יין הטוב, חלק א, יורה דעה י׳Yein HaTov, Part I, Yoreh De'ah 10
א׳תבשיל שנפלה לתוכו שממית
1
ב׳מעשה שהיה, בבית בעל הבית אחד שמו התבשיל של שבת מגולה בלילה בגג מפני החום, כאשר עושים כן רבים מהמון העם פה עירנו בגדאד, ובבקר ראו עליו שממית גדולה מתה. ובהיותו בבית הכנסת שאל אותי הבעל הבית אם יש לחוש בתבשיל זה משום סכנה, ולפי דבריו התבשיל הוא עבה והיה קר וגם קצת יבש מלמעלה כששמו אותו מגולה, וקרוב לודאי שהשממית נפלה לשם ע"י הרוח כשהיא מתה דאינה פולטת ארס. והתרתי אותו, אלא דעם כל זה אמרתי לו שיקלוף מכל צדו העליון כדי קליפה או נטילת מקום, וכיון דאין זה אלא משום חומרא בעלמא אין בזה משום מתקן וכו', כמבואר בפרי מגדים (אשל אברהם סי' שכ"ג ס"ק י"ד). ועיין ספר חיים למהר"ש קלוגר (סי' ת"ק) ובתשובתו טוב טעם ודעת (מהדורה ג' סי' קפ"ח) ותהלה לדוד (סי' שכ"ג ס"ק ט"ז) ושאר אחרונים, ועיין רב פעלים ח"א (או"ח סי' ט"ז).
2
ג׳והנה שוב שמעתי שתלמיד חכם אחד יצ"ו פקפק בדבר ולדעתו הקלתי בדבר סכנה, דכבר היה מעשה פה עירנו ששכחו תבשיל מגולה ואכלו ממנו בני הבית ונסתכנו משום שרחשה עליו שממית, והובא מעשה זה בזבחי צדק (סי' קט"ז אות ב'). ואחרי עיון קצת בדברי הפוסקים האחרונים ראיתי דיפה הוריתי בס"ד. דהנה המהרי"ל בליקוטים בהלכות איסור והיתר כתב: "שממית מתה שנמצאת בציר דגים קרוש מותרים הדגים", והמגן אברהם (בסי' שט"ז ס"ק כ"ג) כתב דשממית אחת מאלף מסוכנת במאכל, ולכן כתב: "אסור להרוג השממית בשבת". וכן כתבו נמי בשם המגן אברהם האליה רבה שם ועוד כמה אחרונים. ונראה מדבריהם דאף אם תפול למאכל אין חשש, וכן כתב להדיא התוספת שבת (שם ס"ק כ"ט) דאין בה סכנה אף אם תפול למאכל, עיין שם. וכן מבואר בספר הברית (ח"א, מאמר י"ד, דפוס ברין, דף ע"ד) וזה לשונו: "העכביש אין להם ארס ובחנם הורגים אותם בני אדם" עיין שם. ולפי זה נראה דהמעשה שכתב מרן הזבחי צדק שאכלו מתבשיל מגולה ונסתכנו אין זה מחמת שרחשה עליו שממית, אלא סיבה אחרת היתה, דהרי לא ראו שרחשה עליו שממית אלא שיערו כן מפני שהעולם מחזיקים השממית לארסית כמבואר שם, ולפי דברי האחרונים וספר הברית הנ"ל אין זה נכון.
3
ד׳אלא דרש"י בתהלים מזמור ק"מ פירש "חמת עכשוב" דהיינו ארס העכביש, ונראה דע"פ פירוש רש"י זה החזיקו העולם את השממית לבעלת ארס. וכמו כן הבית לחם יהודה (סי' קט"ז) והחמודי דניאל בהלכות תערובות שבסוף הספר (סי' ל"ג) ועוד אחרונים שכתבו דהשממית יש לה ארס, נראה דע"פ פירוש רש"י הנ"ל כתבו כן. ובזבחי צדק הנ"ל ראיתי כתב: "בדוק ומנוסה, רוק השממית יש בו ארס". ולא ידעתי איך נבדק אצלו דבר זה. ובודאי גם המגן אברהם לא מסברא דנפשיה כתב דאחת מאלף מסוכנת במאכל, וגם ס' הברית שכתב דאין להם ארס בודאי נתברר לו כן, ואפשר שיש מקור לדבריהם ונעלם ממני לעת עתה. על כל פנים גם להאומרים שיש ארס להשממית בודאי אינו כארס הנחש, אלא כארס שיש לשאר השרצים דאינו ממית אלא מזיק, כדאמר שמואל בש"ס עבודה זרה (דף ל"א): "כל השרצין יש להן ארס, של נחש ממית ושל שרצין מלקה", ועיין שם בהרי"ף והרא"ש. ועיין ירושלמי תרומות (פ"ח ה"ג) ועבודה זרה (פ"ב ה"ג), ועיין פרי תואר (סי' קט"ז ס"ק ב'). וגם זה אינו אלא בחיים, אבל מתה י"ל ככלות כח חיותה כלה גם הארס שבה, וכן משמע קצת מרש"י שבת (דף ק"ט ע"ב ד"ה אידמי ליה כפרשא) לענין נחש, עיין שם. ואם כנים אנו בזה י"ל דאם נפלה שממית מתה לקדרה רותחת זורקה והתבשיל מותר, ואם נמחה גופה לתוכו ברוב בעלמא סגי, כדקיימא לן כן בסי' ק"ד סעיף ג' וק"ז סעיף ב' לענין שאר דברים המאוסים כגון נמלים וזבובים וכיוצא, דאם נפלו לתבשיל ונמחה גופן לתוכו, ברוב בעלמא סגי, ואם ניכרים זורקן והתבשיל מותר, שאין פליטת דברים אלו הפגומים אוסרת, עיין שם. ולמאן דאמר אין להשממית ארס בודאי כן הדין אפילו אם נפלה כשהיא חיה, ויש לחוש למאן דאמר שיש לה ארס. אבל במתה, דלכאורה איכא ספק ספיקא, אין לחוש. אלא דיש שכתבו דבמידי דסכנה אין להקל בספק ספיקא, עיין פרי מגדים (אשל אברהם סי' ד' ס"ק ב' ומשבצות זהב ס"ק י') ועיין זבחי צדק (סי' קט"ז אות כ"ג). על כל פנים בצונן יש להקל וזורקה והתבשיל מותר, ובנידון דידן שהתבשיל היה יבש מלמעלה, אפילו אם נאמר דהשממית היתה חיה כשנפלה די בקליפה.
4
ה׳והנה הבית לחם יהודה כתב דאם נפלה שממית לקדרה אפילו לקדרה גדולה שיש כפלים ס' יש לאסור, הן משום ארס והן משום מיאוס, עיין שם. ועיין בתשובת נשמת כל חי (סוף סי' ט"ל), דהוא נמי הפריז בזה והשוה ארס השממית לארס הנחש, וכתב וזה לשונו: "ארס של נחש ושממית וכיוצא בהם לא בטיל אפילו ביותר מארבעים סאה, דנקטינן לחומרא במידי דסכנה וכו'" עיין שם. ועיין פתחי תשובה (סי' קט"ז סוף ס"ק ג') שהחכמת אדם הביא דברי הבית לחם יהודה הנ"ל והביא נמי דברי הרב מגן אברהם ז"ל, וכתב דיש לסמוך על דברי הרב המגן אברהם להתיר על כל פנים בס', ושוב כתב דמצא נמי בס' הברית דאין להם ארס כלל, עד כאן, ובחכמת אדם שבידי לא ראיתי שדיבר בזה. ושוב ראיתי שגם בתשובת בית שלמה (יו"ד סי' פ"ו) בהגהה מבן הגאון המחבר, כתב נמי כן משם החכמת אדם ריש כלל ס"ח. ועיין שם שהביא גם כן פירוש רש"י הנ"ל, וכתב דבעיקר דין אי בטיל בס' כבר החכמת אדם הביא דברי המגן אברהם, ומסתמא מצא כן באיזה מקום או מהחוש, עד כאן עיין שם, ונראה דדעתו להקל בס'. ועיין זבחי צדק (אות ז') שהביא דברי הבית לחם יהודה והחכמת אדם הנ"ל, וכתב וזה לשונו: "ולפי מה שכתבתי באות ב' דהיה מעשה פה עירנו ונסתכנו מן השממית יש להחמיר, ומכל מקום בשעת הדחק בטלה בס'" עד כאן עיין שם. [אחר ההדפסה מצאתי ראיתי בס' חיים ושלום (עמ' רפ"ו) שכתב בשם חכמי הטבע שיש כמה מיני שממית ויש מהם מסוכנים מאד, והביא מעשה שנסתכנו ונתברר ע"פ הרופאים שהיה מארס השממית, עיין שם]. ומה שכתב הבית לחם יהודה דמשום מיאוס נמי לא בטיל אפילו בכפלים ס', לא הובן לי, דאף שיש חולקים על מה דקיימא לן בסי' ק"ד וק"ז הנ"ל, היינו שמצריכים ס', אבל דלא בטלי אפילו בס' ליכא מאן דאמר. ודוחק לומר דהבית לחם יהודה מיירי באדם שאעפ"י כן מאיס ליה, אע"פ שנתבטלה בס', דמלשון "יש לאסור" שכתב משמע דיש לאסור לכולי עלמא, ועיין כנסת הגדולה סוף סי' ק"ד.
5
ו׳וענין הגלוי, הואיל ואתא לידן, אמרתי אבוא אעיר על מנהג עירנו פה בגדאד שנותנים את המים לשתיה בחביות של חרס גדולות מאד ומעמידין אותן על גבי כלונסאות בחצר במקום המיוחד להן, ובכמה חצרות נמצאים נחשים ובימות הקיץ נראים תמיד תחת החביות, לפי שהמקום קר, ופעמים רבות משאירים את החביות גלויות ואין חוששים כלל, והדבר תמוה בעיני דמנין להו להקל גם בכי האי גוונא שהנחש נכנס ויוצא בצד החבית, אע"ג דהטור והשו"ע הקילו בגלוי, היינו בסתם ומשום דעתה אין נחשים מצויים כמו בזמן התלמוד, אבל בכי האי גוונא שרואים הנחש בצד החבית בודאי גם לדידהו יש להחמיר, ועיין כנסת הגדולה (סי' קט"ז הגהות הטור אות י"ח). ועיין פרי חדש שם (ס"ק א') שכתב דבמקומות דשכיחי בהו נחשים האידנא, בודאי יש להחמיר. ועיין שם שכתב דבארצות המערב נמצאים הרבה נחשים וגם בעיה"ק ירושלים ת"ו נמצאים קצת ובמצרים היה מעשה שאכלו מתבשיל מגולה ונסתכנו הרבה ובעל הבית מת. וכתב: "וא"כ למה נסכן עצמנו בדבר שבנקל יוכל האדם להזהר בו" עיין שם באורך. ועיין שולחן גבוה (סי' של"א ס"ק ק"ע) שכתב שהיה מעשה נמי בירושלים שנערה אחת אכלה ממאכל של חלב שהיה מגולה בלילה ומתה מיד, עיין שם. והגאון חיד"א בשיורי ברכה (סי' קט"ז אות ג') הביא דברי הפרי חדש שכתב דעוד היום ראוי להזהר וכתב: "וכן נהגו בארץ ישראל לישמר". ועיין בזבחי צדק (סי' קט"ז אות א') הביא דברי הפרי חדש והשיורי ברכה הנ"ל וכתב: "ובעירנו בגדאד לא שמענו מימינו שנזהרים מן הגלוי, ומעשים בכל יום שהחביות שלנו של המים גלויות הם כל היום וכל הלילה ואין חוששים, ובביתנו ראינו נחש אחד משכנו תמיד תחת החבית של המים ולא ניזוק אדם, וכן אמרו לי כמה בני אדם שיש בביתם נחשים אצל חביות המים ולא ניזוק אדם מעולם". וסיים: "והאמת, מי שרוצה להחמיר ולהזהר מן הגלוי יותר טוב ונכון, אבל מה נעשה שאין בני ביתינו יכולים ליזהר כלל" עכ"ל. ולא ידעתי מה מן הסיבות שהיו אז שלא יכלו להזהר. על כל פנים הננו רואים עתה שיכולים להזהר וע"פ הרוב אינם נזהרים. ומזה שלא נשמע שהזיקו אין ראיה. ועיין פרי תואר שכתב דבעיר פאס כל החצרות יש בהם נחשים, והיו אומרים גם כן דמעולם לא הוזק אדם מהם ואדם ונחש דרים בכפיפה אחת וכו', וכתב על זה הפרי תואר: "ודברי חז"ל שאמרו: 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה' (כתובות ע"ב ע"א) כפי מה שקדם בתורה 'הוא ישופך ראש וכו'' הם כראי מוצק". ושאל לזקן אחד משם ואמר לו שבזמנו היה מעשה שבבית אחד אכלו מתבשיל מגולה וכל בני הבית נסתכנו ומת אחד מהם. וסיים: "ועל כן העובר דמו בראשו ושומר פתאים ה'" עד כאן עיין שם. ומי יודע אם לא המעשה שכתב מרן הזבחי צדק עצמו שאכלו מתבשיל מגולה ונסתכנו, אם לא היה זה נמי מחמת ארס הנחש, ופלא שתלו זה דוקא בשממית ולא בנחש.
6
ז׳והנה שמעתי אומרים שיש קבלה בידם פה עירנו שאין נחש הבית מזיק כלל, והגזרה של הגלוי עיקרה היתה משום נחשים דאתו מעלמא דאינם מצויים עתה, וגם כיון דאיכא נחש בבית לא יתן לנחש זר לבוא אל הבית, ולכן אין חוששים. ונראה דזה נשתבש להם מהמעשה שהובא במדרש רבה פ' וירא (תחלת פרשה נ"ד): "ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, רבי שמואל אמר זה הנחש. תנא ר' חלפתא אומר הנחש הזה להוט אחר השום, ומעשה בנחש אחד שירד מן ההר לבית ומצא קערה של שום ואכלה והקיא בתוכה, וראה הנחש של הבית ולא היה יכול לעמוד לו. כיון שהלך אותו הנחש, יצא הנחש של הבית ומילא אותה עפר" עד כאן עיין שם. והובא מעשה זה גם בירושלמי תרומות (פ"ח ה"ז). ועיין שם במדרש בידי משה שכתב וזה לשונו: "בפסיקתא (ריש פרשת ויהי בשלח) ראיתי גוף המעשה וגופא דעובדא הכי הוי, היה בקערה שום שחוק והנחש ירד מן ההר והקיא ארס לתוכה, וראה הנחש של הבית ורצה לגרש את הנחש שבא מן ההר ולא היה יכול לו שהיה יותר חריף וחזק מן הנחש של הבית, והנחש של הבית היה אוהב את בעל הבית והיה לו צער שיאכלו ממנו בני הבית, וכיון שיצא הנחש של ההר והלך לו, ירד הנחש של הבית ומילא את האוכל עפר כדי שלא יאכלו ממנו ולא הרגישו, ולבסוף זרק גרמיה לגביה של יאכלו ממנו.. הוי, ברצות ה' דרכי איש וכו'" עד כאן עיין שם. ונראה דההמון שמעו ממעשה נס זה וטעו שחשבו שכן דרך נחש הבית מטבעו אדרבא לשמור את בני הבית, ומזה נתפשט המנהג שלא להקפיד כלל על הגלוי. ולא ידעו ולא הבינו שמעשה נס זה אירע דוקא בדורותיהם שהיו תמימים עם ה', ובודאי בבית איש אחד מבני עלייה אשר דרכו היתה רצויה לפני ה', וכאשר פירשו עליו הפסוק "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" (משלי ט"ז, ז'), אבל אנן בדרא בתראה זה יתמי דיתמי מי יוכל לומר זכיתי לבבי לסמוך על הנס שהנחש האויב הקדום ישלים אתו, ואם בדורותיהם אמרו "אין אדם דר עם נחש בכפיפה" כל שכן בדור זה. [ושוב ראיתי בס' שתי ידות למהר"מ די לונזאנו (דף מ"ז ע"ב) שהביא דברי הפסיקתא והמדרש רבה הנ"ל, וכתב וזה לשונו: "ועם כל זה אין לסמוך על זה לבטוח על נחש שבבית, שהרי אמרו רז"ל במדרש קהלת פסוק לשחוק אמרתי מהולל (ב', ב') ובילמדנו פ' שמיני ובאחרי מות רבה (פרשה כ', ג'), שמעשה היה בחתן שהלך להביא יין מן העליה ונשכו נחש ומת" עיין שם].
7
ח׳ועל כן ראוי ליזהר מן הגלוי, ובפרט אותם שרואים שיש בחצרותיהם נחשים חייבים ליזהר מאד. ועל כיוצא בזה כתב מרן השו"ע בחוה"מ (סי' תכ"ז) דהאומר "הריני מסכן עצמי, ומה לאחרים עלי" או "איני מקפיד בכך" מכין אותו מכת מרדות, והנזהר עליו תבוא ברכת טוב. ועיין שם בבאר הגולה שכתב הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש, לפי שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו כמ"ש "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" (ישעיהו מ"ג, ז') וכו' וליתן שכר טוב להם בעולם הבא, והמסכן עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול ואפקירותא יותר מזה. וסיים: "ולשומעים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב".
8
ט׳יצחק נסים
9