יין הטוב, חלק א, יורה דעה י״אYein HaTov, Part I, Yoreh De'ah 11
א׳אותות הכבוד שיש עליהם צורת שתי וערב
1
ב׳איש אחד מתושבי עירנו פה בגדאד עלה לארץ ישראל וירד והיה מספר בשבח הארץ ויושביה, ובכלל הדברים אמר שמעלת כבוד הרב הראש"ל כמהר"ר יעקב מאיר שליט"א נתכבד ממלכים באותות כבוד גבוהים ועונד אותם על חזהו, והוסיף לומר: "ובאותותיו אותות שיש עליהם צורת 'שתי וערב'". ותיכף ומיד גער בו אחד מהשומעים גערה גדולה ואמר לו: "כלך מלשון הרע הזה וכו'", והשתנו פניו מחמת בושה, אזל סומקא ואתי חיורא. ואמרתי לשאול את מעלת כ"ת לדעת אם באמת יש איסור מצד הדין לגדולי ישראל לענוד אותות כבוד כאלה שמקבלים ממלכים אם יש עליהם צורת שתי וערב, ו"עולא נחותא" זה שאמר שמהר"י מאיר נושא על חזהו אותות כאלה ראוי היה לגערה שיש בדבריו משום הוצאת שם רע, או אין איסור בדבר וממילא לא חטא האיש בהוצאת שם רע ובלישנא בישא, ומי שגער בו והלבין פניו שלא כדין עשה וצריך לפייסו. ותשובתו הרמתה מהרה תצמח ושכרו מן השמים. עד כאן תורף דברי מעלת השואל הי"ו.
2
ג׳תשובה. רבינו הרמ"א בהגהת השו"ע (סי' קמ"א סעיף א') כתב משם המרדכי בריש פרק כל הצלמים בשם ראבי"ה, דצורות שתי וערב שמשתחוים להם דינם כדין צלם ואסור בלא ביטול, אבל אותן שתי וערב שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר. ונראה לכאורה דשתי וערב דנידון דידן דומה לאותן שתולין בצואר ומותר. אלא דהש"ך שם (ס"ק ו') כתב על אותן שתולין בצואר דהוא דוקא בידוע שלא השתחוו לו, ונראה דמסתם אסור מספק דשמא השתחוו לו, וי"ל דבנידון דידן נמי אסור מספק. אלא דבתשובת זרע אמת ח"ב סי' מ"ה ראיתי כתב להעיר על הש"ך, דאם מדמינן שתי וערב שתולין בצואר לצורה נעבדת, אף בידוע שלא השתחוו לו יש לאסור, כדקיימא לן בסי' קל"ט דעבודה זרה של גוי אסורה מיד. אלא ודאי אין השתי וערב אלו שתולין בצואר בכלל צורה נעבדת ולא חיישינן שמא השתחוו לו, עיין שם. ובאמת מסתימות דברי הרמ"א עצמו נראה כן דלא חיישינן שמא השתחוו לו, ויש לעיין במקור הדין במרדכי עצמו, וכבר כתב הבית הלל דלא נמצא במרדכי שבידינו מזה כלום, וכתב דצ"ל בציון שבדברי הרמ"א: "תרומת הדשן משם המרדכי בשם ראבי"ה", דבתרומת הדשן סי' קצ"ו האריך בענין הכמרים שיש להם שתי וערב בבגדיהם, אם מותר להשתחוות להם ולהסיר הכובע לפניהם או אסור משום דנראה כמשתחוה להשתי וערב. ואחרי שהאריך בזה כתב: "והיה נראה להביא ראיה להקל מהא דכתב המרדכי ריש פרק כל הצלמים בשם ראבי"ה, דשתי וערב שנושאים לזכרון לא מחמירינן בהו, וכן אלו הכמרים והשרים שיש להם שתי וערב בבגדיהם, אינו אלא להודיע שבאו מטעותם, ויש להקל". ושוב דחה ראיה זו, דהמרדכי וראבי"ה כתבו דאין לאסור עצם השתי וערב שתולין בצואר כצלמים שנעבדו, אבל לענין דנראה כמשתחוה לו אפשר דאין לחלק, עכ"ל. ועיין סי' ק"נ סעיף ג'. וכתב הבית הלל שמדברי התרומת הדשן אלו לקוחים דברי הרמ"א הנ"ל, ועיין שם מה שנדחק בראשית דברי הרמ"א הנ"ל, ולענ"ד לא נתחוורו דבריו בעיני. ובחפשי מצאתי ראיתי להב"ח שכתב משם מרדכי ישן כעין מה שכתב התרומת הדשן משם המרדכי, וחפשתי אחר מרדכי ישן ומצאתי הדברים במרדכי דפוס אמסטרדם משנת פ"ת בריש כל הצלמים וזה לשונו: "אבל בשל כפרים דברי הכל אסור וכו', וכן שתי וערב שהשתחוו לו לזכרון התלוי, אבל מה שתולין שתי וערב בצואר לזכרון שבאו מטעותם לא מחמירינן בהו, כך מצאתי בראבי"ה" עכ"ל. ובודאי בדפוסים האחרים השמיטו זה מפני היראה, ומכאן הם דברי הרמ"א הנ"ל כמצויין בדבריו. ונראה לכאורה מדברי המרדכי דאין השתי וערב בכלל צורה נעבדת לענין שיאסר מיד, אלא יש שתי וערב שמשתחוים לו לזכרון התלוי, ובזה יש להחמיר ואפילו בסתם דשמא השתחוו לו, אבל שתי וערב שתולין בצואר להראות את יחוסם שבאו מטעותם דאין משתחוים לו לא מחמירינן בהו מן הסתם לחוש שמא השתחוה לו, וכמו שכן נראה מדברי התרומת הדשן שכן הבין את דברי ראבי"ה והמרדכי דבשתי וערב שתולין בצואר אין לחוש שמא השתחוה לו, וכמו כן הבין הב"ח את דברי המרדכי, עיין שם, וכן נראים דברי הרמ"א הנ"ל, ועיין בלבוש, ודלא כהש"ך הנ"ל שכתב דלא התירו השתי וערב שתולין בצואר אלא בידעינן שלא השתחוו לו. ועיין בתשובת זרע אמת הנ"ל שכתב דאפשר שהש"ך שכתב כן סמך על מה שכתב אח"כ משם הר"ן ורבנו ירוחם דנסתפקו בשתי וערב שבכלים אם הם לזכרון או לעבוד, וסיים על זה הש"ך: "ואפשר דבשתי וערב עצמו מכיון שדרך להשתחוות לו לכולי עלמא אסור". ולענ"ד השתי וערב שתולין בצואר לכולי עלמא שרי, דשתי וערב שחוקקים בכלים עם "דמות מניקה" אסר הרשב"א משום דנעבדים, אלא דהר"ן שהביא דבריו בפרק כל הצלמים (דף י"ח ע"ב ד"ה רשב"ג אומר) נסתפק דאפשר שעתה אין עושים זה אלא לזכרון, וכן כתב רבינו ירוחם [נתיב י"ז ח"ד] בשם רבו מהר"א בן אסמעאל דאפשר דעתה שאין אדוקים בעבודה זרה, מה שעושים צורות אלו בכלים אין עושים אותם אלא לנוי ומותרים וכו', עיין שם. וכתב מרן בתשובת אבקת רוכל סי' ס"ח דהר"ן לא מלאו לבו לחלוק על הרשב"א ולא כתב אלא בדרך אפשר, ורבינו ירוחם בשם רבו נסתפק בזה, ומי ישמע לו ויעזוב מה שפשוט להרשב"א להחמיר וכו', עיין שם. אמנם שתי וערב שתולין בצואר, דפשוט וברור לראבי"ה והמרדכי דאין משתחווים לו, י"ל דגם הרשב"א מודה בזה דבודאי לא יחלקו במציאות ולכן י"ל דלכולי עלמא שרי.
3
ד׳אלא דבתשובת זרע אמת הנ"ל כתב דנוהגים להחמיר כהש"ך חוץ משתי וערב שבתכשיטים דאלו ודאי עושים אותם לנוי בעלמא, אבל במקום שיש מנהג להתיר אין כח בידינו לאסור די"ל דמסתמא לא נעשו אלא לזכרון בעלמא. ושוב כתב שמצא בבתי כהונה ח"א סי' י"ג שהאריך בענין תכשיט של מרגליות שיש בו צורת שתי וערב וצלל במים אדירים ולא העלה ארוכה להתיר אלא ע"י ביטול, וזה משום דעבודה זרה של גוי אף כשהיא ביד ישראל אין איסור לבטלה ע"י גוי אלא מדרבנן וכיון דפקע איסור תורה חזר להיות ספקא דרבנן לקולא, וכתב על דבריו: "ובאמת הפריז על המדה להחמיר, ומנהגינו להתיר אף לכתחילה בתכשיטים" עד כאן. וס' בתי כהונה אין בידי כעת.
4
ה׳ולענין נידון דידן בצורת שתי וערב שנותנים המלכים לאות הוקרה וכבוד, הנה כיון שעושים זה במיוחד לשם כך הסברא נוטה להקל באלו יותר מאותם שבתכשיטים, וי"ל דגם הבתי כהונה יודה בזה. וכן ראיתי להר"א פלאגי בלב חיים ח"ג סי' ק' שכתב כן, וזה לשונו: "ובהיותי בזה עמדתי להתבונן על ענין אות כבוד 'נישאניס' שנותנים המלכים לגדולי ושרי ישראל, ואלה של מלכי אדום יש בהם שעשויים משתי וערב, ומה יעשה הירא את דבר ה' אשר לא נשא לש"ו לפי דברי הבתי כהונה שאסר אף את השתי וערב שבתכשיטים. אמנם הזרע אמת התיר בשופי את אותם שבתכשיטים, והביאו דבריו הזכור לאברהם (יו"ד אות ע') והעקרי הד"ט סי' י"ט, אבל נראה מדברי מרן באבקת רוכל דהוא תנא דמסייע להרב בתי כהונה". ושוב כתב: "אלא דבאלו הנישאניס י"ל דגם הבתי כהונה יודה להקל, דשאני אלו הנישאניס מאותם שבתכשיטים, דבאותם יש לחוש דשמא משתחווים להם או שקבעו אותם בתכשיטים אחר שכבר השתחוו להם, ובאלו הנישאניס לא שייך חשש זה, דעושים אותם בכוונה לחלוק כבוד למי שמוצא חן בעיניהם, ואין בהם ספק מסרך עבודה זרה, וגם איכא משום איבה אם לא ישא אותם להתכבד בהם, או אם יבטלם תחלה ע"י נכרי". ואעפ"י כן כתב ששלח לשאול על זה משלשה רבנים מרבני אירופה מהיותר גדולים בדורו והשיבו לו דמותר, ומטעם דעשויים בכוונה לתכשיט ולכבוד דוקא, ונחה דעתו דעתה יש להם על מה לסמוך על הני תלתא אשילי רברבי שבדור שהתירו וכו', עיין שם באורך. ושוב ראיתי בתשובת שואל ומשיב מהדורא קמא ח"ג סי' ע"א שנשאל בענין זה וזה לשונו: "ודרך אגב אזכיר מה שאירע מעשה פה לבוב בחג הסוכות שנת תרי"ב בנסוע המלך לתור את ארצות ממשלתו עבר פה ובנסעו שלח 'מאדלין', ויהודי אחד גם כן קבל 'מאדלין' והיה בו שתי וערב, ונשאלתי אם מותר ללכת בו. והנה ברמ"א סי' קמ"א סעיף א' מבואר [ד]צורת שתי וערב שמשתחווים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול, אבל שתי וערב שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר, ועיין ש"ך שם, אבל נחסר שם מפני המורא, ועיינתי במקור הדין במרדכי בריש פרק כל הצלמים ולא הבינותי הדברים. ועל כן כאן שהמלך שולח זה לכבוד ואינו מתכוון אלא רק למזכרת אהבה שנשאו חן בעיניו, י"ל דאין לחוש בזה, ובפרט שהוא מכבוד המלך וכו'" עיין שם. ומה שכתב שעיין במקור הדין במרדכי ולא הבין הדברים, לא ידעתי אם כוונתו שלא הבין דברי הש"ך שכתב דהוא דוקא בידוע שלא השתחוו לו ומן המרדכי נראה דאותן שתולין בצוואר אין משתחווים להם ומן הסתם מותרים וכנ"ל, או שדברי המרדכי עצמו לא מובנים לו מאיזה טעם שלא הבינותי, על כל פנים למעשה הורה להתיר.
5
ו׳ועיין עוד למהר"א פלאג'י בלב חיים הנ"ל שכתב דאעפ"י כן לא נכון להתנאות בהבלי שתי וערב, ובעת ההכרח דוקא יכול ללבשו, כגון בהכנסו לפתחי השררה ובצאתו יסירנו מיד, ולא ינהוג בו כדרכו בנישאניס של מלכות תוגרמה שנושאו בכל עת שירצה, דבשלהם אין בו שתי וערב, דאסור להו וכו', עיין שם. הרי דלא נכון להתנאות בו אפילו סתם אדם אם לא בהכרח, וכל שכן תלמיד חכם ורב בישראל דבודאי מכוער הדבר להתהדר בשתי וערב. וא"כ אם יש להאמין להאיש הזה שאומר שראה במו עיניו את הראש"ל מהר"י מאיר שליט"א שהיה ענוד בחזהו אותות כבוד כאלה שיש בהם שתי וערב, י"ל דבודאי היה זה בעת הליכתו לשרי הממשלה או בעת הכרח אחר, ואם יתאמתו דברי עד ראיה זה, הרי זה מעשה רב להתיר.
6
ז׳ועל דבר המוכיח, הנה אע"פ דברור שכוונתו לשמים דחשב שאסור מן הדין להנות ולהתנאות באות כבוד שעליו צורת שתי וערב, הנה אף לפי דעתו זאת לא היה רשאי לדבר אתו קשות ולביישו ברבים. ועיין הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות הלכה ז-ח) ד"המוכיח את חבירו צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה וכו', ותחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: 'ולא תשא עליו חטא'. כך אמרו חכמים: 'יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא וכו''" עיין שם. וכן כתב הסמ"ג עשין י"א דהמוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו למקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה וכו' שבזה יתקבלו דבריו יותר, וכמו שאמרו רבותינו (שבת דף ל"ד) על שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה וכו' וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה וכו', עיין שם. וכן כתב בס' יראים סוף סי' ל"ז דעל המוכיח להוכיח בנעימות ובנחת כדאיתא בפ"ב דשבת עישרתן וכו' ואמר רבא בר בר חנה דצריך לממרינהו בניחותא וכו', ועיין מרכבת המשנה אלפנדרי פ"ו מהלכות דעות. ועיין בבא מציעא דף נ"ח: "אמר ליה אביי לרב דימי במערבא במאי זהירי, אמר ליה באחוורי אפי". וכתב בעץ יוסף על עין יעקב שם משם רמת שמואל: "אבל בבבל אינם זהירים משום ד'ונתן לך לב רגז' בבבל כתיב, ולכך לא יוכלו ליזהר בזה דמתוך כעס בא לידי טעות ולידי הלבנת פנים וכו'" עיין שם. ועיין שואל ומשיב מהדורה ג' (סי' קכ"ט).
7
ח׳הנה כפי הנראה שככה חמת הנעלב הנ"ל, על כן אין רצוני שידע מכל מה שכתבתי שלא לעורר את חמתו שוב, ומשום דחביבותך גבן מיהרתי לכתוב לך לעת עתה שורות אלו. ותדע דאלו נשאלתי מהצדדים לא הייתי מסכים להשיב, ודי בהערה זו לנבון וחכם כמוך. ורשאי אתה להראות דברי אלה לתלמיד חכם שירצה לעיין בזה, כי מפני טרדותי לא יכולתי להתעמק בדבר ולחפש בספרי הפוסקים כראוי, ועוד חזון למועד בלא נדר. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן.
8
ט׳יצחק נסים
9