יערות דבש חלק ב י״חYa'arot Devash II 18

א׳ואסיים במה דפתח לדרוש הגאון ז"ל בימי נעוריו כשנתמנה לדרשן בק"ק פראג הבירה בדרשה ראשונה:

ב׳אמרינן בש"ס דברכות דכ"ט ע"ב תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע אמר לי' תפלת ערבית רשות או חובה אמר לי' רשות כו' לפני ר"ג אמר לי' חובה אמר ליה הלא ר"י וכו' המתין עד שיכנסו בעלי תריסין כו' עמד השואל וכו' עד סוף הסוגיא בו ביום בא יהודה גר עמוני וכו' ע"ש והמאמר הזה כולה תמוה אין מן הצורך להאריך בו בתחלה אמר ר"י ת"ע רשות ואח"כ אמר לאו ואמר הגאון הנ"ל דברים כפשוטן בפי' מאמר הזה מה שכולם יבינו שדברי' אמיתי' וכנים:

ג׳דהנה מקדם צריכים להבין הפלוגתא דאמרינן שם באותו דף דאיתא תפלת ערבית אין לה קבע מאי אין לה קבע כו' ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא כמ"ד תפלת ערבית רשות בפלוגתא דר"י ור"ג ולכאור' הוא קצת משולל הבנה במאי קמפלגי ז"א רשות וז"א חוב:

ד׳אבל נראה שכל אחד לשיטתו אזיל ושפיר פליגי הרמב"ם בפי' משניות תופס שניהם וז"ל ת"ע אין לה קבע דזמנה כל הלילה ואינו חובה ודבריו תמוהים דתפס דברי המקשן והתרצן וארכיב אתרי רכשי ועיין בכ"מ דדחק לפרשו בש' רבינו יונה ז"ל:

ה׳ונראה ליישב דודאי היה קשה דע"כ לשון אין לה קבע פירושו הוא שאין לה זמן קביעות בלילה אלא דכל לילה זמנה היא דאמרינן בדף כ"ו בברייתא מפני מה אמרו ת"ע אין לה קבע שהרי איברים ופדרים נקרבים כל הלילה וכו' ע"ש א"כ לפ"ז מאי פריך הש"ס כאן וליתני כל הלילה זמנה היא הא חד לישנא הוא אם נאמר אין לה קבע או זמנה כל הלילה ומאי נפקא מיניה בין הני תרי לישנא וצריך להבין ג"כ דברי התרצן איך יתכן ברייתא דלעיל הנ"ל:

ו׳אלא ודאי איכא נ"מ טובא בין הנך לישנא דלפי מה דאמרינן לעיל במתני' תפלות מוספים כל היום ואמרינן עלה בגמ' דאם איחרוה מז' שעות נקרא פושע ולפ"ז צ"ל דלישנא זמנו כל היום אין הפי' שאין לה זמן קבוע ביום דהרי יש לה קביעות זמן דאם איחרוה מז' שעות נקרא פושע אלא צ"ל דפירושו הוא כךאף שיש לה זמן קבוע מ"מ אם עבר הקביעות עדיין רשאי להתפלל כל היום ואינו בכלל עבר זמנו בטל קרבנו וא"כ הכי נמי יש לומר פירושו כך דקתני ת"ע זמנה כל הלילה כמו במוספים אמנם מדשינה הלשון ונאמר אין לה קבע משמע שאין לה קביעות כל הלילה דאף לכתחל' זמנה כל הלילה וזהו הנ"מ בין הנך תרי לישנא:

ז׳והנה איתא בריש מסכת הנ"ל דחכמים אומרים ק"ש של ערבית עד חצות ואמרינן שם בגמ' איזהו בן עה"ב זה הסומך גאולה לתפלת ערבית א"כ לפ"ז צ"ל דתפלת ערבית יש לה זמן קבוע עד חצות להסמיך גאולה לתפלת ש"ע כפי דעת זו שהיה הגאולה ג"כ בערבית ע"ש וא"ש לא שייך בו לישנא אין לה קבע דלכתחלה יש לה קבע עד חצות רק הל"ל זמנה כל הלילה דמורה דאם עבר חצות יוכל להתפלל כל הלילה כמו דמשמע לישנא גבי תפלת מוספין כל היום כנ"ל:

ח׳והנה הרשב"א ותוס' סברו הא דאמרינן דיש לסמוך גאולה לתפלה בערב היינו לשיטתו דת"ע חובה אבל לפי דקיי"ל דת"ע רשות א"צ להסמיך גאולה לתפלה בערב ולפ"ז אין תפלת ערבית קבע אלא חובה ואם כן אין לתפלת הערב זמן קבוע אלא דלכתחלה זמנה כל הלילה ולפ"ז יתכן שפיר לומר לישנא אין לה קבע:

ט׳והן הן דברי הגמ' דבס"ד היה המקשן סבור כמ"ד דתפלת ערבית חובה וא"כ לכתחלה יש לה זמן קבוע עד חצות כדי להסמיך גאולה לתפלה כנ"ל ופריך שפיר דהל"ל זמנה כל הלילה דהיינו בדיעבד ולא הוי למימר אין לה קבע כי באמת יש לה זמן קבוע עד חצות להסמיך גאולה לתפלה כנ"ל וע"ז משני הגמ' דאתיא כמ"ד תפלת ערבית רשות וא"כ א"צ להסמיך גאולה לתפלה ולכתחלה אין לה קביעות זמן כלל ושפיר קתני לישנא דאין לה קבע ואתי שפיר דברי הברייתא הנ"ל וגם הרמב"ם ז"ל אתי שפיר שניהם צדקו יחדיו:

י׳אמנם כ"ז לרבנן דס"ל ק"ש של ערבית עד חצות אבל לר"ג דס"ל ק"ש של ערבית עד שיעל' ע"ה א"כ עדיין י"ל ת"ע חובה והא דקתני לישנא ת"ע אין לה קבע שפיר קתני דהא אף ק"ש זמנו כל הלילה וא"כ כל הלילה יוכל להסמיך גאולה לתפלה ובזה נחלקו ר"י ור"ג דלשון המשנה ת"ע אין לה קבע היה מקובל בידם כנודע מ"ש שהיה מסורת להם המשניות ומאנשי כה"ג וכבר נחלקו במשמעו' דמתניתין כמה פעמים:

י״אולכך ר"י דהוא חכמים דר"ג כנודע דס"ל דק"ש ש"ע ע"ח לדידי' קשה קושית הגמרא כנ"ל ועכצ"ל ת"ע רשות ולכך אמר ח"ע רשות אבל ר"ג ס"ל דק"ש ש"ע זמנו עד שיעלה ע"ה א"כ י"ל ת"ע חובה ולישנא דמתני' דקתני ת"ע אין לה קבע אתיא נמי שפיר דבאמת אין לה קביעות זמן בלילה כי אף ק"ש זמנה כל הלילה ולכך ס"ל לר"ג תפלת ערבית חובה וא"ש ודו"ק:

י״באמר לו המתין עד שיכנסו בעלי תריסין לבה"מ כו' עמד השואל ושאל ת"ע רשות או חובה כו' אמר ר"ג כלום יש אדם שחולק עלי בדבר הזה אמר לי' ר"י לאו וכו' ע"ש ולהבין דלמה שינה ר"י מילתי' ואמר חובה במקום דס"ל באמת שהוא רשות ודבר זר הוא חלילה שר"י היה מחניף לר"ג ואין לומר דבאמת חזר ר"י מדבריו הלא אנן פסקינן כר"י דת"ע רשות א"כ ודאי דלא הדר ביה ומה טיבו של תשובה זו שהשיב ר"י לאו:

י״גונראה דהרמב"ם פסק בהלכות ת"ת פרק רביעי הל' ז' אין שואלין מעומד בבה"מ והרמ"א חולק עליו מהא דאמרי' בבכורות דף ל"ו דר"צ הוי ליה בוכרא רמא ליה שערי בסלא כו' אתי לקמיה דר"י אמר כלום חלקנו בין חבר לע"ה אמר הן כו' אתא לקמיה דר"ג אמר לא ע"ש עד שעמד השואל כשנכנסו בעלי תריסין ושאל כלום חלקנו בין חבר לע"ה ע"ש מזה הוכיח הרמ"א דלא כהרמב"ם דמוכח דשואל מותר לעמוד ותי' מהר"י השואל בב"המ דרך הלכה ופלפולא צריך לישב כשאר בני בה"מ אבל השואל דבר לעצמו בבה"מ להורות לו הלכה למעשה הוי כבעל דין דצריך לעמוד לשמוע דינו עכ"ל והרא"ש הביא בשם גאונים בהא דקיי"ל ת"ע רשות הקשו למה אמרינן גבי ר"ח טעה ולא הזכיר ר"ח בת"ע אין מחזירין אותו ואמרו הטעם לפי שאין מקדשין את החדש בלילה ל"ל האי טעמא תיפוק ליה דרשות הוא וכהנה הקשו כמה קושי' לכן תי' הגאונים דהא דאמרינן ת"ע רשות היינו למאן דלא צלי כלל מעולם אבל אם כבר צלי חד זימנא כבר חל עליו תיקון יעקב והוקבע ת"ע לחובה ולפי זה אם רשב"י שאל דרך הלכה יתכן עליו שפיר הך פלפולא דר"ג ור"י אי רשות אי חובה אבל אי רשב"י שאל זה למעשה דנפשיה להורות לו א"כ איך שייך לפסוק ולומר לו שהוא רשות וכי ס"ד דרשב"י לא היה מתפלל כל ימיו אף פעם אחד ת"ע ואף אם רשות הוא מ"מ הוא מצוה ומסתמא לא ביטל רשב"י ממצוה כזה וא"כ כבר הוקבע עליו לחובה וזהו כונתו של ר"י דלכתחלה כששאל השואל לר"י בביתו היה ר"י סובר דהשואל שאל דבר זה דרך הלכה אם רשות הוא או חובה והשיב לו ר"י דרשות הוא והיינו למי שלא התפלל עדיין ת"ע כל ימיו אמנם בבה"מ בראותו דעמד השואל ושאל וא"כ הוכיח ר' יהושע בע"כ דרשב"י שאל לנפשיה למעשה דאי ס"ד להלכה לא היה לו לעמוד אלא ע"כ לעצמו שאל ואצלו בודאי חובה כנ"ל דודאי כבר היה מתפלל רשב"י פעם אחד והוקבע לחובה כנ"ל ומש"ה כשאמר ר"ג כלום יש אדם שחולק עלי בדבר הזה אמר לאו כי בדבר הזה ודאי אין חולקין עליו וא"ש והבן:

י״דאמר ליה ר"ג לר"י והלא משמך אמרו לי שהוא רשות יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך כו' וכבר הרגישו בזה תוס' ושאר מפרשים וכי בדינא אזיל עמו שא"ל עמוד כמו גבי ב"ד שצריך לעמוד בקבלת עדים ונכנסו בדחוקים לפרשו ומקומו בסנהדרין בעובדא דינאי מלכא ושמעון ב"ש ע"ש בתו' ובירושלמי בבכורות דף ל"ו:

ט״ואמנם נראה דר"ג א"ל לעמוד להוכיח מהאי דינא דב"ד צריך לעמוד דטעה בדברי רשב"י הנ"ל כי הביאו בתוס' בשם הירושלמי דבשאלות הלכות ואגדות צריך לעמוד דכתיב ועמדו שני אנשים מהרבוי מוכח דצריכים לעמוד והרמב"ם דחה דברי ירושלמי הנ"ל ולהבין נראה כך דלכאורה צריך לבאר דקאמר מדכתיב ועמדו בוי"ו לרבות השואל בהלכות וכו' ולכאורה צריך להבין דהרי צריך לכתוב ועמדו בוי"ו דהיינו על ב' אנשים:

ט״זאמנם בפ' שבועות העדות מוקי חד מ"ד להך קרא דועמדו ב' אנשים בבעלי דינים וחד מוקי להך קרא בעדים ע"ש והנה להך דמוקי ליה בבעלי דינים שפיר קשה דה"ל לכתוב ועמד אשר לו הריב וממילא נשמע דבשניהם איירי דלכל חד אשר לוהריב כמ"ש התוס' שם וע"כ קרא דועמדו קאי אעדים ולכך הרמב"ם ז"ל דחה דברי ירושלמי מהלכה דס"ל כהך מ"ד דהקרא מיירי בעדים ולא מוכח מידי מדברי הירושלמי הנ"ל:

י״זוהן הן דברי ר"ג דהוא הבין הדבר דר"י הוכיח מעמידתו דרשב"י דהיה שואל למעשה דנפשיה מחמת עמידתו כנ"ל וע"ז אמר ר"ג לר"י טעית אתה בדבר זה עמוד על רגליך וכו' להורות לו כי זה הוא מעשה בכל יום דבעל דין צריך לעמוד וא"כ קאי הקרא אבע"ד וקשה ל"ל הוא"ו דועמדו אלא לרבות הלכות ואגדות כדברי הירושלמי הנ"ל ויפה עשה רשב"י שעמד בשאלתו להלכה ואתה סותר את דברך והבן:

י״חאמר לו ר' יהושע אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת עכשיו שאני חי והוא חי כו' ע"ש וצריך להבין כי ח"ו לומר על ר"י שיכחיש דבריו ואם היה רוצה להכחישו גם עכשיו היה יכול להכחיש כפי מה דקיי"ל עד מפי עד הראשון נאמן ורשב"י היה עד מפי עד שהי' ר"י נאמן נגדו ויש לכאורה להבין ולדקדק בזה אמנם דלפי מה דאמרינן בגמרא דשבועות הנ"ל להך מ"ד דברייתא מוקי להך קרא דועמדו ב' אנשים אעדים ואשר להם הריב אבע"ד וא"כ זה וזה אית להו דהבע"ד צריך לעמוד וגם דועמדו ב' אנשים אינו מיותר דאצטרך דמוסב על העדות שהם רבים כנ"ל וכדברי המפרשים ונדחים דברי הירושלמי ונדחים נמי דברי ר"ג ושפיר יוכל לקרות כדבריו של ר' יהושע רק בזה אי רשב"י לא היה שם שייך שפיר הפלפול הנ"ל בדברי רשב"י איך היה השאלה אם להלכה או למעשה איך היה כונתו אבל עתה כיון דרשב"י היה שם נמצא היה זה הפלפול ח"ו בגדר פלפול של הבל דהרי יכול לשאול את פיו הקדוש איך היה כונתו אם להלכה או למעשה:

י״טוזהו היה דבריו של ר' יהושע אלמלא אני חי והוא מת היה יכול להכחישו ויכולתי לומר כסברת הרמב"ם דאין נשאלין מעומד מסתמא כונתו היה למעשה כנ"ל ומקרא דועמדו אין ראיה דאף דהבע"ד צריך לעמוד מוקי קרא בתרוויהו בבע"ד ובעדים כנ"ל:

כ׳אבל עכשיו שאני חי והוא חי איך יכול לפלפל ולהתוכח איך היה כוונתו להלכה או למעשה הרי הוא זה בגדר פלפול של הבל דהרי אף דהוכרח מכח עמידתו דהי' למעשה מ"מ אם יענה ויאמר הוא שכוונתו היה להלכה אין אני יכול להכחישו א"כ גם לי ולך אין ראיה והבן:

כ״אהיה ר' גמליאל יושב ור"י עומד על רגליו עד שרננו כל העם כו' ולהבין דמה ביקש ר"ג בזה וי"ל דרצה להוכיח לו בזה דת"ע חובה כי ידוע מ"ש חז"ל דאברהם תיקן תפלת שחרית שנ' וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה והמפרשים הקשו דאדרבא מזה מוכח שתיקן תפלה אחרת מנחה או מעריב דהמשמעות הוא כך שהשכים אל המקום אשר עמד שם כבר ועמידה זו תפלה וע"כ מוכח דהתפלל מנחה או ערבית דהמלאכים היו באים אל אברהם ואח"כ כתיב ואברהם הולך עמם לשלחם כו' ואברהם עודנו עומד לפני ה' ואח"כ כתיב וישכם כו' וע"כ היה מנחה או ערבית ואם נאמר דיליף מפשטיה דקרא מן וישכם אברהם וכו' הוא תפלה כמ"ש תוס' א"כ ל"ל לסיים ואין עמידה אלא תפלה וביותר הקשו הא דאמרינן בפסחים מכדי חמץ מו' שעות ולמעלה אסור נבדוק בשית וכ"ת זריזים מקדימי' ונבדוק מצפרא דתנן כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימים למצות שנא' וישכם אברהם וכו' ופירש"י דחזינן שלא הקדים יותר מצפרא וקשה מה ראיה דאין מקדימין יותר מצפרא דלמא מש"ה לא הקדי' אברהם כיון דעמידה הוא תפלה והיה תפלת שחרית וא"כ לא היה אפשר לו להקדים יותר מצפרא דכי יתפלל תפלת שחרית וק"ש בלילה ולכאורה הדברים נכונים ומשולל הבנה:

כ״בונראה כך דודאי עמידה זו היה כדכתיב ואברהם עודנו עומד לפני ה' וכתיב ויבא אברהם סדומה בערב ולמעלה מיניה כתיב ואברהם הולך עמם לשלחם וכמ"ד זו כניסה זו ביאה. ובזה יובנו דברי הש"ס דברכות וש"ס דפסחים דהנה הרמב"ם בהל' תפלה פסק דמדאורייתא חייב אדם להתפלל בכל יום והיינו פעם א' בכל כ"ד שעות ואין לה זמן קבוע מדאורייתא רק האבות תקנום ג' זמנים שחרית ומנחה וערבית והנה לפי"ז דבכל מעל"ע הוא זמן תפלה אחת מדאורייתא ומזריזין ומקדימין למצות נמצא מן הראוי ויתכן להתפלל תפלה דאורייתא בשחרית וא"כ קשה מאי קאמר הש"ס אברהם תיקן תפלת שחרית מדהוא התפלל תפלה בשחרית דלמא הוא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מן התורה ומנא ידעו עדיין שהוא תיקן תפלת שחרית אמנם כ"ז הוא אי לא התפלל כבר ערבית אז היה חיוב עליו להתפלל תפלה דאורייתא אבל אם כבר היה מתפלל תפלת ערבית א"כ אין חיוב עליו להתפלל בשחרית מדאורייתא ואעפ"כ היה מתפלל שחרית אז מוכח שפיר דתיקן ת"ש:

כ״גובזה יובן הגמרא דברכות דודאי עיקר הלימוד שאברהם תיקן ת"ש ילפינן מפשטיה דקרא וישכם אברהם בבוקר והיינו שהתפלל כמ"ש התוס' בפ' הכונס רק דקשה קושי' הנ"ל דלמא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מד"ת לכן באו חז"ל כמתרץ אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה וזה היה בערב כנ"ל וא"כ כיון דכבר היה מתפלל בערב תפלה דאורייתא ולמה היה מתפלל שוב בשחרית שהרי כבר יצא י"ח א"ו מוכח שתיקן ת"ש וא"ש:

כ״דובזו יובן ג"כ דברי הש"ס בפסחים דע"כ מוכח הפי' דזריזין מקדימין אינו אלא מצפרא דאי ס"ד מקודם לכן קשה ל"ל אשר עמד שם דהא מפשטיה דקרא מוכח שתיקן ת"ש כנ"ל וא"ל דהיה מתפלל עכשיו תפלה המוטלת עליו מד"ת כנ"ל ז"א כיון דזריזין מקדימין מקודם לצפרא בוודאי היה אברהם מן הזריזין ולמה המתין עד שחרית א"ו דבאמת דכבר היה מתפלל תפלה דאורייתא ועכשיו היה מתקן ת"ש וא"כ ל"ל אשר עמד שם א"ו דזריזין אינן מקדימין אלא מצפרא ומש"ה איצטריך קרא אשר עמד שם כנ"ל ודברי הש"ס נכונים הם דשפיר מוכח מקרא וישכם וכו' ואל המקום אשר עמד שם דהיה למד שם מקודם כמ"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דלמא זריזין ומקדימין מאורתא דקרא אשר עמד שם אינו מורה כלל על התפלה וא"כ ת"ע חובה להתפלל דמתחלת הלילה חל עליו זריזות המצות תפלת דאוריי' והמפרשים פירשו דהא דאמרי' אין עמידה אלא תפלה היינו משום שאינו נופל האי שם עמידה אלא אתפלה כיון שהוא צריך להיות תמיד בעמידה משא"כ תלמודתורה כיון דבישיבה נמי מותר לא יתכן עליו לומר שם עמידה. והנה כולם הקשו מפני מה באמת תפלה דוקא בעמידה ותורה אף בישיבה הלא בתרווייהו השכינה שורה ומתרצים כך דבתפלה השכינה קדמה ואתיא דכתיב דרשו את ה' בהמצאו כו' ומש"ה אסור לישב כיון דשכינה פה מקדם משא"כ בת"ת השכינה בא אחר שעוסקים בה כדכתיב אז נדברו כו' ויקשב ה' וישמע ועיין בגמ' דברכות והוא בא בגבולם ולכך מותר לישב כדפסקינן ודברים של טעם הם ולפ"ז הסברא נותנת מי שעומד בתוך ד"ת פשיטא דאסור לישב אח"כ כיון דהשכינה כבר פה:

כ״הוזהו הטעם שהניח ר"ג לעמוד לר"י דר"י עמד בתוך ד"ת כדאמרי' עמד ר' יהושע וא"כ אסור לישב אבל ר"ג היה יושב מתחלה לא הוצרך לעמוד כנ"ל:

כ״וולפ"ז י"ל דהפי' הפסוק אשר עמד שם ד"ת היה כנ"ל וא"ל ד"ת יוכל להיות בישיבה ז"א דאיתא במדרש ואברהם עודנו עומד לפני ה' תיקון סופרים הוא שהשכינה היה ממתנת על אברהם וא"כ הוצרך לעמוד אפי' בד"ת וזהו הפי' אל המקום אשר עמד שם מוסב על הנ"ל מ"ש ואברהם עודנו עומד לפני ה' ע"ש במדרש:

כ״זוזהו שאמרו ר"ג היה יושב ודורש ור"י היה עומד ועכצ"ל היכא דשכינה קודמת אסור לישב בד"ת וא"כ י"ל דהפסוק אשר עמד שם פירושו בד"ת כנ"ל ואין כאן הוכחה דזריזין מקדימין מצפרא כנ"ל כיון דאשר עמד שם לא קאי אתפלה אלא אד"ת והדרן לסברת חוץ דזריזין מקדימין הוא מאורתא כמש"ל למה לא השכל מחייב לזה וא"כ ת"ע חובה דחל עליו מצוה דאורייתא כנ"ל וא"ש:

כ״חובזה יובן נמי קצת למה דוקא שאל רשב"י שאל' זו דלפי דרש דר"ג הנ"ל א"ש דזריזין מקדימין מאורתא ות"ע חובה. כמש"ל אך זהו לסברת הרמב"ם הנ"ל דתפלת היום דאורייתא אמנם לסברת הרמב"ן דאינה מדאורייתא כלל רק האבות תקנום אברהם שחרית יצחק מנחה יעקב ערבית א"כ ל"ל המקדימין כנ"ל:

כ״טוהנה הוכחת הרמב"ן דאינה מדאורייתא נפקא ליה מהא דאמרי' רשב"י וחביריו היו מפסיקין לק"ש אבל לא לתפלה ואי ס"ד דתפלה דאורייתא מאי אולמא הך מהך ולכן בא רשב"י דביקש לידע באמת אי תפלה דאורייתא כסברת הרמב"ם וא"כ צריך להפסיק בו או כסברת הרמב"ן דאינו דאורי תא כלל ולזה שאל ת"ע רשות או חובה א"א חובה א"כ יופשט דינו דע"כ ת"ע חובה ודאורייתא והחוב היינו מטעם דזריזין מקדימין כמש"ל בדברי ר"ג ואם רשות ע"כ דרבנן כנ"ל וא"ש וק"ל:

ל׳אמרו חכמי' עד מתי נצערי' וניזל בר"ה דאשתקד צערי' בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה והשתא צערי' ליה וכו' ע"ש. ולכאורה יש להבין למה תפסו חז"ל דוקא אהנך ג' שראוי להעבירו לר"ג מנשיאותו על שצעריה לר"י בשביל טעם א' או ב' נמי היה יכולים חז"ל לומר כן ונראה דהכא בפ"ק דיבמות מקשי' אהא דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' עושין ובמקו' שנוהגין שלא לעשות אין עושין וכו' ואמאי איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשון אגודות אגודות ומשני דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ומקשינן אהא דתנן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושין וכדברי ב"ה עושין ה"נ ע"ש וביקש המג"א בהל' פסח לומר דהתם למסקנא קאי הך דמלאכה דלית ליה ואמרו דיש חילוק בין עיר א' לב' עיירות אבל בעיר אחת בנדון דכוות' אסור:

ל״אוהנה לפי דברי ב"י בא"ח ס"ס תרכ"ד יש מחמירי' לעשות י"הכ ב' ימים וכו' ע"ש באר היטב ולא חיישינן משום לא תתגודדו דהוי בב"ד א' ובעיר א' ועכצ"ל כתי' קמא התם מלאכה הוא דלית ליה ולכאורה מוכח מהש"ס כב"י כי לפי תי' הגמרא דחלקוהו בין עיר א' לב' עיירות לכאורה קשה מהא דאמרו חז"ל בט' באב ת"ח לעולם בטילים וא"כ אף בעיר א' הוי אגוד' דע"ה עושי' מלאכה ות"ח אין עושים ועכצ"ל כתי' ב' מלאכ' הוא דל"ל:

ל״באמנם לדעת הר"נ דס"ל דבין ת"ח לע"ה לא שייך כלל אגודות דהוי כמו ב' עיירות דע"ה יודעים שת"ח מפרישין מהם בכמה דברים ע"ש וזה ידוע דהאי עובדא דר"צ דבוכרא דהיה מום הראוי לבא בידי אדם וכו' ואין הכהנים נאמנים ע"ז וס"ל לר"י לחלק בין ת"ח לע"ה ור"ג סבר דאין חילוק והטעם משום לא תתגודדו אמנם לפי הנ"ל דבין ת"ח לע"ה לא שייך אגודות כנ"ל א"כ אין מקום לזה:

ל״גוהשתא א"ש הני תרי מעשה בר"ה דאשתקד דגזר עליו ר"ג שיבא אצלו בי"ה שחל להיות בחשבונו במקלו ובתרמילו וכו' צ"ל לכאורה מה ביקש ר"ג בזה דר"י היה בעל נפש ומחמיר על עצמו דחשיב אולי הם סהדי שקרא ומה בזה דנהג היום קודש וכו' ועכצ"ל דר"ג היה חושש משום לא תתגודדו דאנשי עירו עושים מלאכה והוא פסק ממלאכה וקשה א"כ מפני מה בט' באב ת"ח בטילים ועכצ"ל דיש חילוק בין ת"ח לע"ה כמש"ל:

ל״דולפ"ז הדין כר"י בבכור דחילק בין ת"ח לע"ה וא"כ ממ"נ שלא כדין עשה ר"ג שצערי' לר"י בחדא מהני אמנם עדיין י"ל הא דלא ניחא ליה לעשות יה"כ ב' ימים לא משום מלאכה ומשום לא תתגודדו אלא משום דהוי בל תוסיף ובר"ה פרק ראוהו ב"ד איתא שם אי שלא בזמנו קעבר על בל תוסיף או לאו ואמרי' התם דס"ל לר"י דשלא בזמנו קעבר על בל תוסיף וע"ש בתוס' וכן הוא לדידן בהישן בסוכ' בשמיני דהיינו ספק שביעי ספק שמיני לא יתכן ע"ש א"כ גם ר"ג היה ס"ל הכי ולכך מיחו:

ל״האמנם א"כ הוא לא היה מהראוי לצערי' ליה עכשיו גבי ת"ע רשות או חובה דהנה הרא"ש בברכות כתב אהא דאר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום כו' הפי' הוא דוקא אם ספק הוא אם התפלל או לא ע"ז נאמר הלואי כו' אבל מאן דצלי ודאי אין לחזור ולהתפלל בדרך נדבה והוכיח מהא דאמרינן בברייתא יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל תלתא זימנא ביומא הוי מצלי הרי דאין מתפלל רק ג' פעמים ביום ול"ל דהני ג' זימנא חובה ואינו רשות א"כ קשה למ"ד ת"ע רשות א"ו דהנך רשות ותו לא וטעמא דמילתא דתפלה כנגד תמידין תיקנו והמוסיף לתפלה הוי כמו כמוסיף לתמידין עכ"ל הרא"ש ע"ש:

ל״ואמנם א"א לאחר זמן אינו עובר על ב"ת וא"כ כיון שהתפלל חדא זימנא הוי כמאן דמקריב כבר התמיד ועבר זמנו ותפל' שניי' הוי לאחר זמן ול"ש ב"ת וא"ש בגמ' דקאמר הכי:

ל״זובזה א"ש הנ"ל על ת"ע לחוד היה יכול להיות דלכך תקע עצמו להלכ' לומר שהוא חובה דס"ל דלאחר זמנו אינו עובר וא"כודאי דמתפלל בדרך נדבה כל היום דאין טעם לאיסורו כלל כנ"ל לפ"ז מה דמפרש תלתא זימנא ע"כ לקבוע בחובה ומוכח דת"ע חובה:

ל״חאמנם השתא דצערי' ליה לר"י בשביל יה"כ מוכח דס"ל דאף לאחר זמנו עובר על בל תוסיף וא"כ אסור להתפלל כל היום דרך נדבה משום ב"ת וא"כ י"ל בדניאל תלת זימנא הוא רשות ואין חובה כלל כמש"ל ואין הוכחה כלל לר"ג דת"ע חובה וא"כ לא הוי ליה לצערי' לר"י עכשיו ושפיר אמרו חדא מג' זימנא עביד שלא כדין נגדו ודו"ק:

ל״טאמרו תא ונעברי' מאן נוקים לי' נוקמא לר"י בעל מעשה הוא כו' אלא נוקמא לרבי אלעזר ב"ע כו' אתו ואקרו לי' ניחא ליה למר כו' אמר להו איזל ואימלוך בדבית' וכו' ע"ש ולכאורה הוא משולל הבנה איך שייך שראב"ע שבק כל עצת חכמי ישראל אשר היו רוצים להתמנות אותו לר"מ וילך אחר עצת אשתו:

מ׳אמנם בדרך דרוש נראה כך דהנה עונת ת"ח היא מליל שבת לשבת ובמס' אבות דר"נ מבואר דעונת נשיא היא מחודש לחודש מפני ביטול בה"מ ואנן קיימ"ל חמר ונעשה גמל צריך למלוך באשתו שרוצה אשה בקב ותפלות יותר מט' קבין ופרישות ולפ"ז אף כאן ששינה עונת' משבת לחודש להיות שנתקבל לנשיא כנ"ל ויכולה היא לעכב כנ"ל ולכך אמר איזל ואימלוך בדביתהו וא"ש וק"ל:

מ״אאמרה לו דלמא מעברין לך אמר לה מעלין בקודש כך הי' גירס' ופי' מהרש"א דלמא ר"ג נפייסו ויחזרו למנותו ויעברו לך אמר לה אעפ"כ ישארו לי מעט שיור מטעם דמעלין בקודש וא"מ:

מ״בואח"כ אמרה דלמא ענוש לך כך הי' בגי' ישנה וי"ל אמאי לא שאל' לו שאלה ב' ברישא דלפי השכל נכון זה לישאל ברישא דלמא ענוש לך וכו':

מ״גונראה דאיתא בגמ' דיומא כה"ג שראה קרי ביה"כ ומינהו אחר תחתיו ועבר יה"כ הראשון חוזר לעבודתו והשני כל מצות כהונה גדולה עליו דר"מ ור"י אומר הראשון חוזר לעבודתו והשני אינו כה"ג ואינו כהן הדיוט כה"ג לא משום איבה וכהן הדיוט משום מעלין בקודש ולא מורידין ואמר רבא הלכתא כר"י תוס' ד"ה הלכתא כו' תימא הלכתא למשיחא הוא וי"ל דנ"מ לפרנס שעבר מחמת איזה סיבה ומינהו אחר תחתיו ואח"כ עבר הסיבה הראשון חוזר לפרנסתו והק' המהרש"א והמג"א בא"ח הלא זהו דומה לכה"ג שראה קרי שחוזר לעבודתו וזהו בין לר"מ ובין לר"י וקושית תוס' במ"ע על רבא הלכת' למשיח':

מ״דונראה לתרץ דתוספ' מקשי' ממ"נ כיון דאמר' כה"ג לא משום איבה משמע דמן הדין הוא להיות כה"ג וא"כ איך קאמר אח"כ ולא כהן הדיוט משום מעלין וכו' כיון דמן הדין ראוי להיות כ"ג א"כ איך ס"ד להיות כהן הדיוט הא הוי מחוסר בגדים ותי' בשם הירושלמי דהוי כה"ג שנתמנה בפה ונסתלק בפה עכ"ל והנה בירושלמי בהוריות הביא דעה אחרינא כתיב כי שמן משחת קודש כו' אישי ה' מה אישי ה' בקדושתו אף הוא בקדושתו ע"ש ונ"ל דבזה פליגי ר"מ ור"י וכ"ע אית להו משום איב' רק ר"מ ס"ל דכה"ג א"א להעבירו כנ"ל וא"כ כל מצות כהונה גדולה עליו ול"ל דלא יהי' כה"ג ולא כהן הדיוט דליכא העבר' גדולה מזו ור"י ס"ל דיוכלו להעבירו לכה"ג כמש"ל לחד דעה ולכך משום איב' מעבירין אותו וכהן הדיוט לא משום מעלין בקודש כו':

מ״הולפ"ז אין ראי' מדברי ר"מ לפרנס דבשלמא הכא כיון דאין יכול להעבירו לכה"ג וא"כ תרוייהו כה"ג רק דיש לראשון קדימה מהשני ולכך הראשון חוזר לעבודתו והשני כל מצות כהונ' עליו משא"כ גבי פרנס כיון דיש כח להציבור להעבירו כי עכשיו שהעבירו לזה מחמת איזה סיבה ומינהו אחר תחתיו אין לך העברה גדולה מזו אשר יש בידם לעשות ועשוהו א"כ לפי הסברא הפרנס שני מוכרח להיות בתוקפו ואיך ס"ד לומר שאח"כ יחזור ויסלקוהו לשני ואין דומה כלל:

מ״ואמנם לר"י דס"ל דיוכל לסלקא לכה"ג ואפ"ה אמר הראשון חוזר לעבודתו ולא אמרינן כשמינהו השני הראשון א"ח וא"כ ה"ה בנדון זה בפרנס כי חד מילת' הוא וא"ש:

מ״זואיתא בגמרא דמכות אחד כה"ג וא' שעבר שמתו מחזירין את הרוצח לפיכך אמותיהם של כה"ג מספקי' להם מים ומזון שלא יתפללו על בניהם שימותו וכה"ג וכי מצלי מייתי והכתיב קללת חנם לא תבא ומשני דהי' להם להתפלל על בני הדור וכו' ופי' המהרש"א דזה תלי' משום דהמה כה"ג ועיני העם עליהם ובהם תלוי עכ"ל:

מ״חוהנה כל זה א"א כר"מ דאף כהן שעבר ממשיחתו הוא כה"ג אבל לר"י דס"ל דהשני אינו כה"ג כלל וא"כ קושי' הש"ס במ"ע ועכצ"ל כתי' המדרש דקטרגא אפילו כלפי שמיא מהני וראייתו מאיוב לית לך דלטורי' מה שהשטין על איוב:

מ״טובזה יובן הנ"ל דמתחילה לא שאלה לו דלמא ענוש לך משום דקללת חנם לא תבא ואין לך קללת חנם יותר מזה לאיש אשר נתמנ' ע"פ כל חכמי הדור יראים ושלמים וה' עמם אמנם כששמע' ממנו דא"ל מעלין בקודש וא"מ ע"כ מוכח דס"ל כר"י דאי כר"מ אי אפשר להחזיר ר"ג להיות נשיא אף דמפייסו דלר"מ פרנס שעבר מחמת איזה סיבה ומינהו אחר תחתיו ואח"כ עבר הסיבה השני קודם א"ו דס"ל כר"י:

נ׳וא"כ קשה קושי' הש"ס כהן שעבר ממשיחתו אמאי אמו מספקת להם מים ומזון הא הוי קללת חנם וא"ל כתי' הגמ' דהי' לו להתפלל כנ"ל ז"א כיון שהוא אינו כה"ג כנ"ל ועכצ"ל כתי' המדרש דקטרוג מהני כנ"ל ולזה יפה שאלה לו דלמא ענוש לך והשיב לשתמש אינש יומא חדא וכו' וא"ש:

נ״אאח"כ אמרה לית לך חוורתא וצריך להבין למה שהת' בשאל' זו עד לבסוף ונראה דאיתא בש"ס דחגיגה ותענית ובירושלמי ב' דיעות על הפסוק שר חמשים שאין ממנין פרנס על הצבור אלא אם הוא בן נ' שנה ואמרו הטעם דאז הגיע לכלל בינה וזקנה דכתיב ויהי כי זקן שמואל כו' והי' בן נ"ב שנים ופי' אחר שאין ממנים אלא מי שהוא בקי בחמשה חומשי תורה:

נ״בונראה דתלי' בזה לפי מה דקיימ"ל דאין ממנין פרנס על הציבור או א' מסנהדרין או ש"ץ אא"כ פרקו נאה ודעת אחד מהפוסקי' דאינו בכלל פרקו נאה כי אם שנזהר אף מחטא שוגג וחד דעה ס"ל אם חטא בשוגג מקרי ג"כ פרקו נאה רק דוקא שעבר במזיד ולכאורה לדעה הראשונה שצריך להיות נזהר אף מחטא שוגג ע"כ מוכח דס"ל דממנין נשיא אפי' פחות מנ' דמקרא מלא הוא בתורה ואם נשיא יחטא ואם אמרינן דאין ממנין לנשיא פחות מבן חמשיםוצ"ל ולא חטא כלל אף בשוגג האיך ס"ד דיחטא לאחר מכן הא אמרי' כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא דכתיב רגלי חסידיו ישמור אע"כ דממנין פחות מבן חמשים שנה. אמנם לאידך דעה י"ל כפי סברא החיצונה דאין ממנין אלא דוקא בן חמשים ולא קשה ה"ד כנ"ל די"ל דהי' עבר עבירה מקדם בשוגג ואפ"ה היו מונים אותו לפרנס דמקרי פרקו נאה כנ"ל:

נ״גואיתא בירושלמי בהוריות על פסוק זה אשר נשיא יחטא ולא מקודם לפי שהנשיאות מכפרת וחד אמר ולא שחטא לאחר שעבר מנשיאותו נמצא לדעה ראשונה י"ל דהי' לו חטא ואעפ"כ מינהו אותו דס"ל כדעה זו אם חטא בשוגג הוי פרקו נאה:

נ״דובזה יובן הנ"ל כי זה ברור דמה שאמר ראב"ע לשתמש יומא חדא בכסא דמוקרא וכו' ק"ו שבשביל כבוד ויהורא עשה כן ולהכניס עצמו במחלוקת ובוודאי ברור שכוונתו הי' כיון שנשיאתו מכפרת עון ולכך רצה להיות נשיא ונמצא ס"ל שאף שחטא מקודם לכן בשוגג מותר להתמנות אותו לנשיאות ממילא י"ל כסברת חוץ דשר חמשים הפי' שיהי' דוקא בן חמשים ושפיר אמרה לית לך חוורתא בלא זה לא הי' יכולה לשאלה דבר דהי' יוכל לומר כאידך דעה והי' מוכרח לומר דממני' אפי' פחות מחמשים כנ"ל אבל השתא שאלה שפיר לית לך חוורתא וא"ש ודוק:

נ״הואמרו תנא בו ביום שלקהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנוס כו' ע"ש ויש להבין למה דוקא סלקוהו בו ביום דאיתא בגמרא ושער ראשו כעמר נקי מה עמר תוכו כברו אף ת"ח צריך להיות תוכו כברו ועוד דעה אחרת במדרש שער ראשו כעמר נקי דזקן נאה וראוי שיהיה בישיבה:

נ״וובזה יובן שביקשו למנות לראב"ע לנשיאות דלא הי' איכפת להם במה דלא הוי ליה חוורתא וא"כ הם דרשינן שפיר מה עמר תוכו כברו ור"ג כשהי' מכריז דבר זה מי שאינו תוכו כברו וכו' מסתמ' לא עשה זאת מלבו רק בהסכמות כל החכמים והם היו ס"ל כך:

נ״זאבל השתא בראותם דנעשה נס לראב"ע ואקיף לי' תמני סרי דרא חוורתא מזה היה מוכח דע"כ הפי' של עמר נקי כאידך דעה נאה לבעל הישיבה שיהי' זקן ויותר אין להם ללמוד על תוכו כברו ושפיר סלקוהו אותו יום לשומר ב"המ ונתנו רשות לכל התלמידים לכנוס לבית המדרש והדברים ברורים:

נ״חואמרו אח"כ שם בו ביום בא יהודה גר עמוני אמר להם מה אני לבוא בקהל כו' ע"ש וצריך להבין למה בא דווקא בו ביום ולא מקודם לכן וגם דברי ר"י דמתיר לבסוף משום דכתיב ושבתי את שבות עמי ישראל וכו' ע"ש עדיין אין להוכיח אם עדיין לא שבו כמו ישראל או לא וא"כ הוי ספק וספיקא דאורייתא לחומרא ולמה התירוהו ר"י:

נ״טאמנם נראה דהרמב"ם פסק במנין מצות ל"ת דאל תצור את מואב אינו נוהג לדורות אלא בימי משה וראי' דכתיב במשיח וירש את שער הנגב שהוא עמון ומואב וזה ודאי דמצות לא יהיו בטילים לימות המשיח אמנם הרמב"ן השיג עליו וס"ל שנוהג לדורות רק שכבר בא סנחרב ובלבל את כל האורות והותר ארצם למשיח ולפ"ז י"ל דר"י ס"ל כדעת הרמב"ן שבלבל סנחרב האומות ועדיין לא שבו וא"כ שפיר התיר אותו ר"י לבוא בקהל אך כ"ז לדברי ר"י דפסקינן כוותי' דמצות אינם בטילים לע"ל אבל למ"ד דס"ל דמצות בטילים לע"ל אין מקום לקושייתם ממשיח וא"כ אין להכריע אם כבר שבו או לא:

ס׳ואיתא במשנה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי וכו' עד שדרש בן זומא כל ימי חייך וכו' ויש להבין למה מיאנו ראב"ע בדרוש מ"ש חכמים כ"י חייך לרבות לימות המשיח ונראה לומר כך דס"ל דמצות אינם בטילים לע"ל וא"כ לא צריך קרא לרבות ימות המשיח דהוי כמו כל המצות ומש"ה דרש כל לרבות הלילות:

ס״אובזה יובן דמקודם ליום הזה היו דורשי' כחכמי' להביא לימות המשיח נמצא א"כ מוכח מצות בטילים לע"ל דאל"כ מקמ"ל להביא לימות המשיח כנ"ל ואם כן הוא כמ"ד דמצות בטילים לע"ל אין מקום להקשות קושי' הרמב"ם הנ"ל ממשיח ואין הכרע אם כבר שבו עמון ומואב או לא וא"כ הוי ספק דאורייתא ולחומרא כנ"ל ולהכי לא בא יהודה גר עמוני עד עתה לשאול על עצמו:

ס״באמנם בו ביום שנצח ב"ז ודרש כל ימי חייך לרבות הלילות והיינו כנ"ל דמצות אינם בטילים לע"ל:

ס״גוא"כ קשה קושיא הנ"ל איך ירש משיח את ארץ עמון ומואב ועכצ"ל כתי' הרמב"ן לפי שבלבל אותן סנחרב ועדיין לא שבו ולזה בא לבקש התרה על עצמו והתירוהו ר"י שפיר ודברים כנים ואמיתים ודוק:

ס״דוהואיל דאתי לידינו האי מילתא במ"ש שהי' מחלוקת לש"ש בין חכמי ישראל ז"ל כנ"ל אציגה ג"כ מה שאמר הגאון הנ"ל ז"ל במחלוקת זה בברייתא בפסחים בהאי מאמר ששה דברים עשה חזקי' ג' הודו לו וג' לא הודו לו עיבר ניסן בניסן וסתם מי גיחון עליון וקצץ זהב מדלתות היכל ושגרם למלך אשור ולא הודו לו גנז ספר רפואות והודו לו קצץ נחש הנחש והודו לו גירר עצמות אביו במטה של חבלים והודו לו ע"כ ויש להבין כיון דלא הודו רק בג' דברים שעשה שלא ברצון חכמים א"כ יקטין היריעה מה שהודו לו כי רבו מעשה חזקי' מצדקותיו יסופר לדור דור ולמה אמרו רק ג' וצ"ל דהוא כך בשביל שלא הודו לו על ג' הודו לו על ג' והא בהא תלי':

ס״הונראה דהרמב"ם פסק הבא על הפנוי' וילדה ומת אשתו חולצת ולא מתייבמת דחוששת כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ותמיה עליו דבגמרא דסוטה אמרי' בבי' דינא של יהודה הופיע רוה"ק דכתיב צדקה ממני מנא ידעה דלמא זינתה עם אחר ג"כ ודחי הגמרא דלמא מני יומא וירחא ואקלע מה דחזינן חיישי' ומה דלא חזינן לא חיישינן וזה מבואר דלא כדברי הרמב"ם דחשש דזינתה עם אחר מה דלא חזי' ונראה ליישב דבלא"ה יש לדייק מלת ודלמא דמה מקום ספק יש כאן פשיטא דאתרמי יומא וירחא דהכזונה ח"ו יעשה את אמנו תמר שזרע קודש שלה חוטר משיח צדקינו לא יהי' מיהודה ופשיטא דאתרמי:

ס״ולכן נראה דידוע מה שפסק הר"י מינץ דאם נתעברה סוף סיון וילדה תחילת כסליו ולד כשר שיפורא גרים וימים של סיון וימים של כסליו כל א' לחודש נחשב ולזה הכל מטעם המד'אקרא לאלהים גומר עלי וכו' עיין בש"ך בהל' נדה סי' קפ"ט ע"ב ומבואר במדרש הנעלם דזו בישראל דאין מזל לישראל ולכך שיפורא קא גרם דהקב"ה מסכים למעשיהם של ב"ד כהנ"ל וכשמעברין ב"ד החודש הבתולים חזרו בג' שנים ויום א' אבל באו"ה יש מזל מה טיבו שיפורא דב"ד אצלם ולא שפורא קא גרים. והנה חטא יהודה בחמר על שבעלה קדשה בלי הכירו מי זה ואיזה ותמר הית' אז בחזקת שומרת יבם כמו א"א כמ"ש הרמב"ן על התורה לכך דינה בשריפה ולפ"ז ח"ו להרהר אחר שבטי י"ה שהם יהי' מזנים עם תמר ויעברו על איסור א"א אוקי גברא אחזקת כשרות רק הרצון שיהי' מכוון כנ"ל כעובדא דר"י מינץ איזה ימים בחודש ראשון ואיזה ימים בחודש אחרון וה' חדשים באמצע ולזה דייק ימים וירחא וא"כ ליכא למיחש לעכו"ם בשלמא לישראל שפורא קגרי' משא"כ בעכו"ם ולא נשלם עדיין זמן העיבור רק קשה דלמא באמת זינתה עם עכו"ם איזה חדשים מקמא דבעל' יהודה והרי הן חדשי' שלימים וע"ז קאמר הגמרא דזה אין לחוש כמבואר בגמרא דכתובות דאוקי אשה אחזקתה חזקת כשרות וגם חזקת בתולה כי תמר בתולה היתה מהשתא הוא דאתרע וא"כ קודם בעילת יהודה אין כאן חשש ולא מרעין חזקתה ולאחר בעילת יהודה א"א לתלות בעכו"ם כנ"ל ושפיר קאמר מה דחזי' חיישינן וכו' ר"ל לתלות שנבעלת קודם ליהודה כי לא אתרע חזקתה אז אבל מכאן ולהבא ודאי חיישינן ויפה פסק הרמב"ם כשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר שנבעלה לו כבר ואתרע חזקתה:

ס״זוהנה דיש להבין על מה דפריך בגמ' דסנהדרין על חזקיה ול"ל לחזקיה זה ניסן ואין אחר ניסן ומשני טעה בדשמואל דאמר אין מעברין ביום ל' של אדר וכו' נראה ליישב דודאי חזקיה ידע הך דשמואל רק טעה בהבנתו הוא דקביעות חדשים יום ל' ויום ל"א הוא דבין מולד למולד יש כ"ט מעת לעת וי"ב שעות תשצ"ג חלקים כנודע וזהו מהלך לבנה ואין לה שייכות עם מהלך חמה ביום ובלילה ועד"מ בשוכני צפונים שאין חמה זורח כלל כמה וכמה חדשים מ"מ כשיתמלא כ"ט יום י"ב תשצ"ג כנ"ל הרי חודש אחר וכן בתחילת הקיץ במקומות הנ"ל שאין שם לילה כלל והכל כיומא אריכת' בשביל זה מ"מ כשיעברו כ"ט י"ב תשצ"ג הרי חודש אחר כי מה ענין לבנה לחמה ומבואר בקרא כי בחודש הראשון בשנה ראשונה למלכו עיבר חזקיה הנ"ל וע"כ דמת אחז ער"ח ניסן דאל"כ בשנה שניה מבעי' ליה דקיי"ל מלך שעמד בכ"ט באדר כיון שהגיע ניסן מונה לו שנה שנית ומלכות ב"ד הבנים יורשים בלי מונים ובלי משיחה כלל כמאמר חז"ל למה משחו את יואש מפני עתליה וכו':

ס״חוידוע מ"ש רש"י בנביאים בשם המדרש כי אותו יום שמת אחז נתקצר היום עשר שעות ולא היה רק ב' שעות ואח"כ כשהגיע אור של יום שלשים לפני מהלך כ"ט פעמים מעת לעת עדיין הי' בתוך כ"ט מעל"ע כי מה איכפת בשקיע' החמה שלא בעונתה סוף כל סוף מהלך לבנה חזרה עשר שעות הנ"ל ועדיין הוא בתוך כ"ט יום ולכך סבר חזקיה כי אין זה יום למ"ד באמת ללבנה רק כ"ט יום הוא כמש"ל ובשביל כך עיבר והבן. אמנם באמת מ"מ טעה כי עכ"פ היה יום ל' למנין ערב ובוקר יום א' ואלו רצה הב"ד לקבוע אותו היום לר"ח היה הרשות בידם ואין נ"מ במהלכי לבנה דאתם אפילו שוגגים וכו' והואיל וראוי לקבוע ניסן קרי' בי' וידוע מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות כי ספר רפואות שגנז חזקיה לא היה ספר רפואות שלנו רק הי' בנוי ע"פ מהלך חכמות הכוכבים ומזלות ולכך גנזה משום דאין מזל לישראל:

ס״טאך לפ"ז ודאי דשיפור' קגרים כנ"ל במדרש הנעלם וא"ש דבשביל שגנז ספר רפואות להורות דאין מזל לישראל וא"כ שפור' גרס וביד ב"ד לקבוע חדשים בלי סדר ומהלך לבנה כנ"ל מאקרא לאלהים גומר עלי וכו' ואתם אפי' שוגגים ואתם אפי' מזידים כי הקב"ה מסכים ע"י א"כ שפיר יום ל' של אדר אפי' באותו זמן שנתקצר היום ראוי לקובעו ניסן קרי' ביה ולא יפה עשה שעיבר ביום ל' של אדר ולכך עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו ודוק:

ע׳והנה הרמב"ם פסק דאם אביו רשע אע"פ שפטור על הכאתו וקללתו מ"מ חייב לכבדו והק' הב"י והט"ז דאמרי' הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם הניח להם אביהם דבר מסוים כגון פרה וטלית חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן פירש"י שלא יאמרו זהו של גזל מן פלוני ופריך הגמרא והני בכבוד אביהן מי חייבו איקרי כאן ונשיא בעמך וכו' ואילו לשיטת הרמב"ם לק"מ דהא מ"מ מחויב לכבדו:

ע״אונ"ל ליישב דיש ליתן טעם באמת למה חייב בכיבוד כיון דהוא רשע ונראה שהוא הטעם שאמרו אב ע"ה ובן ת"ח מחויב בכבודו ואמרו על מהר"ם מרוטונבורג שבשביל זה לא היה דר עם אביו בעיר אחת ומזו הטעם ס"ל להרמב"ם דגם באביו רשע צריך לנהוג בו כבוד מפני מראית עין כי מי יבחון אם הוא רשע או לא:

ע״בוא"כ ל"ק מהגמ' דגמ' פריך ממ"נ כיון דכל כבודו של אביו הוא כפי' רש"י שלא יאמרו זהו פלוני שגזלו:

ע״גוא"כ דידעו זה אין כאן מראית העין דהא נודע שהוא רשע ואם לא ידעו אין כאן העדר כבוד לאביהם דהא לא ידעו שגזלו וקשה ממ"נ וא"ש ובזה יש לכוון מ"ש רש"י דלכך נאמר וימת תרח בחרן שלא יאמרו הניח אביו זקן והלך לו וקשה באמת האיך הניחו אבל לפי הנ"ל. ניחא דבאמת היה רשע אבל מפני מראית עין הרי נתפרסם עליו שכבר מת ואין כאן מראית עין וזהו הי' הטעם ג"כ של חזקיהו דגירר עצמות אביו במטה של חבלים וקשה לשיטת הרמב"ם הא חייב בכיבוד אב רשע דהא קיי"ל מכבדו בחייו מכבדו במותו:

ע״דאבל לפי הנ"ל ניחא דבהכי לא שייך מראית עין דהכל יודעים שהוא רשע מוחלט רק על הא דאברהם בלא"ה יש לדחות דהיה ב"ת ובלא"ה אינו מצוה על כבוד אב ואם ואברהם דקיים כל התורה כולה הא כתב הרמב"ן בתורה שהיא דוקא בא"י ולא בח"ל ותרח בח"ל היה בחרן אבל א"א כיבוש יחיד שמיה כיבוש וחרן בכלל ארם נהרים ובכלל א"י יחשב א"ש כנ"ל:

ע״הוהנה רש"י ז"ל התעורר במה שהיה יעקב מפחד מפני עשו ויחץ את הילדים וכו' ולא בטח בהבטחת השם אנכי אהיה עמךוכו' ותירצו דצדיקים אינם סומכים על הבטחה דאולי יגרום החטא ולכאורה אין מקום לתימה זו וכי היה הבטחה לעולם הלא לא היה רק עד השיבותיך אל האדמה הזאת וכיון שהגיע לחרן פסקה הבטחתו ולכך ירא לנפשו וצ"ל הואיל דכתיב ויעבור את מעבר יבוק ונחל יבוק הוא בגבול עמון כדכתיב בחקת ועמון ומואב הן בכלל כיבוש יחיד כידוע גבי עמון ומואב מעשרין מעשר עני וכו' שפיר ק' דעדיין לא הגיע לא"י ולא נשלם הבטחה וא"ש בשביל שגירר עצמות אביו הואיל והוא רשע חשב דאינו חייב בכבודו וממי למדו ע"כ מאברהם דהניח תרח אביו וצ"ל דס"ל דחרן בכלל א"י וא"כ כך עמון ומואב וא"כ שפיר יעקב שירא לנפשו כי כבר נשלם הבטחתו וא"כ לא יפה עשה שסתם מי גיחון עליון למנוע מים מחיל אשור דהי' לו להבטיח בהבטחו' הנביא ול"ל דלמדו מיעקב דלא בטח כנ"ל דלמ"ש דיעקב כבר נשלם הבטחה ולכך לא הודו לו וא"ש ודוק:

ע״וובאותו ענין בעת הזאת תי' הגאון הנ"ל ז"ל קושי' המפרשים מה שהקשו על הספרי ונכנסו בדחוקים הנה איתא בספרי הביא בילקוט פ' אמור כו' כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך עיברו מפני הטהרה ת"ל בחודש הראשון פסח אל יצא חודש הראשון בלי פסח מה ענין שבת אצל המועדות אלא ללמדך שכל מי שמחלל את המועדות כאלו מחלל כל שבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים כל שבתות ומנין ליה"כ שחל להיות בשבת ועשה בו מלאכה שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת הוא ויה"כ הוא עכ"ל ולכאורה אין לו פתח ושחר כי מלבד דקשה מה ענין זה לזה אף גם קשה בהא דיליף דלא יצא ראשון בלי פסח עדיין אינו ממעט עיבור מפני הטומאה דמ"ש עיבור טומאה או עיבור מחמת ד"א ומהקרא למדנו דאין מעברין ניסן בניסן אבל לעבר אדר מפני הטומאה לא שמענו כלל ממועט בזה והזית רענן טרח ליישבו בדוחק:

ע״זונ"ל דאיתא בגמרא דפסחים דף ו' ע"א שואלין ודורשין בהל' פסח קודם לפסח ל' יום רשב"ג אומר שתי שבתות וכו' ונכתב ברישא בחודש הראשון והדר בחודש השני אמר רב מנשיא מכאן דאין מוקדם ומאוחר בתורה ומקשים העולם למה לא מקשי תלמודא קו' זו ונכתב ברישא וכו' על הפסוק האיך תלי' בהך דרשב"ג ונ"ל דהכוזרי ויסוד עולם פירשו על הא דצוה הקב"ה למשה ויעשו את הפסח במועדו ס"ד דיתעצל משה בעשיית הפסח אלא דמשה היה רוצה לעבר השנה וצוה הקב"ה למשה ויעשו את הפסח לבל יתעבר ויש להבין למה היה רוצה משה לעבר השנה הא אין מעברין מפני הטומאה ואי על אביב זה לא שייך במדבר דהיה המן ולא הקריבו עומר כלל ולא נהוג דין חדש אי על התקופה הא איתא בילקוט פ' בא אותו שנה דנאמר החודש הזה לכם היה חודש לבנה וחודש תמה שוים וא"כ בשנה ראשונה היה תקופת ניסן בר"ח ניסן בשנה שניה היה י"ב בניסן דאין בין שנות חמה לשנות לבנה אלא י"א ימים וא"כ היה פסח בתקופה חדשה ואין כאן עיבור:

ע״חאך לכאורה לא מקשה הגמרא מידי ונכתב ברישא בחודש ראשון י"ל לעולם דמעשה דניסן דמעשיית את הפסח היה מאוחר למעשה דבמדבר דנעשה בחודש השני בשנה שניה וזה היה ניסן שלאחריו וא"ק א"כ שנה שלישית מבעי' די"מ מניסן מנינן ז"א די"ל דהיה שני שנים בין י"מ לפסח הלזה ובשני שנים משום דאין עדיין בתוך שנה שלישי למ"ד יום ואיתא בגמ' דר"ה כל שלא נכנס ל' יום אינו נקרא שנה רק לפ"ז י"ל דמשה שפיר עשה דרצה לעברו ולעולם מפני התקופה וא"ל דא"כ הוי פסח בתקופה חדשה ואין כאן עיבור ז"א דא"א דהיה בשנה שלישית א"כ הוי ב' פעמים י"א והוא כ"ב והוי פסח בתקופה ישנה ויכול משה שפיר לעבר מפני התקופה ולפ"ז בל"ז על הפסוק לא יכול להקשות ונכתוב ברישא הייתי אומר כנ"ל ובאמת הוי אחר שנה שנייה והא דלא חשיב משום דלא הוי ל' יום כנ"ל:

ע״טאבל השתא דאמר רשב"ג שתי שבתות קשה מנ"ל ואי דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו דלמא התם שאני דמשה היה רוצה לעברו מפני התקופה ועכצ"ל דס"ל דלא הוי רק בשנה שניי' וא"כ ל"ל מפני התקופ' דלא הוי רק י"א ימים ולפ"ז דהי' בשנה שנייה בתחילתו ושפיר קשה לכתוב ברישא בחודש הראשון וכו' וא"ש:

פ׳וכדי לבוא לתרץ נקדים גמ' דסנהדרין דף י"ב ע"א ת"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ר"י אומר מעברין אמר ר"י מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה בימי אחז אביו וביקש רחמים על עצמו שימחול לו עון זה דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולן לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל חזקיה עליהם לאמר ה' הטוב וכו' ואלא דמעברין למה ביקש רחמים על עצמו שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ולית ליה לחזקיה החודש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא סבר הואיל וראוי לא אמרי' עכ"ל הגמר':

פ״אוהרמב"ם בהל' ביאת מקדש הלכה י"ז וי"ח וכבר בארנו שטעה חזקיה שעיבר שנה מפני הטומאה ואין מעברין מפני טומאה ועוד אחרת היתה באותו שנה שעיבר חזקיה ביום ל' של אדר שראוי להיות ר"ח ניסן ועשה אותו החודש אדר שני ולא הודו לו חכמים שאין מעברין ביום זה כמו שבארנו בקדוש החודש עכ"ל הרמב"ם והשיג עליו הכ"מ דבגמ' דסנהדרין משמע לר' יהודה לא ביקש רחמים על שעיבר מפני טומאה אלא דביקש רחמים על דעיבר ניסן בניסן לר' שמעון דלא ביקש על דעיבר ניסן רק מפני הטומאה א"כ יש לתמוה על רבינו האיך כתב ב' טעמים דהוי כמזכה שטרא לבי תרי ע"ש שכתב דכן משמע לי' לרמב"ם מגמ' דבתרתי טעה אבל היא גופ' קשיא מנ"ל לגמ' להרבות בטעות לחזקיה משיח ה' ונראה דלפי דברינו דלעיל דהי' בשנה שנייה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה מקום עיבור יש כאן אמנם אם אמרינן דמעברין שנה מפני הטומאה שפיר י"ל דחשב משה לעברו והוא דידוע הגי' ישנה בגמרא ר"ע סבר מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהם להיות בע"פ והיינו כמ"ש הרא"ם ר"ע ס"ל דיום השמיני שהוקם המשכן ומתו נדב ואביהוא היה בשמיני לחודש והיה יום ז' בע"פ והרמב"ם כתב דאפי' אם היו טובלי' לא היו יכולים לעשות הפסח דטבול יום דמת אינו עוש' פסח ואמרי' בגמ' דפסחים לגבי קופץ שונה ומטביל כגוןשהיה נשיא חולה וכו' ופירש"י דנשיא שמת כל ישראל חייבים לטמאו' לו והוי פסח הבא בטומאה דנטמאה רוב הקהל דכבר כתבנו לעיל דמשה אמר סבור הייתי אני או אתה לפ"ז משה דידע דבח' ניסן יהיה הקמת המשכן ויתקדש השם ב"ה במכובדים שלו דהיינו לעי מחשבתם הוא או אהרן ימותו וא"כ הוי מת נשי' ויהיה נטמאו רוב הקהל כנ"ל ויהיה פסח בטומאה ולכך חשב משה לעבר השנה ויהיה הקמת המשכן בשמיני לחודש העיבור ויהיה זמן לטהרת כל הקהל עד הפסח וא"ש:

פ״באך לפ"ז י"ל להיפוך מדחזינן דלא עיבר משה ש"מ דאין מעברין מפני הטומאה אם לא שנא' דבאמת היה רצונו של משה לעבר רק הקב"ה עיכב על ידו כי הקב"ה ידע האמת שמשה וגם אהרן נשיא ה' לא ימותו רק זה תלי' אם אמרי' מעברי' ביום ל' של אדר י"ל משה חשב באמת לעברו רק המתין עד יום ל' הואיל ויש חזון לעבר וביום ל' אמר לו השם מבלי לעברו כי אם לעשות הפסח במועדו וכאשר ראה משה כן קידש החודש ניסן ולכך נאמר בא' לחודש הראשון בשנה השנית אבל אי אין מעברין ביום ל' של אדר א"כ קשה למה לא עיבר משה ביום כ"ט אדר ול"ל דהקב"ה מיחה על ידו דהרי דיבור זה לא נאמר רק בא' בניסן ולא בכ"ט:

פ״גובזו יובנו דברי הספרי דאמר מנין שאין מעברין מפני הטומאה דממשה אין ראיה דהקב"ה צוה לו לעשות במועדו ולזה יאמר החודש הראשון לכם וכו' לא יצא חודש ראשון בלי פסח והיינו דאין מעברין ניסן בניסן כנ"ל וא"כ קשה למה לא עיבר משה בכ"ט באדר כנ"ל ועכצ"ל דאין מעברין מפני הטומאה ובזה יובן דברי הרמב"ם הנ"ל לולי שטעה חזקי' וסבר דמעברין ביום ל' של אדר לא היה בא לכלל טעות לעבר שנה מפני הטומאה דמשה יוכיח דלא עיבר מפני כך אבל בחשבו דמעברין ביום ל' אדר סבר דבאמת משה ביקש לעבר והמתין עד יום ל' ואז נצטווה לעשות הפסח במועדו ולכך עבר מפני הטומאה וטעות אחד גורר את חבירו וא"ש אך יש לפקפק דהך ראי' מחדש הראשון וכו' שלא יצא ניסן בלי פסח אין ראיה רק שלא לעבר ניסן בניסן בשלשים של אדר עדיין י"ל דמותר לעבר כדמשמע בגמ' דאין מעברין ניסן בניסן מ"מ י"ל דמעברין ביום ל' של אדר וא"כ עדיין י"ל דמשה ביקש לעבר בל' של אדר כהנ"ל וכו':

פ״דאך לכאורה מוכח דכל הקרא לא בא למעט רק שלשים של אדר דבעל התרומות פסק כל מצות נוהגות באדר ראשון ולא באדר שני כגון תענית משה ונדר להתענו' באדר וכדומה הנ"ל נוהג בראשון דראשון עיקר והשני תוספת רק במגילה הקרא ממעט אותו דכתיב שנית והמג"א פקפק עליו ודעתו דשני עיקר וראשון תוספת ולשיטת ת"ה קשה א"כ איך ס"ד לעבר ניסן בניסן כיון שכבר קדשו ב"ד ניסן ודאי דאין בידם להחזיר שופרא מעיקרא וכבר קידשו החודש ואם יעברו יהיה כאן שני ניסן ניסן ראשון וניסן שני ואם הראשון עיקר מה יועיל בעיבורם עדיין יהיה מצות הפסח נוהג בראשון ועדיין ליכא אביב או תקופה או טהרה מטומאה ופשיטא דאין לעבר בשלמא לשיטת המג"א ניחא דבעבורם ינהגו כל המצות בניסן שני אבל לפי מה דפסקינן בש"ע הל' תענית כת"ה קשה ועכצ"ל דעיקר קרא בא למעט ביום ל' של אדר ועדיין לא קרא הב"ד שם לניסן ושפיר ה"א דיעברו ויהיה הראשון אדר שני והשני ניסן:

פ״האך י"ל דלעולם אצטריך קרא לניסן בניסן גופי' והיינו כראב"צ דאמר אם לא נראה בזמנו אין הב"ד מקדשין אותו וא"כ איירי כשאדר מלא ולא קידשו הב"ד חודש כלל ולא נקרא שם לניסן עליו והוא בתוך החודש יהיה הב"ד רשאין לקרות לחודש הזה שם א"ש ואח"כ ניסן כדי שיבא הפסח בזמנו קמ"ל דלא הואיל וכבר הגיע ניסן ממילא אבל לת"ק דראב"צ דלעולם צריך קידוש ב"ד קשה שפיר כנ"ל:

פ״ווהנה ענין מחלוקתם פירשו המפרשים הוא זה דת"ק סבר דהתורה מסרה חדשים לב"ד וכל זמן שלא יקדשוהו אפי' החודש מלא מבלי ספק אין שם חודש עליו טרם אשר פי הב"ד יקבוהו וראב"צ סבר התורה מסרה לב"ד להבחין בין מלא לחסר וע"פ דבריהם יהיה אבל כל שנמל' חודש א"צ עוד לקידוש ב"ד ואמרי' בגמ' דקדושין פ"ב מכדי שבת חובת הגוף וכו' ל"ל מושבות ומשני הואיל ובעניינא דמועדות כתב ה"א דבעי קידוש ב"ד כמועדות פירש"י דהיינו קידוש החודש ובהן תלויות מועדות קמ"ל דלא וזה יתכן דהכל תלי' בקידוש ב"ד אפי' מלא אבל ראב"צ דס"ל במל' א"צ קידוש ב"ד וא"כ שבת הוא כל עולם מלא כי ששת ימי המעשה לא ישבותו לא ישנו סדרם תמידין ואין כאן מקום טעות:

פ״זובזה א"ש דברי הספרי הנ"ל דעיקר קושייתו דאמר למה נכתב שבת אצל פ' מועדות הוא משום דיש כאן מקום טעות דיהיה צריך קידוש ב"ד ואם אמרי' כראב"צ אין כאן מקום טעות כנ"ל ולק"מ אבל השתא דהוכיח מקרא החודש הראשון ועשית פסח דאין מעברין ביום ל' של אדר קשה מנ"ל דלמא עיקר קרא על ניסן בניסן קאתי וא"ל היאך ס"ד לעבר ניסן בניסן הא כבר קראו שם וא"כ מה יועילו בעיבורם כנ"ל לשיטת ת"ה ז"א דאיירי בחדש מלא ולית כאן קריאת שם ועכצ"ל דלא כראב"צ ולעולם צריך קידוש וא"כ שפיר יש מקום טעות בשבת כנ"ל וקשה למה נכתבו וכו' ומשני וכו'. והנה הרמב"ם בהל' קידוש החודש פסק הרי שלא באו עדים שראו הלבנה בזמני ועיברו ב"ד החודש ואח"כ כאשר עבר הפסח באו עדים ואמרו ראינו בזמנו אם עמדו בדבריהם חודש חסר למפרע אע"פ שאכלו ביום ראשון של פסח חמץ ע"ש וקשה מהא דאמרי' בפ"ק דר"ה אדר הסמוך לניסן א' מלא וא' חסר הא דתנן על ניסן מחללין את השבת לא לחלל שבת ולעברוהו ומשני אי דאיקלע יום ל' בשבת ה"נ אלא הב"ע דאקלע יום ל"א בשבת דמצוה לקדש ע"פ הראי' וקשה לרמב"ם מאי קושי' היאך יעברו את החודש היום או מחר לאחר זמן פסח יבואו עדים שראו הלבנה בזמנו ויהי' החדש חסר למפרע ויהיו כל ישראל מקולקלים במועדות ובאכילת חמץ ונראה ליישב דקשה בגמ' דמשני מצוה לקדש ע"פ הראיה תינח לת"ק לראב"צ מא"ל דבחודש מלא אין מקדשין אותו כלל וכי יהיה המשנה על שני חדשים מחלל שבת דלא כראב"צ:

פ״חלכן נראה דודאי לכאורה יפה תמה על הרמב"ם כיון דקיי"ל אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים איך יעלה על דעת אח"כ בביאת עדים יהיה מעשיהם למפרע בטל אבל באמת י"ל אף הרמב"ם היה מודה בזה אלו היה החודש מלא צריך קידוש ב"ד וא"כ ב"ד הוא דקבעו ליה וכחם יפה שאפי' אלף עדים אינם יכולים לבטל דבריהם כדכתיב אתם וכו' אבל כיון שחודש מלא א"צ קידוש ב"דכלל כראב"צ ולא עשה הב"ד בזה שום מעשה אח"כ כשבאו עדים החודש למפרע מקודש וחסר וזה ברור וא"כ ודאי לראב"צ לא מקשה הגמ' מידי ופשיטא דמדמחללין שבת אם יבואו עדים אח"כ יהיה למפרע אוכלים חמץ בפסח כנ"ל רק לת"ק דס"ל לעולם מקדשין וא"כ אין כח ביד עדים למפרע שפיר קשה לעברינהו ולא לחלל שבת דברור דהך על שני חדשים מחללין וכו' דברי הכל היא ולית בי' מחלוקת ומשני הגמרא דאף לת"ק ניחא דמיירי דאקלע יום ל"א בשבת דמצוה לקדשה וכו' דלת"ק הכל צריך קידוש ואפילו מלא וא"ש ואמרי' בגמ' דחולין שבת ויה"כ ס"ד דלא הוי איסור בת אחת דשבת מקבע קביע וקיימא ויה"כ ב"ד הוא דקביעי ליה ודחי הגמ' סוף סוף השתא הוא דקביעי ליה ב"ד בהדי הדדי קאתי ע"ש בפ' ג"ה והנה ודאי אי היה ר"ח חסר א"ש דתרוייהו בהדדי כקושי' סוף סוף וכו' אבל אם אלול מעובר א"כ יה"כ תלוי ועומד דאולי אחר יה"כ יבאו עדים ויהיה החודש מעובר חסר וא"כ יהיה יה"כ בע"ש וא"כ שבת קבוע וי"הכ תלוי ברפיון:

פ״טובזה יובן דברי הספרי הנ"ל דבלא זה לא היה יכול לשאול מנין לשבת וי"הכ שחייב ב' מה"ת ב' הא שבת קדמה כנ"ל דאולי יבאו עדים וכו' אבל השתא דהוכחנו לעיל דלא כראב"צ רק אפילו חודש מלא צריך קידוש ב"ד וא"כ ליתא לדינא דרמב"ם ואין כח ביד עדים לאוסרו כנ"ל ושפיר איסור בבת אחת ושפיר שאל מנ"ל דחייב באיסור בת אחת כמ"ש המפרשים בחולין דאיצטריך קרא שבת היא וכ' דחייב ב' על איסור בת אחת וא"ש ודוק:

צ׳אשא ידי לאל חי שזכני לברך על המוגמר ח"י דרשות הללו:

צ״אולסיומא מדי דברי בו זכור אזכרנו מה ששמעתי מפיו הקדוש ז"ל פי' על הפיוט במוסף ר"ה בסדר זכרונות וז"ל זכר החיים עד כמה הם חיים. הן למות אם לחיים חי חי יזכור ולכאורה דברים קשים להבין והפי' על הפייט נכנס בדחוקים למאוד והגאון הנ"ל ז"ל אמר בדרך פשוט:

צ״בכי ידוע מ"ש הפסוק מאת ה' לא תצא רעה א"כ י"ל כך כי שנותיו של אדם קצובים ע' שנים וכאשר נגזר גזר דינו של א' למעט משנותיו ח"ו לא נאמר לשון מיתה ח"ו כי מאתו לא תצא רעה רק נכתב ונחתם לו זה יחיה ארבעים שנה זה חמשים זה שמונים אבל לשון מיתה לא נזכר כי מאת ה' לא תצא רעה. וזהו פי' הפסוק זכר החיים עד כמה הם חיים הן למות אם לחיים חי חי יזכור וא"ש: