יין הטוב, חלק א, יורה דעה ב׳Yein HaTov, Part I, Yoreh De'ah 2
א׳בתערובת ביצה שנמצאת במעי התרנגולת ועוד ב' ביצים בשאינו מינו
1
ב׳מעשה בא לידי בתערובת ביצה שנמצאת במעי התרנגולת ועוד ב' ביצים בשאינו מינו, ואחר התערובת ראו בקליפה של אחת הביצים מעט חלמון ועליו טפת דם, ובהשקפה ראשונה נ"ל לדמות זה לעובדא דהט"ז (בסי' ס"ו ס"ק ה') ולהתיר הכל מטעם דבזה י"ל "סלק את שאינו מינו כאילו אינו, ומינו רבה עליו ומבטלו", וכמו שכתב מרן ז"ל (סי' צ"ח סעיף ב'). ובפרט שהפרי מגדים כתב דבזה י"ל [ד]גם הש"ך דסבירא ליה שאינו מינו על כל פנים אסור יודה כאן כיון דאיכא כמה רבוותא דסבירא להו דם ביצים דרבנן. ואעפ"י שהט"ז לא התיר אלא בספק אם היה במקום האוסרו או לא, דבכי האי גוונא סמכינן נמי על מאן דאמר דם ביצים דרבנן, וכיון דמן התורה חד בתרי בטיל אפילו בלח הוי ספיקא דרבנן ולקולא, אבל בנידון דידן נמצא הדם על החלמון, ולדידן בכל מקום שנמצא בחלמון לודאי איסור דיינינן ליה ואוסר התערובות במינו עד ששים, אפילו הכי נראה דיש להקל, דבנידון דידן נמי אינו אלא ספק, דשמא ביצה זו שנמצא בה דם היא ביצה שנמצאת במעי התרנגולת ואין כאן איסור כלל, וא"כ הכא נמי לא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא.
2
ג׳אולם לכאורה הט"ז גופיה חזר מהוראה זו דמה דקרי כאן לביצת דם עם שאר ביצים מין במינו, וכמו כן כתב הש"ך (ס"ק י'), מכל מקום הרואה יראה דהם עצמם חזרו וכתבו (בסי' ק"ז, ט"ז ס"ק צ; ש"ך ס"ק א') בפשיטות דהוי מין בשאינו מינו וסתרו דבריהם דהכא, ולפי זה בנידון דידן היה ראוי להחמיר. אלא שראיתי להרב פרי חדש (סי' ס"ז אות י') שכתב דהעיקר כמו שכתבו כאן, דאין כח לטיפת דם ליתן טעם בתערובת ועצם הביצה טעמה שוה לשאר ביצים, דאע"ג דשדי תכלא בכולה, מכל מקום לא נשתנה טעמה מחמת זה כל כך כי היכי דלהוי מין בשאינו מינו ועדיין חשבינן לה למין במינו לגבי שאר ביצים. וכן ראיתי להרב "כנפי יונה", אלא שהוסיף לומר דגם הט"ז והש"ך שם לא אסיק אדעתייהו לומר דעצם הביצה הוי מין בשאינו מינו אלא הדם הוא דאינו מינו, וכאן מיירי בטיפת דם שאין בה ליתן טעם בתערובת אלא שהם דנין על עצם הביצה האסורה ומשום הכי כתבו דבטלה ברובה, אבל התם מיירי בביצה שיש בה דם הרבה ואין ס' נגדו, ועל כן כתבו דהוי מין בשאינו מינו.
3
ד׳אכן מדברי הש"ך (בס"ק י"ב) לא משמע הכי אלא משמע דדם עצמו הוי מין במינו, שכתב וזה לשונו: "אם נתערב הדם עצמו בתערובת אחר מותר", ולדידיה בכל מקום שימצא הדם הביצה אסורה מדינא דחייש לסברת הרא"ה, א"כ אמאי אינו אוסר התערובות דבודאי אינו קיל הדם מן הביצה, אלא על כרחך דמה שכתב: "אם נתערב בתערובת אחר" היינו נמי עם ביצים דהוי מינו, דאי לא תימא הכי לא משכחת לה להאי דינא כלל, דבכל מקום שיתערב הוי אינו מינו וצריך ס' נגדו, אלא ודאי כנ"ל דדם עצמו הוי מין במינו עם הביצים, וזה הוי נגד משמעות דברי הפרי חדש ושלא כדברי הרב כנפי יונה. ועל כן נראה לענ"ד לכאורה לומר כמו שכתב הרב מנחת יעקב, הביא דבריו פרי מגדים (בשפתי דעת ס"ק יו"ד), דהש"ך חזר וסובר דהעיקר כהגאונים, וכאן לא מיירי אלא בדם שנמצא בחלבון ולא במקום הקשר, או על הקשר ולא נתפשט חוצה לו דבכי האי גוונא אינו אסור מדינא אלא דנהגו לאסור משום חומרא, ודוקא כשהוא בעין, אבל אם נתערב בתערובת אחר מותר. ובזה אין הבדל בין הדם לביצה, ובכל גווני ע"י תערובת שרי, ואפילו באינו מינו. מה שאין כן בגוונא דמיירי הפרי חדש והכנפי יונה שנמצא במקום שאוסר מדינא פשוט דהוי מין בשאינו מינו בכל מקום. ושוב ראיתי דיש לחלק כן גם אם הש"ך לא חזר בו, וכמו שמצדד שם הפרי מגדים, דיש לומר שלא כתב כן אלא לדעת רמ"א דלא חייש כלל להרא"ה ולא לדעת עצמו, ואין הכי נמי דלדידיה בכל מקום שיתערב הדם אוסר תערובתו עד ששים לעולם. ואחר זמן ראיתי ביד יאודא (בס"ק ח') שכבר כתב כן בפשיטות, עיין שם.
4
ה׳אמנם הרב מנחת יעקב (בכלל נ"א אות ח') כתב דבכל מקום שימצא הדם הוי מין במינו, ותמה על מה שכתבו הט"ז והש"ך (בסי' ק"ז) נגד זה ונגד דבריהם דלעיל. ואין לומר דלעיל לא מיירי רק לבטל הביצה אבל הטיפה עצמה הוי מין בשאינו מינו, דזה אינו, דנגד הדם פשיטא שיש ס' תמיד ולא משכחת לה שיהיה כל כך דם בביצה עד שאין ס' בתערובת כנגדו, וכנראה שהרב כנפי יונה לא ראה דבריו בזה, ויש להאריך בענין זה ואין כאן מקום להאריך. ונראה לענ"ד להלכה למעשה כמו שכתב הפרי חדש, דכן הסכימו הכרתי ופלתי וערך השולחן והרב יד יאודה (בסי' ס"ו) ועוד אחרונים, והכי נקיט מריה דאתרין בס' זבחי צדק (סי' ע"ח אות כ"ד) אך הלשון שם קצת מסורס (משגגת הדפוס). ועל כן נראה לי לכאורה לדמות נידון דידן לעובדא של הט"ז ולהתיר הכל כותיה ומטעמיה.
5
ו׳אלא דשוב ראיתי כי בנידון דידן יש עדיין לדון דילמא ביצה שנמצאת במעי התרנגולת הוי אינו מינו עם שאר ביצים, דבירושלמי (ריש ביצה) אמרינן אינו דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ, וכן כתב הרא"ש (ריש ביצה ועיין קרבן נתנאל אות ב'), וממילא לדידן דאזלינן במין במינו בתר טעמא יש להחמיר בנידון דידן דלא הוי אלא תערובת חד בחד.
6
ז׳מיהו להסוברים דלכל מילי כתבו התוספות בביצה (דף ל"ט ד"ה ומשום), דמידי דמתקן הוי מין במינו וכמו שכתב כן האיסור והיתר (כלל כ"ה דין ו') ורמ"א בתורת חטאת (כלל פ"ה אות כ'), פשוט דעל כל פנים יש להקל דאי נמי דהוי אינו מינו לגבי שאר ביצים, מכל מקום בעובדא דידן הביצים באו לתקן והכל הוי מין אחד, וכבר כתב כן הבית לחם יהודה (הביאו הפרי מגדים) על גוף העובדא של הגאון ט"ז הנ"ל, דמהאי טעמא יש להתיר בההוא עובדא לכולי עלמא, גם למאן דאמר דלא אמרינן סלק, דלפי זה ביצה בקמח הוי מין במינו וברוב קמח נמי סגי.
7
ח׳אלא דאיכא כמה רבוותא דפליגי על זה, וסבירא להו דלא לכל דבר כתבו כן התוספות אלא דוקא לענין דבר שיש לו מתירין, וכמו שהוכיח הפרי חדש (בסי' צ"ח אות כ"ו) מהא דתנן (בפרק ג' דערלה משנה ו'): "ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו וכו'", אלמא בדבר המתבל יש הפרש בין מין במינו למין בשאינו מינו, וכבר הכריח זה הרש"ל בים של שלמה (פרק כל הבשר סי' פ"ח), והביאו הב"ח (סוף סי' ק"ב). וכמו כן כתב הט"ז (סי' ק"ב ס"ק ו') וזה לשונו: "ואין לטעות בדברי התוספות הנ"ל לענין מה שאמרו בכמה מקומות חד בתרי בטיל מן התורה במינו ובשאינו מינו בששים, ולומר דגם שם דבר המתקן הוי מין במינו כמו כאן בדבר שיש לו מתירין, דשם תלוי בטעם וכיון שנותן טעם ממילא יש לו חומרא דאינו מינו", ועל פי זה דחה הפרי מגדים את דברי הבית לחם יהודה הנ"ל, וכן הסכימו רוב האחרונים. וממילא יש להחמיר בעובדא דידן כנ"ל, דאין כאן רוב במינו כיון שבירושלמי הנ"ל משמע דביצה דנידון דידן הוי אינו מינו עם שאר ביצים.
8
ט׳וסבור הייתי לומר הואיל וסופה להיות שוה בטעם, למין במינו דינינן לה מהשתא. וכמו שכתב הר"ן בפרק ה' דעבודה זרה (דף ל"א ע"א ד"ה חמירא דחיטי) בשם הרמב"ן גבי שאור בעיסה, דאע"ג שאינו שוה בשמא ובטעמא הואיל וסוף העיסה להיות שאור הוה ליה מין במינו מהשתא. ומה שכתב הרב ב"י (סי' צ"ח סעיף ג') על שם כמה גדולים ששני מינים הם, ומשמע [ד]לא סבירא להו הא דהר"ן, כבר דחו זה הרש"ל בים של שלמה (פרק גיד הנשה סי' ל"ב) והרב תורת חיים (בחידושיו לעבודה זרה ס"ו) וכמו כן הפרי חדש (סימן צ"ח אות ז' ד"ה גם מ"ש דשאור, פירות גינוסר דף קצ"ה ע"א), וכתבו שהוא טעות בדבר משנה, דבמשנה הנ"ל מפורש דשאור בעיסה הוי מין במינו, ועל כרחך מטעם הרמב"ן הנ"ל, דסוף העיסה להיות שאור.
9
י׳אמנם שוב ראיתי דיש לחלק, דשאני עיסה שבשעת התערובת עדין ראויה להמתין ולהיות שאור, ומשום הכי כשאור דינינן לה מהשתא, מה שאין כן ביצה דנידון דידן שבשעת התערובת אינה ראויה עוד להיות שוה בטעם, אפשר דמין בשאינו מינו יש לדונה. וחילוק כעין זה מצאתי ביד דוד די בוטון (הגהות ב"י אות י"ד) בשם הרב באר יעקב לתרץ דברי מרן הב"י הנ"ל וזה לשונו: "ואולי יש לחלק דהר"ן מיירי בנפל השאור לעיסה קודם אפייה ובישול, דודאי בזה אם ימתין יחמיץ, מה שאין כן רבינו הב"י דמיירי בנתבשל שאור ועיסה במים רותחים דאי אפשר לחמץ עוד, אך הוא קצת דוחק" עד כאן. אכן מסתימת הפוסקים לא משמע לחלק כן וצ"ע.
10
י״אמיהו בעיקר דברי הירושלמי הנ"ל אפשר לומר דמה שאמרו דאינו דומה טעמה מבפנים לטעמה מבחוץ, אינו רוצה לומר דכלל אינו דומה, כי החוש מעיד שאין שינוי טעם גמור ביניהם, וגם לדידן דאזלינן במין במינו בתר טעמא משמע בפרי חדש בכמה דוכתי, וכן הוא להדיא בפרי תואר (סי' צ"ח אות ד') ובנודע ביהודא תנינא (חלק או"ח סי' ס"ו) דכל שהוא שוה בשמא, ובטעמא חלוק רק קצת, מקרי מין במינו.
11
י״בובר מן דין אפילו תימא דהוי אינו מינו, וכסלקא דעתא מעיקרא, אכתי יש להקל בנידון דידן מטעם דם שבשלו, דלרוב הפוסקים אינו אסור אלא מדרבנן, וכל שכן דם ביצים, דבלאו הכי איכא כמה רבוותא דסבירא להו [ד]עיקר איסורו דרבנן. ואף דנקטינן כפסק השו"ע (סי' ס"ו סעיף ב') דאסור מן התורה, מכל מקום אינו חמור מדם שחייבין עליו כרת וע"י בישול הוי דרבנן, וכמו שכתב הגאון כרתי ופלתי (סי' ס"ו אות ג'). וכיון דבנידון דידן יש ספק דשמא חד הוא מביצה שנמצאת במעי התרנגולת, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ואע"ג דבספק של תורה ובתר הכי נעשה דרבנן ע"י גלגול לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, והפרי מגדים מקל בהפסד מרובה (במשבצות זהב סי' פ"א ס"ק ה' ובדיני ספק ספיקא אות א'), אמנם דוקא בלא נודע הספק עד שנעשה דרבנן, וכאן נודע כבר הספק אבל אח"כ בשלו בטעות, עם כל זה יש להקל, דברמ"א סעיף ד' משמע דבדם ביצים יש לצרף סברת האומרים עיקרו דרבנן ולהקל על כל פנים בספק דע"י גלגול, וכמו שכתבנו לעיל מהט"ז וכן כתב הש"ך, ועיין באחרונים.
12
י״גוראיתי להרב בית יהודה (חלק או"ח סי' נ') שכתב וזה לשונו: "ואין להקל מטעם דקיימא לן דם שבשלו דרבנן, דהוא דוקא אם אחר שנתבשלה הביצה נפלה במקום אחר, דבשעה שנפלה כבר היה הדם מבושל ואין איסורו בתערובת אלא דרבנן, אז היינו דנין בספיקו להקל כיון דעיקר האיסור דרבנן, אבל בנידון דידן שנתערבה הביצה בלא בישול תחילה ובשעה שהתחיל להתבשל עדיין היה אסור מן התורה, נאסרה גם הקדרה מספק". וכוונתו מבוארת, דאע"ג [ד]כשנגמר בישולו נעשה דרבנן אסור משום דהוי ספק ע"י גלגול. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי דבדם ביצים ראוי לצרף שיטת האומרים עיקרו דרבנן ולהקל על כל פנים ע"י גלגול כנ"ל, וכן כתבו כמה פוסקים.
13
י״דובעיקר הדין שכתב דבתחילת הבישול הוה דאורייתא, כן כתב גם בתשובת בית יעקב (סי' קע"א) על שם התוספות חולין (קי"א ד"ה דם), והגאון פרי מגדים בפתיחת[ו] להלכות מליחה חלק עליו וכתב דמהתוספות אין ראיה, דמה שכתבו: "כשנפלט עד שלא נתבשל הוה דאורייתא", ר"ל אם היה נפלט תחילה ע"י סחיטה, אבל ע"י בישול מיד הוי דרבנן. ולפי זה לענין הקדרה יש צד להקל בלא צירוף שיטת האומרים דם ביצים דרבנן, דלגבי הקדרה י"ל דהוי ספק דרבנן שלא ע"י גלגול, דהבלוע בקדרה תחילתו דרבנן. ובתשובה אחרת הארכתי בזה בס"ד ואין צריך לכפול הדברים.
14
ט״ויצחק נסים
15