יערות דבש חלק ב ט״זYa'arot Devash II 16

א׳דרוש נחמד מ"ש הגאון הנ"ל ז"ל בק"ק אלטונא בסיום מסכת בבא מציעא:

ב׳מה שהוגה בין זמן זמנים עם גדולי תלמידים ישרים ותמימים והלכות גדולות וקבועות שנו כאן תמידין כסדרן ליל ויומם היו שוין בעיון רב ובגודל חריפות ללמד לבני יהודה כל דבר קשות ומסיים במשנה דשתי גינות ולהיות שנאמר בתוכו ג"כ דברי מוסר הנחמדים מכל אוצר ורב פנינים ויקר ראוי הוא להעלותן על מזבח הדפוס כעת בזה הספר:

ג׳בשילהי דמס' ב"מ במשנה ב' גינות זו ע"ג זו והירק בינתים ר"מ אומר של עליון ר"י או' של תחתון וכו' עד סוף הסוגי' אמרוה קמיה דשבו' מלכא אמר להו אפריון נמטי לר' שמעון וכו' ע"ש ועיין מהרש"א בגיטין דף כ"ב דהקשו התוס' על גמרא דאמר רבא בדאשרש כ"ע לא פליגי דשדי נופו בתר עיקרו דהא בערלה ח"ל לר"י היוצא מהגזע פטור מן הערלה ש"מ לא שדי נופו בתר עיקרו והקשה מהרש"א דק"ק דה"ל להקשות מהך דמקח וממכר דתנן ר"י אומר היוצא מהגזע של בעל האילן:

ד׳ולכאורה דבריו תמוהים דאיך יקשו התוס' מן מו"מ די"ל כדאמרי' כאן דשאני לן בין ממון לאיסור וניחא להו לתוס' להקשות מאיסור דהוא יותר קושיא. וי"ל דודאי העולם מקשי' ג"כ על מהרש"א מה יקשה מן של בעל האילן הא י"ל כמ"ש התוס' בשמעתין דאפשר לומר דאף בעלמא שדי נופו בתר עיקרו וכו' עיין בתו' ומתרצים דאף כתו' כתבו כן לדחות מ"מ קושטא לאו הך טעמא הוא וא"כ קשיא מנין לרבא דס"ל דכ"ע שדי נופו בתר עיקרו:

ה׳והנה יש להבין דהא ודאי אם בעל אילן וקרקע מוחלקים בטיב מכירה אי מכר לו או לא ודאי דבעל קרקע מוחזק דהא קרק' שלו והכל ברשותו וגם הוא מוכר ויש לו חזק' מרא קמא וא"כ אי הספק אי מכר או לא ודאי דבעל קרקע מוחזק אוקמי בחזקת מוכר שהוא מרא קמא ולפ"ז יש להבין הא דס"ד לחלק בין ממון לאיסור מה חילוק יש אי ס"ל לר"י ודאי דלא שדי נופו בחר עיקרו דמאוירא קא רבו כמ"ש בס' אסיפת זקנים א"כ אף באיסור כן ואי ס"ל דמספקא אי אזלינן בתר נופו או עיקרו א"כ איך אמרינן דהיוצא מהגזע של בעל אילן והא בעל קרקע מוחזק והמע"ה הרי הוא של בעל קרקע וע"כ דברי הוא א"כ אף באיסור נימא כן וצ"ל דוודאי י"ל בתו' דכתבו די"ל דלכך לבעל אילן משום דהוי כמו ענפים א"כ לימא בגמרא הך צריכותא דאי איתמר במ"ומ ה"א הך טעמא ולא הוי ידעינן דבערלה ס"ל לר"י דלא שדינן נוף בתר עיקר וצ"ל דא"כ הוי קשה הא דקתני במשנה ר"י אומר של תחתון ש"מ דס"ל דלא שדי נוף בתר עיקרו וא"כ הך דערלה תו ל"ל ולכך איצטריך הכא לומר דיש לחלק בין ממון לאיסור:

ו׳ולפ"ז י"ל דודאי הא דאמרינן ר"י ס"ל לא שדי נופו בתר עיקרו משום דמאוירא גדל כבר כתבו המחברים ודאי אף ר"מ מודה דיש קצת גדולים דלאו מאויר קא גדלו רק מעיקר וכי יכחיש ר"י החוש ומציאות. רק ר"י ס"ל רוב גדולים מאויר וכ"כ בישוב הקושי' מפרק העור והרוטב גבי דלעת וכו':

ז׳וכבר יש להבין במ"ש הטור בסי' קס"ז בהך אבעיא מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו דלא איפשטא וכתב הטור לא יטול ואם תפס לא מפקינן והקשו הא ס"ל דהוי תפיסה לאחר הספק ולא מהני בתיקו כנודע שיטתו של הרא"ש מיהו לפי מ"ש הגהות הרא"ש בשם אור זרוע דהך ספיקא חולקים וצ"ל דלא אמרינן המע"ה הואיל ואין כאן חזקה מבוררת לשום צד דזה יכול למלאות גינתו וזה יכול ליטול עפרו ולכך ס"ל חולקים הואיל ואין כאן מוחזק ולפ"ז לק"מ להטור דכי אמרינן לאחר הספק מוציאין היינו ביש להשני חזקת קמא אבל כשאין לא' חזקת קמא כלל ודאי מאן דתפס זכה כמ"ש הנ"י להדיא בשמעתין דתקפו כהן ע"ש ולכך בהך דליכא שום חזקה לשום גבר פשיטא דמאן דתפס זכה יהיה קודם או אחר הספק ולפ"ז דהך משנתינו אין כאן שום מוחזק:

ח׳וכבר נודע מ"ש התו' דאף דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מיד מוחזק אבל כשאין א' מהם מוחזק פשיטא דאזלי' בתר הרוב אבל באיסורי' כמה פעמים דהחמירו חכמים לחוש למיעוטא כנודע וא"כ שפיר קאמר הגמרא אי מהך ה"א ה"מ בממון והיינו הך דקתני במשנה דהך דבמו"מ באילן בלא"ה לק"מ כסברת התו' דה"א מידי דהוי בענפי' רק הקושי' מהמשנה וע"ז שפיר משני דה"א ה"א בממון דהואיל ואין א' מוחזק אמרינן ניזל בתר רוב אבל לא באיסורא:

ט׳וא"כ קושיא מהרש"א שפיר דה"ל להקשות מהך מו"מ ולא קשה דלמא משום ממון מה בכך דהוי ממון דהא שם בעל הקרקע מוחזק ואולי המיעוט מעיקרו גדל ובמקום מוחזק אין הולכין בממון אחר הרוב ועכצ"ל דאפי' מיעוט ליכא וא"כ אף באיסור ליכא וקושית מהרש"א לכאורה שפיר:

י׳אך באמת נראה דלק"מ דצריכין אנו להבין באמת כי תמוה מאוד קושי' התוס' כאשר הרגיש בו הרמב"ן באסיפת זקנים דאיך יהיה רבא סותר דברי עצמו דבב"מ אמרינן דפליג בשדי נופו בתר עיקרו וכאן דחי לי' דלא פליגי בזה כלל רק באיזה סברא קאי העליון ליקח עפרו או התחתון למלאות גינתו והרמב"ן בשביל זה רוצה לגרוס רבה במקום רבא ע"ש וגם קושית התוספות מן ערלה צ"ע דאף אם נימא הואיל והוא רק ברייתא וברייתא לא שמיע ליה כמ"ש מקצת מחברים מ"מ קשה על הרמב"ם בהלכות מעשר ותרומה פסק כרבא דגיטין דאם השריש כ"ע מודים דשדי נופו בתר עיקרו ובערלה פוסק דהיוצא מהגזע מותר משום ערלה ובגמרא מבואר יהי' איזה גי' שיהי' הן דגרסי' כגי' רש"י דר"מ פוטר בערלה רק היוצא מהגזע לבד והן כגי' הרמב"ן דר"מ פוטר אפי' היוצא מהשורש סוף כל סוף בזה כ"ע מודים לפי הגמרא דר"י דמחייב בשרשים ופוטר בגזע דס"ל דלא שדינן נופו בתר עיקרו:

י״אאמנם לפי מ"ש לעיל הכל ניחא דודאי העליון אף לר"י דס"ל דלא שדינן נופו בתר עיקרו הטעם דמאויר קגדל אין כלהגדולים מאוי' רק הרוב ויש מיעוט דגדילים מהעיקר דלא יכחיש ר"י החוש והמציאות כנ"ל. והנה ידוע מ"ש הר"ן במסכת ביצה עכו"ם המביא בצים למכור בי"ט אסורים אף דרוב בצים הם מאתמול דאין הולכין בדבר שיש לו מתירין אחר הרוב וכ"כ הרבה מהפוסקים וידוע דטבל הוי דשיל"מ כמבואר בגמ' דנדרי' וא"כ אין להלוך בו אחר הרוב כלל וא"כ י"ל בשלמא בערלה שפיר י"ל לר"י דהיוצא מגזע מותר דאזלינן בתר רוב גידולים דגדילים מאויר ולא שדינן בתר עיקרו ומותר דבכל איסורים אזלינן בתר רובא משא"כ בטבל כיון דמיעוטא דגדילים מעיקרו א"כ כיון דבהך איסורא דטבל לא אזלינן בתר רובא חייב במעשרות דשדי נופו בתר עיקרו וחייב דחיישינן למיעוטא:

י״בולכך א"ש דקאמר רבא שם בדאשריש כ"ע ל"פ דחייב משום טבל דלענין טבל כ"ע ל"פ דאין הולכין אחר הרוב ואף ר"י דמודה בערלה דמותר כאן ס"ל לאיסור דהא הולכין אחר המיעוט ולכך לא פריך הגמ' מהך דערלה רק מהך דשתי גינות. דכבר כתבנו דבאמת דעת הרבה מחברים דהעליון נקרא מוחזק היות גדל בקרקע שלו ועיין ב"ח סי' קס"ז דכ' ג"כ דהוא של עליון מדינא אבל כבר כתבנו דעת הא"ז וכן דעת הטור דכאן אין א' מוחזק וס"ל דהואיל דיש סברא לכאן ולכאן ליקח עכרו ולמלאות גינתו א"כ אין שום אחד נקרא מוחזק:

י״גובזה א"ש קושי' הגמ' דבגמ' ס"ד הך טעמא דאם ירצה עליון ליקח עפרו וכו' ותחתון למלאות וכו' אינם טעמים כלל רק דחיות בעלמא כמ"ש האסיפת זקנים ותו' שם וא"כ מסברא העליון מוחזק דהרי גדל בעפר שלו ומ"מ ס"ל דפליגי אי שדי נופו בתר עיקר וא"כ שפיר פריך דע"כ לאו מיעוט איכא דגדילין מהעיקר דהא העליון מוחזק ואיך יחשוב ר"י שהוא של תחתון ואי דרוב איכא הא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב והוי של מוחזק ומשני הגמ' התם דאיכא טעמא דזה אמר שיכול למלאות גינתו וזה אמר שיכול ליקח עפרו וא"כ אין כאן מוחזק כלל כמש"ל וא"כ שפיר אזלינן בתר רוב אבל בטבל הולכין אחר מיעוט להחמיר כדין דשיל"מ וא"ש אבל מ"מ בגוף הדין מחלוקתם דר"מ ור"י אי שדי נופו בתר עיקרו וא"ש והכל מכוון ומיושבים דברי הרמב"ם דאף דפסק בערלה כר"י משום דאזלינן בתר רוב מ"מ בטבל פסק להחמיר דהולכין אחר מיעוט דהוא דשיל"מ:

י״דובזו יובנו דברי תוס' בב"מ דכתבו ותנן גבי מו"מ דתניא גרסי' דלאו משנה היא אלא ברייתא ולא כה"ג ממש היא וכו' והדבר צריך ביאור דמה שייכות יש לזה עם הך דתניא גרסי' דכתבו דכה"ג לאו דוקא הוא והלא דבר הוא דחיברן התו' זה לזה אבל לפי הנ"ל יובן דלכאורה יש להקשות לפי מה שכתבנו כמ"ש דיש חילוק בין רוב למיעוט וא"כ אין צריכי' התוס' לזה לומר בסברא דחוקה דלא תניא כוותיה ממש ולומר דברים מה שלא נזכר בגמרא אי דקשי' לתוס' דה"ל צריכותא בין משנה דהכא ב' גינות עם הך מחלוקת דמו"מ דהא אי תנא פלוגתא גבי ב' גינות ה"א לכך ס"ל לר"י של תחתון דאזלי' בתר רוב דאין כאן מוחזק ולא שדי נופו בתר עיקרו אבל התם גבי מו"מ דבעל הקרקע מוחזק בשלו כהנ"ל א"כ ה"א דר"י מודה דהיוצא מגזע של בעל הקרקע דיטעון אני מוחזק דאין הולכין בממון אחר הרוב ואני תופס שאני מן המיעוט ולכך איצטריך הך דמו"מ נמי. ובהך דמו"מ לחוד ה"א התם טעמא דר"מ דהכל לבעל הקרקע היותו מוחזק ואין הולכין אחר הרוב אבל בב' גינות שאין כאן מוחזק כהנ"ל אף ר"מ מודה דלא שדי רוב נופו בתר עיקרו דמאויר גדל ואזלינן בתר רוב והרי הוא של תחתון ומצריך צריכי תרוייהו ולא היו צריך תו' לחדש דבר מסברא:

ט״ואך נראה דבאמת בשביל הך צריכותא היה אפשר לומר כנ"ל. אבל בלא"ה ס"ל לתו' הך סברא דקשיא ליה לתו' קושי' הראב"ד דכיון דקי"ל הלכה כר"ש והתוס' ס"ל כפירש"י כמ"ש להדי' בפ' המקבל גבי אילן הנוט' למיצר דס"ל כר"ש וא"כ איך סתם לן התנא במשנה דפ' הספינה כר"י היוצא מהגזע של בעל האילן וקי"ל הלכה כסתם משנה וא"כ קשי' הלכתא אהלכתא דכאן קי"ל כר"ש דס"ל כר"מ כפירש"י ולכך הוצרכו התוס' לסברתו די"ל באילן מ"מ לבעל אילן מידי דהוי אענפי' וא"כ כבר העלו התוס' סברות כאלה. ואגב גררא כתבו דא"כ אין צריך הגמרא לעשות צריכותא כאן דבלא"ה צריכין אנו לומר סברות כאלה ליישב הלכתא אך אלו הוי פלוגתא זו אי היוצא מהגזע של בעל אילן או בעל קרקע מבואר במשנה אין כאן קושי' דהלכה כסתם משנה דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם משא"כ אם אין זו משנה רק ברייתא וקיי"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה קשה הלכתא אהלכתא וצ"ל כנ"ל:

ט״זוזהו המשך דברי התוס' דכתבו תני' גרסי' ולא תנן דאינו משנה רק ברייתא ולפ"ז קשי' הא אהא ולכך כתבו ותניא כוותיה לאו דוקא וכו' דיש כאן צריכותא וכו' וא"כ לק"מ כמש"ל אך י"ל דבאמת לא היה נעלם מעיני התו' דגיטין כל מ"ש לעיל רק התוס' כתבו שם בד"ה ובדאשריש וכו' ואמרינן נמי התם בגמ' בפרק הבית והעליה ואזדא לטעמא וכו' ותנן נמי בערלה וכו' ותימא דלא מייתי הכא מערלה עכ"ל ויש להבין מה בקשו התוס' בזה מ"ש ואמרי' נמי התם בפרק הבית והעליה ואזדא לטעמיה וכו' דמה מייתי בזה ומה נ"מ וצורך בזה לקושי' דה"ל להקשות מערלה:

י״זאמנם לפי הנ"ל ניחא די"ל בקושיא התו' כמ"ש דכאן שאני דאין הולכין בדשיל"מ אחר הרוב רק תינח אי לא גרסי' בגמרא ואזדו וכו' כמ"ש מהרש"ל דלפי מ"ש התוס' בב"מ לא גרסי' ואזדו לטעמיה אבל לפי הגי' ואזדו לטעמיה א"כ ש"מ דחדא בחברתא מישך שייכי הך דב' גינות עם הנך דמו"מ ש"מ דליתא מ"ש לעיל לחלק בין רוב למיעוט דא"כ שם במו"מ הבעל קרקע מוחזק ואינו דומה להך דב' גינות ולא שייך ואזדו לטעמיה כאן דיש לחלק בינייהו ועכצ"ל דליתא להך סברא וקושי' התוס' מערלה שפיר. ולכך טרם דהקשו תוס' מהך דערלה הביאו לכך מתחלה הך גירס' ואזדו לטעמיה וא"כ ליתא לסבר' שכתבתי ולכך הקשו אבל לסברת התוס' בב"מ דבאמת לא גרס ואזדו לטעמיה א"כ שפיר י"ל לחלק כמ"ש ובאמת לא תלי' זה בזה וא"ש ולק"מ וכל קושי' התוספות מיושבי' ונכונים:

י״חובזה י"ל לחד פי' דשבו' מלכא הוא שמואל והוא אמר אפריוןנמטי לר"ש ולמה דוקא שמואל דלפי דקי"ל גבי ערלה דהיוצא מגזע פטור ש"מ דרוב לא גדילי' אלא מאוי' ולא שדי נוף בתר עיקר וא"כ ק' למה כאן בב' גינות הדין כר"ש דהא ר"ש ס"ל כר"מ אצ"ל כמש"ל בשם ב"ח דהוא נקרא מוחזק וא"כ אין הולכין בממון אחר רוב ולכך של עליון רק זהו למ"ד דאין הולכין בממון אחר רוב אבל למ"ד אף בממון הולכין אחר רוב לא שייך לכאן הך תי' ושמואל דפליג ארב וס"ל דאין הולכין בממון אחר רוב בפ' המוכר ולכך שמואל ס"ל דאפריון נמטי לר"ש דלשיטתו ניחא וא"ש:

י״טאך לפ"ז יש לתמוה בתמיהות הב"י על הרי"ף דלמה השמיט הך אבעיא דסלקי בתיקו מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו ע"ש והי' מקום ליישב ודאי רש"י נתן טעם דלכך ס"ל לר"ש דהוא בכדי שיפשוט ידו וכו' משום דס"ל כר"מ ויותר מכדי הפשטת יד מייאש ומכח זה הקשה הרא"ש מה קמספקא לך פשיטא דאם מגיע לנופו או לעיקרו דאינו מייאש:

כ׳אמנם י"ל טעם אחר בדר"ש דס"ל כר"י רק ס"ל כל טעמא של ר' יהודה הואיל ויכול למלאות גינתו ואלו היה ממלא הגינה עפר היה מחויב לעשות כותל מפרדת בין גינה שלו לשל חבירו דסתם גינה מקום שנהגו לגדור הוא דאסור בגינתו של חבירו ובשלמא השתא שגינה שלו נמוך א"א לו לראות לשל חבירו אבל אם ימלא ע"כ יבנה כותל והוא במקום של שניהם ואם כן סתמא גזית זה נותן ג' טפחים וזה ג' טפחים וא"כ יפסיד משלו קרקע ג"ט שלא יהיה יכול לזרוע עליו שום דבר וג' טפחים בלא"ה סמוך לעליון הוי של עליון לכ"ע כמ"ש באסיפת זקנים דכמו כן למ"ד של עליון מ"מ אין לו בג"ט סמוך לתחתון וא"כ ה"ה להיפוך למ"ד של תחתון אין לו בג"ט סמוך לעליון וא"כ כשנצרף להו הנך ג"ט דהיה מפסיד אלו מילא גינתו עפר ועשה מחיצה צריך לבנות בתוך ג"ט קרקע ומה איכפת ליה בהך ג"ט דהי' מפסיד ע"י מילוי עפר א"כ הרי כאן ששה טפחים וזהו שמניח לעליון דעל אלו אין לו טענה למלאות גינתו עפר ושיעור פשיטת יד הוא אמה כנודע ולכך גבלו חכמים בכדי פשיטת יד הוא של עליון. ולפ"ז דאין הטעם משום יאוש שפיר קמיבעיא ליה מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו ול"ק קושי' הרא"ש דהא אין טעם משום יאוש:

כ״אאבל באמת יותר מסתבר טעמו של רש"י ורא"ש והתוס' דס"ל לר"ש כר"מ ויותר מכדי פשיטת ידו הוא מייאש והנה לסברת הרמב"ן גורסין בב"מ רבה ובגיטין רבא ונחלקו בזו וכן נראה מתוס' דגיטין דסוגיא דב"מ וגיטין מחולקים ולפ"ז לב"מ דהסוגיא לרבה דס"ל דפליגי בשדי נופו בתר עיקרו וא"כ ל"ל טעמא דר"ש כר"מ ולכן אין לו יותר מכדי פשיטת יד דיאוש בעלים נגע בו דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל במו"מ ובערלה הלכ' כר"י ובפרט במו"מ דסתם משנה כוותיה ועכצ"ל דס"ל כר"י ומטעם הנ"ל יש לעליון בכדי פשיטת יד וא"כ דאין הטעם משום יאוש שפיר קמבעי' מגיע לנופו ולא לעיקר וכו' ולא קשה קושי' הרא"ש אבל למסקנא דגמ' בגיטין דרבא הוא דא' למילתי' שם וקיי"ל כוותי' כמ"ש הרמב"ם ויתר מחברים וא"כ שפיר י"ל כר"ש דר"ש כר"מ ס"ל ול"ק מהך דקיי"ל בפ' הספינה כר"י גבי היוצא מהגזע של בעל האילן דהא לא פליגי כאן בהך סברא דשדי נופו בתר עיקרו רק בסברת מי יכול למחות זע"ז וא"כ דר"ש כר"מ ס"ל הטעם משום דיאושי מייאש וא"כ נפשוט הך איבעי' כקושי' הרא"ש ולכך כיון דקיי"ל כהך סוגיא דגיטין השמיט הרי"ף הך איבעי':

כ״בובהכי ניחא מה שהשמיטו כל הפוסקים הך דינא בעיקר כ"ע לא פליגי דעליון וכתבו סתמא כל מה שהעליון יכול ליטול ולפשוט ידו הרי הוא של עליון והשאר של תחתון משמע אפילו עיקרו ונ"ל הטעם דזהו הכל לסוגיא דכאן דס"ל דפליגי אי שדי נופו בתר עיקרו אבל העיקר כסוגיא דגיטין דבהך לא פליגי כלל וכל טעם מחלוקת הוא אם ירצה תחתון למלאות עפר גינתו או העליון ליקח עפרו וזהו הטעם שייך אף בעיקר נמי ולכך השמיטו הפוסקים ונכון:

כ״גאך לפי מ"ש לעיל דלא פליגי הסוגיא דב"מ וגיטין כלל וא"צ לגרוס כאן רבה כ"א גי' ישנה רבא ניחא קושי' הנ"ל על הרי"ף במקומו והיה מקום לומר דודאי הרא"ש הקשה מה ספק כיון דמגיע לנופו וכפירש"י דהיה נוף גדל ועולה למעלה הא לא מייאש מיניה אך יש להבין הא דאמרי' דמייאש מיניה אימת נעשה זה אם בכל שנה שיוצאים הגידולים ופורחים מהקרקע אז בראותן כי א"א ליקחן מייאש מיני' או תיכף מתחלה מייאש על כל גידולים שיעלו מעולם בקרקע שאינו יכול ליטול בפשיטות ידו כ"א אמרי' מתחלה אם כן אז לא עלה ברוחו שיהיה גידולים עולים עד למעלה מהעיקר ומייאש הקרקע עד מקום הגיע ידו ומה בכך שבשנה א' או שתים נשתנה שלרב גידולים הנופים עולים למעלה בדרך עקלתון. אבל אם אמרינן דבכל שנה מייאש שפיר הקשה הרא"ש דאיך יהיה מייאש בראותו הגידולי' מגיעות מקום שיכול ליטלן והנה באמת מוכח דבכל שנה מייאש ומפקיר כשכבר נעשו גידולים דהא אין אדם מקדיש ומקנה ומפקיר דשלב"ל והאומר גידולי שדי הבאה מופקר אינו מופקר דאין אדם מפקיר דשלב"ל אבל למ"ד כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל שפיר י"ל וא"כ ס"ל לרי"ף הא דבעי ר"י מגיע לעיקרו ואינו מגיע לנופו היינו לרב ינאי שאל דבזה איירי גמ' קאמר ר' ינאי אמר בלבד שלא יאנס. וע"ז קאמר הגמ' בעי ר"י מגיע לנופו וכו' דרב ינאי ס"ל כר"מ דאדם מקדיש ומפקיר דשלב"ל כמבואר בגמ' דיבמות דף צ"ב ע"ש וא"כ תיכף מפקיר על עולם פירות שיגדלו למטה מכדי פשיטת ידו ולכך הספק מגיע לעיקרו וכו' משא"כ אנן דלא קי"ל כר"מ ואין אדם מפקיר דשלב"ל וע"כ בכל שנה כשכבר הגידולים בעולם מפקיר להו וא"כ קושית הרא"ש שפיר מה"ת ייאש בראותו שיכול ליטול הגידולים ולכך השמיט הרא"ש הך איבעי' זהו מה שנ"ל:

כ״דאבל היותר נאות לפענ"ד בכוונת דברי הרי"ף נא' כשנבין ג"כ מה דאמרי' אמרוהו קמי' דשבור מלכא ואמר אפריון נמטי לר"ש דמה נ"מ אם שבור מלכא קילס לר"ש או לא וכי לקילוסו הוא צריך ולמה שבח שבור מלכא לר"ש בדין זה יותר מאלפים דינים האמורים בש"ס משמיה אמת לפי פירש"י דהיהשמואל י"ל בישוב קושי' רש"י ג"כ למה לא אמר שמואל אפריון נמטי עד דאמרו לי' כי ריש לקיש אמר הלכה כר"ש דהראב"ד הקש' אם הטעם דר' ינאי דאמר שלא יאנס הא עכ"פ אינו מייאש ממנו דמאנס עצמו ליטול. אמנם הרמב"ם בפי' משנה הרגיש בזה ותי' דהוא מהתקנה שלא יאנס עצמו ויבא ח"ו לכלל סכנה ומזו נר' דאמר אפריון נמטי לר"ש היינו לשון החזקת טובה וחנות ולמה בזה יותר מבכל הש"ס אבל לפי מ"ש ניחא דהחזיק לו טובה היותו עושה תקנה לבל יפול הנופל ח"ו וישמור בני אדם מהסכנה ודרכי' דרכי נועם ונתיבותיה שלום ובזו י"ל להחזיק חן כי חיים בלשונו:

כ״האך י"ל טעם אחר דאמרי' בב"ב דף ל"ה בב' שטרות היוצאין ביום א' שודא דדיינא ופרכינן לשמואל דנימא כל דאלים גבר ומשני הגמ' משום דליכא למיקם עלה דמילתא אמרינן שודא וא"כ כאן ר"ש דמספקא ליה הלכתא כמאן ה"נ ליכא למיקם עלה דמילתא וא"כ שודא דדיינא וזהו סברת הדיין הגידולים דעד כאן יהיה לעליון היותו קרוב לו ועד כאן יהיה לתחתון הואיל והעליון אינו יכול להגיע לו בפישוט ידו אם לא יעבור דרך התחתון וזהו שודא דדיינא באמת ליתן לזה כפי אומד הדעת ולזה כפי אומד הדעת אך כתבו התו' בב"ב הנ"ל כי אין אומרים שודא דדיינא רק בקרקע וא"כ זה שאין לו חלק בגוף הקרקע דודאי דגוף הקרקע לעליון ואפי' עיקרו אמרו שהוא לעליון מכ"ש גוף הקרקע וכל הנדון הוא על הפירות וא"כ אפשר דלא שייך בהו שודא אבל למ"ד קנין פירות כקנין הגוף ומביא בכורים ויכול לקרות האדמה אשר נתת לי וא"כ זה התחתון שזוכה לעול' בפירות הגדילים באויר גינתו הרי כקנין הגוף דמי:

כ״וולכך לולי דאמר ריש לקיש הלכה כר"ש ה"א טעמא דר"ש משום שודא דס"ל לר"ש קנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ הוי כקרקע ואמרי' בי' שודא אבל השתא דאמר ר"ל הלכה כר"ש ור"ל סבירא ליה לאו כקנין הגוף דמי וש"מ דס"ל לאו כקרקע וא"כ ליכא למימר שודא דהא לא אמרינן רק בקרקע ועכצ"ל דס"ל הטעם כר"מ ומשום דמייאש וקשה למה לא יאנס וצ"ל משום דלא יבא לידי סכנה ח"ו וא"כ שפיר אמר אפריון נמטי לר"ש החזקת חנות שהורה למלט נפשות ישראל מסכנה ואימת מות:

כ״זוזהו מה שנראה לפרש דשבור מלכא הוא שמואל אבל לפי פירש"י ותו' דשבור מלכא הוא מלך פרס נראה כשנבין ג"כ ירושלמי דהביא על הך משנה דב' גינות כותל שבין ב' חצירות שנפל ר' יוחנן אומר הוי קיים כולו של כל א' וא' ר"ל אמר לזה מחצה ולזה מחצה מה בינייהו מצא מציאה למ"ד של כל א' זכה בו למ"ד מחצה על מחצה בכ"מ שנמצא הרי של בעל החצר ובזה סליק מס' ב"מ ולא נזכר עוד דבר:

כ״חויש להבין למה סידר תלמודא דירושלמי הך מלת' לכאן ולא בשאר דוכתא ומה שנראה לי נרא' דיש להבין במ"ש הרא"ש ויש לתמוה מה מספקא ליה הלא כיון שיכול לפשוט ידו ליטלו א"כ לא מייאש וכו' דמה ביקש הרא"ש בזה התימה הלא ספרו אינו בקושי' ופירוקא רק לברר פסקי הלכות ודינים. אמנם נראה דודאי בקושית הרא"ש יש להבין דמה קושיא וכי מייאש הלא מתחלה כשגדל הנוף קודם שגדל והולך עד שמגיע למעלה תיכף מייאש ומפקיר וא"כ מה בכך שאח"כ גדל הנוף עד שנוטה לרב גדלו למעלה הלא כבר מיואש ומופקר הוא מתחלתו שלא הגיע להיות נוטה למעלה אמנם איפכא בהך איבע' מגיע לעיקרו ולא לנופו דפירש"י דנופו נוטה למטה בזו שפיר קשה קושית הרא"ש דהא לעולם לא מייאש דהא כשידו מגיע לעיקרו תמיד יטלנו ומה איכפת ליה אם מגיע למעלה או למטה וא"כ שזהו כוונת הרא"ש דהרא"ש גרס דהאי בעי' היה רק מגיע לנופו ולא לעיקרו ולא איפכא וכבר תמהו בזה למה לא גרס ג"כ איפכא ועיין בדרישה שהאריך בזה:

כ״טאמנם הרא"ש ביקש ליישב זה דלא תיקשי למה לא גרס ג"כ גי' זו דהאי בעי' פי' להיפוך ג"כ וע"ז אמר הרא"ש דיש לתמוה דלמה מתייאש הא יכול ליטלו וא"כ בשלמא על מגיע לנופו ולא לעיקרו י"ל כמ"ש לעיל דמתחלתו תיכף בצמיחת הנוף טרם שגדלה ורבה למעלה כבר הפקירו. משא"כ במגיע לעיקרו ולא לנופו אין כאן שום זמן דמייאש ממנו. דהא תמיד יכול לעלות ושפיר ק' קושיות הרא"ש ולכך ע"כ דלא גרסי' לי' הך איבעי' מגיע לעיקרו ולא לנופו ולכך השמיט הרא"ש ואתי שפיר דברי הרא"ש דהביא הך קושי' ותמי' וכו' לברר גירסתו דנכון אתו דאין הספק במגיע לעיקרו ולא לנופו כלל דמהאי ודאי לא מייאש:

ל׳אמנם בגוף הדבר יש כאן סברא לומר דמה בכך דבעל עליון דיש לו מהדין כל הירק רק דמה שהוא למטה מהפשטת ידו מפקיר מה בכך אמת דהוה הפקר אבל במה זוכה בו בעל תחתון ואם הוא הפקר הרי הוא מופקר לכל אדם דזהו דינו של הפקר במה זוכה בו התחתון וצ"ל דלמ"ד דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי א"כ הואיל דהירק הולך וגדל באויר גינה מתחתון א"כ זוכה בו מתורת חצר דאויר חצר קונה אבל למ"ד אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי צ"ל דבאמת הוא מופקר ועומד עד שבא בעל התחתון ותלשו וזוכה בו ונ"מ כמ"ש לעיל בדברי הרא"ש דאם אינו זוכה עד שבא ותלשו קושית הרא"ש שפיר דמה בכך שאינו מגיע לעיקרו כיון שנופו גדל למעלה עד שיוכל לזכות בו וא"ל כמ"ש לעיל דמתחלה כשגדל טרם הגיע למעלה כבר נתייאש והפקירו. דמה בכך כל זמן שהוא מחובר ולא בא התחתון וזכה בו בתלישתן א"כ הרי מופקר לכל וא"כ כשיפשוט עליון ידו ליטלו הרי זוכה בו ולא יהא אלא כזוכה מהפקר ופשיטא דהרי שלו וקושי' הרא"ש שפיר אבל אם אמרי' דאויר גינת התחתון תיכף זכה בו א"כ א"ש מ"ש לעיל דתיכף כשהתחיל הנוף לצמוח מייאש ומפקיר אותו ותיכף זכה בו תחתון ומה בכך דאח"כ הולך וגדל למעלה וחוזר בו מהפקירו הא כבר הפקירו וזכה בו תחתון וליתנהו עוד בחזרה כלל וידוע מ"ש המפרשים דהך איבעי' זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר לא איפשטא אי אויר דאין סופו לנוח כמונח דמי או לא והקשו דהרמב"ם פסק גבי גט דאינה מגורשת ודאי למה. והא איבעי' דלא איפשטא הוא וה"ל מגורשת מספק ותי' הב"י ושער אפרי' וב"ש ושאר אחרונים דס"ל להרי"ף והרמב"ם דאע"ג דלא איפשט' בב"מ בזבחי' דף כ"ה אמרינן, את"ל אוירשאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וכו' ודעת הרי"ף ורמב"ם כדעת הגאונים האומרים דכל את"ל פשיטותא היא וא"כ בזבחים נפשוט דלאו כמונח דמי ולכך השמיט הרי"ף להך איבעי' וגם הרמב"ם פסק להדיא דאינה מגורשת:

ל״אובזו ניחא ג"כ דהשמיט הרי"ף הך איבעי' מגיע לנופו ולא לעיקרו דהך איבעי' קאי לסוגיא גמ' דב"מ אשר כאן מקומו ובב"מ עדיין לא נפשוט אויר שאין סופו לנוח וא"כ מספקא ליה בהפקר זוכה זה שהיה ההפקר באויר חצירו כמ"ש הרא"ש לעיל וכן הטור בסי' רמ"ג להדיא וא"כ שפיר מספק' לן הך דמגיע לנופו וכו' ול"ק קושי' הרא"ש הא לא מפקיר כיון דיכול ליטלו די"נ כמ"ש לעיל מתחלה טרם שגדל הנוף כ"כ מפקיר להו ול"ק מה בכך כיון שזכה אח"כ בו טרם שתלשו התחתון דהא אויר של תחתון תיכף קונה אותו לתחתון וא"א אח"כ לזכות בו דאויר שאין סופו לנוח קונה בהפקר. אבל בזבחים דאיפשט דאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואין קונה אויר. וא"כ פשיטא כ"ז שלא תלשו התחתון דיכול עליון לזכות בו וקושי' הרא"ש במקומו ואין כאן מקום ספק ולכך השמיט הרי"ף ודוק:

ל״בוהנה אם אמרי' דמפקיר להו תיכף בכדי הגעת ידו שפיר אמרי' בכדי שלא תאנס כי מתחלה לא אסיק אדעת' שיהא מאנס ידו ליטלו אבל אי אמרי' אף דמפקיר להו כ"ז שלא תלשו תחתון לאו זוכה בו דהרי הוא הפקר וא"כ קושי' אסיפת זקנים במקומו מה בכך דמאוס עצמו מ"מ הרי ניטלו וא"כ אמת דהי' הפקר הרי הוא זוכה מהפקר וצ"ל כהנ"ל בשם רמב"ם דתקנה הוא לסכנת נפשות והנה יש לדקדק בהא דאמרו למילתא קמיה דשבור מלכא הא אסור ללמד לעכו"ם תורה וכן קשה במה שכתבו תו' דהיה בקי בדיני או"ה הא אסור ללמד תורה וצ"ל בז' מצות דידהו מותר ללמד עמהם דהא מוזהר על כך וא"כ כיון דבן נח מצווה על אבר מן החי א"כ צריך ללמוד דיני או"ה בתערובות אם נפל אמ"ה לקער' או לקדירה מה דינו של המאכל. ואם חתך בסכין אמ"ה חם או צונן אי צריך נעיצה או הגעלה דמ"ש אמ"ה או שארי דברים אסורים ומזה למדו וידע שבור מלכא דיני סכין של איסור דצריך נעיצה וכדומה וכן כאן כיון דב"נ מצווי' על דיני' ולדעת הרמ"א בתשובה דיני' שלנו. א"כ למדו הך דינא דב' גינות למען דעת להורות ולדון בין ב"נ לחברו אך כיון דישראל אסור לדון לפניו אפי' דן כדיני ישראל כנודע רק בין ב"נ לחבירו אם אמרי' דתחתון תיכף זוכה בו משום אויר חצירו דכמונח דמי קשה דין זה לא שייך בב"נ דחצר משום שליחות הוא כמבואר בפ"ק דב"מ ואין שליחות לעכו"ם ואף חצר ליכא כנודע ועכצ"ל דבאמת לא זכה תחתון רק בעת תלישה וזה אמרו קמיה שבור מלכא וצ"ל דשייך אף בב"נ ואינו זוכה בו רק בעת תלישה וקשה א"כ למה לא קונה כשמאנס ידו הא זוכה מהפקר וצ"ל משום סכנה וע"ז אמר אפריון נמטי לר"ש דתיקן להשמר מהסכנה כנ"ל:

ל״גוהנה הראב"ד דהקשה אם ר"ש ס"ל כר"מ איך סתם לן התנא בב"מ היוצא מהגזע של בעל אילן כר"י ותי' דבאמת ר"ש ס"ל כר"י ולכך כל שהעליון יוכל לפשוט ידו וליטול שלו דתחתון מפקיר להו אף שיכול לעלות בסולם וליטלו ע"ש באסיפת זקנים אך צ"ל ג"כ במה קנהו העליון ואי דקונה לו קרקעו וחצירו דהא גדל בקרקע שלו הא בעינן חצר משתמרת וזהו אינו משומר מן תחתון דיוכל לעלות בסולם וליטלו אך זהו תליא בפלוגתא דתו' ור"ת באסיפת זקנים לעיל בפ"ק דב"מ גבי וכי ר"ג וזקנים בצד שדהו עומדים דס"ל לר"ת אם המקום משומר לכ"ע אף דאינו לגבי לוקח ומקנה הוי משומר וא"כ אף כאן מה בכך דאינו משומר מהתחתון דהוי מקנה לכ"ע משומר הוא אבל דעת תו' דצריך להיות משומר אף מהמקנה וא"כ כאן אינו משומר מהתחתון והנה בירושלמי דאמר דנ"מ בין הנך אי מקום כותל שהי' בין ב' חצירות שייך לכל א' כולו או לכל א' החצי דנ"מ במציאה אי שייך כולו לשל המוצא או שהוא של אותו ששייך לו המקום וצ"ל דקונה לו חצירו וק' הא לא הוי משומר דב' שותפין יכולין לילך בו וצ"ל כר"ת הואיל ומשומר לכ"ע אף דלגבי שותפי' אינו משומר קרוי חצר משתמרת וא"ש דעל הך מלתא דר"ש דאמר כל שהעליון יכול לפשוט ידו ש"מ כראב"ד וש"מ דאף זה קרוי חצר משתמרת וא"כ שפיר קתני על הך מלתא דכותל ב' חצירות דנ"מ למציאה דאלו אין קרוי משתמרת כדעת התו' לא קאי הך דינא:

ל״דונשוב לדעת התוס' דבעי משתמרת לכל אדם א"כ ליתא לדינו של הראב"ד וצריך לומר כפירש"י דר"ש כר"מ וקשי' א"כ איך סתם התנא בב"ב כר"י וצ"ל כיון דהך פלוגתא אי שדי נופו בתר עיקרו שנו כאן ומחלוקת ואח"כ סתם אין הלכה כסתם בתרי מסכתא כמ"ש תו' במסכת ע"ז ריש פ' א"מ אבל אי כולו נזיקין חד מסכתא הוי הלכה כסתם והנה לעיל אמרי' מי שנפל כותלו לגינת חבירו ואמר לו טול עציך ואבניך ואמר לו הגיעוך יכול לחזור בו ופריך הגמ' ותקנה ליה חצרו וכו' ומשני דחוי קא מדחי ליה והקשו מה קושי' דלמא איירי בחצר שאינו משתמרת ותירצו דהא נקט לגינתו של חבירו ולא קתני סתם לרשות חבירו ש"מ לכך נקט גינה דסתם גינה משומר הוא וא"כ מהמשנה דנקט לשון גינה ש"מ דקמ"ל דאפי' חצר משתמרת לא קני דדחוי קא מדחי וש"מ דלענין קנין בעינן חצר משתמרת וזהו כוונת הגמ' אפריון נמטי לר"ש דהלכה כמותו והדרן עלך פרק הבית והעלי' דקתני מי שנפל וכו' לגינת חבירו וצ"ל מדנקט גינה ש"מ דבעינן חצר משומר וקשה א"כ ל"ל דר"ש כר"י ס"ל וכמ"ש הראב"ד דהא אין כאן משומר כה"ג וע"כ צ"ל כפירש"י דס"ל כר"מ ותחתון קונה לו אויר ובתחתון הוי משומר דהא אין עליון יכול לירד וקשה א"כ איך סתם התנא בב"ב כר"י דהיוצא מהגזע של בעל אילן וע"ז אמר וסליקא לן מס' ב"מ ויש כאן שני מסכתות ולא כל נזיקין חדא מסכתא וא"כ בשני מסכתות אמרי' אין הלכה כסתם כהנ"ל וא"כ ל"ק הלכתא אהדדי ודוק:

ל״הוזהו מה שכתבתי בפלפול התורה והקב"ה חדי בפלפולא ובפרט בלימוד התורה לשמה להבין דברי חז"ל תו' ופי' על בורי' ולא בלימוד של הבל והבל שיש בו חטא דברים שמטפשי' האדם בלימודי' עקולי' וכדומה אשר בעוה"ר הם מקלקלי' לימוד התורה לשמה והם הגורמים אשר נתבזה התורה בעיני המוני עם ונתמעטו מורי הוראות על בורי'. ברוך השם שלמדנו בעיון כל מסכת ב"מ ועמדנו על דברי' הרבה ב"ה זכות אבותי ראה אלהים יגיעי בחורה וכוונתי לש"ש שהאיר עיני בדברים רבים וזכינו לגמור המס' בעיון היטבבכל מקומות חמורים במסכת עד אשר דלגנו מענין לענין בשאר מס' הנוגעים במס' זו גם בהם שמנו עיונינו כנודע כי הרבה שיטות בב"ק ובכתובות שלמדנו ה' ראה עמלינו ויוכח אמש ושם חלקנו מיושבי בה"מ לשמה ות"ל לא הי' ערעור ופקפוק בכל לימודנו לשמה ואף כי כמה פעמים שיסרני ה' שלא הייתי בקו הבריאה מ"מ ברוך ה' שלא הי' בו ביטול תורה כלל:

ל״וואוהבי תלמידים למדו תורה לשמה וראו והלכו בעקבות חכמי תוס' ופוסקים ומפרשי' איך התנהגו בלימוד גפ"ת ולא בלו הזמן בדברים שאין בהם ממש כ"א תורה לשמה להבין ולהורות ובחריפות שיש בו ממש בתורה וחכמה ומדע וכל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכבר נודע מ"ש חז"ל ולא נתן לכם לב לדעת כפויי טובה אתם:

ל״זבניי משה אמר אמר ה' מי יתן והי' לבבם זה כל הימים היה לכם לומר תן אתה ואתם אמרתם ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וכו' וכן אדם אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל ואף משה לא אמרו אלא בסוף מ' שנה וכו' ויש להבין מה כפוי טובה יש בזה ויש בו מחסרון דעת והתו' ביקשו לתרץ דיודעים היו שיש לומר כן רק מיאנו להחזיק טובה להקב"ה וזהו תמוה דא"כ הרי זה עזות ומרד בהשי"ת ואיך אמר ה' מי יתן והיה לבבם זה כל הימים ואם היה חסרון חכמה שלא אמרו כן מלבד דאין זה בלשון כפוי טובה אף גם דיש חסרון ידיעה בזה הלא גם משה לא אמרו אלא בסוף מ' שנה. ועוד מה ענין הך דמן לכאן פתח במי יתן והי' לבבם וסיים בענין מן הל"ל ועוד בהמן ולא לחבר הדברים יחד כאלו חדא בחברת' שייכי והם לכאורה עניינים נפרדי' ומה ענין מן דאין כאן מקומו כלל:

ל״חאבל נראה כי העיקר קושי' מה שיש בכאן איך אמר ה' מי יתן הא הבחיר' ביד איש וע"ז סובב והולך יסוד הדת ועיקר ומקור האמונה וזהו מאמר חז"ל שהקב"ה מתפלל וצחקו עלינו או"ה ובאמת יש ב' מיני תפלות א' קטן לגדול לעשות בקשתו וכן יש מין ב' גדול לקטן והוא האב לבן שמבקש לבנו אהובי בני לרוב אהבתך איני רוצה להכותך מכה רבה ולכן נא שמע למוסר אביך ואל תמרוד בם כי אם לאו אני מוכרח לייסרך על העמוד וזהו לי לצער כי אהבת עולם אהבתיך ולכן שמע בני והאזין למצותי בקשה זו האב עושה לבן ממש יום ביומו. וכן הוא על דרך זה תפלת הקב"ה לישראל שמעו נא בקולי לבל אצטרך לייסרכם במשפט ונקה לא אנקה וזהו הוא לה' לרב אהבת ישראל לצער כדכתיב בכל צרתם לו צר והיש תפלה גדולה מזו וזהו למדנו מן מאמר ה' מי יתן וכו' והוא תפלה גדולה שאמר מי יתן והיה לבבם וכן נאמר בתהלים לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו והיש תפלה גדולה מזו והוא יסוד הבחירה ועמוד כל הדת בקביעות שכר ועונש וזהו אמרם מתפלל. ולכך נקרא בהמ"ק בית תפלה כי הוא המקום שיעד הקב"ה לבני אדם ששם יקנה שלימות המעשה וכשרון העבודה לה' ובזו יזכה הנער ארחו ארח אנשים כשרים:

ל״טוכן יובן במה שאמרו כי ה' אמר לר"י כה"ג ברכני וגם בזה או"ה צוחקים על ישראל אבל הענין כי תמיד אין העולם מתקיים אלא על תפלת וברכת ישראל לה' הודיה והלל שהוא לשון ברכות כנודע. רק בזמן שישראל עושים רצונו של הקב"ה חפץ בתפלתן וברכתן של כל ישראל וה' מתאוה לתפלתן משא"כ כשאין עושין רצונו הקב"ה ממאס בם ובתפלתן כדכתיב גם כי תרבו תפלה אינני שומע אבל שומע תפלה מן יחידי בני סגולה אשר ה' קורא עליהן תפלתן וברכתן הוא מקבל ולא זולתן ולכך א"א לעולם בלא צדיקים דאל"כ תפלה מה תהא עלה:

מ׳וזהו הענין כי ר"י כה"ג היה בעת חרבן ואז הי' חרון אף ה' בישראל לגודל עונם ולכך אמר ה' לר"י כה"ג בני ברכני הרצון הברכות והתפלות יהיו ממך לבד כי אותך ראיתי צדיק ולא זולתך ולכן ברכני ואני ממאס בברכות של המוני ישראל וכששמע ר"י כן הרגיש בכעס ה' על עמו וכי מיאן לקבל ולשמוע ברכתן אף הוא התפלל והפגיע לה' בעדם ואמר יה"ר מלפניך שיגולו רחמיך על מדותיך ותכנס לפנים מש"ה עם בניך ולכך בנוסחא ישנה נאמר ונענע לי ראשו רק בנוסחאות חדשות הגיהו והרכין לי ראשו אבל נוסחי דעתיקי נכון. כי מיאן ה' לקבל תפלתו בזה ולכך נענע לו כביכול ראשו כי כבר הי' כלה ונחרצה חורבן בהמ"ק וגלות ישראל והסתרת פנים של רצון מה' וא"ש:

מ״אובזה יובנו כמה נעמו דברי חז"ל צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו עכ"פ העיקר יתד הוא הבחירה וא"כ איך יאמרו ישראל תן אתה אבל תבין כי בבחינות קנין השלימות יש ב' דרכים בהסתרת המונעים ומעכבים לעבוד את ה' בתמים דרך אחד הוא כאשר אדם טרוד על המחיה וכלכלה להביא טרף לביתו ולכלכל עצמו והעם אשר עמו יקצור ויזרע ויזרה ויאסוף עד הגיע ללחם אשר אוכל וכמה יגיעות להכין מלבוש ושמלתו לעורו הלא צריך בילוי הזמן וא"כ כל זה ממעט כוונת קנין השלימות הלא יתן בעפר דעתו להוציא יקר מזולל למחיה וכלכלה ועכ"ז כמה יתגלגל עי"ז מהקנאה והשנאה ברעהו וכבוד וכדומה עד שכל אלה מהמדות הפחותות הם סילון ממאיר לעכב גדר היראה והחכמה ועם כל אלה כאשר יאכל הוא שבע כעס ומכאובו' בתחלואי' העלולי' ע"י מזון שאינו על מזג הראוי לפי הזמן ומזגי גוף אם קר או חם אם לח אם חזק אם רפה מרבים וממעטים שינה עד שעי"כ יש בהם ביטול חקירות מדע ויראת ה' וכהנה איבוד זמן בניקוי המותרות ומיהר צועה כי יפתח אשר בין כך מיעט בהסתכלות גופו ועבודת בוראו. לא כן הי' עם תמימי דרך דור המדבר שהיו אוכלי מן לא ירעבו ולא ידאגו כי לחמם מצוים יום ביומו כאוכלים מעדנים ונער קטן ינהג בם ללקט עומר לפי אכלו בלי לאות וטורח ודאגה והמאכל היה מזוג לפי אכליו לא חלו בו שום שינוי מזג ונבלע באיברים כי היה כולו מתחלק לדמים ויסודות הגוף כפי מקריו ואיכותיו איש איש למקומו ואפי' להוציא המותרות לא היה צריך ונשאר הזמן כולו קודש לה' ואין כאן דבר מעכב ומטריד:

מ״בוהכי אמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן אך יש ג"כ דרך שני בהיפוך כי כאשר האדם כל תאותו בידו ואין לו שום דבר המעצבו ומאדיבו ירום לבבו וישכח עושהו ויבקש לו גדולות כאלו מידו הי' הכל ויקצץ בנטיעות ויפול בשחת ח"ו וכאמרם יאה עניות לישראל והלא שאל נא ימות עולם אד"הר שהיה לו תכלית הטוב עדן גן אלהים היה כל טוב לא נבצר מאתו מה עשה ביקש להיות כאלהים יודעי טוב ורע ושלח אל עץ ידו וכן דור המבול שלא חסרו טובהומרו בה' וכהנה רבים:

מ״גובזה יובן הנ"ל כי כאשר אמר ה' מי יתן והי' לבבם זה להם כל הימים הי' להם לומר תן אתה ולא שיבטל הבחירה רק תן להסיר המניע' והיינו שיהיה רדת מן מתמיד תמיד וזהו יהי' פתח פתוח לעבוד ה' בכל לב כנ"ל וזהו שהיה להם לומר תן אתה ולא ביטול הבחירה. אבל ישראל שלא אמרו כן היו כפויי טובה כי חשבו להיפוך המן הוא להם לרוע להיות פתח לחטאת כמש"ל בביטול הדאגה והטורח וירום לבב ויבקש גדולות ולכך לא בקשו מן וצעקו ככרוכיא בלתי אל המן עינינו ונפשינו קצה בו. כי טענו עי"ז בא להם תרמית לב שהמרו כמה פעמים ה' בציה ומדבר למיעוט יגיעה ולכך לא ביקשו שיתמיד ה' המן:

מ״דולמדו זאת מאד"הר שאמר האשה אשר נתת עמדי וכו' והוא ג"כ להיותו בלתי חסר טובה כאמרם כל מי שאין לו אשה חסר טובה וכל ב"ח מהדרים למצו' מינו ואינו נח לו. אבל אד"הר לא חסר לו דבר היה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב. ולא היה חסר בשלימות הקנין בעו"הז דבר וירום בלבבו להיות כאלהים יודע טוב ורע וזהו אמרו האשה אשר נתת עמדי וכו' ולכך בקלקולו אמר לו השם בזעת אפך תאכל לחם להיפוכו שיהיה יגע ולא יהיה לו רום לבב לשכוח אלהים עושהו וממנו למדו ישראל שהיו כפויי טובה וחשבו ענין מן לרוע ולכך לא אמרו משה אלא לבסוף ארבעים שנה כי עד אותו זמן חשב משה שחי יחי' ויהי' ג"כ ענין מן קיים אבל בסוף מ' שנה שימות ויפסוק המן שהיה בזכותו אמר והוכיחו שלא ביקשו תן אתה להתמדת המן וא"ש ודוק:

מ״הומזה נלמוד ב' דרכים לביטול קנין שלימות אבל ירא ה' יוצא ידי שניהם עושר ורש כאמרם זה מחייב עניים וזה מחייב עשירי'. וכן הדבר פה הבחורים הבאים מרחוק ללמוד תורה אומרים על לומדי תורה התושבים פה עליכם יותר חיוב להתמיד בתורה כי אנו מטולטלים וכימי שכיר פעלינו כי לסוף ג' שנים אנו מוכרחים להלוך וכמה טורח לנו בשבתות תמידין ומקום ללון לינת הרבה בבית ספרים וכהנה מדוחק וצער וטלטול. זכו חולקיכון קמי מלכא קדישא העושים לשמה ולהיפוך התושבים כאן אומרים לבחורים אתם אין לכם שום עסק כי אם לתורה הלא על זה נבחרתם לתת לכם טרף יום ביומו מחק הקהלה כאוכלי מן ולא כן נחנו. אבל באמת אין נמלט לשום איש תי' ואמתלא על ביטול תור' ובכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב שהוא מקום ציה וצלמות אוי להם לבריות מעלבונה של תורה ולכן נא חזקו בתורה לשמה כי היא חיינו וקיום הגלות ובו עיקר מצב ישראל כאומרו לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' והיינו התורה כי היא הנותנת חיים לעוסקים בה לשמה ולמה תרחקו מחיים ובאמת האר"י ז"ל דורש בקרא כי הוא פי' שבכל ארבע יסודות יש ניצוצות קדושה אבל בדומם הניצוצות יותר עכורים ונוטי' לרע יותר מן מה שיש בצומח ובצומח יותר מן חי ובחי הוא קרוב למעלת אדם וזהו מאמר חז"ל לא בעניותי אכלי ירקא דמגרר גריר ולא בעתירותי דבאתרי' דליעול ירקא ליעול בישרא וכוורי וכבר תמהו ולעגו ע"ז דחז"ל נתנו מקום להיות זולל וסובא רודפי' מותרות ותאוות:

מ״וולכן פי' האר"י כי סכנה גדולה לאכול ירקות עשבי השדה כי הניצוצות בקרבו הם לרוע וכאשר יאכלנו האדם יוכל להיות שהם מתעים נפשו לרוע ח"ו כאשר קרה ביוחנן כה"ג שנעשה לבסוף צדוקי וכן קרה כמה פעמים בבני אדם שהם בחזקת טובים ובזקנת' סרו מדרך הטוב והוא באכלם ירקות כאלה אשר ניצוצות בקרבם רעים למאוד ותועי' נפשו ח"ו אמנם ליודעים כוונת אכילה להוציא יקר מזולל יונעם שמהפכים בכונתם הרע לטובה וזהו אמרם לא בעניותי דהיינו עני בדעת של תורה טרם שלמד כוונת אכילת לא אכלי ירק' דמגרר גריר הרצון החלק רע שבקרבו ישיב נפשו וימשכנו אחריו בתוהו לא דרך טוב ח"ו. ולא בעתירותי היינו שהי' עשיר בדעת שלמד חכמות הכוונות ג"כ לא אכל דלמה יתקן וימשך לנפשו ניצוצות שבירקות שהם עכורים ונוטים לרוע ליעול בשרא וכוורי שהם בחלק חי שמדריגתם גבוה וקרובים לנפש אדם ובפרט דגים שיש בהם ניצוצים טובים למאוד ויותר נח ליתקן:

מ״זוזהו כוונת המשנה כי נודע כי הגוף של אדם הוא נקרא גינה כי הוא להזריע זרע ולעשות צמחים ותולדות וכגנה בארץ יצמיח זרעים וכן הנשמה נקרא גן אלהים כי הוא לעשות פרי למעלה ותולדות של צדיקים מ"ט וזהו שני גינות זו למעלה מזו הגוף והנשמה והירק בנתיים לאכלו לקיום הגינות זו בזו הנשמה בגוף ור"מ אמר כי הוא ג"כ לתקן הנשמה כי מוציא ניצוצות כי עיקר אכיל' מצד נשמה כי כל כחות עיכול ותאות אכילה ולעיסה וכדומה הכל מכחות הנפש שהוא כח נשמה כי אם יקח עפרו שהוא כח נפש כי גם נשמה כלולה ד' יסודות וכח עפר שבה היא המדבקת עם הגוף כמין למינו. והוא נפש החיוני אשר נאמר עליו כי דם הנפש העושה חיל לגוף לכל הכחות לתנועת הגוף הוא כח העפר בנשמה ולכך נאמר הכל היה מן העפר ולכך כל כח הטחינה ועיכול וכדומ' באכיל' הוא הכל מעפר נשמה:

מ״חוזהו אמרו אם ירצה עליון ליקח עפרו אין כאן ירק והכל סובב לנשמה ור"י חולק ואומר כי נצוצי ירקות רעים ונוטים לחומרא והם מתדבקים בגוף העכור ולא לנשמה ואמר של תחתון ונתן טעם לזה כי הם מגרר גרירי ומולידים תאוה ומותרו' אכילה כאמרם דמגר' גרי' וכל מה שיש בו מכח הזה הוא כח רע וגורם נזק לנשמה ולכך הכל רק לגוף וזהו אמרו אם ירצה תחתון למלאות גינתו והיינו להרבות במותרות לאכול ולשבוע זולל וסובא ויהי' נבל בריבוי מותרות ודאי שיחליש כח הנשמה שבקרבו עד שלא יהיה נשאר רק רוח חיים בקרבו נמשל כבהמות נדמה וא"כ ירק הזה שגורם כח זה לגוף מאין יהיה כח לנשמה ומה יהיה לנשמה חלק בו הלא הוא הגורם כל מדה רעה וע"ז אמר ר"י הואיל ושניהם יכולים למחות רואים מהיכן ירק זה חי הרצון על ניצוצות שבקרבו שהוא עיקר חיות של הירק וכל ד' יסודות הם עיקר חיות וניצוצות שבקרבו וזה מלקט הנשמה ומותרות נדחה לגוף. אבל ר"ש מכריע ואמר אם יודע כוונת אכילה לברר טוב מהרע:

מ״טוזהו אם יכול העליון לפשוט ידו וליטלו היינו בכוונת אכילה שיטול הניצוצות הרי זה של עליון ואם לאו הרי הוא לתחתון דמי שאינו בקי בכוונת אכילה להוציא ולברר הניצוצות גורם להרבות החומר ולמעט הרוחני ולכך אמרו אפריון נמטי לר"ש כי מי הוא אשר בא בסוד ה' לכוין כראוי ולברר הכל על בורי' ולו כח לפתחאסורי' ביתה ולהעלות הנופלים בתוך יסודות הללו ר"ש שהוא רשב"י אשר נודע ענינו ומעלתו בסתרי תורה ובתעלומות חכמה וא"ש:

נ׳והנה אתם בניי בעו"ה אין אתנו יודע עד מה בענין כונת אכילה לכוין על בורי' בסודות נעלמות ובמופל' מכם אל תדרשו אבל לבל ח"ו יהיה לכם האכילה לרוע לגרור גריר ולמעט כח גינה עליונה אשר ממנו אנו חיים הבו לנו עצה והיא ראשון מבלי להתקוטט כלל בתוך סעודה או להיות כועס. כי אם בסעודה יהיו הכל בטוב ובשלום. ואז ברכת ה' שורה וזהו ואכלתם לחמכם לשובע ופירש"י ושמא תאמר אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ והוא הנרצה דאם אין שלום אין כלום הרצון דמה יועיל האכילה לשובע דהוא לחזק כח הגוף וכח הנפש יתחלש והלא במה יחשב ולא על זה יחיה האדם ולכך אמר ונתתי שלום בארץ וע"ז צווח שלמה טוב ארוחת ירק שהוא קשה להוציא הרוחני כנ"ל ושלוה בו מבית מלא זבחי ריב. כי אף שמבע"ח נח להוציא הרוחני כנ"ל מ"מ אם יש בו ריב וקטט קשה להוציא ושנית שיהיה כל מחשבתו בתוך אכילה בדברי תורה וחכמה ומוסר ואז יונעם לו ויהיה אכילה לש"ש כי הכל הולך אחר המחשבה והשלישית ליתן מכל אכילה לעניים ובזו אין חלק רע יוכל לשלוט בו לגרור גריר ואדרבה ע"י נכנע והנשמה גוברת ומבררת לנפשו הרוחני וזהו תכלית עצה טובה מבלי לאכול דבר מבלי נתינת עני:

נ״אולכך מה טוב אם יש תמיד אחד מבני תורה מאוכלי שלחנו מפתו יאכל ומכוסו ישתה וא"כ ינצל מכל רע ומה מאוד הי' נוהג זה בק"ק פראג אשר הי' בעו"ה לשמה כי מיום שחרב ב"המ נגזר על בתי צדיקים שיחרבו ומזה רבתה תורה כי כל ב"ב אם עשיר אם דל הי' מחזיק על שלחנו בחור ואפי' בימי רעבון כאשר היתה העיר במצור ובמצוק כאשר שכנו בקרבה חיל צרפתים כנודע מ"מ לא פסקו אלו מעל שלחנם. ועוד זה זמן קיץ שהיו יושבים שם על קרן צבי בעו"ה הי' שם יותר מק' בחורים ובשביל זה לא חסר לנפשם מטובה ולא הענו כלל בשבילם וממנו ילמדו כולם:

נ״בובחנוני אתם רעי וראו אם יקרה בשביל זה איזה נזק בממונכם. וזהו מאמר ר"ש כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטול היינו שנשמתו של אדם יש לה יד עליונה לפשוט וליטול וליתן למסכנא הרי הוא של עליון אבל אם רשות לעליון ליתן צדקה והתחתון מחזק בו למאוד ואף שנותן צדקה הוא ע"פ אונס והכרח כי מה יעשו והעני בפתח צועק ככרוכי' ולהשיב דך נכלם ריקם אין אפשר אבל לבו בל עמו זהו אינו מועיל ולכך אמר ר' ינאי ובלבד שלא יאנס כי הוא צריך להיות בחדותא דלבא ורעותא שלימתא כנודע. וראו כמה דברים ישרים ואורחת חיים שהורו לנו חכמי תלמוד:

נ״גוכבר אמרו האי מאן דבעי למהוי חסיד' יקיים מילי דנזיקין כי הרבה מוסר יש בו והעיקר כי טרם שיעשה אדם מצות בינו לבין קונו צריך לעשות מצוה בינו לבין חבירו כאמרם מילי דנזיקין שהוא בין אדם לחבירו ובאמת שלשה אבות הם כנגד שלשה כתות צדיקים בינונים רשעים החוזרים בתשובה. וזהו הי' ג' פתחי' בהיכל שער הגדול וב' פשפשי' הי' לו בימינו ובשמאלו. והן ג' שערים לג' כיתות והם תלת בבא שהוא מלשון שער כי הם ג' שערים לג' כיתות וזהו כי צדיקים גמורים אינם עלולים מעצמם לחטו' רק מחטא אד"הר ונחש קדמוני כרוך בעקבי תולדות וזהו גורם לחטוא:

נ״דוזהו כוונתם באמרם על צדיקים שמתו בעטיו של נחש אין הכוונה שלא חטאו כלל רק ה' גזר מיתה על אד"הר:

נ״הדלמ"ד אין מיתה בלא חטא מא"ל וגם מקרא מלא אין צדיק בארץ וכו' אבל הרצון כי מה שחטאו לא הי' בעבור רוע מזג גופם ורוע סדר ענינם רק הוא כי הנחש כרוך בעקבי התולדות מיום אדם וכן במ"ת הי' הנחש סר לולי שחטאו בעגל דכתיב וימירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב והוא כהנ"ל. כי השור אוכל עשב להעלות הניצוצות מן ירקות לגדר חיים ומה שמץ טוב נמצא בו שכל רוחני שלו הוא מלקיטת רוחני ירקות שדה והם השוטים עבדו לו לקבל ממנו רוחני ושפעת אלהים כאשר קבלו מטרם מן משה דכתיב ואצלתי מן הרוח וזהו היה כוונת מעשיהם כנודע בספרי מפרשים וכאשר כבר הארכנו בזה במקום אחר וגם לא הונח בזה אלא שע"י מרגלים גרמו להצית אש בציון וכמו שדרשו אתם בוכים בכי' של חנם וכו' ומזה גרמו להבעי' אש במקדש ה' אשר שם נחלש כח הנחש בעבודת הקרבנות וכדומה. והסירו כל סוגי' ובדילים מישראל על שאמרו הלן בירושלים לן בלא חטא ועל כולם הי' סיבת מכירת יוסף אשר זה הי' מעורר חטא קדמון ונתחלק לס"א לשלוט:

נ״ווזהו אמרם ד' אבות נזיקין יש שהם גורמים לצדיק גמור לחטוא והוא שור שהוא עגל כדכתיב וימירו כבודם בתבנית שור:

נ״זוהבור ענין יוסף שהשליכו לבור והבע' הוא מרגלים שהציתו אש בלה"ר שלהם כי הם המבעירים הבערה וגרמו שריפת בהמ"ק ומבעה זה אדם חטא אדה"ר או זה שן כי אכילת עץ הדעת גורם הכל ולכך אמר לא ראי זה כראי זה כי יש לכל עון בחינה אחרת ואמר על כולם שיש בהם רוח חיים משא"כ הבער והוא כמאמר המשנה דעל עצים ואבנים לבד דיברו המרגלים וזהו שאין בו רוח חיים והמה הגורמים לאדם לחטוא:

נ״חוהן הנה בעוכרי' ולכך צריך צדיק שמירה ביותר מאלו ד' לבל ילכד בארס נחש הכרוך בעקבו ולכך שנו שם אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו' מדבר בצדיקים וסביביו נשער' מאד הקב"ה מדקדק אפי' כחוט השער' הן שוגג הן מזיד והנה ב"מ מיירי מן בינונים הנטי' לכף זכות דאמרינן ורב חסד מטה כלפי חסד וזהו פשפוש בצד דרומי דפונה לימין והבינוני חייב לפשפש במעשיו הן נוטי' להימין או להשמאל ח"ו ולכך נקרא פשפוש והוא בבא מציעא ולכך בינוני חלק רע וחלק טוב מחלקי הגוף שהוא כתנות אור אם בא' ואם בע' ושנים אוחזים בו הטוב והרע זה מושך לכאן וזה לכאן:

נ״טזה אמר כול' שלי וזה אומר כול' שלי ויחלוקו כי הוא חצי לטוב וחצי לביש וזהו ענין מס"כת וכבר נודע כי אמרם אין ב"ד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף ופי' שלמעלה עומד כעין גוף שממנו הנשמות יוצאות וזהו ענין שלשה חדרים יש באשה חדר כל מה שנמצא בחדר טמא והוא מקור לרשעים גמורים כמאמר זורו רשעים מרחם ובפרוזדור פעם טהור ופעם טמא. וזהו מקום בינוני' אבל בעלי' כל מה שנמצא בעלי' טהור והוא מקום צדיקים גמורים ולכך אמרו ראיתי בני עלי' והמה מועטי' בני עלי' דייקא:

ס׳והנה ידוע מ"ש הזהר וביחוד האר"י בגלגולים ובשאר חיבורים שכאשר האדם חטא וה' רוצה לזכותו לבל ידח ממנו נדח כיחפץ חסד הוא ברוך שמו לנצח שולח משמים איזה נשמת צדיק גמור להתעבר בו בסוד עיבור ושוכן אתו עמו לנהלו בדרך הישר אור ולא חשך עד שמביאו לתכלית הטוב והשלימות וזהו כוונת הבית והעליה שנפחת הבית היינו שהוא רוצה לסור מדרכי ה' וזהו שנפחת הרי בעל עלי' יורד ודר למטה והיינו צדיק גמור כנ"ל יורד ממדריגתו ושרשו ומקורו בנועם צרור החיים ודר למטה עד שיתקן הכל בשורשו וגלגולו:

ס״אוזהו ענין צדיק מחזיר הבינוני לטוב. ולכן סיים בב"מ בפ' הבית והעלי' אבל מס' ב"ב מסיים ברשעים החוזרים בתשובה זהו פשפוש הצפוני שרומז על יצ"הר דכתיב והצפוני ארחיק ממך. ובעלי תשובה כל פמלי' של מעלה מקטרגים מבלי לקבלו. רק הקב"ה חותר חתירה ומקבלו בסוד לבל יוודע לבעלי תריסין לקטרג. ולכך נקרא צפוני מלשון צפון טמון באש ונסתר ולכך נאמר על פשפוש צפוני זה השער סגור יהי' ולא יבא בו שום איש אלהי ישראל בא בו כי הוא השער אשר הקב"ה כביכול בא בו להשיב שובבי' ולקבל תשובתן וזהו ב"ב ואמרו השותפים שרצו לעשות מחיצה שהם גוף ונפש נשתתפו לעשות גדר מבלי לשמוע בקול היצ"הר ובאמת לולי חסד ה' אין לקבל תפלתם כדכתיב גדר דרכי בגזית גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי אבל הקב"ה בריחי ברזל יגדע. וזהו כאשר יעשו גדרים גדולים (בדרך הממוצע שיבו' לו האדם וזהו בונה באמצע גויל וגזית והעיקר להיות שפל ענו) להם:

ס״בוכבר נודע מ"ש חכמי מוסר שבכל הדרכים יש לאדם לילך בדרך הממוצע זולת ב"ת יש לילך בקצה אחרון ולעשות גדרים גדולים ומחיצות של ברזל ואבנים ולא מחיצה גרוע אשר בקל ליפול ולזה בונים גויל וגזית ולא בפחות כמ"ש הרא"ש בפחות מזה גרוע הוא וצריך לעשות גדרים גדולים בדרך הממוצע שיבוא לו האדם וזהו בונים באמצע גויל וגזית והעיקר להיות שפל עניו לילך שחוח מבלי להתגאה כי אמרו חז"ל כל המתגאה כאלו עובד ע"ז:

ס״גוהענין כי נודע בכל עבירות אין הקב"ה מענש על המחשבה רק בע"ז מענש על מחשבה והנה הגאוה כל הענין במחשבה שגבה לבבו עד להשחית ורם רוחו בקרבו וכנודע כי כל הענין גאוה הוא ענין מחשבה ורמות רוח וע"כ אלו יצויר שלא יהיה נענש על מחשבה זו א"כ לעולם אין כאן עונש על הגאוה ח"ו וע"כ דנענש במחשבה זו והרי הוא כע"ז דהא אין מענשין על מחשבה אלא בע"ז וא"ש:

ס״דולכך מאוד יהיה איש ובפרט המגואל בחטאים ומלוכלך בעונות עיני' שחי' לעפר ועוצם עינו מראות ברע ולכך פתחו בהיזק ראי' דשמיה היזק ולכך כולו נזיקין חדא מסכתא כי ישראל צריך להיות באגודה אחת ועמך כולם צדיקים עם משולש והנה בסיומא דמלתא נימא מ"ש כל הלומד תורה לשמה יש לו מרפא לכל גופו שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו להבין נקדים במ"ש בסנהדרין בימים ההם שלח מרודך בלאדן בן בלאדן לדרוש את המופת אשר היה בארץ ומה היא כד מית אחז נתקצר היום עשרה שעות וכד חלש חזקי' נתוספו אלו עשרת שעות ושאל בלאדן מאי האי וא"ל חזקי' חלש ואיתפח וכו' ושלח לדרוש המופת וכתב שלמא וכו' עכ"ל הגמ' דסנהדרין פ' חלק:

ס״הויש להבין דמה ביקש הגמ' בזה דבימי מיתת אחז נתקצר היום עשרה שעות והם שנתוספו בימי חליו של חזקי' הלא לא על זה סובב כוונת שלוחי בלאדן רק הוא בהרגש המופת מעמידת השמש יותר מיו"ד שעות כפי יום טבעי' שלח שלמה וכו' ודבר זה מבואר בקר' ששב השמש ט"ו מעלות ומה ענין זה לכאן אם היום נתקצר במיתת אחז או לא וגם יש להבין במה שאמרו והבאתי השמש בצהרים זהו יומו של יאשיהו הצדיק והרי קרה יותר מזה למיתת אחז הרשע שירד השמש קודם חצות כאשר זרחה רק ב' שעות וכבר דרשתי ע"ז בפ"א והארכתי בזה:

ס״ואבל להבין הענין נקדים מ"ש רש"י בחומש והם לקוחים מדברי המדרש ויזרח לו השמש וכי לו לבדו זרחה והלא לכל העולם זרחה אלא לרפאותו מצלעתו והיינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא ואותן ב' שעות ששקעה בעבורו זרחה בעבורו עכ"ל ויש להבין מה שייכות יש להך דקודם הך ענין דאותן ב' שעות ששקעה בעבורו וכו' אבל יובן כי מ"ש חז"ל והטבעים ג"כ כי קודם חצות היום יש נייחא להחולי. ולמול זה אחר חצות היום יחליש ויגבר החולי למאוד. והטעם כתבו חכמי חן כי על החמה ממונים מלאכים המנהיגים אותה וכל פעולת החמה על ידיהן וכל שעה ושעה מלאכים אחרים ומתחלפים והן י"ב כתות ביום וי"ב כתות בלילה ולכך הסכימו לחלוק היום לי"ב שעות והלילה י"ב שעות ונלאו הטבעים למצוא טעם לסיבת חשבון זה:

ס״זאבל הוא כי הוא נגד י"ב כתות הנ"ל שהם נגד י"ב צירופי הוי' ב"ה ומנהיגי חמה כל שעה כת אחרת וקודם חצות מלאכי החמה מלאכי רחמים ולאחר חצות מלאכי דין ולכך קודם חצות נייחא לעולם כי בשפעתם רחמים גמורים אבל אחר חצות היום מנהיגי חמה מלאכי דין לית נייחא. ולכך כל המכשפים ינחשו אחר חצות והוא כאשר ינטו צללי ערב ואז גובר כח הדין ונקראים בשביל כך ערב רב. כי אחר חצות הי' כח שלהם וכן בית מחמדינו ומאויי חיינו בעו"ה נחרב אז:

ס״חוזהו שצווח הנביא אוי לנו כי פנה היום ונטו צללי ערב:

ס״טובזו יובנו דברי רש"י הנ"ל דפי' על לו לרפאותו וכו' ועדיין קשה וכי לו לבדו זרחה הלא לכל חולים שבעולם לכולם השמש מרפא אמנם כיון שאין נגרע מעבודת שום מלאך דבר ולא יאונה מה' לשום נברא גריעותא ליטול מה שהוכן לו מה' ולכך השמש ששקעה שני שעות שלא בעונתה א"כ אותם המלאכים הממונים על ב' שעות הללו נגרע מעבודתם ולא היו משמשים אז כלל למען לא יאבד מאתם דבר. זרחה עכשיו ב' שעות מקודם ובאו מלאכים אלו לעמוד ולשרת ולנהוג חמה כראוי וא"כ ששמשו אז אותן מלאכים של ב' שעות השקיעה שהוא לאחר חצות א"כ הם מלאכי דין גמורים מאין לחולי זה תרופה ע"י כי הם פועלים בחמה כמו אחרי חצות יום וזה דין:

ע׳וזהו מאמר רש"י אותן ב' שעות ששקעה אותן דייקא שהיו משעות של אחר חצות שהם דין לא יפעלו לרחמים. וא"כ לא היא רפואה לכל עולם זולת יעקב שהי' לו להצלה מהמלאך וגם אף במדת הדין ניצול כנודע גדולים צדיקים שמהפכין דין לרחמים ולכך כתבו ויזרח לו השמש לו דייקא לו לבדו וא"ש.

ע״אובזו יובן גם הנ"ל דמהרש"א כתב דמה ענין נס זה בקיום השמש יותר מן הנהוג לחזקיה עד ששלח שלום לחזקיה ופי' מהרש"א דהיה בשביל כך זריחת חמה יותר כדי לרפא לחזקי' דאידלי יומא אידלי קציר' ולכך הי' ענין נפלא ומחריד שישנה ה' סדר עולמו בשביל רצון צדיק ולכך שאל בשלום חזקי' ע"ש אך קשה הא השמש כבר רד והיה סמוך לשקיעה וא"כ אף שהאריך השקיעה כפעם בפעם הלא אחר חצות הוא הכל רע לחולה מן מלאכי דין ומה ישועה יקרה לחזקי' בזה לחוליו וע"ז קאמר הגמ' כי במות אחז נתקצר היום עשר שעות:

ע״בא"כ ד' שעות מקודם חצות לא שמשו אז והם ששמשו אז בחולי' של חזקי' והם רחמים גמורים שלוחי ישועה ורחמים והצלה והם שעמדו לחזקי' בחוליו וא"ש דנשלם אז מה שחסר במות אחז והכל היה בשביל יו"ד שעות הראשונות שהם היו הצלה לחזקי' וא"ש ודו"ק:

ע״גובזו תבין כי במות אחז הרשע נתקצר היום משעת רחמים שהם רוב השעות מן קודם חצות נתקצרו ובא לילה שהוא דין גמור. אבל במות צדיק בא השמש בצהרים כי עד חצות היום ששמשו מלאכי רחמים האירו אבל אחר חצות ששמשו מלאכי דין בא השמש לבל ישלטו במות הצדיק כי מפני רעה נאסף הצדיק ובחבורתו נרפא לנו:

ע״דוזהו הלומדים תורה לשמה מתוך אהבה יש להם מרפא דכתיב ואוהביו שהם לומדי תורה לשמה כצאת השמש בגבורתו כי אז מלאכי רחמים ורפואה כן הוא התורה ולכך נאמר כצאת השמש ובאמת התורה מחזקת לומדיה לשמה כאמרם בב"ב במעשה דרבב"ח דראה צפרדע כאקר' דהקרוני' דהוא ס' בתי ואתא נחש ובלעה ואתא פושקנצא ופירש"י עורב נקבה ובלעה ויתיב וסליק באילנא פוק חזי כמה נפיש חילא דאילנא והוא כי חכמי טבע לחקור בטבעי' מחצבי' מתכותי' ב"א ושארי טבעי יסודות ותחבולו' שקורין פיזיקו נדמה לצפרדע כי הוא תמיד מגיד מעשה ה' ונפלאותיו כסדר הטבע וגדולת הסדר מתהום ארץ עד שמים ממעל והוא לתועלת בכל עמים ויושבי ארץ אשר ממנו נתייחדו כל תחבולות פעולתן של אומנים מעשה אדם ובהם נשתרשו ואמרו כי המה ס' בתים רומזים על כל עמים דכתיב ס' המה מלכות ועיקרו של עמים הם ס' כנודע במדרש כי עשרה הם עשרה עמים שנעקרו ונאבדו וזהו הצפרדע שממלא ס' בתים ובזה אין דבר מינות ואין דבר מתעה האדם מתורת ה' ועבודתו וכמאמר הרמב"ם כל מה שדיבר הפילוסוף מתהום ארץ עד גלגל ירח כולו אמת אבל על זה יסדו הפילסופים למודם במחקר השמיימי בענין מלאכים ושכלים נבדלים וענין אלהות וזהו דבר מתעה ונחש ארס בשניהם שיכחשו בבריאת עולם ויאמרו עולם קדמון ויכחישו בבחיר' ושהאל מנב' בני אדם ויהרסו תורה ומצותי' כאשר הזהירו רבים ושלימים להתרחק מחמת תנינים יין אריסטוס ימ"ש וחביריו:

ע״הוזהו אתא תנינא ובלעה וכלא נחשב חכמה טבעי מציאות נגד חכמת פילוסופים אלהות וכדומה אבל אתם הלומדים תורתינו לשמה שהם נדמים כעורב דכתיב קווצותיו תלתלים שחורות כעורב שדרשו על ת"ח שמשחירים עליהם כעורב ולכך אמרו נקבה דאמרו תושיה שמתשת כח כנקבה והם הלומדים תורה לשמה והם הבולעים הכל וסומכים בתורה דהוא אילן עץ חיים ולכך סליק באילנא ואמרו חזי כמה נפיש חילא דאילנא דהיא התורה הנותנת חיים ומרפא ללומדיה לשמה כל הוגיה בה יטעמו טעם עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים לנצח אמן: