן יוסף לכו ונהרגהו וכו' וזהו שאמרו באלדד ומידד שהתנבאו מן מלחמת גוג ומגוג אשר לכאורה תמוה מה ענין מלחמה זו בעת ההוא אבל עיקר מלחמ' גוג ומגוג שמב"י יהי' נהרג במלחמה ויפיל פחדו על כל ישראל באמרם הנה בארזים נפלה שלהבת וכו' והנה בכניסת' לארץ הי' ראוי מלוכה ליהודה כדכתיב יהודה יעלה רק מתחלה מלך יהושע מבני אפרים בן יוסף בבחינת משיח בן יוסף וא"כ המה שהתנבאו יהושע מכניס לארץ ולא א' מבני יהודה אשר להם המלוכה שפטו כי הוא מב"י וא"כ יקרה בו מיתה ולכך להוציא מלבן דבר זה התנבאו על מלחמת גוג ומגוג כי אז יהיה זה ולא מקודם והנה עם כל זה הואיל וצריך להיות העדר קודם להוי' גם ביהושע קרה העדר שמת בלי בנים וחשוב כמת. אבל כולם רק בבחינת מושל כדאמרינן קיסר ופלג קיסר וזהו אמרם המשול תמשול בנו אבל לא בבחינת מלך ולכך טען משה על מיתת שאול מלך ראשון שעמד לבניך ידקר בחרב והבן:

י״חוהנה אמרו כל המתעצל בהספדו של ת"ח ראוי לקברו בחייו:

י״טראו כמה גדול ענין הספד כי החי יתן אל לבו כמאמר המשורר כי יראה חכמים ימותו ומה יתגאה אדם הלא הוא כצל:

כ׳אמרו נא איש אשר הולך לדרך הלא יכין לו מטבע שהוא עובר לסוחר כדי ליתן להעומדים על פאסטין לקבל שכר הליכה ומה לנו ליתן מטבע במותינו אפילו בעבר הראשון לא יועיל הון ביום עבר' כל מטבעות מכל דוכסי' ואפרכי' בטילין ומטבע חדא היא אשר בה ילך ויבא בלי כושל הוא מטבע שטבעו חז"ל מטבע שלהם היא אשר בה נחסה ונתלונן בקבר והנה מטבע שטבעו חכמים בברכות ותפלה היא נשגבה יקר מפנינים אשרי אדם המתפלל ואומר הברכות בכוונת הלב ואם לאו ח"ו שמתפללים בלי לב כלל הוא מטבע מזויפת כי אין תוכו כברו:

כ״אוקאמר הנביא ישעיה יען כבדוני העם בשפתים ולבו רחק ממני הנני יוסיף להפליא העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וכו' ויש להבין מה זה מדה כנגד מדה אבל הענין כי כבר כתבו פעמים ודרשתי בזה כמה פעמים כי מצינו שתפלה קב"ה מקבל'. ולפעמים מצינו ע"י מלאך והענין כך אם הוא בלב קב"ה מקבלו קרוב לנשברי לב וכל לבבות דורש ה' אבל המתפלל בלי לב אין הקב"ה מקבלו רק מ"ה שאינם יודעים מה בלבו של אדם הם מקבלים וידוע כי במיתת צדיקים מ"ה רוצים שימות צדיק ויום ל"ג בעומר הוא הלולא דרשב"י כי מת אז והיה למעלה הלולא הנערה באה אל המלך וראוי לכל איש הירא וחרד לשום אל לבו יום ההוא לשוב בתשובה כי זכות רשב"י מסייע להבא לטהר ולא לבלות זמן בעו"ה בהבלי עולם אשר הוא לצדיק לצער עכ"פ מ"ה רוצים במיתת הצדיק כמבואר בגמרא אראלים ומצוקים תפסו בארון הקודש ולפ"ז המתפלל על צדיקים שלא ימותו כי תפלתנו בכל יום על קיום חכמי ישראל ואינו בלב מ"ה מקבלים התפלה ומה יועיל התפלה אין קטיגור נעשה סניגור אבל להתפלל בלב הקב"ה מקבלו ודאי נושא פירות לכך אמר יען כבדוני בשפתים ולבם רחק הנני יוסיף להפליא ואבדה חכמה וכו' זו מיתת צדיקים ולכך צריך זירוז בתפלה שהיא עבודה שבלב ובאמת החי יתן אל לבו הלא אדם להבל דמה וכל יגיעתו לריק בעו"ה ורגע זו שעומד בתפלה הוא יקר הזמן כבר אמרו במדרש כי תפלת החיים בזה עולם אין מספיק רק הצדיקים בקבר מתפללים עלינו לקדושים אשר בארץ המה ונקראים קדושים להורות במיתתן קרויין חיים:

כ״בולכך נאמר במדרש אדם הי' ביקר המעלה בקשו מ"ה לומר לפניו קדוש הפיל הקב"ה עליו תרדמה ואין הכוונה שח"ו טעו בו רק אמרינן בגמ' צדיקים בתחיית המתים אינם חוזרין עוד לעפרם שנאמר הנשאר וכו' קדוש יאמר לו מה קדוש חי וקיים אף המה חי וקיים כללו של דבר מי שהוא חי וקיים נקרא קדוש והנה לולא דאכל אדה"ר מן עץ הדעת והיה אכל מעץ החיים היה חי לעולם וזהו היה דעת מ"ה ולכך רצו לקרותו קדוש אבל ידוע מ"ש בזוהר דלכך לא ניים דוד שיתין נשמי דאז היה טועם טעם מיתה ודוד מ"י חי וקיים וא"כ א"ש הקב"ה ביקש להראות למ"ה דאינו חי וקיים לעולם ולכך הפיל עליו תרדמה ובשינה טועם מיתה ואינו נקרא קדוש ולכך לעתיד לבא יהיה יום לא לילה דלא איברי לילה אלא לשינתא ולע"ל לא ינמו כלל ושינה אין להם ולכך יקראו קדוש ולכך צדיקים בקברן נקראו חיים נקראו קדושים אשר בארץ וזהו הכל לצדיקים גמורים אבל מי שיש בו קצת חטא טובה הוא לו ששב לעפר כי בזה יתכפר חטאו בצער דעפר וכפר אדמתו עמו:

כ״גואמרינן בירושלמי דכתובות דרבינו הקדוש צוה להיות ארונו נקובה בארץ ופי' הרמב"ן בספר תולדות אדם והטור י"ד דהדף התחתון בארון יסורו בעת קבורתו כדי שיהיה מוטל על הארץ ולא יהיה נסר מפסיק. והקשה הרב מברלין הנ"ל בחבורו הא ברבה פ' ויחי נתן הטעם דלכך יהיה ארונו נקובה מפני מבול ופי' מפרשים שאם יבואו ריבוי מים שיזובו ולא שייך לפי' הרמב"ן והטור:

כ״דונראה דהם לא פירשו כן דמהכ"ת יבואו בקבר ריבוי מים רבי נקבר בטבריא מקום גבוה מן מים ומה מפני מבול ולא אמר מפני רבוי מים או גשמים רק כך פירשו דכל זמן שגוף אינו נבלה יש לנשמה צער ומתוח הדין אבל כאשר נבלה ונרקב אז יש לנשמה נייחא ועיין בתשובת רשב"א שא' פקד לשפוך סיד על גופו להיות מהר מתעכל ע"ש ומלת מבול פי' בלה ונרקב כדאמרי' מבלאי מכנסי כהנים ופירשו בלוים ונרקבים ושרש המלה מבול וכן מבלה זמן שרש הדברים מבול שהוא לשון בלע ונאבד:

כ״הוזהו כי רבי לרב ענוותנותו חשב עצמו לאיש מלא חטאים וביקש שיכופר ברקבון גופו מהר להפטר מהדין ולכך צוה שיהיה גופו מוטל מאדמה מבלי הפסק נסר כדי שיהיה נמהר להבלות ונרקב וזהו מפני המבול הרצון שיהיה נבלה ונרקב וזהו אינו כ"כ מהר אם נסר מפסיק בינו לבין אדמה ומעכב הרקבון וכלוי וזהו ברור ונכון:

כ״וולכן החי יתן בעפר פיהו להנצל מיצה"ר ומבלי להתגאה כי קרוץ מחומר ומעפר בא ולעפר ישוב איך יתגאה נוד מלא רוח. ואמרו במדרש רבה ויקרבו ימי יעקב למות זש"ה אין שלטון ביום המות ולהבין מה ענין זה לזה הוא דהא דאין שלטון ביום המות ולא ביום שלפניו או בו ביום שעה אחת קודם למותו ולמה כל היום אין שלטון אבל הענין כי בעל מ"ע ז"ל כתב בקושי' שהתעורר הרא"ש בפ' ע"פ דפעם א' משמע דבע"ש מת משה רבינו ופעם א' משמע בשבת ותי' דנשמה של אדם מסתלק יום שלפני מית' ולכך כשמת משה נסתלק נשמתו בע"ש אבל נפשו בשבת ועיקר שלטנו של אדם נשמתו חלק אלוה ממעל ממנה מגיע לו צלם אלהים ובסר זה סר צלו והוסר משלטנתו ולכך כיון דיום קודם ליום מיתה נסתלק נשמתו ביום המיתה אין כאן נשמה ולכך אבד השלטנות. והנה יש לדייק למה נאמר ירבו ימי ולא לשון יחיד קרב יום יעקב למות אבל לפמ"ש א"ש דיש כאן תרי יום מיתה א' לנשמה וא' לנפש:

כ״זוזהו כוונת המדרש ויקרבו ימי למה ימי לשון רבים וצ"ל דיום מיתת נשמה הוא יום שלפניו וא"כ א"ש הפסוק אין שלטון ביום המות דנשמתו כבר הלך ולכך רשעים דנשמתם סר מהם בחייהם קרוים מתים ואמרו במדרש רבה ויקרבו ימי יעקב אמר הקב"ה ליעקב היום קובל עליך היום אתה חי ולא אתה מת כאשר דרשתי כבר ועתה צריך להאי ענינ' ונתחדש בו דבר הוא כך דיום שמת בו צדיק הוא יום יללה ואמרו ובא השמש בצהרים הוא יומו של יאשיה המלך וביום שמת רשע הוא יום חדוה באבוד רשעי' רנה והנה רבקה אומרת למה אשכל גם שניכם ביום אחד שעשו ויעקב ימותו ביום א' וא"ש דהיום קובל על יעקב שימות דאם הוא ימות אף עשו ימות וזהו ליום ההוא חדוה מה שאין כן כל זמן שהוא חי אף עשו יחי' רק קשה מה תועלת יש אם ימות עשו גם יעקב ימות ויצא שכרו בהפסדו ולזה קאמר דזה אינו אתה דאף דנראה כמת מ"מ אתה חי ולא מת וא"כ אין כאן יללה ליום משא"כ במות עשו יום חדוה ולכך היום קובל ובזה יובן דברי הגמרא דאמר ליה אמור לי מילי דאורייתא אמר אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט בתר דסעיד אמר יעקב אבינו לא מת:

כ״חולהבין למה אמר ליה זה דזה דיעקב לא מת מוכרח הוא דקשה רבקה התנבאה למה אשכל גם שניכם יום אחד דעשו ויעקב ימותו שניהם ביום א' הא לא נתקיים נבואת' דיעקב מת במצרים ועברו ימי בכי וחניטה והובא לא"י ולאחר האבל כאשר הושם במערה בא עשו לערער ושם קטלוהו חושים בן דן. ואיך היה ביום א'. אבל אם יעקב באמת לא מת ואימת חל עליו שם מיתה כאשר הוקבר ויגנז בארץ ונפרד מחיים שם קרוי שם מיתה וזהו היה בעת הקבורה ואז נקטל עשו ושפיר קרינן למה אשכל וכו' ומוכח מזה דיעקב לא מת וזהו לפירש"י אבל לפי יתר מפרשים דלמה אשכל שניכם הוא רק מליצת הענין ויום א' לאו דוקא רק דיהיה מתים זה בסבת זה אין כאן ראיה והנה במדרש הוכיח דתורה אין מגין במקום דשכיח הזיקא מיעקב אין לך עוסק בתורה יותר ממנו ומ"מ כתיב וירא יעקב ויצר לו רק במדרש ורש"י פירשו לא שפחד יעקב שעשו יהרגו רק שיהרוג הוא עשו ומה יעשה בצער של אביו אך אם אשכל שניכם ביום א' דוקא כאשר בטח שלא יקרה לו רעה אף לעשו לא יקרה דצריכים ביום א' וא"כ יובן הנ"ל דזה לא רצה לומר ד"ת מחשש שמא יקדים וכו' דאף דתורה מגין הואיל ושכיח היזקא וראיה מיעקב ול"ל דפחד מעשו דהא אשכל שניכם ביום אחד כתיב רק קשה הא באמת לא היה ביום א' כהנ"ל ולזה אמר ליה בתר דסעיד כי יעקב לא מת וא"כ שפיר היה ביום אחד כנ"ל וא"ש:

כ״טכללו של דבר צדיקים הם במיתתן חיים רק עיקר מיתה מקבורה ואילך ששם נסתלקו מחיים ולא יחשבו עמהם ולכך הספדא ואבלו מתחיל מיום קבורה דאז עיקר הסתלקות וזהו המתעצל בהספדו של ת"ח שחושב הלא הם חיים ומה להספיד ואם כי נקבר מה בכך מ"מ בכלל החיים יחשב ואין זה שהקבורה גורם הסתלקות ולפ"ז שופט שאף שהוא חי מ"מ שייך בו קבורה וא"כ אף הוא ראוי לקוברו בחיים שפיו ענתה בו שאף לחיים יתכן קבורה ומדה כנ"מ:

ל׳והנה אדם הוא בשני בחינות יש אדם שענינו רע בטבע נואף זולל וסובא איש תענוגים וכדומה עלול לתאוה ויש אדם בעצמותו טוב ועלול לטוב רק ע"י חברת רשעים ופושעי' נפתה אחריהם וילך שובב ולזה אדם בשומו אל לב כי יראה חכמים ימותו והנחילו שם טוב להם ולנשמתו ולעומת זה רשעים הלכו בחשך ימיהם וכהנה ומכח זה יסור מדרכו הרעה להתרחק מרשעים ולדבוק בטובים ולעזוב דרך רשע אך מי שבעצמותו רע קשה שיועיל כל הנ"ל הלא הנביא צווח ואחריהם בפיהם ירצו סלה:

ל״אוזהו כוונת הגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים לפרה אדומה מה פרה מטהר אף מיתת צדיקים מטהר ויש להבין למה דוקה לפרה אלא להורות ה"מ דמטהר בעשות הרע מלימוד אחרי' וכן פרה מטהר טמאים ה"מ אם נטמא מאחר שנגע במת אבל בטומאת יוצאות מגופו זב ומצורע אין מטהר כך מיתת צדיקים מטהר באופן זה בטומאתו בהתחברות לאחרים ולא בטומאת יוצא מגופו בעו"ה:

ל״באמת כי ישראל בעצמן כולן טובים וכשרי' ועלולים לטיב רק התחברות לרשעים גורם הכל אשרי אדם שקובע ללמוד כל יום ביום דף אחד מספר מוסר ותוכחה ברור לו שיהיה צדיק וישר וימאס ברע כי זהו לו למזכרת וייקץ משינת האולת ויקנא בטובים. וזהו ג"כ מן הספד ת"ח הן מפאת כי עיקר אבילות כי הקרובים אל המת הם דבוקים בנפשו ולכך כאשר גבר מדת הדין בהמה אף לקרובים אחז מדת הדין ומתוח בם ולכך אמרו כל ימי אבילות יראה אדם האבל כאלו חרב כרוך אחריו וכדומה ולת"ח הכל קרובים ובעו"ה הכל טעמו טעם מיתה ועל הכל מתיח מדה"ד ולכך עליו לעורר הספד ואבל אולי ישוב ה' ונחם והוא ברב רחמיו יכפר:

ל״גולכך אמרו שאבל צריך להיות דומם כי מבואר בזהר כאשר מדה"ד מתוח מיבעי ליה לבר נש למעט במילולו ודברים לבל יאחז בהם מדת הדין כי ברב דברים לא יחדל פשע וישב בדד וידום כתיב ובזה יובן מ"ש כי עשו שאל ליעקב מה טיבן של עדשי' הללו אמר שמת אותו זקן אמר אף באותו זקן פגע מדה"ד א"כ לית דינא וכו' והדבר צריך ביאור מה ענין זה לאכילת עדשים וכי לא ידע שאין גבר אשר יחיה ולא יראה מות וכי לא ידע שמת אברהם עד אכילת עדשים אבל ודאי ידע עשו שימות ושמת אברהם רק חשב לא ע"י מדת הדין רק יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ברב יקר והסתלקות קדושתו למעל' וכל מדת הדין אתכפי' במותו רק עכשיו שנתן לו עדשי' ואמרו בגמרא דלכך עדשים מה עדשים אין להם פה אף אבל אין לו פה והטעם כמ"ש דלא לעורר וליתן פה למדת הדין מזה שפט עשו שגם אברהם מת במדת הדין ומדת הדין מתוח וזהו אמר אף באותו זקן פגע מדה"ד דייקא אמר א"כ אין דין אמת ח"ו וארץ נתנה ביד רשע ח"ו וכפר בשכר ועונש ודו"ק:

ל״דובאמת עיקר הספד לעזוב רע ובזה יהיה לנשמת הצדיק הדבוק בנו לתועלת ובאור התעורר' התשובה יאחוז ויעלה מעלה מה שאין לו מקדם כח לעלות וזהו אמרו אחים הספידא דהתם קאימנא מבלי כח לעלות וע"י הספד יעלה מעלה ובאמת מי שמונע ההספד הוא מבזה תורה ולומדיה ואחז"ל כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דכתיב בתורה ארבעי' יכנו ואתו רבנן ובצרי ליה חדא ולהבין ענינו והקשו הא בגמרא אמרי' דלכך קיימינן מקמי ס"ת בפני לומדיה עומדי' בפניה לכ"ש וא"כ מוכח גדול כבוד התורה מת"ח וא"כ מה זה דקאמר כמה טפשאי וכו' אבל הענין כך דיש להבין כאשר אמרתי כבר איך קרו להו טפשאי הלא המה רשעים דעוברים על מה שכתב בתורה מפני שיבה וכו' והדרת פני זקן זה קנה חכמה רק אמרינן בגמרא אין בעלי אומנות רשאים לעמוד מפני ת"ח רק שחרית וערבית מפני ביטול מלאכה ובזה איירי דהם אינם עומדי' באמצע יום מלפני ת"ח ובפני ס"ת עומדים וקאמר שהוא שטות מפני ת"ח אינם מבטלים ומפני ס"ת דאף דכבוד ס"ת עדיף מ"מ הא גוף עמידה מפני ס"ת אין לו שרש רק דנלמד מקימה בפני ת"ח מק"ו כנ"ל ואם בפני ת"ח אינם עומדים רק שחרית וערבית איך נקום בפני תורה שנלמוד מן ת"ח די לבא מן הדין להיות כנדון. והא דקאמר דכתיב מ' יכנו ואתו רבנן ובצרו היינו דצריך לטעם למה אין צריך לעמוד רק שחרית וערבית כיון דבתורה סתם כתיב וצ"ל או דרשות ביד ב"ד לעקור ד"ת וב"ד עקרו מצות הקימה בפני ת"ח והניחו על שחרית וערבית או יש לומר דירדו חז"ל לסוף דעת ת"ח שמוחלין על כבודם במקום שיש הפסד לאחינו בני אומנות ות"ח יכול למחול על כבודו ונ"מ בזה לגבי ס"ת אי הטעם משום מחילה א"י למחול כבוד התורה אבל אי הטעם דעקרוהו החכמים לעשה דהקימה כנ"ל אף לגבי ס"ת יעוקר. וזהו מאמר הגמ' כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת כל היום ולא קיימי מקמי דת"ח רק שחרית וערבית רק דלא תימא איך אפשר לבטל עשה של תורה וצ"ל משום מחילה וזהו לא שייך בס"ת וע"ז אמר לא כן הוא אין הטעם משום מחילה רק כח ביד ב"ד לעקור ד"ת כדחזינן במלקות דכתיב מ' והם בצרו חדא וא"כ דעקרו לעשה אף לגבי ס"ת מעוקר ודוק. ראו כי ת"ח כלול בתורה כי הוא מקור התורה והרואה ת"ח שנשרף כאלו רואה ס"ת שנשרף ולכן שטות מהרבה אנשים האומרים במיתת ת"ח זקן מופלג שאין להרבות הספד היותו זקן. אדרבה הרואה ס"ת שהוא ישן מימים קדמונים נשרפת ח"ו הלא יבכה בכי תמרורי' ויעורר אבל כי היא מוגהת וכהנה רב מעלתה מכמה דברים. וכן הדבר בת"ח זקן אשר יגע ומצא ועמד על רזי תורה בנגלה ונסתר ונסה בכל דברים ובא לידו הרבה שאלות עמוקות ואין חכם כבעל נסיון:

ל״הולכך אמרו זקן זה קנה חכמה כי ימים ידברו ואורך ימים תבונה כאשר יעברו ימי בחרות יזכזך השכל ולא יהיה בו חריפות של הבל וקנטור כאמרם ילדות היה בו וכו' וכהנה משמוש ת"ח ויהיה דעתו מיושבת ביותר ויתר ראוי לעורר הספד על זקן מן נערים ובעו"ה אוי לנו אשר זקנים שבדור הולכים למנוחה ועוזבים אותנו לאנחה. כי בעו"ה נתמעט התורה ובעו"ה לוקחים נערים מבית הספר לסתור אפי' מי שיש להם שכל טוב והבנות לתורה הם גוזלים קב"ה וכ"י הם כגונבי נפשות בעו"ה ליקח בנים יקרים אשר ראוים לתורה בפרט בני עשירים שיהיה סיפוק בידם ללמוד ולא יטרידום העוני ודאגת פרנסה למו"מ ויבא גם השטן להתיצב בתוכם להסיתם לדבר עבירה:

ל״וואמרנו הטעם זקן זה קנה חכמה וששים לזקנה והיינו כי למעלה מבן עשרים לעונשים והטעם כי אמרו בגמרא דב"ב בן למכיר בנכסי אביו בקרקע צריך להיות בן עשרי' ונתנו הטעם כי עד בן עשרים דעתו קלישתא ואין דעתו כדאי לסמוך עליו ולכך במשפט צדק למעלה אין מענישין אלא למי שדעתו שלימה אבל מי שדעתו קלוש אינו בגדר עונש וא"כ מתחיל דעה גמורה באיש מבן עשרים ואמרו חז"ל עד ארבעים שנה לא קם איש אדעתיה דרבי' א"כ אימת קנה חכמה כשעברו עשרים וארבעים שהוא ששים וס' לזקנה וזה קנה חכמה כי אז קם אדעתי' דרבו ונתמלא חכמה ולכך המפרישין בניהם מהתורה קודם שהם בני עשרים הם גונבי נפשות כי תורה ירושה לנו מאבותינו מורשה קהלת יעקב עד שאמרו עכו"ם העוסק בתורה ה"ז כגוזל וזה השוטה מוכר חלקו בתורה בבצע כסף אין לו רשות למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים ואביו משיאו לעבור ד"ת אוי לנשמה והמה כאדם עוברי ברית בעו"ה:

ל״זועי"כ בעו"ה עבירה גוררת עבירה להתלוצץ בתורה וביחוד דברי חז"ל ואומרים בזה הטיבו חז"ל לדבר ובזה לא שמועה זו נאה וזו אינה נאה. וע"ז נאמר ירהבו הנער בזקן בזקני הדור שהוא דור ודור ודורשיו שלוחי של משה שליח הגבורה לכבוד המשלח חופף על השליח ולכך הפוגע בכבוד הזקן פוגע בכבוד המקום וכבוד משה ודורות זה אחר זה:

ל״חוזהו הטעם דכתיב בתורה ארבעים יכנו ובצרו רבנן בתורה שבע"פ חדא מבואר במדרש ארבעי' יכנו נגד ארבעים יום שהי' משה בהר לקבל התורה והוא עובר התורה והנה לפי דעתר"ע בז' בסיון נתנה התורה ולמחרת עלה משה בהר סיני דהיינו ח' סיון ובי"ו בתמוז כלה מ' יום דבי"ז בתמוז בהשכמה ירד ונשתברו לוחות בעו"ה. צא וחשוב כ"ג דסיון וי"ו דתמוז הרי ל"ט אך באמת הא דתורה נתנה בז' משום יום א' הוסיף משה מדעתו והסכים קב"ה ע"י. אבל זולת זה היה ראוי ליתן בששה בסיון והיו ארבעים יום שלמות ולכך בתורה שהיה קודם הוספת משה מדעתו היה מ' יום לכך כתיב מ' יכנו אבל רבנן תלמידי משה שהסכימו כי בז' יתנו תורה והסכים המקום לא היה משה בהר רק ל"ט ימים לכך בצרו ליה חדא והבן:

ל״טאשרי שוקדי תורת ה' יום יום אוי לנו מיום דין אוי לנו מיום תוכחה כי שלשה ימי דינים נדון בהם אדם בעו"ה. הדין אחד נדון לייסרו לא לכפרת פשע רק לעוררו משינת אולת לשוב אל ה' כאשר יתעלף איש ויכו אותו באגרוף לעוררו מעולפו וכי זהו לעונש רק למען ישוב רוחו לנדנו כן כל יסורים בעוה"ז בזה אופן לעוררו משינת אולת ואחד לאחר מיתה אין נדון לעונש אלא לטהרו ולזכזכו מכתמים ומומים שנתהוו בגופו ונשמתו על ידי פגמים וחטאין וכלי שיש בו כתם מלבנו באור ומכבסו במים כן הענין גיהנם וכדומה להעביר הכתם ולזכזך אותו אבל אין עדיין עונש על אשר עבר מצות ה' אבל לע"ל ליום הדין הגדול לאחר התחיה יהיה נדון בשביל שעבר על מצות ה' והמרה רצונו ואמרי פיו ואין זה מועיל מה שיתלבן בגיהנם להעביר הכתם עדיין מעיקרא דדינא פרכא מי הביאך הלום לטנף בגדיך וגופך ונפשך ותצטרך אח"כ ליבון וצירוף. ע"ז יהיה דין הגדול ליום התחיה ולכך מתים כשיחיו יעמדו במומם כי מום סימן על עבירה כי מי שאינו חוטא גופו נקי מן מום ולהיות כי עון עצמו אינו נמחק עד לאחר יום הדין הגדול לכך יעמדו במומם ולכך אם יתן החי אל לבו ימי דינים אלו על שלשה אלה ירגז ארץ ויעורר בתשובה כי הכל תלוי בתשובה:

מ׳בזוהר חדש אמר דשאל בתוכחה נזכר רזא דפורקנא אי' והשיב בהך קרא והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך והדבר תמוה אבל הענין אמרו שוב יום אחד לפני מיתתך והיינו הואיל ואינו יודע אימת ימות א"כ חושב אולי היום זמנו ושב בתשובה וא"כ כל הימים בתשובה וידוע כי כלו כל הקיצי' ואין הדבר תלוי אלא בתשובה היום אם בקולו תשמעו וזהו רזא דפורקני' שהוא התשובה הוא מרומז בפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד שכל שעה אתה עלול למות ופחדת יום ולילה אולי עכשיו זמן ולא תאמין בחייך כי כל שעה זמנא וא"כ תחזור בתשובה וזהו יהיה צמיח' הפורקנא כי הכל בתשובה ודו"ק וכן הדבר באמת ראוי לאדם כראותו כמה מהנ"ל שמתו פתאום וצידה לא עשו להם שיש לשוב בתשובה אולי הגיע הזמן ומה נענה ליום פקודה:

מ״אואמת אמרו בדוד שהתפלל לה' הודיעני ה' מדת ימי וכו' רבש"ע הודיעני באיזה זמן אמות א"ל קב"ה גזירה היא מלפני שאין מודיעין לאדם זמנו א"ל הודיעני באיזה יום משבוע אמות א"ל בשבת וכו' ע"ש ויש להבין למה חקר דוד לדעת זמנו הלא הוא הגבר הקים עולו של חשובה ובזה הלא מתיש כח תשובה ביודע זמן כי אמר עוד יש זמן וגם מה נ"מ לי' אם יודע יום השבוע שימות או לא אבל הענין כשמובן אמרם לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות בתשובה וי"ל מנ"ל לגמר' זה הלא כל שגדול מחבירו יצרו גדול ומי לנו גדול מאדם הראשון יציר כפו של הקב"ה והיה יצרו גדול אשר המרה פי ה' אבל הענין כי דוד שנותיו ע' שנה ושלשים ושלש מלך בירושלים ומעשה דבת שבע היה בירושלים א"כ אף דנימא תחלת שנה למלכו קרה ענין ב"ש כבר היה חי ל"ו שנים והוי רוב שנותיו ואמרו כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ואינו חוטא שוב אינו חוטא דכתיב רגלי חסידיו ישמור וקשה א"כ איך בא דוד לכלל חטא הא עברו רוב שנותיו ואיך לא שמרו הקב"ה וע"ז קאמר דבאמת לא היה ראוי לכך רק קב"ה סילק שמירתו למען יחטא וישוב ויהיה פתח תקוה לב"ת:

מ״באך זהו אם דוד היה שנותיו ע' שנה אבל אלו היה דוד חי יותר א"כ לא היה עדיין רוב שנותיו וא"כ לא אמרי' דהי' כדי להורות וכו' רק יצרו גבר ועדיין לא הגיע לרוב שנותיו שישמרהו ה' ולכך ביקש הודיעני ה' באיזה זמן אמות אם אמות בע' הרי עברו רוב שנותיו ואנח כי מאת ה' היה להורות תשובה אבל אם אחיה לאורך ימים א"כ אין ראיה וחטאתי נגדי תמיד והשיב לו השם גזרה מלפני וכו' אמנם אמרו בימי דוד אימעט שני דכתיב ימי שנותינו שבעים ואם בגבורות שמנים וידע דוד שאו יחיה שבעים או יבא בגבורות יחיה שמנים ואם כן עדיין לא עברו רוב שנותיו כהנ"ל. ולברר כן חקר אחר ימי שבוע ודוד נולד בשבת כמ"ש מפרשים ומת בשבת וק' הא הקב"ה ממלא שנות צדיקים מיום ליום דהיינו ימי חודש דרך משל אם נולד ו' בסיון ימות בו' בסיון ואיך אפשר שיתכוון לימי שבוע ג"כ הא השנה אין מכוון לימי שבוע אך אף כי אנו מונין ללבנה שהשנה הוא שנ"ד מ"מ לפי עבורים שאנו עושים עולים שנות הלבנה ושנות חמה כאחד כי מה שחסר שנת לבנה י"א יום לשנה נתמלא ע"י עיבור חדש שלם וא"כ סוף כל סוף בצירוף עיבורים נמנה השנה לימי חמה שס"ה ימים וזהו עולה בימי שבוע נ"ב שבועות ויום א' עודף ולכך דרך משל אם שבת הי' ו' סיון בשנה שלאחריו יבא א' בשבת כי יום א' עודף אבל כשיעברו שבעים שנה הרי שבעים יום עודפים והם עשרה שבועות וא"כ אם חל שבת בו' בסיון כאשר יעברו ע' שנים חזר ו' סיון לחול בשבת אבל אם יעברו שמונים שנים ויש כאן פ' ימים וע"ז בשבועות עודף ג' ימים עד שאם חל ו' בסיון בשבת כאשר יעברו פ' שנים חל ו' בסיון ביום ג' לשבוע וזהו היה חקירו' דוד כי ידע כי נולד בשבת אם ימות בשבת ע"כ שיהיו ימיו שבעים כי שמונים א"א כנ"ל משא"כ אם באמת לא ימותו רק בג' בשבת ראי' שיהיו ימיו פ' שנה ויבא על החקירה ודוק:

מ״גומה עמקו מחשבת קדמונים אמרו בירושלמי על כ"ד משמרות ויעשו כ"ג לית את יכיל דכתיב אשר יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם אומנות גדולה היה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה חרם ביובל עד שיטול חבירו וקאמר חשבתם שאין משמר נוטל ושונה עד שיטול חבירו ותמהו כל חכמי לב ובראשם הרב מוה' דוד הנ"ל בספרו לירושלמי כי חשבון זו כמעט אינה במציאותכי טוב חשבון אם נודע בקביעות כמה שבועות יש במנין שנים של יובל הרי יש לעשות עליו יסוד ולקבוע חשבון אבל חז"ל עברו לפי צורך שעה וא"כ אין ברור כמה שבועות יש ביובל פעם הרבה ופעם מעט ואיך אפשר לקבוע חשבון שיהיה תמיד מכוון וצ"ע:

מ״דולכן נראה כי בלא"ה יש להבין מה אומנות גדול יש בזה וצריך לשמואל הרואה כל באי שער חשבון יודעים לחשוב זה אבל הענין ודאי לזה שלא יטול המשמר וישנה אין צריך קביעות משמרות כי כך הדין ויושר שלא יהיה משמר א' נוטל פעמים ומשמר השני לא כלום ולכך יובל הוא שנה תמימה ובו משמרות חוזרות פעמים כך יסדו שאם ביובל זה נטל משמר זה שביובל השני יטול המשמר של אחריו ואין מוכח שדוקא בתחילת היובל יטול אבל ידוע בג' דערכין בבית ראשון היו מונים י"ו יובלות ובשני ח' יובלות ס"ה כ"ד יובלות:

מ״הוזהו המכוון כי ראו ברה"ק שבעו"ה לא יהיה יובלות יותר מכ"ד וא"כ אם יעשו כ"ג ובכל יובל יטול משמר א' וא"כ בכ"ג יובלת יכלו המשמרות ליטול וכאשר יגיע יובל כ"ד יחזור משמר ראשון ליטול ואח"כ יחרב וא"כ לא יטלו עוד אחרים והרי משמר א' נטל שני פעמים ושארי משמרות רק פ"א וכן אם יהיה כ"ה יטלו כל משמ' ביובל ויכלה בכ"ד משמרות ומשמר כ"ה יצא נקי ולכך קבעו כ"ד משמרות כמנין יובלות ולא יהיה משמר נוטל ושונה לא יוסיפו ולא יגרעו ולכך היה אומנות גדול ע"פ שמואל הרואה ברה"ק וא"ש:

מ״ווהנה העיקר לתפוס בעו"ה בגולה אשר אין לנו שיור רק התורה ותפלה כי בתורה קב"ה שורה כמו שאמרו שנים שעוסקי' בתורה שכינה שרוי' וכן לתפלה קרוב ה' דכתיב קרוב ה' לכל קוראיו ולכך אמר הנביא תוכחת מגולה על עוסקים בתורה שעוסקים כל היום וקרוב לזמן תפלה מפסיקים בשטו' להריח עשב טובאק וכדומה ועל זה צווח הנביא דרשו ה' בתפלה בהמצאו שהוא כ"ז שהיה כאן כי עסקת בתורה קראהו בתפלה וכן להיפוך להמוני עם שמתפללים ראוי תיכף לילך מחיל לחיל לתורה כי בתפלה ה' קרוב כנ"ל קרוב ה' וכו' קראהו בהיותו קרוב קראוהו בתורה לשים שכינתו בתוכם ועיקר תפל' באמ' דהיינו בכוונת הלב ומזה קונה חיים לעצמו כי זהו ענין והתוית תו על מצחות האנשים ודרשינן תיו תחיה תיו תמות היינו כי במצחות אנשים נרשם אמת וכאשר הוא כך ואין החטאים מחפי' לאות אלף שהוא אלף נהורים המאירים לאדם וע"ז נאמר אם יש מלאך אחד מני אל"ף דייקי אז באמת בשלימתו והוא חיים כנודע אמת הוא במ"ק ט' והוא חי וקיים אם תגלגל מנין ט' לעולם נשאר מנין ט' והוא מספר חיים וזהו תיו תחיה כמנין אמת אבל שבעו"ה מחופים בעונות עונות הם מחפים ושמים אור חושך ונחשך האל"ף ונשאר מת מן אמת וזהו תיו תמות ולכך להעביר העונות צריך תפלה בדמע ולרחוץ בדמע כמ"ש הזהר כי כך נתן רשב"י לאחד לרחוץ פניו בדמע ולהעביר הרושם הנעשה לו בפניו ע"י חטא וכן כתב האר"י ז"ל:

מ״זוהמתפלל בדמע זהו לאות שמתפלל בלב שלם ולכך בכי בגי' לב ודמעה בהפוך אתוון עמידה זו תפלה. וכך יפה לנו לעורר בדמע וקול בכי כי כבר כתבנו כי חטאנו לה' בתפלה בלי כוונה ויש לתקן בתפלה בבכי שזהו ודאי בכוונה ולכך לע"ל שיהיה מדת אמת בעולם לא יהיה מות כי תיו תחיה גובר ולכן תתן אמת ליעקב נאמר יעקב אבינו לא מת ולכך נאמר לע"ל בלע המות לנצח כי יהיה אות אמת ת' תחי' וא"צ לרחוץ פניו בדמע ולכך ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים והבן אמן כן יהיה רצון שיהיה במהרה בימינו אמן: