יין הטוב, חלק א, יורה דעה ז׳Yein HaTov, Part I, Yoreh De'ah 7
א׳בענין איסור בישולי גויים ובענין נדר להתענות ושכח ואכל
1
ב׳תשובת עטרת ראשי מר אחי הרה"ג סיני ועוקר הרים וכו' כקש"ת כמהר"ר יחזקאל עזרא זצ"ל, אשר השיב לעיר תהילה כאנקין בהיותו בן ט"ז שנה. השאלה לא מצאתיה, וגם התשובה יש בה כמה מחיקות, ונראה שהיא ממה שכתב בהשקפה ראשונה. ולהיות שלצערינו אחרי סילוקו של צדיק הגיעו כל תשובותיו וחידושי תורתו לידי זרים, אמרתי להביא כאן על כל פנים תורף דברי תשובתו זאת למען יהיו שפתי צדיק דובבות בקבר וזיע"א.
2
ג׳תשובה. הנה בדין הביצה איכא פלוגתא בש"ס (עבודה זרה דף ל"ח) וקיימא לן כמאן דאמר דאית בה משום בשולי גוים אע"ג דדרך לגומעה חיה, וכמו שכתבו התוספות בשבת (דף קמ"ג ד"ה הלכה). וכן נראה מסתימות דברי מרן השו"ע (או"ח סי' ר"ד סעיף א') דמברך עליה שהכל אפילו אם גומעה חיה, ונראה דראויה לגומעה חיה (עיין שם במחזיק ברכה ועיין חסד לאלפים סי' ר"י אות ז'), מכל מקום אין זו אכילה חשובה, וכמו שכתבו התוספות בפרק החולץ (דף מ"ו ע"א ד"ה ר"י) ועיין טור וב"י יו"ד סי' קי"ג. וכן קיימא לן בשו"ע (שם סעיף י"ד) דהביצה אע"פ שראויה לגומעה חיה, אם בשלה גוי אסורה. וכן כתב הלבוש, דאע"ג דהביצה ראויה לגומעה חיה, אין זה נקרא אכילה חשובה למיחשב מחמת זה נאכל כמו שהוא חי, ואם בשלה גוי אסורה, דעולה על שולחן מלכים היא, עיין שם, וכן פסקו כל הפוסקים.
3
ד׳אלא דראיתי להגאון פרי תואר (סי' קי"ג ס"ק י"ז) שכתב וזה לשונו: "ונראה, כל שבשלה ישראל כל דהו אין בה משום בשולי גויים. וכל שבשלה גוי כל דהו, הגם שכתבתי דאם בישל הגוי כמאכל בן דרוסאי לא מהני שוב בישול ישראל, הכא יש להקל דהא איכא מאן דסבר דאין בה משום בשולי גויים, ואיכא מאן דפסק הכי, לכן יש להקל, ומה גם במילי דעקרם מדרבנן" עכ"ל. ולענ"ד לא ראיתי כעת מאן דפסק כמאן דאמר דאין בה משום בשולי גויים, ונראה דכוונתו על ר' חייא פרוואה התם בש"ס דפסק הכי. שוב ראיתי להרב עין המים (סי' קי"ג אות י"ב) שהביא דברי הפרי תואר הנ"ל וכתב על דבריו וזה לשונו: "ולפי קצורנו תמיה לן האי מילתא טובא ולא סמכינן עלה, ואע"ג דחזקיה ובר קפרא שרו ור' חייא פרוואה פסק הלכה כוותייהו, אפילו הכי לא סמכינן עליה, דהא כולהו רבוותא סבירא להו הלכתא כההיא דאמר להו רב זביד: 'לא תציתו ליה, הכי אמר אביי: הלכתא כוותיה דרבי יוחנן דאסר', ולא חזינן לשום אחד מרבוותא דפסק הלכה כר' חייא פרוואה. וכיון דשום אחד מרבוותא לא סמך עליו, אנן נמי לא סמכינן, והכי נקטינן" עכ"ל. והנה אע"ג דנקטינן באמת דאית בה משום בשולי גויים, כנראה כן מדברי כל הפוסקים, אך בכי האי גוונא דמיירי הפרי תואר שבשלה הגוי כל דהו, לכאורה נראים דבריו, דהא יש מתירים בנתבשל ע"י גוי כמאכל בן דרוסאי. ואע"ג דלא קיימא לן כן, מכל מקום לענין הביצה דאיכא מאן דאמר דלית בה משום בשולי גויים ואיכא נמי מאן דפסק הכי, נראה דיש להקל, ועיין לחם משנה פ"ד מהלכות ברכות ה"ו וערך השלחן או"ח סי' ר"ט אות א' ויש לעיין בזה במקום אחר.
4
ה׳ועל דבר החלב. הנה החלב לא דמי לביצה, דהחלב נאכל כמו שהוא חי ולא שייך בו בשולי גויים. ואע"ג דאין רגילים לשתותו חי, הנה כבר כתב הריטב"א בחידושיו לעבודה זרה (דף ל"ח ע"א ד"ה כל הנאכל), והביא דבריו בשיורי ברכה סי' קי"ג אות א', דדבר שנאכל כמות שהוא חי שאמרו שאין בו משום בשולי גויים, היינו שראוי לאוכלו חי, ואע"פ דאין רגילות לאוכלו אלא מבושל. אלא דבשערי דורא (שער ע"ח) כתב משם הר"א מטוך דהחמאה של גויים שנויה בחלוקי המנהגים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל, שבני בבל מתירים אותה ובני ארץ ישראל אוסרים אותה. ואחד מהטעמים שבני ארץ ישראל אוסרים אותה משום בשולי גויים, שדרך להרתיח החלב לעשות חמאה. ובני בבל סבירא להו כיון דהחלב ראוי לשתותו חי לא שייך בו איסור בשולי גויים. ועיין שם דנקטינן כבני בבל, ועיין הרמב"ם בפ"ג מהלכות מאכלות האסורות הלכה ט"ו ט"ז וטור וב"י סי' קט"ו, דאף דיש אוסרים החמאה של גויים, אמנם לא משום בשולי גויים, אלא מטעם האחר משום צחצוחי חלב שישאר בה, (וע"ש) [ועל כן] אם בשלה עד שהלכו הצחצוחי חלב הרי זו מותרת. ומרן בשו"ע שם כתב דאין מוחין באנשי המקום שנוהגים בה היתר, ובמקומותינו נוהגים בה היתר, אלא דיש מאנשי מעשה פה עירנו בגדאד שנזהרים לבשלה תחלה כדי שילכו הצחצוחי חלב. וכמו כן נוהגים במקומות אלו היתר בקיימאק של גויים, וכהוראת הפרי חדש (סי' קט"ו ס"ק כ"א), ועיין שלחן גבוה שם מחודש ה', ואת הקיימאק אי אפשר כלל לעשותו מבלי להרתיח החלב תחלה, הרי דאין חוששים בחלב משום בשולי גויים, ומה ראיתם להסתפק בדבר. ועיין כנסת הגדולה (סי' קי"ג הגהות ב"י אות כ"ו) שכתב וזה לשונו: "חלב שבשלו גוי ועשאו גבינה, אם יש בו משום בשולי גוים. כתב במרדכי בפרק אין מעמידין דאין בו משום בשולי גויים, וכן פסק רבינו תם. ואנשי ארץ ישראל אומרים שיש בו משום בשולי גויים, וסוגיין דעלמא דאין בו משום בשולי גויים כבני בבל. פוק חזי ממה שכתבו הגהות מיימוניות בפ"ה מהלכות שבת בשם מהר"מ שהגבינות שהגויות עושות בשבת מותרות, וכן פסק מרן בשו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף כ"א" עכ"ל. וכן מצאתי בס"ד מפורש להדיא בהרמב"ם פרק י"ז מהלכות מאכלות האסורות הלכה י"ד, דאין בחלב איסור בשולי גויים, וזה לשונו: "גוי שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין וכיוצא באלו, דבר הנאכל כמות שהוא חי הרי אלו מותרין, ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות וכו'" עד כאן עיין שם. וכן משמע בדברי התוספות סוף תענית (דף ל' ד"ה ערב ט' באב) דכתבו: "כל דבר שנאכל כמו שהוא חי, כמו חלב כמו גבינה וכמו תפוחים, אין בהם תורת בישול כלל וכלל". ועיין בהרא"ש ובשלטי גבורים שם שכתבו נמי כן, ועיין טור וב"י או"ח סי' תקנ"ב.
5
ו׳אלא דבנדון שאלתכם הרי כתבתם שהגוי בישל אורז בחלב, ועל כן היה לכם לאסור בפשיטות משום האורז, דלא נאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים בתורת מאכל, אפילו שאינו עולה ללפת בו את הפת, הרי זה אסור משום בשולי גויים, וכמבואר בפרי חדש סי' קי"ג ס"ק ג' וס"ק ה'. ועיין שם בפרי תואר (ס"ק ג') ובבית לחם יהודה, ובלחם הפנים (ס"ק ה'), מסגרת השלחן (סי' קי"ג דף קכ"ג ע"ד), ובשאר אחרונים שם, ועיין נמי ש"ך סי' קי"ב ס"ק ה'.
6
ז׳ועל ענין אמירת עננו בנדר להתענות יום זה ושכח ואכל, דמבואר בשו"ע או"ח סי' תקס"ח סעיף א' דחייב להשלים תעניתו, ונסתפקתם אם יאמר עננו. הנה הנהר שלום שם נתעורר בזה וכתב וזה לשונו: "ונראה דבתענית צבור, אע"פ שאכל יכול לומר עננו, דשייך לומר: 'עננו ביום צום התענית הזה' (כמו) [כיון] שתקנו חכמים להתענות בו, וכדלעיל בסי' תקס"ה סעיף ג'. אבל אם הוא תענית יחיד, אע"פ שמחויב להשלים, כל שאכל כשיעור שהיה מאבד תעניתו אם לא היה נודר יום זה, לא יאמר עננו" עכ"ל. וכן כתב נמי הדברי מנחם שם, הגהות ב"י אות ג', בשמו. אמנם בתשובת זרע אמת ח"ג סי' ס"ב העלה דאפילו בתענית ציבור אם שכח ואכל לא יאמר עננו, וכתב שזה פשוט כביעתא בכותחא, עיין שם. וכן ראיתי בהגהות הרב המובהק כמהר"ר אלישע נסים דנגור נר"ו כ"י סי' תקמ"ט אות ב', שכתב נמי כן מסברא דנפשיה דאפילו בתענית צבור לא יאמר עננו, ולא ראה דברי האחרונים הנ"ל. באופן בנדון שאלתכם בנדר יום זה ושכח ואכל, לכולי עלמא לא יאמר עננו, וכן שמעתי שהורה כן גאון עוזינו כמהר"ר יוסף חיים שליט"א.
7
ח׳כל זה כתבתי בנחיצה רבה, ע"פ זכרוני ומעט הספרים שיש לי בבית, ודי בזה לעת עתה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו הקדושה, אכי"ר.
8
ט׳היע"ר ס"ט
9
