יין הטוב, חלק א, יורה דעה ט״וYein HaTov, Part I, Yoreh De'ah 15
א׳אשה שהפרישה חלה וחזרה ונתערבה, מי ישאל על החלה?
1
ב׳תשובה זו נדפסה ב"הדביר" חוברת ז-ט תר"פ והמעתיק שינה בלשון והוסיף וגרע ובכמה מקומות ניכר חיסור הלשון, ופה היא בשלמותה.
2
ג׳נשאלתי מאברך אחד יצ"ו שנסתפק באשה שהפרישה חלה וחזרה ונתערבה, דפסק הרמ"א בסי' שכ"ג דאפשר בשאלה, מי ישאל – הבעל שהוא מריה דהאי פיתא, או האשה שהיא הפרישה והיא המקדישה? ועוד שאל: איך התירו בשאלה, הלא תהיה ברכתו לבטלה? וגם שאל אם צריך לברך שוב בהפרשה שניה או לא? עד כאן תורף דברי שאלתו.
3
ד׳תשובה: במשנה פ"ב דשבת תנן: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר", ורש"י שם בגמרא דף ל"ב כתב הטעם שנצטוו הנשים במצות אלו: "כדאמרינן בבראשית רבה (סוף פרשה י"ז): היא איבדה חלתו של עולם, שעל ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה, וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו, ועוד שצרכי הבית תלויין בה". וכן הוא בירושלמי (שבת פ"ב ה"ו): "אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה וכו'" עד כאן עיין שם. וזה לשון האור זרוע הלכות חלה סי' רכ"ה: "ברוב מקומות מזכיר ושונה נשים אצל מצות חלה. במסכת חלה תנן: נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור; האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה; שתי נשים שעשו שני קבין. ובפרק תינוקת תנן: בראשונה היו אומרים היושבת על דם טהור קוצה לה חלה. ובפרק עד כמה: אמר רב הונא נדה קוצה לה חלה. ובפרק במה מדליקין ובשוחר טוב במזמור אלי אלי ובתנחומא בילמדינו ריש פרשת נח וכו'. מכל אלה שמעינן דמצות חלה על הנשים הוטלה לתקן עיסה מטבלה ולהפריש חלה, ומצוה שלה היא. אע"פ שעיסה משגלגלה נעשית טבל ואסורה בין לנשים בין לאנשים, מיהו מצות הפרשת חלה על האשה רמיא. הלכך אע"פ שהעיסה היא של בעלה, היא משוויא שליח להפריש חלה אפילו שלא מדעת בעלה דהא מצוה דידה היא. וחוששני לומר שלכתחילה לא משוי שליח להפריש חלה הואיל ומצות אשתו היא" עכ"ל. ונראה דהבעל עצמו נמי אינו יכול להפריש לכתחילה שלא מדעת אשתו, וכן נראה מדברי הטוש"ע באו"ח סי' רס"ג גבי נר, שכתב דהנשים מוזהרות בו יותר, וכתב שם הב"ח דרצונו לומר אם האיש אינו רוצה להניח לאשתו להדליק משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, אין בידו לעשות כן ולדחות אשתו ממצוה דהיא מוזהרת בה יותר. וכן נראה מסתמות דברי שאר הפוסקים, וכן כתבו כמה אחרונים דמצות אלו מוטלות על האשה והיא קודמת לבעלה בהן. והא דאמרינן בשבת דף קי"ט דרב הונא מדליק שרגא, עיין שם במהרש"א ומהרש"ל מה שכתבו משם התוספות. ומהרש"ל עצמו כתב דהיינו שהיה מדליק נר כדי שאשתו תדליק בו נרות של מצוה, עיין שם, ועיין בן יהוידע שם.
4
ה׳ולכן נראה דהאשה צריכה להתחרט ולשאול, כיון דמה שהפרישה אין זה מטעם שליחות גרידא, אלא זכות נמי יש לאשה על בעלה במצות אלו כמו שנתבאר דמשמיא זכו אותה בהן ואין הבעל יכול לדחותה לעשותם בעצמו. וכל שכן אחרי שהפרישה דאינו יכול לשאול כדי להפריש הוא, דהיא צריכה להתחרט. והכי נמי בנתערבה החלה היא צריכה להתחרט מכח התערובת ולשאול. וי"ל דשאלת הבעל לא מהני אם לא בדרך שליחות דהבעל נעשה שליח לשאול על נדרי אשתו כמבואר בשו"ע בסי' רל"ד סעי' נ"ו. וכן יש לדקדק קצת מדברי מרן בבדק הבית סי' שכ"ד בשם הארחות חיים דשאלת הבעל לא מהני, דכתב: "ובתשובה מצאתי שילמדו לנשים לומר: אם הוצאתי חלה ושכחתי ונתערבה יהיה לי הזכות להוציא פעם שניה", ולמה לא יתנה הבעל עצמו ויודיע לאשה דבכל פעם שתתערב החלה יכולה היא להוציא פעם שנית, ועיין הלכות קטנות סי' פ"ח וברכי יוסף או"ח (סי' רע"ט אות ה'). ונראה דאין תנאי הבעל ושאלתו מהני במקום האשה שהיא המפרישה והיא המקדישה ומצוה דידה היא.
5
ו׳והנה פשוט וברור דאם הבעל או שלוחו הפריש חלה שלא מדעת אשתו דחלתו חלה, אלא דלכתחילה אין לו לעשות כן לדחות אשתו ממצוה דרמיא עלה. ויש להסתפק אם קדם והפריש הוא או שלוחו, אם חייב לשלם לה עשרה זהובים שכר מצוה וברכה כדין חוטף מצוה מחבירו. ולכאורה נראה דחייב, כיון דמן הדין היא קודמת לו ולה שייכות במצוה יותר דמשמיא זכו לה לתקן את פגמה בחלתו של עולם. וכן ראיתי להגאון יעב"ץ במשנה לחם פ"ב דחלה שכתב דחייב לשלם לה עשרה זהובים וזה לשונו: "האשה יושבת - התחיל בדין האשה לפי שעליה הדבר מוטל שהיא חייבת במלאכת אפיית הפת כדתנן בפ"ה דכתובות, ולכן היא נענשת על עון חלה כדתנן בפ"ב דשבת. ונ"ל דהמצוה שלה היא שהנשים נצטוו עליה ביחוד, דמלבד הטעם שעוסקת היא בתקון הלחם לתת טרף לביתה, כבר אמרו חז"ל שנצטוותה האשה במצות חלה לפי שאיבדה חלתו של עולם. למאי נפקא מינה, לעשרה זהובים דשכר מצוה וברכה. לא מבעיא אחר שקדם ונטל חלה מעיסתה ברשות בעלה, דאע"פ שחלתו חלה ודאי חייב לשלם לה עשרה זהובים, אלא אפילו בעלה עצמו דהעיסה היא שלו חייב נמי לשלם לה אם קדם והפריש דמצוה זו היא של האשה דזכי לה רחמנא ועליה רמיא. וכמו שסובלת העונש בגללה, כך בדין שתהא נוטלת השכר לעצמה וכו'. ומנה שמעת תו דהיכא דליתא לאשה לא בעי לאהדורי בתר איתתא למיסב חלה, דלא כמו שחושבים ההמון בטעות, אלא מצוה דבעל העיסה היא ויש לו לקיימה בעצמו, אע"ג דמצי משוי שליח, מיהת מצוה בו מבשלוחו" עד כאן. וכן כתב בסדורו עמודי שמים דף של"ו אות כ"ד בענין הנרות דאם קדם הבעל והדליק חייב ליתן לאשתו עשרה זהובים שכר מצוה וברכה, עד כאן עיין שם.
6
ז׳אלא דראיתי להגאון חיד"א במחזיק ברכה סי' רס"ג אות ג' ובחיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ס"ב שכתב דאם קדם הבעל והפריש אין לאשתו עליו אלא תרעומת, ואינו חייב לשלם לה עשרה זהובים כדין חוטף מצוה, כיון דהמצוה מוטלת עליו נמי וכו'. והביא דברי היעב"ץ בס' משנה לחם הנ"ל, וכתב דאין דבריו מחוורין יען שהאשה מצויה בבית לכן על הרוב היא מפרשת כי אין האיש בביתו, ולכך נתייחדה לה המצוה וגם שהוא תיקון לה שפגמה בחלתו של עולם וכן בנר שבת. אבל מהיכא תיתי שהבעל שהכל שלו, אם קדם והפריש או הדליק הנרות שחייב לשלם לאשתו שכר מצוה וברכה, עד כאן עיין שם. ולענ"ד מה שהכל של הבעל אין זה גרעון בזכות האשה, והרי זה דומה למצות כיסוי הדם דקיימא לן (טור יו"ד סי' כ"ח) דאם קדמו אחר לשוחט דחייב לשלם לו עשרה זהובים שכר מצוה ואפילו אם קדמו בעל העוף עצמו, דמצות כיסוי הדם על השוחט רמיא ולו נתייחדה, והכי נמי מצות הפרשת חלה על האשה רמיא ולה נתייחדה, ואע"פ שהעיסה היא של בעלה, אם קדם והפריש חייב לתת לה עשרה זהובים שכר המצוה. ועיין שם במחזיק ברכה באות הקודם, דהוא עצמו כתב נמי דהאיש נדחה מקמי אשתו במצות אלו, דאם ירצה להפריש הוא חלה או להדליק הנרות יכולה האשה לעכב דמשמיא זכו לה במצות אלו לתקן את פגמה. ולא ידעתי א"כ למה לא יתחייב לשלם לה שכר מצוה כנגד הפסדה אם קדם והפריש.
7
ח׳והנה ראיתי להרב בית השואבה בדיני נרות יו"ט אות ו' דף קס"ד ע"ב שהביא מה שכתב המחזיק ברכה על דברי היעב"ץ הנ"ל, וכתב וזה לשונו: "ואפשר שיש לחייבו מטעם דגם כשהוא בבית הניח תמיד לאשתו שתפריש החלה ותדליק הנרות של שבת ויו"ט, ואפשר שזכתה האשה במצות אלו מדין חזקה שהחזיקה היא בהם כיון דתמיד היא עושה למצות אלו בפניו ולא מיחה בידה, והוה לה האשה במצות אלו מוחזקת וזכתה בהם מדין חזקה כדין המחזיק במצוה, ולכן אם עתה הקדים הבעל ועשה אחת ממצות אלו שהחזיקה בהם אשתו בפניו חייב לשלם כדין חוטף מצוה מחבירו" עד כאן עיין שם. והביא דבריו נמי היפה ללב ח"ג בקונטרס אחרון סי' רס"ג והוסיף: "ויש בזה גם משום שלום בית שלא תתקוטט ותעשה כמעשה ילתא בכדי שמן וכו'" עיין שם. ולענ"ד לא הבינותי היאך היה יכול הבעל למחות ביד אשתו ומשום שלא מיחה בה בעשותה מצות אלו הוה לה חזקה בהם, דהרי מבואר בדברי הפוסקים הנ"ל דאין הבעל יכול לדחות את אשתו לעשות מצות אלו בעצמו. ואפילו אם היה כן דהבעל יכול למחות, הלא על כרחך צ"ל דמה שהאשה היא מפרישה הוא מטעם שליחות בעלמא ולא שייך בזה חזקה, דאין חזקה לשליח נגד משלחו. אלא דעתה אין מגבין שכר מצוה, עיין שו"ע חו"מ סי' מ"ז, ולכן לא ראיתי להאריך יותר. [שוב ראיתי בס' נחמד למראה ח"ב דף ח' ע"ד שהרבה להשיב על דברי ה"משנה לחם" הנ"ל. ולא אסתייעא בידי לשוב לדון בזה].
8
ט׳ולמאי דאתן עלה לענין שאלה נראה דלכולי עלמא האשה צריכה לשאול, דלכולי עלמא מצוה דידה היא והיא הפרישה והיא המקדישה, ולכן היא צריכה להתחרט ולשאול. ועיין תרומת הדשן סי' קפ"ח ולקט יושר לתלמידו יו"ד עמוד ע"ה ומשנה למלך פ"ד מהלכות תרומות הלכה י"ב.
9
י׳אלא דראיתי בתשובת זכור לאברהם אביגדור סי' י"ב שכתב דנידון דידן הוא בעיא דגמרא תמורה דף יו"ד, דגרסינן התם: "בעי רמי בר חמא מקדיש עושה תמורה או מתכפר" ופשיט רבא דמתכפר עושה תמורה ולא מקדיש. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות תמורה ה"ד דהמתכפר עושה תמורה, אבל לא המקדיש, למדנו מכאן שהמקדיש אינו יכול להחליף ההקדש שהקדיש אלא המתכפר שהוא בעל הקרבן. והוא הדין לשאלה, שאם בא לשאול על החלה כנידון דידן, בעל העיסה הוא צריך לשאול ולא האשה שהיא המקדישה, דשאלה ותמורה נראה דענין אחד הוא לפי הטעם שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה, דהתמורה הוא כמו חרטה מהנדר, ואין המקדיש יכול להתחרט אלא המתכפר שהוא בעל הדבר. הכי נמי בנידון דידן שהבעל הוא מריה דהאי פיתא הוא צריך להתחרט ולשאול על החלה ולא האשה. ואין לומר דהא דפסקינן דהמתכפר עושה תמורה היינו כשהפריש בהמה משלו שיתכפר בה חבירו, אבל אם הבהמה היא של המתכפר עצמו ועשה שליח להקדישה לא נאמר דין זה, מדנקט הרמב"ם כי האי גוונא דהפריש משלו שיתכפר בה חבירו ולא כשהקדיש ע"י שליח, דמה שכתב הרמב"ם הוא מימרא דרבי אבהו דאמר מקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה, דהיינו שהקדיש משלו על חבירו, ואע"פ דמתחלה היתה הבהמה שלו כיון דעתה אינה שלו אלא של המתכפר אינו עושה תמורה, כל שכן מקדיש בהמת חבירו בשליחותו דתחלה וסוף אינה שלו, ונפשטא הבעיא במכל שכן. תבנא לדיננא דנראה מן הסברא ומן הגמרא שאין שאלת האשה מועלת אלא הבעל הוא ישאל. ועוד דזה דומה לכל נדר שהאשה נודרת שבעלה מפר אותו. ובנידון דידן אע"פ דנראה דלא שייך הפרה, מכל מקום השאלה תלויה בו דכל אשה הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי. אלא דעדין יש מקום לומר דשאני מצות חלה שהיא מצוה מיוחדת לאשה כדאמרינן בבראשית רבה פרשה י"ז: "מפני מה ניתן לה מצות נדה ע"י ששפכה דמו של אדם, ומפני מה ניתן לה מצות חלה ע"י שקלקלה לאדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם", משמע דכשם שמצות נדה היא מצוה דרמיא על האשה, הכי נמי מצות חלה רמיא עליה דוקא וכו'. ואפשר כיון דהמצוה מוטלת עליה, מסתמא בעלה מקנה לה הקמח להיות שלה, וכההיא דאמרינן בפ"ב דבכורות דף י"ח לענין בכור "ברועה כהן דאקנויי אקני מקום בחצירו", הכי נמי מקני לה הקמח כדי שתקיים המצוה המוטלת עליה. וכיון דיש צדדים לכאן ולכאן נכון הדבר שישאלו שניהם הבעל והאשה, עכ"ל בקצור, וכן כתב בשמו בתשובת מהר"י בן צהל בסוף ס' פסקי חלה להרשב"א סי' א' ונראה דהסכים עמו.
10
י״אולענ"ד יש להשיב על דבריו. ומלבד דהתוספות שם בתמורה דף ז' ד"ה שאין זכין כתבו דלמאן דאמר בגמרא "בתר מתכפר אזלינן" רצונו לומר "אף בתר מתכפר" ולא לאפוקי בעלים אתא, דלפי דבריהם צ"ל דמה דבעי רמי בר חמא "מקדיש עושה תמורה וכו'" היינו מקדיש דוקא עושה תמורה או אף מתכפר, וכמו שכבר האריכו המפרשים בביאור סוגיא זו לפי שיטת התוספות הנ"ל [שוב בא לידי ס' דבר אברהם וראיתי שהאריך בח"א סי' י"ד בביאור הסוגיא לפי דברי התוספות, ואין השעה פנויה לי כעת]. ואם יש לדמות שאלה לתמורה אדרבא יוצא לפי זה דהאשה יכולה לשאול. אלא אף להרמב"ם דסבירא ליה דמתכפר דוקא עושה תמורה, נראה דהיינו דוקא לענין תמורה דאחר שהקדישה אינה עוד שלו אלא של המתכפר והוא מצי להמיר הילכך עליו תשוב גזרת הכתוב, אבל לענין שאלה להתחרט על עצם ההקדש ולעקור הנדר מעיקרו בודאי במקדיש תליא מלתא והוא דוקא מצי להתחרט ולשאול על נדרו ולא המתכפר דהוא לא קרא עליה שם קדש. ואם הוא שליח שהקדיש בהמת חבירו בשליחותו, אף דלענין תמורה י"ל דכל שכן הוי, אמנם לענין שאלה גם השליח יכול לשאול. ובנידון דידן אף אם נניח דמה שהאשה מפרשת שליחותיה דבעל קא עבדא, אפילו הכי יכולה היא לשאול, וכמבואר בתשובת חתם סופר יו"ד סי' ש"כ דגם השליח וגם המשלח יכולים לשאול, אלא דאם השליח שואל ומתחרט מעיקרא על מה דיהיב דעתיה להפריש מצד זה ונעקר הנדר מעיקרו והדרא עיסה לטבלה וכו', מה שאין כן כשבעל הבית שואל צריך הוא להתחרט על עיקר מה שנתן דעתו על דעתו של זה השליח וממילא בטלה השליחות. ואע"ג דבעלמא אחר שעשה השליח את שליחותו לא מצי לבטל השליחות, מכל מקום בעושה שליח לידור עבורו כגון הפרשת תרומה וחלה וקרבן וכדומה, שעיקר השליחות הוא שמוסר לו דעתו שכל מה שידור השליח יהיה כאלו הוא נדרו, אם מתחרט על מה שמסר דעתו לזה השליח נתבטל המעשה מעיקרא ולא הוי אחר מעשה וכו', עיין שם. ועיין בתשובת טוב טעם ודעת מהדורא ג' ח"ב סי' קפ"ג שכתב נמי כן דגם השליח וגם המשלח יכולים לשאול, ועיין שם שהביא כמה ראיות לזה. אלא דבנידון דידן האשה בעלת הבית הפרישה, וכבר כתבתי דלענ"ד כהצד השני שכתב הזכור לאברהם הנ"ל דיפה כח האשה במצוה זו ויש לה בה זכות על בעלה ולכן היא צריכה לשאול. וכן ראיתי בהעתק מכ"י הרב מהר"א מני ז"ל הגאב"ד דחברון ת"ו דהסכים כן, וכתב שבתשובת מעשה אברהם (יו"ד סי' נ"ג) עמד על כל דברי הזכור לאברהם הנ"ל והעלה כן דהאשה דוקא צריכה לשאול, ואין הספר מעשה אברהם מצוי אצלנו.
11
י״בומה שכתבתי בסמוך דלענין שאלה המקדיש צריך לשאול היינו עד דלא מטא לידיה של המתכפר, דאי מטא לידיה של המתכפר תו לא מהני שאלה, וכדאמרינן בנדרים דף נ"ט דתרומה ביד כהן לא מצי לשאול עליה. וכן כתב מרן הב"י בבדק הבית (סוף סי' שכ"ד) משם ארחות חיים וזה לשונו: "והוא הדין לכל הקדש ותרומה שיכול לישאל לחכם ויעקור דבורו, אבל משבא ליד כהן או הקדש או ליד גזבר לא מצי מתשיל עליהו" עיין שם. וכן הוא בשו"ע סי' רכ"ח (סעיף מ"ב) ורנ"ח (סעיף ו') לעניין צדקה, דמשבאה ליד הגבאי אי אפשר עוד בשאלה, ועיין תוספות פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל השני. ובזה יש ליישב קושית הט"ז (סי' שכ"ג ס"ק ב'), אי מהני שאלה מחמת הפסד היכן מצינו כרת בשוחט חוץ ומיתה בידי שמים באוכל תרומה, די"ל הנה מצינו בהקדיש לחבירו ומטא לידו ותרומה ביד כהן. וכמדומה לי דכעין זה כתב הגאון חות יאיר לדחות קושית הט"ז, ואין הספר בידי כעת (עיין שם סימן ק"ל). ועיין הרמב"ם בפ"ד מהלכות תרומות הלכה י"ז ובכסף משנה שם.
12
י״גומה ששאלת איך התירו ע"י שאלה, והלא למפרע תהיה ברכתו לבטלה. הנה כיון שבשעה שבירך כדין בירך ועשה מעשה והפריש אלא דשוב אירע לו אונס שהוכרח לשאול מכח התערובת, אין בזה משום ברכה לבטלה. וכעין מה שכתב הריטב"א, והביא דבריו המחזיק ברכה או"ח סי' קנ"ח, דאם נטל ידיו ובירך על נטילת ידים ושוב נמלך שלא לאכול, לא הוי ברכתו לבטלה. ושוב ראיתי שכבר עמד על זה הלכות קטנות ח"א סי' מ"ח, וכתב נמי דאין כאן חשש ברכה לבטלה מאחר שחל שם חלה עליה לפי שעה, אח"כ הוי כמו שנשרפה. וכן כתב בשער הזקנים דף קמ"ט ע"ד בשם הלכות קטנות הנ"ל. וגם בחידושי הרש"ש נדרים דף נ"ט עמד על זה וכתב דלא הוי ברכה לבטלה, וראיה ממה שכתבו התוספות בתענית דף י"א ע"ב וכן הרא"ש שם לענין תפלת ענינו, דאפילו אכל אח"כ לא מקרי שקרן כיון דאז היה בדעתו להתענות, עיין שם. ונשאל בזה גם הגאון חתם סופר בסי' הנ"ל וכתב וזה לשונו: "ואין מיחוש לברכה ראשונה שככה מברך להפריש תרומה חלה, וענין הפרשת תרומת חלה הוא שישאר לו כוח לשאול עליה, וכן ציוונו להפריש אותם על דעת זה וכן עשה והפריש" עיין שם. ועיין ספר החיים למהר"ש קלוגר סי' ת"ר שנשאל גם הוא בזה וכתב דלא הוי ברכה לבטלה כיון דחל עליה שם חלה על כל פנים לענין דצריך שאלה, ועיין נמי בתשובת טוב טעם ודעת הנ"ל. ושוב אחר זמן רב ראיתי שהאריך בזה בשדי חמד מערכת ברכות סי' א' אות כ"ט ובחלק י"ח הלכות ברכות סי' ט', עיין שם באורך.
13
י״דומה ששאלת עוד אם צריך לברך שוב בהפרשה שניה. היה נראה לענ"ד דצריך לברך, אלא דראיתי להגאון חיד"א בברכי יוסף סי' שכ"ג אות א' שכתב דעל צד היותר טוב כשמפריש חלה שנית לא יברך דברכות אינן מעכבות, ויש לחוש קצת לדעת הט"ז, עכ"ל. ולענ"ד יש לגמגם קצת בדבריו, דאם באנו לחוש קצת לדעת הט"ז לענין ברכה, לאיסור חלה לזר נמי היה לנו לחוש, וכיון דלא חיישינן לאסור חלה לדעת הט"ז כל שכן לאיסור ברכה אין לחוש. ועיין בחתם סופר הנ"ל דכתב בפשיטות שיחזור ויברך בהפרשה שניה. אך הלכות קטנות שם סיים: "וקרוב אני לומר שתועיל הברכה שברך למה שיפריש". ועיין שער הזקנים הנ"ל שכתב דנראה דהלכות קטנות מיירי בעסוקין באותו ענין מיד, דאז תועיל הברכה שברך למה שיפריש. אלא שבחדושי הרש"ש בנדרים שם כתב נמי דיוצא בברכה שברך בהפרשה ראשונה ואף שעסק אח"כ בענינים אחרים ואפילו שהה איזה ימים בינתיים, הרי זה דומה למפסיק באמצע המצוה דאינו חוזר ומברך, ויש לעיין בדבריו. ולכן להלכה אני אומר דצריך לברך שנית כשיחזור ויפריש.
14
ט״ויצחק נסים
15