יערות דבש חלק ב ג׳Ya'arot Devash II 3

א׳ת"מ מ"ש אדמ"ו הגאון הנ"ל ז"ל בק"ק מיץ תקו"ל והספד לתרי פרנסי הדור מק"ק הנ"ל:

ב׳דוד המלך פתח ואמר למנצח לידותון מזמור לדוד אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי וכו' עד נצב סלה כו' להבין דברי המזמור הזה הוא הענין במוכיח העומד להוכיח לרבים ולייסרם להשיב מעון ופשע ולעוררם בתשובה ולהביאם לדרך אשר בחר ה' הוא הדרך החיים כי כבר אמרו תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ומי שמקבל תוכחה כי אומר לו טול קורה וקיסם מבין עיניך וזהו בעו"ה מר החולי אשר המוכיחים בעצמם מלוכלכים בעונות אוי לי על שברי כי גם אנכי יודע חליי אשר אני כלי מלא בושה מכף רגל ועד ראש אין בי מתום א"כ איך יעוז אנוש להוכיח לרבים וכבר אמרו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים ואיך יוכיח והשטן עומד על ימינו כי הרשע ופשע שעשה דבוק בו כמאמר דוד וחטאתי נגדי תמיד וא"כ לא זו שאפשר שתוכחתו אינו נשמע עד כי גורם רעה ומביא רבים לידי חטא באמרם הנה הוא מוכיח יצא ויבדוק בתועבותיו וכהנ' מהתלונה ולה"ר ורכילות עד שרבים חללים יפיל ולכך אפשר ששתיקתו יפה מדיבורו:

ג׳וזהו מאמר דוד אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. כי ע"י תוכחה אני מביא כמה אנשים לידי חטא כנ"ל ולכן טוב כי אשמור לפי מחסום עד שאשוב בתשובה שלימה ולא יהיה פתחון פה לנגדי והיינו כל זמן שלא שב בתשובה שלימה והסיר עונות וחטאים אשר נצבו קמו עליו וגער בשטן העומד על ימינו לשטנו ולהתעותו מדרך החיים:

ד׳ועי"ל דודאי אפשר כאשר מדת הדין מתוחה אין לעורר החטא ולהזכיר עונות כמאמר אשה צרפית כי באת עלי לפקוד עוני וכבר אמרו חז"ל אל יפתח אדם פה לשטן כי ישעיה בתוכחתו לישראל אמר שישראל אוחזים בידיהם מעשה סדום ותיכף השטן קטרג עד שנקראו מאת ה' קציני סדום וכהנה רבות דברים המורים לכאורה בעידן ריתחא אין לעורר החטא והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים וכו' גלל כן בשנה זו אשר בעו"ה עידן רתחא ממש ומדת הדין מתוחה כי נעדרו כמה חכמי הדור וצדיקים כשירי ישראל וגלו ישראל וישראל היושבים בפיה"ם ומעהר"ן עליהם עבר כעס הרעב למאוד כי מטר לא נתך ארצה כלל וה הפגיע בם גלות ורעב השוד והחרב עד אשר ילכו האבות ויניחו הבנים כי נכמרו רחמים עליהם וקצרו ידם מלהושיע ויאמרו לאנראה באבוד הבנים שומו שמים על זאת ותרדנה עיני דמעה מאין הפוגות ואף פה בעונותינו הרבים נלקחו שני פרנסי דור צדיקים וישרים ת"ח אשר מעלתם נשגבה ה"ה המה המופלא מוה' אייזיק כהן ז"ל ואחרון הכביד הזקן ונשוא פנים היה מורה צדק לעדתו ימים רבים ומי יספר עוצם שבחו זקן ויושב בתענית כל ימיו ונדד שנתו מעיניו ולמד יום ולילה והיה שפל ברך למאוד ובין לילה היו ובין לילה אבדו פתאום ספו תמו ואין זה במקרה כ"א בעונש מוחלט ומאת ה' היתה זאת וא"כ חובה עלינו לפשפש במעשינו לראות על מה עשה ה' ככה לנו ולעמו אשר בחר ולכך תיכף מתחלה אמרתי מבלי להוכיח כמאמר דוד אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני דהיינו להזכיר החטא ולומר כך וכך תחטאו ואל בניי כי לא טוב הדרך וכהנה דברי מוסר כי אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי והיינו כ"ז דשטנא נצח ויש לו מקום לקטרג והוא עידן ריתחא בעו"ה וכך עלה במחשבה לפני אחר פטירת הפרנס המופל' ר"א ז"ל אפשר עת לחשות ולכך עברו עדן ואיזה ירחי' שלא דרשתי מוסר וגם עלי הדבר סובב כי גם רשע לנגדי היותי בלתי בקו הבריאה והשטן על ימיני לשטני:

ה׳אמנם רואה אני החשתי מטוב מלעורר תוכחה וכאבי נעכר כי בעו"ה חטאים מתגברים ואם אמתין עד תיקון נפשי מי יודע מתי יהיה כי אין יום בלי פגע חטא וגם מדת הדין מתגבר ביותר כאשר כל יום הצרות מתגברי' וגם פה מת הזקן הנ"ל פאר הדור וחמדת ישראל ולזאת קמתי אני לעורר בתוכחה ושמעו אלי ותחי נפשכם כי באמת העיקר מקור ערעור וקפידה יש בתוכחה כי השומעים תוכחה אף שבפה יודו ויאמרו היטב אשר דבר ויתוודו על חטאם ויכה על החזה להכות באגרוף רשע באומרם הודוי אבל לבבם בל עמם כי חושבים מחשבות בקרבם וילך שובב וכל ענין התשובה הכל משפה ולחוץ כמו מ"ת שהקרא מעיד עליהם ויפתוהו בפיהם וכו' ולבם בל נכון עמם אבל באמת כבר אמרתי כמה פעמים בתוכחה כי על זה אמר אמר הנביא הרם קולך כשופר והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם הרצון כמו שופר מבהיל השטן כי חושב הגיע יום הדין הגדול כנודע כן השטן וכל מלאכים אינם בוחנים מחשבות ומה בלבו של אדם וא"כ השטן בשמעו ישראל בפה מזכירים עון ומתודים ומתחרטים וכהנה מקבלת מוסר ותוכחת יבהל כי יחשוב כפיו כן הלבבות ויחרד לנפשו למאוד ולכך אמר הרם קול כשופר דייקא והגד לעמי פשעם ובאמת בדברים יש מועיל ג"כ להסיר גאות אדם כאשר יתגאה אדם בנפשו לומר מי כמוני כי אדם צדיק בעיניו ואין רואה נגעי נפשו ובחבירו ישים תהלה ולא יבקר במומו בין טוב לרע אבל כאשר יגיד בפיו ענין החטאים והעונות והמרי נגד ה' שעבר ופעל הלא יכניע לבבו ויכבה אש הגאוה בשמעו אזניו מה שמוציא מפיו כי מכף ראש ועד רגל מלוכלך בעונות ובגד עידים כל צדקתו ותפארתו כציץ השדה אשר נובל במעט זמן:

ו׳וזה מאמר דוד חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש הרצון אש זרה אש יצ"הר ושטן תבער בקרבי להדיחני לילך סרה ועודנו חם לבבי לחמדת התאות והעבירות ונורא כי אש עד שאול תוקד ע"כ דברתי אני בלשוני ובזה יובהל השטן כשופר וירצ' אלהים מאמרי ודיבור פי וגם בזה יוכנע לבבי חם בקרבי לבעור כמו אש בגאוה ורמות לבב וזה בהגיגי תבער אש שהוא אש הגאוה אבל לזאת דברתי בלשוני הוידוי והזכרת חטא ובזו יוכנע הגאוה ורוממת שאין בו ממש ובאמת יש לאדם לטהר מחשבתו:

ז׳ואמרו במדרש כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד בבריאת עולם נמלך הקב"ה במלאכים אם לברוא אדם ושאלו אדם מה יהיה ממנו צדיקים או רשעים ואמר הקב"ה שיהיה צדיקים והעלים מהם שיקומו רשעים כי אלו אמר להם שיקומו רשעים לא הסכימו על בריאת אדם ולכך העלים מאת' רשעים וזהו כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד העלים מאתם עכ"ל המדרש וצריך ביאור דח"ו שיהיה הקב"ה משקר במלאכי מעלה ומאן מעכב על ידו אם רצונו לברוא יברא ומה זה דגילה במקצת והעלי' במקצת ואין זה בגדר עצה והמלכה שיגלה טפח ויכסה טפחיי' ובפרט כי אמרו הא דנמלך הקב"ה במ"ה על בריאת אדם לא לעצה הוא צריך רק ללמד ולהורות שלא יעשה גדול בלתי עצת קטן וא"כ ח"ו שילמדו הדורות להסתיר עצה ולשקר ולגלות המעלה ולהעלים החסרון פשיטא שעצה כזו לא יצליח אבל הענין כך במ"ש במדרש ויקרא אלהים לאור יום זהו מעשה של צדיקים ולחושך קרא לילה אלו מעשים של רשעים אימת שניהם שוים הוי אומר זה יה"כ ולכך כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד הוא יה"כ עכ"ל ולהבין דברים אלו אשר הם לכאורה מחוסר הבנה תבין כי ודאי הכל נדון בתר רוב ומ"ה ששאלו אם בני אדם יהיו צדיקים או רשעים ודאי ידעו שלא ימלט שיהיו ביניהם צדיקים או רשעים רק שאלו אחרי הרוב אם הרוב מבני אדם יהיו צדיקים או רשעים והנה באמת נאמר כי רובן של ישראל צדיקים והוא כי יש ג' כתות כת אחת צדיקים גמורים בפה ולב ויש כת אחת שהם צדיקים במעשים ובפה הולכים תמיד לבה"כ ומתפללין וכדומה רבות ממעשים טובים אבל מחשבתם לרוע תמיד מהרהרים בעבירה ומזימתם רע בעו"ה ומי נמלט מהרהור עבירה וכדומה מרעיונות רעים וחטאים וכן יש כת שעושים מעשה לרוע ורשעים בפועל אבל לבבם טוב מחשבים תמיד לעשות טוב ותשובה רק מורגלים בעבירה והרגל נעשה טבע ומשוקעים בעונות בטבע הרגיל אמנם תמיד לבבם נוטה לטוב לשוב ולעזוב עון וזהו בעו"ה החלי הרגיל ברוב המוני עם שהם כבר מורגלים בעבירה עד שעושים בפועל הטבע מעצמו כי אע"פ שנותנים לבם להניח עון לה"ר הטבע מורגל ומדבר בעצמו ממש וכן שאר עבירות שאדם מורגל בהן לבבו שלם והמעשה נעשה וזהו מאמר דוד אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הרצון ע"י שכחה ה' והוטבע בין אומות רגילי' עושה לילך בדרכי עכו"ם ומסילתם אבל אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לבב וא"כ להיות כי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה א"כ צא חשוב כת צדיקים וכת הרשעים במעשיהם וטובים בלבם וה' מצרפם למעשה וכת שטובים במעשים ורעים בלבבם שאין הקב"ה מצרף כלל וא"כ הרי הכל צדיקי' וע"ז נאמר ועמך כולם צדיקי' ולכך הסכימו מ"ה לברוא כי מ"ה אינם יודעים מה בלבו של אדם וקב"ה אמר להם מחשבות טובות והעלים מחשבות רעות כי כך המדה לפניומבלי לצרף למעשה מחשבה רעה רק מחשבה טובה וכבר נודע מ"ש המפרשים על מה שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה דלכאורה קשה וכי מקדם היה ח"ו בחסרון ידיעה לפני ה' ופירשו דאצל השם נקרא ידיעה כשמודיע הדבר לאחרים ונעשה דבר גלוי ולכך בעקידה נתוודע לכל יראתו של אברהם ע"ה נאמר עתה ידעתי וזהו כוונת הפסוק כי יודע ה' דרך צדיקים ונקט דרך ולא מעשה ופעולה כי סובב על מחשבה ורעיון שנעלם מן כל בריה ומחשבת צדיקים ה' מודיע כי יש שכר להם בזה ודרך רשעים היינו מחשבת עמל ואון ה' מעלימו כי אינו מעניש ע"ז ולכך דרך רשעים תאבד כי מעלימו וזהו כונת המדרש שגילה מעשה צדיקי' והעלים מעשה רשעים וא"ש ולק"מ כי כך המדה למען דעת צדקות ה' כי רבו רחמיו יתברך:

ח׳אמנם תדע הא דאינו מעניש על מחשבה זהו כל השנה אבל בי"הכ אף על המחשבה מעניש כי יום ההוא צריך להיות תוכו כברו קדוש לה' ולכך הזהרו לבל יהיה בו קנאה ושנאה וכדומה כי יום ההוא צריך להיות המחשבה טהורה וזהו הנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו דייק לפני ה' הרצון על המחשבה אשר לא נודע בלתי לה' לבדו וזהו שצריך להיות טהור ואז יכופר שגיאתכם:

ט׳וזהו כוונת המדרש ויקרא אלהים לאור יום זהו מעשיהן של צדיקים הרצון מחשבתם לטוב הקב"ה מגלה ומפרסם לכל לתת שכרו כאור הבוקר יזרח שמש ולחושך קרא לילה זה מעשיהן של רשעים הרצון מחשבת עבירה הקב"ה מכסה כלילה וחשך אותו מלהודיע למ"ה לבל יענש ולכך קראו חושך לשון נמנע ולילה לבל יודע ואימת שניהם שקולים אשר מחשבת הכל אם טוב ואם רע יביא אלהים במשפט על דבר נעלם שהוא במחשבה הוי אומר זהו י"הכ שאז אף על מחשבה הרע נענש ולכך ויהי ערב ובוקר יום אחד זהו יה"כ וזהו כוונת המאמר:

י׳ובאמת לאו יה"כ לבד שהוא תכלית השנה והכפרה אשר בו רק תמיד בעל תשובה המתודה לה' ומבקש סליחה ומחילה צריך לטהר עשתונותיו לבל יהיה בו עון והרהור עבירה כי אז שב ה' ממנו ונמסר למ"ה שאינם מכירים ברוע לבבו והם לא יקבלו תשובתו כי אין מ"ה מסכימים לקבל תשובת הרשעים כי אם הקב"ה חותר חתירה לפשוט ימינו ולקבלו מול רצון מלאכי שרת ולכן מאוד נחנו אשר כולנו בעלי תשובה והלואי שיספוק תשובתנו לגודל חטאנו אשר עוינו ופשענו לה' צריכין לטהר מחשבתנו מבלי עון וטהרת מחשבה אינו לבד בזה לבל יהרהר ח"ו בעבירה בזנות וכדומה רק להסיר קנאה ושנאה מחבירו ואהבת ממון יותר מכפי הראוי ומכ"ש ממון של חבירו ומתכבד ושמח בלבבו בקלון ותקלת חבירו ומתאוה למפלת ושפלת חבירו מחשבת שקרי' ופתוי לרמות הבריות ומחשבות עול איך בשקרים וכזב ינהג וכהנה יתר מחשבת והרהור הלב ברמות לבב להתגאה להנאות חבירו בדברי' כי באמת הקדימה לכל דרכי יראה ושערי טהרה הוא דברים שבין איש לחבירו שיהיה שלם עם חבירו בלב ובמעשה וזהו השער לה' צדיקים יבואו בו דעי"כ בא לידי כשרון המעשה והכשר הפעולה בטהרה ויראה בינו לבין ה' להיות דבק בכל מצותיו וקדוש בכל דרכיו:

י״אוזהו אמרם האי צורבא מרבנן דמרחמי' ליה בני מתא הואיל דלאו מוכיח במילי דשמי' ולמאן דסני' ליה הואיל דמוכיח במילי דשמיא כמו שאמרו כל המפרשי' וא"כ הו' מהראוי למנוע להוכיח כי מה לי לשנאת הבריות וזהו כונת הפסוק שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק דכבר תמהו מה ביקש בזה כאשר צוה על מינוי שופטים דישפטו כי זהו אזהרה לשופטים ולא למונים אותו אבל כבר דקדקו במלת שוטרי' על מה מורה ומה ענין אבל כבר נודע כי שוטר מלשון הנהגה כאשר אמרו על כוכבי שמים משטרי שמים וכאשר ישים משטרו בארץ ואמר הכתוב שלא לבד עסק הדיינים לדון בדברי ריבות וקטטות בממון ותו לא ומשאר קלקול העם יעלימו עין כאשר בעו"ה כעת נוהג שדיינים אינם משגיחים רק לדון בזבל"א ושארי דברים בתיקון ישרות העם ידיהם מסולקת ואין להם עסק בו ונמסר הדבר למנהיגי הדור אשר בעוה"ר בקהלות רבות אנשים האלה בלי תורה ומדע ויתעם בתוהו לא דרך כי כל הנהגה שאינו ע"פ תורה והמדע הוא דרך מעוקל חושך ולא אור ובאמת לא כן הוא חובה על דייני עיר ושופטים להשגיח בכל דבר פשע והנהגו' עם בכל דבר להדריכ' ע"פ דרכי תורה ויראה כמ"ש הרמב"ם וכל הפוסקים כי הוא מאוד חובה על דייני העיר לתקן המעוות וקלקול שבעם ולהוכיחם ולייסרם בפה ולכוף כאגמון רשע וכדומ' וזהו הפי' שופטים לדון בדברי ריבות ושוטרים בהנהגת העם בדרך סלולה וישר ע"פ התורה ויראה:

י״באך לפ"ז ירבו העם לשנוא לדיין כהנ"ל דבני מתא שונאי' לצורבא מרבנן הואיל דמוכיח להם במילי דשמיא וכמים פא"פ דאף הדיין לבבו בלתי נוטה לאהוב אותם וא"כ יש כאן פתחון פה לומר שח"ו יצא משפט מעוקל כי השונא פסול לדון דלא חזיא ליה זכותא וע"ז קאמר הכתוב כי שונא כזה אינו בגדר הזה כי הוא מחמת יראת ה' ותוכחתו ולכך התורה מבטיח שמ"מ ישפטו משפט צדק ולא יטו אשוריהם מן התורה וצדק ויושר בשביל כך ובאמת אם יקפיד המוכיח בשביל שנאת הבריות וכהנה פשיטא דישים מחסום לפיו ובעו"ה הא גרמא בנזיקין שרבים מחכמי דור מחשי' ותקנו עצמן ואינם חשים לתקנת זולתו ומעלימי' עין מכל דבר פשע למען לא יוסיפו שנוא אותו ועי"כ רבה הפרצה על עומד ופני הדור כפני כלב ואיש אשר יראת ה' בלבו לא יחוש לזה:

י״גוזהו ששאלו לשלמה בן דוד איזהו בן ע"הב אמר שכל שכנגד זקיניו כבוד והשאלה תמוה דמה צורך לשלמה וחכמתו בזה השאלה תינוק בן יומו ממש יודע זה וכבר צווח דוד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים וכו' ומסיים עושה אלה לא ימוט וכהנה פסוקים רבים בתורה ונביאים אומרים איזהו דרך ישכון אור פני אלהים חיים ומלך עולם והתשובה יותר תמוה מה בכך שכנגד זקיניו כבוד בשביל זה יזכה לארחות חיים:

י״דאבל הדבר כך כי הם שאלו בממ"נ כי ודאי האיש המעלים עין מבלי להוכיח ברבים ומייסר העם ולהזהיר אותם על מעשיהם ולקרוא בקול חדלו הרע וכדומה עונשו קשה ומר למאוד בעו"ה אך כבר אמרו במשנה כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו אין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקוםנוחה הימנו וא"כ קשה בממ"נ איך יזכה אדם לע"הב אם לא יוכיח הרי עונשו קשה ואם יוכיח יוסיפו לשנוא אותו ואין רוח הבריות נוחה הימנו ואף רוח המקום אינו נוחה הימנו ואיך יזכה לע"הב ובממ"נ קשה איזהו בן ע"הב וע"ז השיב שלמה דודאי המוני עם שונאי' בשער המוכיח אבל חכמי הדור וזקני עדה ודאי שמוסיפין אהבה על כל דיבור ואמיר' אדרבא הם עוד מזרזי' אותו כה תדבר אל בית יעקב ומה שאמרו במשנה כל שרוח הבריות לא כוונו להמוני עם ואספסוף אשר בקרב המחנה כי אם לשרידי ואצילי עם זקני הדור הם הנקראים באמת בריות בריה דלא בטלה וברוח אנשים כאלה דברה המשנה ואם רוח אנשים כאלה נוח מן האיש זהו נחמד למעלה וימצא חן בעיני אלהים:

ט״ווזהו אמרו כל שכנגד זקניו כבוד זקניו דייקא כל שהוא מכובד בעיני חכמי הדור וזקנים שבעם כי בזה ימצא חן למטה וחן למעלה וא"ש:

ט״זאבל גם בזה צריך לומר ח"ו על ישראל עם קדוש ה' שיהיה אוחזים בידיהם כמדת דור המבול שנאמר עליהם באיוב שנאו בשער מוכיח שלא שמעו בקול נח שהוכיחן לא כן ישראל מקבלים באהבה תוכחת איש:

י״זאבל כך הוא מדת מוכיחים שמרבים לדבר בדברי מוסר שבין אדם למקום בענין התפלה ותפילין וכדומה מיתר עניני שמים ואינם מוכיחים להבריות שדשים בעבירות שבין אדם לחבירו גזל ואונאה בדברים ומשא ומתן והסגת גבול ולשון הרע ריבית כינוי שם לחבירו ולכך הבריות שונאים למוכיח באמרם שהוא בודק במומי גבוהים ובסתרי מעלה ומומי' הנכרים מעלי' עין וחושדים שהוא כדי להחניף כי בעו"ה בעונות הללו רוב מנהיגי עם ופני הדור כשלו בו ובפרט במקום הטלת מס שהם מחניפים לקרובים וכדומה מעבירות שדשו בו רבים מפרנסי הדור ובזה המוכיח מעלים עין ויסתירם בסתר אהלו וזה שמוליד שנאת העם על מוכיח אבל אם המוכיח לא יחניף לשום איש וירים קולו כשופר לגלות מומים כאלה הכרוך בעקבות אנשים בעלי צורה כאלה ואדרבה ירבה לדבר בם ומזה לא זו שיוסיפו כל המוני בית ישראל לאהוב אותו למאוד אף גם יאותו לשמוע בקולו כי יאמרו הלא זה איש מרגיז נשיאי הדור ושומעים בקולו ולא יחת משום אדם ולמה לא אשמע בקולו הלא דבר ה' בפיו אמת:

י״חוזהו משמעות חז"ל האי צורבא מרבנן דסני' ליה בני מתא משום דמוכיח במילי דשמי"א דיק' הרצון שאינו מוכיח במילי דבריות בענינים שבין אדם לחבירו כ"א במילי דשמיא וזה מוליד שנאה בעיני בריות ובאמת ראוי להוכיח בכל דברים מבלי כסות פשע אם קטן או גדול אבל מי גבר שיוכל לברר הכל ומי יודע בכל מומים וחסרון שיוכל להמנות:

י״טולכן כבר אמרתי פעמים רבות ועוד היום הזה זהו קוטב כל כוונתי בזה הדרוש להתרות בכם להתדבק בתורה כי היא הראשה המישר לאדם ובעו"ה אבדנו ת"ח רבים מורים הוראות בישראל וא"כ ראוי להוסיף אומץ לראות לגדל שאר צמחי' וענפי' קטנים אשר יגדלו ויהיה לאילן רב וחזק בתורה ועיקר להחזיק התורה בלימוד תורה לשמה בעדרים עדרים אוי לנו שאבדה קיבוץ ישיבה בעולם ומעט קהילות בישראל שמחזיקים ישיבה וגם בזה הלימוד שלא לשמה בפלפול של הבל ואין יראת חטא לשום דבר. ולא כן היו הראשונים כאשר התקבצו בקבוץ לתורה איש את רעהו יעזורו להוכיחו ולהוסיף בו מוסר ויראת חטא לסור מרע וזה לומד מזה מדה טובה כזו וזה לומד מחבירו מדה טובה כזו כי כבר אמרתי כי מה שאיש לחבירו שהוא דבוק עמו כריע כאח יוכיח ויאמר לו אל בני ואחי לא זו דרך ישרה שיבור לו אדם ומה בצע בהלוכך אחרי הבל וכדומה קום והתחזק בתורת ה' ויראתו זה יפעל יותר ויותר מכל תוכחת הרב ומוכיח כי אינו נכנס כ"כ ללבו כי יאמר מי יוכל לעמוד בכל הדברים והרב בנפשו משער לאו כל אדם מסוגל לכך וכהנה יותר אמתלות ודחיות של יצה"ר ופיתוי השטן אבל כאשר יאמר לו חבירו יכנוס בלבבו למאוד ולכך אמרו חז"ל חרב על הבדים שעוסקים בתורה לבד ומתטפשין והוא כי אין אדם מכיר בחסרונו ורואה נגעו וכאשר ילמד לבדו מי יגלה קלון עונו ותהי עונו על עצמו כי לא ידע מנבלותו ומדותיו הפחותיית ולכך ממש חייב חרב ויתטפש כי אין לך שטות וכסילות יותר מהעונות ומדת המגונות והשפלות וזהו גורם אח"כ העדר חכמה ויהיה נעור ממדע כי אין התורה נמצאת באיש חסר מדת הנאותים וכאשר גדרו הפיליסופים כי כאשר בנפש מדות השלמות משתוה הנפש בגוף וחל בגוף חיל שלם ואז שניהם נאותים להתדבק בשכליות עד שיחול עליהם חיל השכל פועל המוליד חכמה ומדע ולכן לא תמצא באנשים בעלי מדות מגונות חכמה משלימות ולכך בשאול כאשר לבש מדה מגונה לקנאות בדוד והרע לו כאשר התפארו ואמרו הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו וזהו מדה של שטות כי מה יתן ומה יוסיף אם ירבו אנשים ובתולות בכבודו ותהלתו ושבחו או ימעטו הלא כל זה הבל בתכליתו למאוד וכאשר לבש מדה מגונה הזו אף חכמתו נתקלקל ובכל אשר יפנה הרשיע שאמרו שאין הלכה כמותו כי מדות מגונות הן גורמים לסכלות המדע והחכמה:

כ׳וזהו מאמר חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ ולא אמרו סתם שיעסוק בתורה כי זהו לא ימנע מן עשיות עבירה ואדרבה יוסיף גאוה וכעס אבל בלמדו בבה"מ ששם יושבי' בגני' חביריו הם יסירו מאתו בגדי צואים ויאמרו לו כל מדות מגונות וכעורים ואז ישוב לו ורפא לו:

כ״אאך זהו בזמניהם שהיו חבירים אמיתים לא כסו לחבריהם דבר פשע בשום אופן אבל בזה"ז אדרבה יותר שהוא דבוק עמו ואוהבו יותר מחסום פיו להוכיחו כי חושב שעי"כ יאבד אהבתו ויחליף אהבה בשנאה מה לי לצרה הזאת ואדרבה יחניפו וכל המום והמגונה בו יאמרו כי הוא לשבח ועי"כ בעו"ה פשתה הנגע וכל אח עקב יעקב וא"כ אין לזה תקנה להמלט משחת ואין לזה תרופה בפגיעת היצה"ר המנוול כי אם בתקנה השניה להזכיר לו יום המיתה אשר תפארת אדם כציץ נובל ואיה הוא ואיה כבודו להבל דמה:

כ״בוזהו מאמר חז"ל או חברי כחברי דאיוב שהוכיחו לו ולא כסו על עונו ואפי' בשעת קלקלתו של איוב שה' הליץ בעדו כי אין אדם נתפס על צערו ואיוב שלא בדעת דיבר לרוב מכאוביו מ"מהוכיחו אותו למאוד לבל יחטא בלשונו ומה עשו כאשר היה בטוב ויושב בטח באהלו איך דברו עמו כאשר ראו כי עושה דבר שאינו הגון ושלא במשפט היראה וחוק יושר המדות וכן עשה איוב להם וזהו חבורת' נאה ויאה להם ולעולם אבל בלי הך חבירים אין תקנה אלא מיתותא דיזכיר יום המיתה ובזו ינצל מפגיעת משטין אויל המתעה ומרגיז והטיבו אשר דברו או כחברי' דאיוב או מיתותא והנה עסק התורה לשמ' הוא להבין לשמור ולעשות וכאשר ילמוד אדם תורה לשמה יבחין פחיתות ענינו כי יראה בכל מדע ידו קצרה להבין כאשר אני בכל יום שאני מוסיף ללמוד אני מוסיף להכיר מיעוט ערכי וחסרון חכמה כי בכל אשר אפנה אמצא קושי' רבות וידי קצרה ליישב על נכון ואני בוכה ומבכה שאני בעיני העולם כת"ח מובהק והלא אני חסר ברב דברים אם ישאלו אותי לא אדע להשיב ואמרו חז"ל שת"ח צריך להשיב אפי' במס' כלה ואני איני יודע בשום מסכתא לפרק כל קושיא ובאמת כמיני רבים אשר כגילי ובעו"ה בדור הזה מועטים הם שיכולים לומר כי יודעים לישב כל קושיא ופירוקין ואסורים פתחו ביתה ובזו יזכה אדם למדות הכנעה ובזו יזכה לתפלה בכוונה כי הוא העיקר אדם להתפלל לה' בהכנעה גדולה ובשפלות וכל המתפלל מתוך גאות ורמות רוח תפלתו קיא צואה בעו"ה כי עיקר תפלה ותורה מתוך הכנעה ושפלות ובמה יגיע אדם לזה כאשר ישים על לבו מיעוט ערכו בחכמה וכאשר יתוודה על עון יראה כי הוא איש מלא עון ופשע ויחשוב מה אני מתגאה כשר מהמלך שהיה קרוב למלכות ולבסוף חטא לפני המלך עד שהמלך מאס בו וגרשהו מחצרו והוא הלך למדינות אחרות והם לא ידעו מהגירוש מהמלך וחשבו שהוא אחד מעבדי המלך העומדים לפניו ויכבדוהו בכבוד נפלא והכסיל בראותו הכבוד הזה ירום לבבו ויתנשא אבל הנבון וחכם ישמור בלבו הכבוד הזה הוא בטעות כי הם חשבו שאני מעבדי המלך ואלו ידעו שאני מגורש ודחוי ובזוי מהמלך לא יכבדוני כלל והכל בטעות וא"כ למה זה אתגאה וגם חושב מחר כשנבוא אני והם למלך והם יחשבו כי אני מהנכנסי' הראשונים וכאשר יראו כי אני דחוי מקיר העיר המלך חוצה הלא יצחקו עלי הזה האיש אשר חלקנו לו יקר וכבוד הלא בזוי הוא מאוד ויהפך תפארתו לקלון למאוד וכאשר ישים זה ללבו לא יתגאה כלל רק יהיה כל חלוקות כבוד כמדקרת חרב וכן הדבר באיש ת"ח או שאר אדם שחוטא לה' והוא שנוא מה' ומגורש מרענן עליון ולא יבא בהיכל ה' עור ופסח כל מום רע ובני אדם טועים בו ורואים שהוא תלמיד חכם ואיש צורה חושבים היותו מבני פלטרין דמלכא קדישא ומלך עולם חפץ ביקרו ויחלקו לו כבוד ויקר וכסיל יתגאה בכבוד הזה אבל איש נבוב ילבב הלא הם טועים ואלו ידעו כי אני מגורש מהמלך מלכים לא יחלקו לי כבוד כלל ובמה יתגאה בכבוד זה שהוא בטעות ועוד סוף כל אדם למות והם ישכנו בגן עדן ואני דחוי ממחיצתן יצחקו עלי זהו האיש שחשבנוהו מבני עליה ומושב אלהים ישב הלא לשוא כבדנוהו כי הוא בצל ציה ישכון הלא כלימה ההוא יותר מכבוד המדומ' בעה"ז ולכן מי חכם וישמור אלה ישנוא כאשר יכבדו אותו ואדרבה יברח מהכבוד כמטחוי קשת וישפיל עצמו למאוד ועי"כ יגיע להתפלל בכונה וישוב בתשובה נכונה ולזכות אורחו אולי ישוב וניחם לאהוב אותו כבראשונה כללו של דבר אין לך דבר שיש בו מהגאו' ורוממות שיש לו קיום באמת אשר לא יהי' סופו הירוס וחרבן אין לך דבר שיש לו קיום באמת כי אם שיש בו מהכנעה ושפלות:

כ״גולכך אמרו חז"ל לוחות הראשונות שניתן בפומבי והיינו ביקר וכבוד ורוממות מ"ה ידודון וכו' ונשתברו ולוחות אחרונות היו בהכנע' ושפלות מאהלו של משה רחוק מהמחנה לא ידע איש בהם והם קיימים לנצח גדול היה כבוד בית האחרון וזה בית הורדס והיא כאשר כתבתי במקום אחר שכל מלכי גוים מזרח ומערב כבדו להבית ושלחו שם מנות לשם ה' השוכן בבית מנות יקרות ונחמדים ולא היה זה בבנין שלמה שלא מצינו ששו' מלך ממלכי ארצות כיבד להבית במנחה אף כי גדל חכמת שלמה ומופתים רבים נעשה בו ממש גלוי לכלי ולכך לא היה לבית הורדס קיום ממש יותר מק' שנים ואמר המשורר היינו בפיוטו במשל אין לך דבר שנח לכבוש כמו אש כי במים ועפר וזבל יכבו אותו וכמו כן בדברים רבים כאשר הנסיון מעיד ואין לך דבר היותר חזק ממים שבכל דבר ממש לא יוכל לכבושו מפרק הרים משבר גבעות מחריב הערים מפיל מגדלים בנוי לתלפיות משדד עמקים עושה גדולות אין חקר והטעם כי אש גבוה רוח וטבעו לילך מעלה וזה דרכו להגביה מסילתו אף הוא בקל יפול ויכבה הודו וכלא היה ויהיה לא כן המים אשר יבקש לילך בדרך נמוך שפול יאזיל יניח הרים וירדו בקעות ויסבב דרך רחוק רחוק למאוד אפס מבלי עלות מעלה גבוה וגלל כן לא יוכלו לו כל גבורי כח ומזה ילמדו כל בעלי מדות כי אין לך חזק במדות כי אם הכנעה כי בזה רבי' הלוחמים בו לא יוכלו לו והוא לעולם יעמוד והוא משל הלצי' והוא נאה למאוד ולכך אמרו חז"ל על בלעם שכל הברכות שבירך ישראל חזרו לקללה כאשר היה בלבו לקלל חוץ מבה"כ ובה"מ:

כ״דומלבד כי אמרתי הטעם כי יודע בלעם שכל העולם קיים על התורה ותפלה ואף או"ה יש להם קיום ע"י זכות תורה ותפלה כי הוא תכלית עבודה לה' ולכך לא היה בלבו לקלל לבטל הבה"כ ובה"מ כי זהו קיום ג"כ לאו"ה וחפץ הוא בקיומ' וטובה הוא לאו"ה ולבבו היה לקיים ולכך לא חזרו משא"כ שאר ברכות שהם קללה לאו"ה לא היה לבבו שלם בברכות ההיא ואף היא לא נתקיימה:

כ״האבל זולת זה הדבר הנ"ל אמת כי בכל הברכות שבירך בלעם הי' מהרוממות לישראל להקים מלך ומלך בן מלך ולהנשא מלכותו ולהיות ישראל מנושאים מכל עמים ויצא שמם בגוים וכהנה מהרוממות וכולם אין להם קיום באמת כי הגאוה לא תקום ויאה עניותי' לישראל ולכך לא תקום וחזר לקללה בעו"ה אבל בה"כ ובה"מ שהם לשפלות והכנע' כאשר כתבתי כי זהו עיקר התפלה והעבודה לה' בהכניעו ובשפל ברך ראשו בין ברכיו הלוך ושחוח עד לעפר וזהו יש לו קיום נצחי באמת ומים רבים לא יוכל לכבותו וכל המלאכים לא ינצחו והיא אשר תקום ולכך בה"כ ובה"מ נתקיימו ולא נתבטלו וה' שונא גבה לב כדכתי' תועבת ה' וכו' ואוהב ענוה כדכתי' אשכון את דכא וכו' ולכך נאמרויהפוך ה' הקללה קללה ולא קללות דהיינו בה"כ ובה"מ ואמר הטעם כי אהבך ה' אלהיך כי אוהב ה' מדת ענוה והכנעה:

כ״ווזהו כוונת המדרש לא תעלה במעלות וכו' וסמיך ליה ואלה המשפטים וכי מה ענין משפטי' למעלות וכי הכהנים הי' מגלים ערוה הלא כתיב ועשה להם מכנסי וכו' אלא ללמדך שיהיה מתוני' בדין עכ"ל ויש להבין דלמה הכניס בתוך הקושי' ומה ענין מעלות אצל משפטים הך קושי' וכי הכהנים בגלוי ערוה היו מהלכים דהלא כתי' ועשה להם מכנסים ה"ל להקשות קושי' זו בפ"ע על פסוק ולא תעלה במעלות אבל יובן באמרו חז"ל מתחילה היה דיין בעירו ומשם עלה להיות מב"ד כ"ג ואח"כ לב"ד בירושלי' ואח"כ לב"ד של הר הבית ומשם לב"ד הגדול הרי דהי' עולים מדרגות מדרגות מב"ד לב"ד ולא תיכף הרוצה להיות מב"ד הגדול הי' עולה כי אם היו הולכים ממדרגה למדרגה ואיש לפי מעלתו ומדרגתו היה מתנשא לדון ולשפוט העם הקודש הזה אבל בעבודה לא הי' מדריגות כי אם כל אנשי משמר ובית אב היו שווי' בעבוד' ולא הי' כאן לומר זה גדול מזה לזה ראוי לכבד והוא יזרוק הדם והוא יקטיר קטורת ויעשה עבודה מכובדת לפי כבודו אלא כולם היו שווים ופייס הי' שם וקטן וגדול שם הוא שוים מבלי הכיר פנים בעלי מעלה וגדולה ומי שזכה בפייס הוא זכה בו וזהו כי בעבודה לה' אין כאן רוממת וגדולה כלל וצריך להיות הכל בשפלות והכנעה וקטן כגדול מבלי שאת פני גבר:

כ״זולכך אמר הפסוק ולא תעלה במעלות אצל מזבח ה' וכו' כי שם הכל שוים ולכך מסיים ולא תגלה ערותך כי אין לך ערוה ובושת וקלון יותר ממדות הגאות ורוממות ואם הי' בעבודה לפי מעלת האיש הי' בו מתכלית הגאוה והי' מגילוי ערוה כי בו הי' יותר גאות איש וכל אחד הי' מתקוטט אני חשוב יותר מזה ולי היקר מפאת יחוסי ומעלתי וכבוד עשרי ורב חכמתי והי' נתגלה הגאוה וערות אדם וזהו הי' חטא אד"הר ע"י עץ הדעת לבש גאוה כי בקש להיות כאלהים יודע טוב ורע ונתגלה ערותו ומה שלא הי' מקדם כי הנחש הכניס בקרבו רוח עוועי' ורוח גבוה ולכן נאמר לא תעלה במעלות ולא תגלה ערותך זהו בעבודה ובתפלה אך במינוי הדיינים כבר אמרנו כי הי' לפי מעלות ומדרגות:

כ״חוא"כ קושית המדרש שפיר מה ענין משפטים ללא תעלה במעלות דהא וכי הכהנים בגילוי ערוה היו הולכים והא כתי' ועשה להם מכנסי' וע"כ הכונה כנ"ל שיהי' איש כאחיו מבלי יתנהגו בעבודה כפי סדר מעלתן ומדרגתן כנ"ל ובמינוי הדייני' לא הי' כן וא"כ למה נסמכה הא דינו של זה לא כשל זה וע"ז השיב דמורה לבלי יהי' מהיר ברוחו כי אם מתון מתון וגם זה מפאת הכנעה ושפלות כי קביל די רוח יתירה וגסות בו חושב מה לי להיות מתון הלא הדין שגור בפי חרות על לוח לבי קולע אל השערה ולא אחטא ולית דין צריך בושש משא"כ איש שפל ברך יאמר לבבי בלתי שלם בדין לשפוט תיכף ואולי אשגה כי מאוד עמקו שערי דין ובקל יפול הטעות ולכך אמתין ואלין בצל החכמה ואהי' מתון מתון ובין כך אלמד ואבין ולא אכשול במכשול הטעות ולכך בתפלה בבה"כ שהוא כעין עבודה והמרדכי במסכת שבת כתב שבה"כ שלנו יש להם קדושת היכל יש להיות בענוה יתירה ולא להכיר מעלות איש קטן כגדול שם יהיה בשוי' כל א' מכיר מקומו ולא כן עתה בגלות בעו"ה כל הגאות ורוממות בבה"כ בעליות התורה ושאר חלוקות הכבוד בתפלות ותקיעות ימים נוראים ובאתרוג בהקפת התיבה בחג הסוכות בזו בעו"ה הגאוה ורוממות עד אשר כמה פעמים הוצרכו לילך בערכאות עי"כ ברוך השם שבקהלתינו פה לא נשמע שטות כזה אבל מ"מ לבי דוי על פרצות ישראל אשר מקום שצריך הכנעה ואיש כאחיו והכתוב מזהיר לא תעלה במעלו' יהיה גסות רוח ויקרבן הס"ם וכת דילי' שמה מצאה הלילית מקום להרגיע ויותר יום מכובד ומקודש לה' יותר גאוה שרויה ודוחי' השכינה וסטרא דדכי' ממקומו ונותנים מקום לס"א לשכון אוי לנו כי חטאנו בעו"ה בימים שיש בהן חפץ לה' יהיה גאוה משכן לתנים נחש קדמוני לגלות ערוה והכתוב אומר וראה בך ערות דבר ושב מאחריך ואין לך ערוה יותר מזה. ומשבח אני ב"הכ בפראג ה' ירחם ויאיר אופל אלמנה שלא מכרו הסגן לקרות לעולים רק בכל בני הכנסת הי' חוזר בגורל אשר הוא ג"כ כאן בהסכמה והיה חוק קבוע כך יתן העולה לצדקה ותטיבו לעשות אם יתקנו גם כאן וממנו למדו בכל הקהלות כדי להסיר מחלוקות וגבה לבב:

כ״טומעיד אני על איש גבר בתורה ויראה הפרנס כמהור"ר פייבש ז"ל הנ"ל שהי' מתון בדין למאוד מאוד שהיה בקי בדינים ומעולם לא עמד בדעתו וקיבל האמת ממי שאמרו ואף שהי' בורר לבע"ד לא היפך בזכותו יותר מהראוי כטבעי שארי דיינים וצדק צדק רדף והענוה שלו א"א לכתוב נער קטן נוהג בו שמשרתו ועוש' רצונו זכי חולקא קמי' מלכא קדישא ולכן עלינו מוטל לפשפש במעשי' באבדן הצדיק הזה כי באמת באבדן הצדיק הזה אשר היה חסיד וטהור ראוי להתקבץ כאשר יבא אויב ורוצה ללכוד עיר מבצר אשר לא חומה ובריח שיושבים בפרזים צריך לירא ולהיות להם מגור כי אתם אין מעצר לאויב שיבא כן ראוי לנו לגור מחמת אויב פנימי כי אין עומד בפרץ נגדו ומי יגן בעדו הלא נחנו יושבים בפרזים וכפרים בלתי חומה ובריח וכן אמר דוד במות שאול בנות ישראל והיינו כפרים דפירש בנות כמו שפירש"י בשיר השירים בנות ישראלים כפרים וכן אמר דוד בנות ישראל היינו כפרים וערי פרזים על שאול שהיה חומה בפני אויב פנימי על שאול בכנה וכן ראוי לנו לעשות והעיקר לא הבכי כי אם התשובה ועזיבת חטא וקבלת התורה על נפשנו ודביקות מצות ה' והרחקת מדות רעות:

ל׳אמרו בגמ' דע"ז חלילה לך להמית צדיק עם רשע חולין הוא לך ופריך הגמ' ולא והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע והקשה מהרש"א מאי אריא במה דדריש חולין הוא לך על פשוטו של המקרא דכתיב חלילה לך להמית צדיק עם רשע ה"ל להקשות קראי אהדדי דכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע ונ"ל דיש להבין מה הוא זה חולין הוא לך שהוא מלשון חלול וכן הוא מפורש במדרש רבה חלול השם הוא לך להבין דמה חילול השם יש בדבר זה אבל ידוע במ"ש חז"ל בהני בריוני דהוי בשיבבותי' דר"מ וכ"ז דהוה ר"מ חי לא עבדי תשובה כי סמכו על זכות ר"מ דיגין בעדם כד נח נפשיה דר"מ אמרי עד האידנא ר"מ אגין לן ועכשיו באו ונחזור בתשובה וחזרו בתשו' וא"כ י"ל דלכך לפעמים מת צדיק כי הקב"ה חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ועושה כל נסיונות להשיב לגבר לזכות כי כל חפצולזכות לגבר לבל ימות לשחת ולכך הקב"ה מסלק לצדיק כדי שיהיה לבבם נכנע ברואם כי סר צלם ומגינם וישובו לה' אבל כאשר גם זה לא יועיל אז חרה אף ה' לכלותם ולהומם כרגע:

ל״אאך זהו אם אין הצדיק ורשע מתים כאחד והיה להם לרשעים זמן לשוב בתשובה בזו י"ל כמש"ל כי מת הצדיק לעורר רשעים לתשובה וזהו חובתו של צדיק שגורם במותו תשובה לדורו מה שלא היה פועל בחייו וע"ז נאמר באמת גדולים צדיקים במיתתן וכו' אבל אם בפעם אחת הצדיק ורשע מת ל"ל הטעם הנ"ל דהא לא היה זמן לרשע לשוב והחי יתן אל לבו וא"כ הקושי' באמת למה ימות צדיק כמות רשע כי ח"ו מקרה אחד לעובד ובלתי עובד וא"כ לא קשי' קראי אהדדי כלל כי מה שנאמר והכרתי ממך צדיק ורשע היינו בזא"ז ולא בפעם אחד וא"כ י"ל כהנ"ל שמתחלה מת צדיק אולי ישיבו ואם גם בזה לא יוסרו ימותו גם הם אבל מה שאמר אברהם חלילה לך היינו שימותו בפעם אחד דאז לא שייך טעם הנ"ל וזהו אמרו להמית צדיק עם רשע מילת עם מורה על פ"א ומיושב התמי' הנ"ל ולק"מ אבל בלא"ה צריך להבין מה חילול השם יש בזה ומה זה חולין הוא לך כנ"ל אבל לפמ"ש דלכך הצדיק מת מתחלה אולי ישובו רשעים וכאשר אינם שמים ללב לשוב גם הם ימותו וא"כ יש כאן ח"ו מקום לאומות לפקור ולומר דא"י עתידות דאלו יודע הבורא עתידות היה לו לידע שלא יפנו במיתת הצדיק ולא ישובו מדרכם הרעה ואך לשוא המית צדיק ועי' בחכמי פלסופים כמה העמיקו לדבר בידיעות עתידות מהבורא בפרטים ורבים שכחשו בו ועיין במורה נבוכים בזה והם לא ידעו כי ה' הניח הבחירה ואף שגלוי הכל לפניו מ"מ עושה הכל לבל יהיה לרשעים התנצלות לומר אלו היה נעשה כך היינו חוזרים ואלו מת צדיק היינו חוזרים בתשובה ברוך שמו לנצח שעושה הכל ליתן מקום לצדק דינו ולבל יהיה פתחון פה להתנצל אבל המוני עם לא יבינו זה וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בו ופושעים יכשלו ולכך אמר אברהם חולין ח"ו ח"ה יהיה זה במה שיאבד הצדיק ורשע כי יכפרו בידיעת הבורא בפרטים ולפ"ז ע"כ מוכח הפי' דצדיקים ימותו קודם רשעים הצדיקים תחלה שיהיה זמן לרשעים לשוב לה' ומלת עם לאו דוקא ובכל זאת צעק אברהם שיש בו ח"ה לכפור בידיעת הבורא כנ"ל דאלו היה הפי' בפעם אחת לא היה שייך ח"ה בידיעת מהבורא דהא לא היה זמן לשוב וא"כ שפיר פריך הגמרא מהא דדרשינן חולין הוא לך על הך קרא דוהכרתי ממך צדיק ורשע דל"ל כנ"ל וא"ש ולק"מ קושית מהרש"א הנ"ל:

ל״בכללו של דבר במות צדיק יש לנו ליתן על לב ולומר בואו ונשובה לה' בתכלית התשובה בשמירת המצות והתמדת התורה בלימוד לשמה ועיקר מבלי לתלות הדבר בקרי ולומר היה זקן וכדומה ואדרבה לולי החטא יותר ראוי לזקן שכבר התנהג ולמד טבע עולם להשתרש בזה עולם יותר מנער וכאשר שאלו על הבטחה לאברהם ואתה תמות בשיבה טובה מזה מבואר כי נח לזקן למות מאיש בחור למה הלא דרך משל איש שישוב מחצר המלכות ד"מ מפריס לכאן תוך שנה ושנתיים לא ינחת כאן כלל וחומד תמיד לשוב לפריז מקום המלך מקום עדונים ותענוגי מלכים וכאשר ישמע קול המלך כי כבר ישוב לפריז יגיל וישמח וכאיל ירקד על אפיקי מים אבל כאשר ישקע ימים רבים ושנים טובא אז מורגל כאן ושוכח כל חצר המלך וטיב נימוסי הנהגות שם ועריבות התענוג ונשתקע בכאן עד כאשר יפקוד עליו המלך לשוב לפריז יהיה לו לצער ומכאוב כי כבר מורגל בארץ הלזה ונשכח ממנו כל השובע אשר בחצר המלך וכן הדבר בנשמה שבאה ממקור עליון ונועם זיו שדי עמה אל עולם החשך הזה הלא קשה עליה מתחלה צער ויגון להיות נמנע מבית המלך וכאשר יהיה מגיע למות היה ראוי לי' לשמח כי ישוב לחצר המלך אבל כאשר יזקין בארץ גזעו אז ראוי לשכוח כל הנועם והעדן גן אלהים וכאשר יגיע פקודתו לשוב אז יהיה עליו קשה כי כבר נשתקע בטוב הזמן ועבותות הגשמי' בעוה"ז והדבר לכאורה קשה אבל באמת כי בימי נערות ובחרות כוחות הגוף מושלים באדם וכוחות הנפש נכנעים לכוחות הגוף ולכוחות הגוף הממשלה והנהגה בכל עוז ואמיץ כח אבל בימי זקנה כחות הגוף חלשים וכחות הנשמה ונפש מושלים ולהם הזרוע עם גבורה ולכך אמר חבר איוב ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה וסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה ולכך הרשעים שלא הורגלו לקבל משטרי כחות הנפש כאשר יגיעו ימי זקנה ופסקו כחות הגוף התאוה וכדומה יחלשו ויגועו כאין וכאפס ותוהו יחשבו כי נשתנו סדרי בראשית אצלם ולא נסו בזה לקול תאות הנפש וכוחותיו:

ל״גוזהו מאמר משלי הפוך רשעים ואינם כאשר יהפוך בם וחמור אשר שלטו בו כחות הגוף ישלטו כחות הנפש לא יכלו לסבול ואינם וכרגע יתמו ויספו אבל בית צדיקים שהוא גוף של צדיק שהיה מנוסה בזה אף בימי בחרות שהיה כחות הגוף על בורי' מבלי להרבות בתאוה ונתן רסן לכל כחות הגוף וכבש טבעו לציית כחות הנפש אף כי היה לכחות הגוף יד עליונה מ"מ היו נכנעים לכחות הנפש וא"כ בימי זקנה שסר כחות הגוף ובאו כחות הנפש בקל יכולים לסובלו כי מורגלים בכך מתמול שלשום והיא להם לנחת ועדן במיעוט כחות הגוף עד שא"צ עוד למלחמות יצה"ר ולהכניע כח התאוה וכדומה ולכך בית צדיקים שהוא הגוף לעולם יעמוד ועליהם נאמר וקוי ה' יחליפו כח וכו' בימי זקנותם כמבואר במשנה שילהי דקידושין ע"ש ולכך בימי בחרות שכחות הגופים מושלים ובטילים במעוטו כחות הנפש צר לו מאד למות כי כחות הגוף אינם מרגישים בנועם עליון ותענוג רוחני וכולי שכלי אבל כי יזקין וכחות הנפש מושלים הם היודעים ומבינים נועם עליון ומבחינים בין זה עולם של הבל ושוא ותמורה לעולם של קיום ואמת ונצחי ולכך נח הם למות ולהחליף העובר בקיום וזהו הבטחה לאברהם אבינו שימות בשיבה כאשר יהיה כל כחות נפשו מושלים בגופו ואז יחזיק בשכל עליון וישוב הוא והשכל עליון חד כנודע בחכמת אמת ופלסופים ולכן טוב לנו למעט כל כחות הגוף האפשרי בכל דברים כי מה בצע בו אם לא לחזק הגוף ובאמת לולי כי נחנו בעלי חשובה היה קשה לנו לסגף בשום דבר וזהו מאמר הקרא אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והענין למה אבל כבר אמרו כי מי שציער עצמו מיין נקרא חוטא לנפש שאין לו לסגף עצמו ואמרו כל הרואה פרי ואינו נהנה ממנו עתיד ליתן הדין דכתיב כל פעל ה' למענהו הרי שצריך להברות גופו כדי שיהיה בריא אולם לעבודת ה' וכבר הזהירו אפי' לרחוץ הפנים ולקשטו כי בצלם אלהים עשה האדם והזהרו בדיוקנא דמלכאאמנם בכל זה המותרות בכל אלה חטא ועון אם אוכל יותר מכדי שבעו הוא חוטא כי נוטה אחר התענוג ועדן גשמי וכך אמרו צדיק אוכל לשובע נפשו ואין לו לבקש מותרות כלל בשום דבר עיין ברמב"ן לתורה שפי' על מלת קדושים תהיו שהוא אזהרה מבלי לילך אחר המותרות אף שהוא מותר כאמרם קדש עצמך במותר לך שאל יאכל יותר מדאי ולא יבעול יותר מכפי הראוי למין לקיום באיש ולבל יחטא וכן בכל הדברים המרבה לסלסל בשערו וקישוט עובר משום לא ילבש גבר וחטא יוסף הצדיק היה בשביל סלסול בשערו אף כי בלי ספק היה כוונתו לש"ש להתנאות בצלם אלהים רק הואיל והרבה מכפי הראוי נענש וא"כ צריך לזה שמירה רבה מבלי להמעיט ולסגף כחות גופו מבלי להרבות בם כי אם במזג הראוי ובשיעור מצומצם לא להוסיף ולא לגרוע ומי הוא הגבר אשר יכול לצמצם כזה לבל יוסיף או יגרע והעושה אלה או המרבה או הממעיט נשא עונו וא"כ פשיטא שלא ימלט גבר מחטא וזהו מאמר שלמה במשלי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם וכונתו כמ"ש כי מי יאמר שחף מפשע וטהור מחטא הלא אין להוסיף ולא לגרוע והביא ע"ז משל אבן ואבן הרצון אחד שיש לו אבן משקל הקל ואחד שמחמיר ליקח אבן הכבד וכמו כן איפה במדה חסרה ואיפה במדה גדושה בשניהם איסור אף שמחמיר על עצמו ואף שמיקל על עצמו כאמרם שאין לשנות המשקולו' והמדות אפי' להחמיר על עצמו כי עשי' בעצמו מדה ומשקל שאין נכון הוא עול בעצמותו וכן הדבר בכל הדברים שאין להוסיף ולגרוע וכמאמר חז"ל אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה וזה קשה לאדם לכוון דרך האמצעי ולכך לא ימלט מחטא וזה אמר שלמה מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי:

ל״דואך כל זה בצדיקים גמורים אבל בבעלי תשובה מותר לסגף ולענות נפשו כראוי לאיש אשר המרה פני עליון ולכך בעו"ה קלקלתנו תקנתנו שאין לנו עונש בזה כי רבו עוננו ולכך אמרו במקו' שב"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי ב"ת יכול לסגף עצמו למאוד והנה לכך בכל התורה לא מצינו סיגוף ועינוי נפש היות התורה ניתנה לצדיקים כשרי הדור אבל ביום הכפורים יום תשובה יום סליחה אז כולם בגדר ב"ת והותר לענות נפש ולסגף בחמשה ענויים כפי חק התורה ויראה:

ל״הוזהו כוונת המדרש הנ"ל ג"כ ויקרא ה' לאור יום זהו מעשה של צדיקים דהיינו לבל יחשכו פניהם בתענית וסגופים ולהיות מלוכלכים באפר ועפר תחת פאר כי אם יאירו כיו' ולחושך קרא לילה זהו מעשיהם של רשעים דהיינו כת אשר חושך יכסה פניהם בתענית אפר ושק יצע לרבים ומאור פניהם קדורני' בלחץ אויב השטן ויצ"הר ואיזה יום שהכל שוים הוי אומר זהו יה"כ שהוא יום אחד שהכל שוים בו לסגף ולהתענות לה' כי חטאנו ולכן בניי הכל צריכים לתורה כי ח"ו לכוף דבר מה שלא הוא כפי חוק התורה ורבים מהשוטים המסגפים עצמם ביה"כ בסיגוף שאינו בחק התורה לעמוד על גרעיני' של פירות הקורין אפרקס וכדומה וזהו מינות ח"ו לעשות סיגוף מה שכומרי או"ה עושים וח"ו להוסיף על ענויים מה שלא בא בתורה ובדברי חז"ל והעושה כן עונשו קשה וכן העושים ד' מיתו' ב"ד ונוטפים שעוה על גופם זהו עבירה גדולה ודרכי עכו"ם ועוברים על בל תוסיף וסיגוף מה שלא בא בזכרון רבותינו הקדמונים וחוששני להם מחטאים גדולים ועון ופשע ולכן העיקר בתורה הוא הדרבן המלמד לאדם דרך ישרה ובמה ילך ואנה יפנה ויחנה למסעיו והעיקר ללמוד התורה לשמה וידמה בלבו כאלו היום עומד על הר סיני וקיבל התורה כמאמר חז"ל בגמרא דברכות פ' הרואה וז"ל ועוד כי פתח ר' יהודא בכבוד התורה דרש ואמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם וכי אותו יום נתנה תורה והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה בהר סיני ומקשים מה זה הוא הלשון כשדרש ר"י בכבוד התורה וכו' אי' כבודו מוכח מזה הל"ל חביבות התורה ומה זה לשון הכבוד:

ל״וואמרתי בדרך דרוש כך דר"י הליץ בעד המוני עם אשר טפשאי יתקרי דאמרו חז"ל בגמ' דמכות וז"ל הני טפשאי דקיימו קמי אורייתא ולא קיימו קמי גברא רבא ופירש"י המוני עם ולכאורה יש להבין איך שייך בזה לשון טפשאי הלא היה עוברים על מצוה דאורייתא שנאמר מפני שיבה תקום אך נאמר בש"ס ופוסקים החילוק במקום שאין צריך לעמוד בפני ת"ח כגון אומנים בשעת מלאכתן וי"ל המוני עם הנ"ל היה עומדים בפני אורייתא אף כשהיו עסוקי' במלאכתן ולא קמי גברא רבא ועל זה נאמר שפיר לישנא דטפשאי:

ל״זאמנם חז"ל אמרו במס' בכורים פ"ג במשנה לפני מביאי בכורים כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם וכתב הרב ר"ע מברטנורה אע"ג דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן כדי שלא יתבטלו כאן היה חייבין לעמוד בפני מביאי בכורים והטעם דחביב' מצוה בשעתה ע"ש:

ל״חוזו מאמר חז"ל כי פתח ר"י בכבוד התורה דהיינו לעמוד בפני אורייתא אפי' אומני' בשעת מלאכתן וכדעת המוני עם הנ"ל דרש הסכת ושמע וכו' ללמדך שחביבה תורה בכל יום ויום כאלו היום ניתנה וחביבה מצוה בשעתה וא"ש ולכך אשרי שוקדי תורתו לדעת איך ומה יתנהג אדם במה שהוא איש ישראלי:

ל״טובפרט בענין שבת קודש אשר הזהרתי ואמרתי כל פעם ופעם מי שלא למד הלכות שבת על בורי' פעמיים ושלש לא יוכל להמלט שלא יקרה לו חילול שבת הן דאורייתא והן דרבנן וענין שבת הוא מאוד לנו למחסה בגלות עד שאמרתי טעם למה בדברות ראשונות נאמר טעם לשמירת שבת כי ששת ימים עשה ה' שמים וארץ וינח ביום השביעי ובדברות אחרונות נאמר כי עבד היית במצרים וכו':

מ׳אבל הענין כמ"ש חז"ל כי שבת לא הודיע ה' לאו"ה ומתנה טובה נתן ה' לנו כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם והענין כי ודאי יודעים משבת אבל כל מצות עושים או"ה ג"כ זו בכה וזו בכה אבל בכל העמים אין אחת שומר שבת ואפי' האנשים שהיו מתחלה שומרים שבת מסך ה' בקרבם רוח אחרת שיסדו להסיר יום שבת ולשבות ביום ראשון וכן ישמעאלי' חתרו למצוא טעם בהעמדת יום שמשי בימי יהושע בן נון ונתנו שביתה יום ששי תמור שבת על כל פנים לא ינוחו שום אומה ביום השבת כאשר יסדו בתפלה ולא נתתיו לגויי ארצות ולא הנחלתיו וכו' וזהו מתנה שנתן לנו ה' שלא ינוחווישבתו בו שום אומה כי אם עם קדוש לה' ישראלי ועיקר המתנה כי שבת מגין לנו מעכו"ם ומשעבוד מלכות כאמרם כאשר לא שמרו ישראל כראוי שבת ויבא עמלק וכן תמיד בשמירת שבת יש לנו הגנ' מאו"ה ולולי כן ח"ו כבר תמנו לגוע וספינו מהארץ אבל זכות שבת מגין עלינו ולכך לא ניתן שינוחו בו או"ה כי א"כ לא הי' לנו הגנה כ"כ כי היה פתחון פה למדה"ד לקטרג אף אלו שומרים שבת ולמה יגן המצוה זו על ישראל אבל כאשר נשארה לבדה בישראל יש לנו הגנה בשבת ולכך אמרו במדרש כי שבת אמרה על ישראל מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ועיין בתוס' פ"ק דחגיג' ובפי' התפלה ומנחה דשבת משום דאין בכל עמים שומר שבת כישראל והם בחרו בימים אחרים וגעלו ביום קדוש כזה ומאת ה' היתה זאת למען תת לנו שארי' בארץ למגן וחסון:

מ״אוהנה לפי טעם בדברות ראשונות משום כי ששת ימים עשה ה' וגו' אף אומות בכלל שמירה כי הכל נבראי' וכמ"ש הכוזרי לכך לא נאמר אנכי ה' וכו' אשר בראתיך כי היו כל או"ה בכלל השמירה הלבן והשחור אבל להטעם בדברות אחרונות כי עבד היית במצרים זה לא שייך רק בישראל שהיו עבדים במצרים ולכך בדברות ראשונות אלו לא חטאו ישראל היה חרות על לוחות חירות מהמלכיות ולא הי' שעבוד וגלות כלל א"כ אין קפידא אם ישמרו או"ה שבת כי אין צורך להגנ' מאו"ה ולכך נאמר הטעם כי ששת ימים וכו' אבל בדברות אחרונות שכבר חטאו ונשברו ונגזרו לגלו' בשביל חטאם א"כ ראה הקב"ה ליתן לישראל לבד השבת מבלי שבות בו זרים כדי שיהיה להם למגן ומחסה ולכך נאמר הטעם כי עבד היית במצרים וא"כ לא שייך זה באו"ה וא"ש ולכך הביטו וראו כמה גודל ענין השבת ולא לבד שמירתו לבל יחלל אותו ח"ו במלאכ' ושבות אף גם לשמח בו ככל הון וכאלו מלאכתו עשוי' בלי עוצב כלל:

מ״בואמרו כל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד עכו"ם כאנוש מוחלין לו ויש להבין מה אפילו אבל יובן במ"ש הרמב"ם בהל' מדע כי בימי אנוש החל הטעות כי חשבו כי ה' לרב מעלתו חלק יקר וכבוד והנהגת תחתונים לכוכבי שמי' וכסיליה' עד שמזה עשו טלמסאות וכוונים למלאכת שמים לצורת הכוכבים וכהנה מהקטר' ופשתה חלי המר הזה עד שלבסוף שכחו כל הס"ר ואמרו שעולם קדמון והעולם נתעולל ממנו בלי כוונה רק כצל מהנר ואינו מכוון כלל ואף כי ירבו לעבוד לו ולהתפלל אינו שומע כי אין לו רעיון וכוונה כלל ועיין בכוזרי בריש מאמר הפלוסיף ומזה פשתה העכו"ם בכל עולם והנה בשמירת שבת ודאי דמבטל דעת השני' הנפסדת כי זה מורה כי העולם מחודש נברא בכונ' מיוצר הכל ונח ביום שביעי וברא עולם בזמן מוגבל הנאות כפי חכמת רצונו ומלאכתו של יום זה לא היה כמלאכתו של יום השני והכל מורה על כוונה מוחלטת מיוחדת ורצון גמור והשביתה אות על הפעולה וא"כ השביתה ביום השבת מבטל עכו"ם כאלה ומהרס כל פינת שורשם. אבל בשביל זה אין כאן סתיר' לטעות שהיה באנוש כי הם הודו ואמרו אמת כי עולם מחודש וס"ר ברא העולם רק שחלק הנהגת עולם לכוכבי שמים וכסיליהם כמלך שמוסר הנהגת מדינ' לעבדיו עושי רצונו ואין משמירת שבת לסתירת דעתם אבל באמת מי שמשמר שבת כהלכתו דהיינו ששומח בו בלי עצב ודאגה כלל ומתעדן בו בכל עדוני' הכל לש"ש וכבר אמרו חכמי תולדות כי משפט יום השבת לפי הנהגת כוכב ומזל שבתאי להיות בו עוצב ותוגה ויגון וצער ומכאובו' וכאשר באמת נוצרים קדמונים שהיו בקיאי' בטוב גזירת כוכבים יסדו יום שבת ליום צום ועינוי ומוחי' מבלי לשמוח בו כלל:

מ״גולכך אנחנו עם קדוש לה' השמחי' בגיל ושמחה של מצות בש"ק מזה מורים כי אין הממשלה למזלות ואין כחם לענוש בעוברים על מצות וגזירת כוכבים ומשפטם וחוקם כלל וכלל ולה' הממשלה ולו הארץ לתת שכר טוב לשומרים מצותיו ולא יקרם רעה כלל וכלל:

מ״דולכן אמרו המשמר שבת כהלכתו דייקא לא מבעי ששארי ע"ז נמחלים ובטילים פשיטא אפי' עכו"ם כאנוש דהודו בחדוש העולם ומ"מ הואיל ושמרו כהלכתן נמחל לו כהנ"ל וא"ש:

מ״הוצאו וראו כמה גדל' שמירת שבת בזה ואצ"ל כמה גודל העונש במחללו ח"ו אפי' בשבות דרבנן ומי גבר ימלט לומר זך אני מפשע וחף אני מעון בשמיר' שבת אשר ענשה קשה למאוד ומאוד הפליגו בעונש זה עד שגיהנם שנכבה בשבת ולמחללי שבת לא יכבה האש הגדולה כלל וא"כ מהראוי לשמרו כראוי וללמוד הלכות שבת בתמידו' ואצל רב שיברר לו הכל ויחזו' עליו תמיד חזור חזור עד שיהי' שגור בפיו אשרי אנוש יעש' זאת ובן אדם יחזיק בו כי שכרו מרוב' ומגין כתריס בפני פורענות:

מ״וואמרו בדוד שאמר הודיעני ה' מדת ימי ואדעה מה חדל אני שביקש מה' שיאמר לו אימת ימות ולא רצה וכן באיזה זמן משנ' וג"כ לא רצה ואח"כ ביקש שיאמר לו באיזה יום מימי שבוע ואמר לו בשבת ואמר אמות בע"ש אמר לו טוב יום שאתה עוסק בתורה וכו' א"ל אמות בא' בשבת א"ל כבר הגיע מלכות שלמה ואין מלכות נוגעת בחברתה וכו' ויש להבין מה היה חפץ לדוד בזה לדעת יום מיומי שבוע בשבת שימות בו ומה ביקש בזה שביקש למות בע"ש או בא' בשבת:

מ״זאבל הענין אמרו בגמ' דשבת מאן דנולד בשבת ימות בשבת משום דחללו עליו שבת ואמרו קדישא רבה יתקרי ופי' המהרש"א לאו בכל אדם הוא כי רבים הנולדים בשבת ומתו באמצע שבוע אבל מי שהוא קדוש ימות בשב' ותלה מהרש"א הטע' משום דהקב"ה ממלא שנותיו של צדיקים מיום ליום וטעם זה דחוק דמאי אריא בנולד בשבת בשאר ימי השבוע נמי אבל הענין כך כי הך דחללו עליו שבת באמת הוא רק פקפוק בעלמא כי התורה התירה לחלל שבת לצורך סכנה ומה יעשה הולד במעי אמו בכך ואין כאן רק פקפוק בעלמא אמנם למען שיהי' נשמתו זכה וברור' בשוב' אל בית אביה בנועם וצרור החיים ולא יהי' בה שום שמץ כתם ורשומו הניכר בשום דבר ימות בשבת שיהיה להתם החטא וללבן כתמה למען תשוב אל אלהים והיא מטוהרה זכה כשלג ברה כחמה:

מ״חאך זהו מי שחף מכל פשעיו ואין שום כתם ושמץ בגופו כלל אבל מי שבלא"ה יש לו כתמים רבים ויש בו פגמים מעצמותו ומה יעשה שמץ כתם הלזה שהוא רק פקפוק בעלמא הלא רבו כתמיו ופגמיו וזהו מ"ש אם קדישא רבה יתקרי שלא יהי' בו מחמתו שום כתם ושמץ דבר לכבס ראשם מפקפוק הלזה אבל אם בלא"ה אינו כ"כ קדוש אינו מת בשבת כי מה איכפת בכתם הלזה ואין זה אלאלבני עלי' היושבים בדרא ראשונה קמי קב"ה שצריך שלא יהיה בו שום לכלוך והנה עוד כתבו דזהו דוקא במת ליום המוגבל אבל אם מת ר"ל קודם זמנו אין זה חוק שימות ביום הולדו כמ"ש מהרש"א:

מ״טואני מוסיף לומר סברא אחת די"ל הא דמת בשבת בשביל חילול שבת ביום הולדו שהי' אמו בחזקת חולי שיש בו סכנה ומחללי' שבת עלי' כנ"ל בגין דא ימות הוא ג"כ בשבת היינו אם לא יחלה חולי שימות בו אבל אם מת בחולי שיש בו סכנה באותו שבת וא"כ הדר יחללו שבת עבורו ואתא לתקוני ונוסף החילול שבת פעמיים יום המות כיום הולדו בזה לא אמרינן דמת בשב':

נ׳ובזה יובן הנ"ל כי ודאי במ"ש המהרש"א כי הקב"ה ממלא שנותן של צדיקים מיום ליום היינו גם ביום מימי שבוע שנולד בו ביום מת וא"כ דוד שמת בשבת ע"כ נולד בשבת ולכך דוד שהי' מתאו' לדעת אם נמחל לו אותו עון כמאמרו לולי האמנתי לראות בטוב כו' ולכך ביקש לומר לו באיזה יום שימות אם ימות זולת יום השב' זה לאות כי מלוכלך בכתמי עונות ואינו מקדישא רבה דאל"כ היה לו למות בשבת הואיל ונולד בשבת ואמר לו ה' שימות בשבת ועדיין הי' לו ספק אולי מת קודם זמנו וא"כ אין כאן ראיי' כמש"ל ולכך שאל אמות בא' בשבת וא"ל הקב"ה כבר הגיע מלכות שלמה וכו' ומזה אות וראייה כי זמנו מוגבל למות כי כבר הגיע זמן מלכות שלמה ואלו מת טרם זמנו לא הגיע מלכות שלמה ועדיין חשב בנפשו אולי ימות מתוך חולה וא"כ הדר אין כאן ראייה כנ"ל ולכך שאל אמות בע"ש שלא יצטרכו לחלל שבת בגיני והשיב לו השם טוב לי יום שאתה עוסק בתורה וכו' ומזה שפט שלא ימות מתוך חולי כי אם יהי' בריא אולם לתורת ה' והי' לו ראי' שקדישא רבה יתקרי ונמחל אותו עון ויצא נקי מכל פשעים ושבה נשמתו אל בית אביה זכה וטהורה ומת בנשיקה. ובאותו ענין אמרתי במה שאמרו חז"ל כד נח נפשיה דדוד שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבי' רעבי' מה אעשה שלחו ליה חתוך נבלה והנח לפני כלבי' והנח עליו ככר וכו' ע"ש ולכאורה מאמר הזה משולל הבנה קצת השאלות והתשובה מה שייכי תרי שאלות אהדדי וכבר דרשתי בזה בכמה אופנים:

נ״אועתה בדרך הלצה אמרתי כי אמרו בגמ' דע"ז טפה של מרה תלוי בחרבו של מלאך המות וממנו מסריח המת ע"ש אך זה הוא אם ימות ממה"מ אבל אם מת בנשיקה כאבות עולם ז"ל בזה אין שייך לומר שמסריח ח"ו סרחה כזו לא אמרינן וידוע מה שאמרו חז"ל כשמלאך המות בעיר כלבי' צועקים וכו':

נ״בא"כ זהו הדבר אשר י"ל כי שלמה היה מסופק אם דוד אביו מת בנשיקה או ע"י מה"מ מחמת שהכלבי' היו צועקים ומה"מ בעיר אך י"ל שצעקת הכלבי' היה מחמת שהיו רעבים ודוד לעולם בנשיקה מת וזהו הי' השאלה אבא מת ומוטל בחמה וכלבים צועקי' וכו' והשיבו חתוך נבלה ואם יצעקו אח"כ הנח ככר וכן הי' באמת כי מת שלא מתוך חולשה רק בהיסח דעת מתוך התורה כמבואר בגמ':

נ״גמזה נלמוד כמה יש לנו לשמור שמירת שבת עד שאפי' עובר במעי אמו ותינוק בן יומו יש בו מהפגם ושמץ חטא בחילול שבת על אמו שהי' בחזקת סכנה והתורה אמרה וחי בהן ומ"מ אמרו שצריך זכזוך וטהר' ומה יעשה אנוש אשר מחלל שבת בפועל הן תורה והן דרבנן וכמה חובה עלינו לפשפש במעשה שבת ושמירתו כי בקל יכול לבוא לידי עונש והכל תלוי בשקידת התורה כי טועמי' חיים זכו וכל ההוגים בתורה לשמה זוכים לדברים רבים ונשמרי' מעצמן מחטא וה' רגלי חסדיו ישמור ואין חסיד אלא המתחסד עם קונו והוא למידת התורה כי אין להקב"ה בעולמו אלא מקום תורה ותורה מעוררת האדם לתשובה ובכל יום ויום מימי שבוע יתקן אדם עצמו כאמרם מחד לשבתא והיינו כי המהרש"א כתב לכך לא גילה הקב"ה לדוד זמן המיתה כדי שיהיה כל יומו בתשובה כאמרם שוב יום אחד לפני מיתתך:

נ״דועדיין קשה איך אמר לו שימות ביום השבת א"כ תמיד ביום א' ב' ג' וכו' לא ישוב כי עוד זמן עד סמוך לשבת:

נ״האבל כבר אמרו בגמרא ושננתם א"ת ושננת' אלא ושלשתם לעולם ישליש אדם שנותיו שליש מקרא וכו' ופריך מי ידע כמה חי ומשני אלא ליומי פירש"י שני ימי' מקרא שני ימים משנה שני ימים תלמוד והקשו תוס' עדיין מי ידע שיחי' ששה ימים כאלה:

נ״וונראה דהתוס' כתבו בריש יומא דרבנן סברי דלא חיישינן למיתה אפי' דחד אע"ג דביבמות חששו למיתה דחד וחלקו שם בין זמן מרובה דחיישינן למיתה דחד ובזמן מועט אפילו למיתה דחד לא חיישינן וביה"כ גבי כה"ג הוי זמן מועט והנה תוס' סתמו דבריהם ולא פי' מהו זמן מרובה ומהו זמן מועט לדבר זה אבל נחזי אנן דלפי מ"ש הרמ"א בתשובותיו בשאלה קכ"ד דהא דאמרי' אשה אחרת מתקנין לו ואמרינן דצריך לכנוס אותה היינו בבעילה גמורה ולא בחופה ולכך אינו כונס ביה"כ כאשר תמות אשתו דהא אין שבות במקדש ע"ש ולפ"ז ע"כ אשה אחרת דכונס לר"י היינו שבעה ימים קודם יה"כ דבימי הפרישה א"א לו לבעול דהא חוששין שמא תמצא ספק נדה ופורשין אותו מביתו וא"כ ע"כ זמן שבעה ימים קודם יה"כ מיקרי זמן מועט ולא חיישינן למיתה:

נ״זוא"כ א"ש הא דמשני ליומי כפי' רש"י שני ימים מקרא וב' ימים משנה וכו' ולא קשה קושי' התוס' מי ידעינן כמה חי דז' ימים הוא מועט ולא חיישינן למיתה כלל וכן בדוד אף דידע דלא ימות רק בשבת כי בלא"ה ז' ימים לא חיישינן למיתה אבל מ"מ אמרו מחד בשבתא לשבתא הרצון שתיכף ישוב בתשובה כי יתן ללבו כאלו מת בשבת ויחזור מיד בתשובה וא"ש:

נ״חמדרשה זו נחסר עוד איזה דפין. מה שנאבדו וראוי לאומרו עליהם חבל על דאבדן ולא משתכחין כי הי' בהם דברי חדודין והמקום ימלא החסרון שהמצא ימצא ויחזירן וידפיסו אי"ה בקונטרס אחרון אמן כן יהי רצון: