יין הטוב, חלק א, יורה דעה ד׳Yein HaTov, Part I, Yoreh De'ah 4
א׳אם מותר למלוח הבשר בסוכר ולכסות בו הדם
1
ב׳הנה ראיתי להגאון מהר"ד פארדו בס' "מזמור לדוד" (סי' קט"ז דף ק"י ע"ב) שכתב וזה לשונו: "ואשכחן להאחרונים דשרו לממלח בשרא בסוכר, שטבעו כטבע המלח, עיין בהלכות קטנות" עכ"ל. ולא ידעתי מי הם האחרונים שכתב דשרו לממלח בשרא בסוכר, והלכות קטנות בסי' רי"ח כתב שהסוכר הוא מלח גמור לענין מליחת הקרבנות, אבל לא לענין מליחת הבשר, אלא דכמה אחרונים שלאחרי הגאון מהר"ד פארדו כתבו גם כן ללמוד מדברי הלכות קטנות הנ"ל להתיר למלוח הבשר בסוכר, עיין במסגרת השלחן (להרמ"ע קאסטילנובו סי' ס"ט) שכתב וזה לשונו: "קבלתי מרבותי דהמתוק מוציא הדם כמו המלח, ואיני זוכר המקור, אח"כ מצאתי הדין בשו"ת הלכות קטנות" עכ"ל. וכן כתב העקרי הד"ט (או"ח סי' י"ד אות ל"ו) שראה בספריהם שהיו קורים הסוכר בשם "מלח אינדייאנו" וכתב: "ומכאן ג"כ הוכחה לפסק הלכות קטנות בסי' רי"ח דהסוכר נדון כמלח לענין מליחת הקרבנות, ולא לחנם נקרא "מלח אינדייאנו" דכחו שוה לשאוב הלח, וממילא במקום שאין שם מלח אין שום פקפוק למלוח בסוכר, ואפשר שמרוב פשטותו לא דבר בו מרן בסוף סי' ס"ט" עכ"ל. ובעקרי הד"ט דפוס פירינצי תקס"ג שהדפיס המחבר עצמו ליתא כל זה, ונראה לכאורה שלא המחבר עצמו כתב כן, אלא מגיה הוא דדייק בשמא ממה שכתב המחבר שבספריהם נקרא מלח אינדייאנו, והוא שרצה לסייע בזה להלכות קטנות ולהתיר למלוח בסוכר. וכן כתב בתשובת מעשה אברהם (יו"ד סי' ל') דיש ללמוד מדברי הלכות קטנות דשרי למלוח הבשר בסוכר, ובלבד שלא יהיה לא גס ולא דק מאד כקמח, אלא בינוני, כדין המלח גופו, עיין שם, וכן כתב נמי בתשובת "מי נח" (סי' ס"ט). ועיין בישרי לב (דף צ"ג) שהוסיף מפי השמועה ששמע ממגידי אמת שגם הגאון מהר"ח פאלאג'י נשאל הלכה למעשה והורה להתיר המליחה בסוכר לאחר מעשה. וסיים: "ובודאי שדעתו שבמקום הנמצא מלח, אין להתיר לכתחלה למלוח בסוכר, ועוד בה דאיכא איסור בל תשחית" עכ"ל עיין שם.
2
ג׳והנה כל הגדולים הנ"ל במחילת כ"ת שגו שגיאה גדולה בזה שדמו טבע הסוכר לטבע המלח לענין מליחת הבשר לקדרה, דבר שהחוש מכחישו. אע"ג דהלכות קטנות דמה אותם לענין מליחת הקרבנות, טעות ללמוד ממנו דהוא הדין למליחת הבשר לקדרה, דמליחת הקרבן אינו כדי להפליט הדם, אלא מצות עשה למלוח כל הקרבנות, קודם שיעלו למזבח, שנאמר: על כל קרבנך תקריב מלח, ואין לך דבר דקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים, עיין הרמב"ם פ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה י"א. והראב"ע והרמב"ן על התורה (ויקרא ב, יג) כתבו הטעם שאין דרך כבוד להיות לחם ה' תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתיך, אלא דהחינוך (מצוה קי"ט) נתן עוד טעם למצות עשה זו דמליחת הקרבנות, לפי שהמלח מקיים כל דבר ומציל מן ההפסד והרקבון, לרמוז כי במעשה הקרבן ינצל האדם מן ההפסד ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד. וכתב הלכות קטנות דגם הסוכר רומז כן, דגם הוא דבר המקיים ומגין מן ההפסד כמו המלח ממש. ונסתפק היכא דאין מלח אם יכול למלוח הקרבן בסוכר, אי אתי עשה דבמלח תמלח ודחי לא תעשה דכל דבש, עיין שם.
3
ד׳ולכאורה יש יסוד לסברתו דהסוכר מגין ומציל מן הרקבון וההפסד כמו המלח, ממעשה דהרדוס, דטמנא שבע שנין בדובשא, כדאיתא בש"ס (בבא בתרא דף ג' ע"ב). ועיין בתשובת הרשב"א (ח"א סי' פ'), ובמיוחסות (סי' קע"א), ושו"ע (סי' פ"ד סעיף י"ב), ועיין ב"ח או"ח (סי' תרמ"ח ד"ה ואם הוא יבש). והסוכר הוא מין דבש, וכן הוא נקרא בלשון הכתוב (עיין שמואל א יד, כה, כז; שיר השירים ה, א. ובפרש"י שם) דדבש הנזכר בהנך קראי הוא הסוכר, וכן כתבו התוספות בברכות (דף ל"ו ד"ה ברטיבא). ועיין רש"י ויקרא (ב' י"א) דכל מתיקת פרי קרוי דבש. וכן כתב החינוך שם. ועיין משנה למלך (הלכות בכורים פ"ב הלכה י"ט ופ"ה מהלכות איסורי ביאה הלכה א'). ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תקכ"ז ומזמור לדוד (סי' פ"ד דף נ"ח ד"ה ודע) ויד דוד דבוטון (סי' פ"ד הגהות ב"י אות ל"ג) ובתשובת חתם סופר (חלק ו' סי' כ"ב).
4
ה׳ברם לא משום זה שבצד מה הסוכר דומה למלח, שלכאורה הוא דבר המקיים כמו המלח, יש לדמותו למלח לכל דבר. ולענין מליחת הבשר לקדרה שהוא כדי להפליט הדם נראה ודאי דלא דמי כלל למלח, שטבע חריפות המלח מרתיח הבשר וממיס ומפליט הדם, והסוכר אדרבא הוא מתוק, ומחליש ומבטל כל חריפות במתיקתו, ואין שום ספק שאין בכחו לפעול פעולת המלח בבשר. והא ראיה שהגאונים והפוסקים הראשונים והטור ושו"ע שכתבו כיצד יש להכשיר הבשר לקדרה במקום שאין מלח מצוי, לא כתבו שיש למלוח בסוכר. ומה שכתב בעקרי הד"ט שמרוב פשטותו לא דברו בו, במחילת כ"ת לא כן הוא, שהרי כתבו לצלות הבשר עד שיזוב כל דמו ואח"כ לבשלו, ויש שכתבו אפילו תקנה דנפיק מנה חורבא, דיש מן הגאונים שכתבו דאם לא ניחא ליה בצלי, יחתכנו לחתיכות וירתיח הקדרה עד דסליק עמודא וישליך בה נתח אחד, וירתיח עוד עד דסליק עמודא וישליך בה נתח אחר, וכן יעשה עד שישליך כל הנתחים, והם עצמם כתבו שדבר זה אסור למוסרו לנשים ולעמי הארץ, עיין כנסת הגדולה הגהות ב"י (סי' ס"ט אות ש"ד), ואם איתא דמהני באמת למלוח בסוכר בודאי לא היו נדחקים למצוא תקנה זו שאסור לאומרה לנשים ולעמי הארץ שיש חשש שיכשלו בה. ועיין בתשובת משאת משה (ח"א יו"ד סי' כ') שכתב כמו כן לענין מי הים, דאם איתא דמי הים יש בהם כח להפליט הדם מחמת מלחם, אדמהדרי גאוני עולם אמילתא דנפיק מנה חורבא ויהיו נכשלים באסורין, לא לשתמיט חד מנייהו לאור[ו]יי לן תקנתא כדנא להשרות הבשר במי הים, אלא על כרחך דליתא, ולא יכלנה רעיון, עכ"ל. ועיין משנת ר' אליעזר (מערכת מ' אות ע"ד) ושולחנו של אברהם (סי' ס"ט), וכל שכן שיש לומר כן לענין הסוכר שמצוי בכל מקום.
5
ו׳וכבר האריכו בזה כמה אחרונים, עיין ברוח חיים למהר"ח פאלאג'י (סי' ס"ט אות ה'), דאע"פ שבאמת כשבא מעשה לפניו שמלחו בסוכר הורה להתיר ע"פ דברי עקרי הד"ט והמעשה אברהם, וכמו שכתב בשמו בישרי לב הנ"ל, אמנם אח"כ חזר בו וכתב דשוב הוגד לו מפי מהר"א לארידו דמחכו עלה בהוראה זו, דאין הסוכר שואב הדם כמו המלח, ולא דמי להא דהלכות קטנות דהוא לקרבן, דהתם למשחא דרך המלכים, ובגרגיר מלח די וכו'. ועוד דאם איתא למה תקנו תקון דאסור לאומרו בפני עמי הארץ לעשותו חתיכות וכמו שכתב המשאת משה לענין מי הים וכנ"ל. אשר על כן המורה למלוח בסוכר הרי הוא מכשיל הרבים. וסיים שכן אמר לו נמי מהרח"נ אלגראנטי דפקפק בהוראתו של הרב מעשה אברהם על פניו, ולכן כשבא להדפיסו בלשון נימא כמתיירא אמרה למלתיה. ועיין שם ברוח חיים בהשמטות שהוסיף שגם הרב הסומך נסים משה כהן כתב פסק ארוך בראיות נכוחות דלא מהני למלוח בסוכר בשום אופן. ועיין למר בריה דמהר"ח פאלאג'י הנ"ל ביפה ללב (ח"ג סי' ס"ט) מה שכתב בזה, וגם הוא דעתו לאסור. גם הרב טהרת המים בשיורי טהרה (מערכת מ' אות י"ד) הביא דברי עקרי הד"ט הנ"ל וכתב שיש להביא כמה ראיות מכריעות מדברי הפוסקים לסתור דבריו דלא מהני למלוח בסוכר ושאין לסמוך על דבריו בזה אפילו בדיעבד, ועיין שם מה שכתב בזה המגיה.
6
ז׳ועיין בתשובת דברי חיים (ח"א יו"ד סי' כ"ה) שהביא דברי הלכות קטנות וכתב שבודאי מודה הלכות קטנות שאסור למלוח בסוכר ולא נסתפק אלא דוקא לענין קרבנות אם מותר למלוח הקרבן בסוכר שמקיים בזה מצות ברית מלח, דהסוכר עצמו הוא דבר המקיים כמו מלח ממש. והאריך להוכיח שלמליחת הבשר בעינן דוקא מלח שלנו דידוע שטבעו מחמם הבשר ומפליט הדם, לאפוקי ממי שרצה להתיר אם נמלח בצריף הנקרא בלשון אשכנז אלוין, עיין שם. ועיין מה שהאריכו בענין האלוין בתשובת אמרי אש (יו"ד סי' כ"ח), שואל ומשיב קמא (ח"א סי' קמ"ב), כתב סופר (יו"ד סי' ל"ז), טוב טעם ודעת קמא (סי' קי"א), חסד לאברהם תאומים (סי' ל"ב), יד אלעזר (סי' ע"ד) ועוד כמה אחרונים, וכולם כתבו שחלילה למלוח בהאלוין. ומדברי כולם מתבאר דכל שכן שאין למלוח בסוכר ופשוט וברור דאפילו בדיעבד אסור.
7
ח׳ועיין יד יהודה בקצר (סי' ס"ט אות קמ"א) שכתב דהסומך על דברי עקרי הד"ט בנמלח בסוכר או אפילו אם יעשה מזה סניף או צד סמך בעלמא, לטרקיה חויא דרבנן דלית ליה אסותא. ובארוך (אות צ"ז) כתב שלא היה כדאי לבאר דבר זה אלא דמחמת שבעו"ה רבו המורים, וכח דהתירא עדיף להו, בפרט בדבר הנראה תמוה בעיני העולם יתפארו לאמר מציאה מצאנו, על כן הוכרח להביא דברי עקרי הד"ט ולהשיב על דבריו, וכתב: "שרי ליה מריה דבילדי נכרים יספיק, ועל דבר שאין בו שום סברה בעולם כתב הוא דמרוב פשטותו לא דברו בו, ונתן מכשול לפני קלי הדעת להתיר איסור הפשוט". ושלא יאמרו: "הלא הרב הלכות קטנות אדם גדול היה ומי יודע מאיזה מקום הוציא זה, אולי מהש"ס בבלי או ירושלמי, וממנו נדון למליחת הבשר", על כן הביא דברי הלכות קטנות גם כן, וכתב: "הנה גם לדבריו, אם כן גבי קרבן מה זה ענין למליחת הבשר אשר אנו צריכים לרתיחתו וחריפותו, כמבואר בכל הפוסקים, ומהסוכר לא נעשה רותח וחריף אדרבא מבטל החריפות במתיקתו. והא דאמר אביי במנחות (דף כ"א ע"א): 'וכן לקדרה', על כרחך לא קאי על מלח זה דהא אסור למלוח בו משום 'וכל דבש'. והגם שרב גדול היה הלכות קטנות ולא נתן ח"ו מכשול למעיין כי כתב הלכתא למשיחא, מכל מקום דבריו בזה הם הבל הבלים, ובאין מבין רוצה להוכיח דמר ומתוק הוא אחד ממש, ממה שנמצא מינים אשר יש ביניהם מר ומתוק, ובכל יום אנו רואים בתפוחים וכיוצא מרים וחמוצים ומתוקים, ובאמת גם שנקראים בשם אחד אי אפשר בעולם שיהא בשניהם הרכבה מיוסדית אחת, והמלח הוא יסוד אחד ומעפר יוקח. ומה שאמרו בעלי הכימיה שבכל יש יסוד מלח, אמת הוא, וגם יסוד עפר יש בכל, ומה דמות יש בין דבר המתוק אשר הוא יסוד אחר לגמרי, ועוד זה ימס ע"י האש וזה יתחזק וזה לא תמצא במין אחד לעולם. והם קראו הסוכר מלח בשם מושאל, מפני שלא נמצא בתואר זה רק המלח, וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ח מהלכות ברכות): 'הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח', אבל לא מחמת זה הוא באמת מלח, דמלח הוא דבר השורף ובא משריפת אש במים, כמו שכתב הרמב"ן על התורה ויקרא ב', ג'), והתורה צוחה: 'גפרית ומלח שריפה כל ארצה', וכל דברי חז"ל מלא דמליח כרותח. הגם אם אמת הוא כמו שאמר שמעמיד הדברים, הלא גם הדבש מעמיד כמבואר בגמרא, אבל גם זה אינו אמת ושאלתי בכוונה לרופאים ושחקו על זה. ואין הענין אלא מחמת שטבעו של הסוכר ליבש בעצמו ובזה שמתיבש על האוכל יכול לעמוד הרבה ככל הדברים היבשים. ומה שכתב העקרי הד"ט שגם הסוכר שואב הלחות הוא שקר גמור, שמלח דרכו לשאוב הלחות מגוף הדבר ומיבשו, אבל הסוכר אינו שואב כלל ואדרבא מלחלח יותר ממה שמושך אצלו הלחות מבחוץ. ועיין גם במלאכת שמים (כלל י"ד אות ד') מה שכתב גם כן על דברי הלכות קטנות בענין אחר, שכתב גם כן סברא הפורחת באויר בדרכי הטבע, עיין שם, ותו לא מידי" עכ"ל.
8
ט׳גם גאון עוזנו מרן מוהרי"ח בתשובת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' ד') האריך בזה והביא דברי החינוך (מצוה קמ"ח) שכתב שלא מצאו תחבולה להוציא הדם, אלא במלח שהוא שואב הדם ומייבשו בטבע וכחו רב ונכנס בבשר, ופעולה זו לא יעשה הסוכר לא מינה ולא מקצתה. ובקרבן לא הוצרך המלח בו כדי להפליט הדם, אלא נרצה המלח בקרבן מפני שהמלח טבעו להעמיד ולקיים להורות וללמד שע"י הקרבן ינצל האדם מן ההפך כמו שכתב החינוך (מצוה קי"ט), ולכן גם במנחות שאין שם דם להפליט צריך מלח, ואדרבא גם בדיעבד מעכב המלח במנחה, שאם הקריב בלא מלח פסולה. ולכן הלכות קטנות עצמו לא כתב דין זה של הסוכר לענין מליחת הבשר לאכילה שהוא דין השייך בזמן הזה, אלא כתבו לענין הקרבן, מפני שהוא דן מסברא דנפשיה שהסוכר טבעו להעמיד, ודין זה הוא חדוש גם כן לענין קרבן. והביא דברי עקרי הד"ט וכתב שבמחילת כ"ת אין בדבריו בזה ממש. ומה שרצה לישב הפלא במה שכתב שמרוב פשטותו לא דברו בו, דברים אלו לא נתנו להאמר ואי הוה אמר להו ינוקא הוה מחינן ליה. והביא דברי הרוח חיים הנ"ל גם כן, וכתב שיש לתמוה מאד על אותו צדיק שהיה מיראי הוראה איך עלה על דעתו מעיקרא להתיר על סמך דברי העקרי הד"ט שמופרכים מעקרם. וסיים: "סוף דבר הכל נשמע, היתר זה למלוח בסוכר אין לו שום יסוד וישתקע הדבר ולא יאמר. ואם מלחו בסוכר ובשלו, גם הכלים אסורים" עכ"ל.
9
י׳שוב כרגע נראה לי ספר ערוגת הבושם על השו"ע וראיתי (בסי' ס"ט אות י"ז) שהביא דברי העקרי הד"ט הנ"ל וגם הוא הרבה להשיב על דבריו, דמה בכך שבספריהם נקרא בשם מלח, לא אזלינן בתר שמא אלא בתר טעמא, דהמלח הוא עז וחריף שמרתיח הבשר ומוציא הדם, והסוכר הוא טוב הטעם, ואין בו שום חריפות, ובודאי דאין בו כח להפליט הדם, וחלילה לסמוך על זה להקל. ואדרבא אפילו להיפך לחומרא, לדון הסוכר כמלח, כגון שנמלח בסוכר בלא הדחה קמייתא, או בכלי שאינו מנוקב, גם כן אין לחוש כלל לדונו כדין מלח דמנין לנו לבדות מלבנו דברים כאלה בלא טעם וראיה, כמו שכתב הטור (בסי' קל"ה) בשם הרשב"א דאין לדמות בטבעים לומר זה דומה לזה, והרוצה להחמיר עליו הראיה, וכל שכן שחלילה לסמוך על דבריו להקל. עיין שם שספר הלכות קטנות לא היה בידו ועל כן התפלא מאד על דבריו, דאיך יעלה על הדעת שהסוכר יעלה במקום מלח להיות קרב על גבי המזבח, הלא הוא לאו מפורש בתורה "וכל דבש לא תקטירו". ואחרי שהאריך בזה כתב שבא מעשה לידו שמלחו הבשר בסוכר ואסר הכל גם הכלים, עיין שם ובתשובותיו בסוף הספר (סי' ט"ו).
10
י״אושוב ראיתי שהגאון מהר"ד פארדו עצמו בספרו "חסדי דוד" על התוספתא מנחות פרק ו' (הלכה ה' דף מ"ז) עמד על דברי הלכות קטנות הנ"ל, ומדבריו שם מתבאר להדיא דלא שרי למלוח הבשר בסוכר, שלא כמו שכתב בספרו מזמור לדוד הנ"ל משם האחרונים. עיין שם שכתב על דברי הלכות קטנות, וזה לשונו: "והדבר קשה אצלי, דהמלח מלבד שמעמיד יש לו גם כח המושך דמשאב שאיב, מה שאין נראה שיהא כן בסוכר, דהמלח מושך מחמת חורפיה, ומאן אמר לן דמלח דאמר רחמנא לא תליא בהא שיהא בו כח המושך וא"כ היכי נימא דספק עשה ידחה לא תעשה ודאי". הרי כתב דאין הסוכר מושך, ונראה ברור מדבריו דלא מהני למלוח בו הבשר, ועיין שם שהאריך עוד להשיב על דברי הלכות קטנות הנ"ל. ומה שכתב: "מאן אמר לן דמלח דאמר רחמנא לא תליא בהא שיהא בו כח המושך", עיין בפירוש הראב"ד ריש פ"ה דמסכת תמיד, דנראה מדבריו דגם למליחת הקרבן בעינן מלח שמושך, דכתב דמה שהיו קורין קריאת שמע ומתפללין בין מליחת האברים להקטרתן, הוא כדי שישהו במלח שיעור שיצא כל הדם, ואע"ג שכתב שם שיכול להיות שזה רק למצוה מן המובחר, מכל מקום נראה דסבירא ליה שצריך למלוח במלח שמושך, עיין שם. ויש להאריך בזה ואין כאן המקום, ועיין מנחת חינוך סוף מצוה קי"ח.
11
י״בולענין כסוי הדם אם אפשר לכסות בסוכר, עיין זבחי צדק (סי' כ"ח אות קי"ב) ויפה ללב (חלק ט' יו"ד סי' כ"ט אות ג'), שכתבו דאין מכסין בו, עיין שם.
12
י״גיצחק נסים
13
