יין הטוב, חלק א, יורה דעה ו׳Yein HaTov, Part I, Yoreh De'ah 6
א׳בדין עיסת חלב
1
ב׳להרב המובהק וכו' כש"ת כמהר"ר ששון עזרא סחייק יצ"ו מראשי השוחטים ובודקים פה בגדאד (כעת הוא מזקני בית דין שם).
2
ג׳בדבר העוגות שעשו בני ביתו שלשו אותן בחמאה ולא עשו בהן שינוי כדין, שרוצה מעלת כ"ת להקל משום שנתנו בהם גם כן סוכר דלא נאכל עם בשר, וגם דמשום זה אין דרך לאוכלן כלל עם לפתן, לפי שלפתן כבר נתון בתוכן. הנה לענ"ד אין נראה כלל שיש להקל, דאף אם נניח דלא נאכל מתיקה עם בשר, כיון דאין הסוכר ניכר לעין אכתי יש לחוש שלא יבואו לאוכלן עם בשר. אלא דאין זה נכון שלא נאכל מתיקה עם בשר, דהרי מעשים בכל יום בכמה מיני תבשילין של בשר נותנים דבש או סוכר, וכן כתב מרן הב"י (בסי' ק"ג) שהעולם מבשלים דבש עם הבשר והוא משובח מאד, ועיין שם בב"ח ופרי חדש אות ט"ו. ועיין בתשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תר"ו) ושער המצוות פרשת משפטים, פרי חדש (סי' פ"ז אות ו') ומחזיק ברכה (סי' פ"ז אות ט'), תשובת קול אליהו (ח"א יו"ד סי' ה'), חקרי לב (יו"ד ח"א סי' מ"ז) ועוד כמה אחרונים שהאריכו בענין הסוכר שדרכם היה לתת בו חלב להלבינו, אם מותר לאוכלו עם בשר, ומדברי כולם מתבאר להדיא דנאכל מתיקה עם בשר.
3
ד׳וגם זה לא נכון דמשום זה שיש בהן נמי קצת סוכר אין דרך לאוכלם עם לפתן. ואפילו אם היה כן, אין להקל בנידון דידן כיון שאין הסוכר שבתוכן ניכר לעין וכנ"ל. ותמהתי מאד על מע"כ דהרי בלאו הכי אין דרך לאכול פת חלב עם בשר לפי שאסור, ולמה גזרו, אלא משום דבלא היכר חיישינן שמא ישכח ויבא לאוכלם עם בשר, השתא נמי שנלושו בחמאה וסוכר ואין בהם היכר, יש לחוש, דחשש זה לאן הלך. אע"ג דראיתי בתשובת מהרימ"ט (יו"ד סי' י"ח) כתב להתיר האלחשו שהיו רגילים ללוש בשומן אליה, וכתב הטעם לפי שאין דרך לאוכלם עם גבינה מאחר שממולאים במיני מתיקה, ונראה דרצונו לומר כיון שיש בהן נמי מיני מתיקה אין דרך לאוכלם עם ליפתן אלא לבדם ומשום הכי אין צריך היכר. הנה עיין שם דשאני התם, דמלבד שהיה ידוע ומפורסם לכל שאין עושים האלחשו אלא בדרך זה שלשים אותם בשומן אליה וממלאים אותם במיני מתיקה, הרי הם ניכרים שממולאים במיני מתיקה, ועל כן כיון שממולאים במיני מתיקה אין דרכם לאוכלם אלא לבדם ומשום הכי אין צריך היכר, מה שאין כן בנידון דידן שלא ניכר כלל שנלושו בחמאה וסוכר, ועושים מהם וכיוצא בהן גם בלא חמאה וסוכר ודרך לאוכלם עם בשר ועם חלב, בודאי יש לחוש לתקלה ואסור.
4
ה׳והנה היכא דהחמאה ניכרת לעין להדיא על פניהם, נראה לענ"ד מוכח מדברי הש"ס בשבת (דף קי"ט) דמותר, דאמרינן התם: "רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן, קריבו ליה תלת סאוי טחיי. פירש רש"י: רקיקין שטוחין פניהם בשומן אליה", ושלש סאין הם בודאי פת הרבה, ואיך מותר למשוח כל כך פת הרבה בשומן אליה, והלא לרש"י לא שרי אפילו ע"י שינוי אלא דבר מועט דאכיל ליה מיד בבת אחת. ועל כרחך צ"ל הטעם משום דבכי האי גוונא ששומן האליה ניכר לעין להדיא על פניהם לא אתי כלל לידי תקלה [ו]לא גזרו. ואע"ג דהגאון פרי חדש (סי' צ"ז ס"ק ב') רצה לומר משום דבי רבה בר רב נחמן לכבוד שבת עשאום, כמבואר התם בש"ס, הילכך חשיבי כדבר מועט. וכתב דמכאן סמך למאן דאמר דהלחמים שעושים לכבוד שבת חשיבי כדבר מועט. עיין שם. הנה לענ"ד מדאמר להו התם רבה בר רב הונא מי הוה ידעיתון דאתינא, ואמרו ליה מי עדיפת לן מינא, משמע שהיה בזה יותר מכפי שהיה צריך להם לשבת. ומלבד דלדעת מרן השו"ע לא שרי אפילו לכבוד שבת יותר מכדי סעודה אחת, גם למאן דמתיר לא מתיר יותר מהצריך לבו ביום, ועיין ב"ח ריש סי' צ"ז. ועל כרחך צ"ל הטעם כמו שכתבתי, דמשום ששומן האליה ניכר על פניהם ליכא למיחש לתקלה ולא גזרו. וכמו שכתב כן הפרי חדש עצמו בסמוך ממה שכתב הרוקח (סי' תס"ט) דהיכא ששומן האליה ניכר לעין לא אתי לידי קלקול ומותר, וכן כתבו משם הרוקח עוד כמה אחרונים, ועיין פרי תואר (סי' צ"ז ס"ק ד). וכבר נתבאר דבנידון דידן אין החמאה ניכרת בהן כלל, ועל כן נראה לענ"ד ברור דאסור.
5
ו׳אלא דיש לעיין אם מותר למוכרן לגוי. וראיתי להגאון פרי תואר (סי' צ"ז ס"ק ג') דכתב שלכאורה נראה דאסור, ואפילו דבר מועט שמותר לו, היה נראה דאסור למוכרו לגוי או ליתנו לו במתנה שמא יחזור וימכרנו לישראל. אלא דאחר העיון נראה דמותר משום דהוי ספק ספיקא, שמא הגוי לא ימכרנו לישראל, ושמא הישראלי לא יאכלנו עם בשר. וכתב דכל זה בדיעבד שכבר עשאו, אבל אסור לעשותו לכתחלה למוכרו לגוי, עיין שם. וכתב על דבריו המזמור לדוד וזה לשונו: "לא ידעתי שום חשש סרך איסור בזה למוכרו לגוי כל שאינו פלטר, דהרי ידוע דפת בעל הבית אסור, והיכי שייך חשש שמא יחזור וימכרנו לישראל. ולא דמי לביצים דטרפה וכדומה דבהני ודאי יש לחוש שמותר ללוקחם מכל גוי, מה שאין כן בפת". וכמו כן הקשה על הפרי תואר מהר"ח פאלאג'י ברוח חיים שם. ועיין בתשובת רב פעלים (ח"ב יו"ד סוף סי' י"א). ונראה לכאורה דאשתמיט להו לפי שעה, שכן כתב מרן השו"ע (בסי' קי"ב ובסי' קל"ד סעיף י"א) דאסור למכור פת איסור לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל. ונראה לענ"ד דהיינו טעמא דאסור למוכרו אפילו לגוי בעל הבית, משום דמסתם גוי שבא למכור פת מותר לקנות דאמרינן מסתמא אדעתא דהכי עשאו, דלא מקרי פת בעל הבית אלא אם כן עשאו לעצמו, אבל אם עשאו למוכרו פלטר מקרי אע"פ שאין דרכו בכך, וכמבואר בב"י (סי' קי"ב ד"ה לכאורה היה נראה) וכן קיימא לן בשו"ע שם בסעיף ב' בהגהה, ועיין שיורי ברכה שם (אות ח') וזבחי צדק (אות י'). אלא דראיתי להפרישה (בסי' קל"ד) כתב הטעם משום דשמא יחזור הבעל הבית וימכרנו לפלטר, והט"ז (בסי' קל"ד סק י"א) דחה דבריו וכתב דאין זה נכון דא"כ יהיה אסור לקנות שום פת מפלטר מחשש שמא קנאו מבעל הבית. והט"ז עצמו כתב הטעם משום דלפעמים יש היתר גם בפת של בעל הבית, כמו שכתב בסי' קי"ב סעיף ח'. ועיין בנקודות הכסף ומטה יהונתן שם בסי' קל"ד מה שכתבו בעד הפרישה, ועיין בן איש חי (הלכות שנה שניה פרשת חקת אות ז'). ועיין במראה הפנים, ירושלמי עבודה זרה (פ"ג הלכה י"ג ד"ה ותנינן) שכתב הטעם משום דלא פלוג רבנן דזמנין אתי למזבן לפלטר, עיין שם, ולענ"ד נראה כמו שכתבתי, ועיין בתשובת בית יהודה (ח"א יו"ד סוף סי' מ"ו).
6
ז׳אלא דזה היה נראה לכאורה דקצת קשה על הגאון פרי תואר, דנראה מדבריו לכאורה דבלא הספק ספיקא אסור למוכרו לגוי, ומבואר בשו"ע (שם בסי' קי"ב וקל"ד) דאם פיתת הלחם לשנים מותר. גם הספק ספיקא שלו לכאורה לא ברור כל כך, דהספק שמא לא יאכלנו עם בשר, י"ל דלא חשיב ספק, דרגילות לאכול פת עם כל מיני אוכלים, וכמו שכתב הש"ך (בסי' צ"ז ס"ק ב') שכן סבירא ליה להרמ"א דלא חשיב זה ספק. אלא דעיין שם בש"ך שהגהת אסור והיתר משם אור זרוע החשיב ספק זה לספק גמור. ועל כן בנידון דידן דאיכא הפסד גדול למוכרן חתיכות, נראה דיש לסמוך על ספק ספיקא הנ"ל שכתב הפרי תואר להקל למוכרן לגוי אפילו שלמות.
7
ח׳דברי ידידו הדורש שלומו ושלום תורתו באהבה רבה
8
ט׳יצחק נסים בכה"ר רחמים
9
י׳האכ"מ [הרי אני כפרת משכבו]
10
