יין הטוב, חלק ב, יורה דעה כ׳Yein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 20
א׳בדיני אבילות אם שתיה בכלל אכילה לעניין סעודה ראשונה שאסור לאכול משלו
1
ב׳בערב שבת קודש ב' דראש חודש תמוז תשי"ד בחצות היום נתבקש בישיבה של מעלה מר אחי החכם השלם עצום ורב בהונה של תורה כמוהר"ר אברהם חיים זלה"ה, והובא למנוחת עולמים בהר המנוחות. וחזרנו משם בעוד היום גדול, ובבואי הביתה הוגש לי מיד כוס קפה קטנה לשתות, ונסתפקתי אם שתיה בכלל אכילה לענין זה שאמרו שסעודה ראשונה אסור לאכול משלו, ואחר התבוננות הסכמתי ושתיתי את הקפה. ובתוך ימי השבעה עיינתי קצת בדברי הפוסקים בזה, והנני מעלה בכתב את אשר הסקתי מתוך דבריהם.
2
ג׳הנה במקור הדין במועד קטן (כז:) נקטי רבנן לחם, ומשמע לכאורה דדוקא לחם אסור לאכול משלו. דהכי אמרינן התם: "אמר רב יהודה אמר רב: אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: 'ולחם אנשים לא תאכל'". ואם איתא דלחם הנאמר בכתוב לאו דוקא, לא היו צריכים רב ורב יהודה למינקט גם כן לחם, ומדנקטי לחם נראה שהדברים כפשוטן, ולחם הוא דאסור משלו אבל שאר דברי מאכל ושתיה אינם בכלל. וכמו כן יש ללמוד מדברי "שבלי הלקט" השלם (בהלכות שמחות סי' כ"ג, דף קע"ו) שהביא מימרא זו דאמר רב יהודה אמר רב, וכתב: "ומדקאמר יום ראשון ולא אמר סעודה ראשונה, שמע מינה אפילו אכל כמה פעמים ביום ראשון אסור לאכול 'לחם' משלו" עד כאן. וכן כתב בשמו בספר התניא רבתי (סי' ס"ח). הרי דסברי מרנן שלא אסרו אלא לחם כפשטיה דקרא.
3
ד׳אלא שזה שכתבו השבלי לקט והתניא הנ"ל דיום ראשון כלו אסור לאכול משלו, מדאמרינן יום ראשון ולא סעודה ראשונה, הנה בזה לא קיימא לן כוותיהו. אף שכן כתבו גם התוספות במועד קטן בשני מקומות (בדף כ' ד"ה שכבר, ודף כ"ז ד"ה יום), וכן משמע לכאורה מדברי הרמב"ם (סוף פרק ד' מהלכות אבל) וה"אגודה" (דף קע"א ע"ג) וכן כתבו הרמב"ן סוף מועד קטן והרוקח (סי' שי"ג). מכל מקום רבים חולקים על זה וסבירא להו יום ראשון לאו דוקא, והכוונה סעודה ראשונה. וכמו שכתב כן האור זרוע (בהלכות אבל סי' ת"ל בשם רש"י, וכן כתב הסמ"ג (דף רמ"ז), וכן כתב בשמו בהגהות מימוניות (בפרק ד' מהלכות אבל) וכן כתבו הרא"ש והמרדכי (מועד קטן שם), וכן הוא במחזור ויטרי ובס' הפרדס (הוצאת עהרנרייך עמוד רס"ו) ובספר האורה (בהלכות צדוק הדין בחול המועד סי' קמ"ו) ובארחות חיים יו"ד (עמוד תקפ"ב) ו"כל בו" (סוף סי' קי"ד) ועוד, וכן כתבו הטוש"ע (סי' שע"ח). ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' תכ"ד) שכתב דתרתי בעינן: סעודה ראשונה וביום ראשון. ובתשובה אחרת בח"ה (סי' שני אלפים רע"ג) כתב הרדב"ז בזה הלשון: "בתוספות הנמצאות בספרים שלנו כתוב שכל היום אסור לאכול משלו, ודייקי לה מדלא אמרו סעודה ראשונה. וראיה זו איני מכיר, שהרי אמרו בפסחים (ל"ז): 'אמר ר' יהושע בן לוי יומא קמא לא תלושו לי בחלבא', ופרשו בו דעל כרחך סעודה קמייתא קאמר והכא נמי סעודה של יום ראשון קאמר. ואפשר דמשום שלא היה דרכם לאכול אלא סעודה אחת ביום והסעודה השנית בלילה נקט הכי. וראיתי מי שכתב שכן נראה דעת רבינו הרמב"ם, שכל היום אסור, ואין זה מחוור אצלי לעשותו חולק, ומה שאתה מפרש בלשון התלמוד תפרש בלשונו שכן דרכו להעתיק הלשונות, ואלו התוספות הנמצאות אצלנו לאו בר סמכא נינהו" עכ"ל. והראיה שהביא מדברי ר' יהושע בן לוי בפסחים לדחות דיוק התוספות, ראיה זו הביאה גם מרן בב"י (סי' שע"ח) וכתב משום כך שדיוק התוספות אינו כלום, עיין שם, ועיין בהרא"ש (פ"ג סי' פ"ט).
4
ה׳והנה אע"פ שהפוסקים הנ"ל לא הזכירו להדיא "לחם", כיון שמשמעות פשט הש"ס והכתוב שממנו למדו משמע דדוקא לחם כנ"ל, אי סבירא להו דלאו דוקא הוה להו לפרש. לכן י"ל דלכולי עלמא לא אסור אלא לחם, ועל כל פנים אין השתיה בכלל, דלאו בכל מילי אמרינן שתיה בכלל אכילה, אלא היכא שיש ראיה והוכחה לכך. והרי אשכחן עוד מימרא דרב יהודה אמר רב בברכות (מ.): "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו". וכתבו כמה מן האחרונים החונים על השו"ע (או"ח סי' קס"ז) דהיינו דוקא אכילה, אבל שתיה אדם קודם, ובכמה מקומות במשנה ובגמרא פרטו אכילה ושתיה, כגון בשביעית פ"ח משנה ב': "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה", ובברכות (ד:): "אוכל קימעה ואשתה קימעה", וביומא (ע"ג): "יום הכיפורים אסור באכילה ושתיה", ובסוכה (כ"ה): "אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה", ושם (דף כ"ח): "אוכל ושותה ומטייל בסוכה", ובעבודה זרה (ס"ג): "לכו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה", וכן בכמה מקומות. ובבבא בתרא (קמ"ו): "אכל תנן, שתה מאי". הרי ברור דלא אמרינן שתיה בכלל אכילה אלא היכא שיש הכרח לכך. וכן ראיתי להגאון חיד"א בספר מחזיק ברכה (או"ח סי' תקנ"ב), שעמד על מה שנהגו בארץ הצבי ובמצרים ויתר גלילות לשתות קפה וטיי בערב ט' באב בסעודה המפסקת, אעפ"י ששנינו: ערב ט' באב לא יאכל אדם שני תבשילין (תענית כ"ו ע"ב). וכתב שאף שלמדו מהכתוב דשתיה בכלל אכילה (שבועות כ"ב) ואמרינן התם דאף בלשון בני אדם הוא כן, מכל מקום מצינו דשנו חכמים בלשון המשנה אכילה ואין שתיה בכלל. בשבת (ט): "לא ישב אדם לפני הספר, ולא לאכול"; ובפסחים (צ"ט): "ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם", ובברייתא שם: "לא יאכל אדם בערב שבת ובערב יום טוב מן המנחה ומעלה". ובכל זה אכילה דוקא ולא שתיה, ופשיטא דבערב שבת ובערב יום טוב ובערב פסח ובכל יום סמוך למנחה יכול לשתות. והביא גם מימרא דרב יהודה אמר רב (ברכות מ.) הנ"ל, וכתב: "אלמא דרגילים התנאים והאמוראים למינקט בלשון אכילה והוא דוקא ואין שתיה בכלל". ועוד האריך שם להוכיח דלא אמרינן דהוא הדין שתיה אלא כשיש ראיה. ועל פי זה קיים המנהג, עיין שם. ובנידון דידן אפילו אם נאמר דמאי דנקיט בש"ס לחם לאו דוקא, או שהפוסקים הנ"ל לא היו גורסים בגמרא "לחם", אלא סתם "אסור לאכול משלו", מכל מקום י"ל דאכילה דוקא ולא שתיה, שאין כאן שום טעם והכרח לומר דשתיה בכלל. ועיין זכור לאברהם אביגדור (יו"ד סי' כ"ה) דפשיטא ליה דשתית מים ושאר משקים וטעימה דרך עראי מותר משלו, עיין שם
5
ו׳ובינותי עוד בספרי האחרונים, וראיתי בשבט יהודה (סי' שע"ח) שכתב וזה לשונו: "ונראה לי דסעודה ראשונה להשו"ע, או כל היום להתוספות והרמב"ם, פירושו הוא כל מה שיאכל, ואפילו פרפראות של קנוח סעודה ולאו דוקא פת, דכל מאכל קרי לחם, כדכתיב עבד לחם רב (דניאל ה', א'), וכדפירש רש"י בפרשת אמור (ויקרא כ"א, י"ז, וכן הוא בפרשת ויצא, ל"א, נ"ד), והוא מוכרח לפי הטעמים שכתבתי" עד כאן. ולענ"ד יש להשיב על דבריו, דאע"ג דבכמה מקומות כתבו המפרשים דלחם הנאמר בפסוק לאו דוקא ופירשו בו כל מקום כפי ענינו ומקומו, מכל מקום לחם דנידון דידן הכתוב ביחזקאל, אין שום הכרח להוציאו מידי פשוטו שהוא פת דוקא. וכפי הנראה הוא עצמו הרגיש בזה, ולכן הוסיף שהוא מוכרח לפי הטעמים שכתב, ועיין שם שטעמיו הם קלושים ודחוקים מאד ויש לדחותם. ועל כל פנים נראה מדבריו דלענין שתיה מודה שאין השתיה בכלל, דהרי נחית לפרש דלאו דוקא פת אלא כל מה שיאכל, ואי סבירא ליה דשתיה בכלל, היה מפרש וכותב וכל מה שישתה. ועיין בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' קנ"ו) שכתב כן, דלחם האמור כאן הוא דוקא לחם ממש, לעיכובא. אע"פ שנהגו להברות גם בביצים ע"פ הברייתא בבבא בתרא (ס"ז) וכן הוא בשו"ע (סי' שע"ח סעיף ט'), היינו דוקא לכתחלה, אבל לעיכובא אינו מעכב אלא הפת, ושכן משמע מפרקי דר' אליעזר (פרק י"ז), עיין שם. וכתב עוד הזרע אמת דפת הבא בכסנין חשיב נמי לחם לענין זה. והביא כמה ראיות לדבר, ועיין עוד בשו"ת זרע אמת ח"א (סי' כ"ח) בזה. ונראה מדבריו דפליג על ה"שבט יהודה" הנ"ל בתרתי. חדא, בהא דסבירא ליה דצריך להברות דוקא בפת או בפת הבאה בכיסנין, ואילו לדעת ה"שבט יהודה" אין צריך דוקא פת אלא יכול להברות בכל מין מאכל שהוא בלא פת. שנית, כל דבר מאכל שאינו מחמשת המינים הרי זה מותר לאכול משלו, ולה"שבט יהודה" אסור. אמנם לענין השתיה נראה דתרווייהו מודו דמותר לשתות משלו. ואע"פ שהזרע אמת (סי' ע"ח) החמיר בשתיית הקפה והטיי בסעודה המפסקת בערב ט' באב, כאן נראה דמודה שמותר. ועיין "מסגרת השלחן" (סי' שע"ח סעיף א').
6
ז׳וחפשתי עוד בספרי האחרונים וראיתי בספר קיצור שו"ע בהגהות "לחם הפנים" (סי' קצ"ו סעיף י') שכתב וזה לשונו: "לכאורה רק אכילה אסור משלו ולא שתיה", אולם ראיתי בספר לשון חכמים העתיק מספר יוסף אומץ וספר בנין יהושע שאפילו שתיית קפה וטיי אסור משלו", וכתב דהכי מסתבר כי בכל מקום שתיה בכלל אכילה. ושוב כתב לחלק בין שתיה דרשות לשתיה דחובה, כגון כוס של הבדלה דרשאי משלו, עיין שם. והספרים שהזכיר אינם מצויים אצלי לראות מנין הוכיחו דשתיה נמי אסור בנידון דידן. ומה שכתב הקיצור שו"ע עצמו דבכל מקום שתיה בכלל אכילה, כבר הוכחנו לעיל שאינו כן, שלא בכל מקום אומרים כן, וכמו שכתב גם כן החיד"א וכנ"ל. ועיין שדי חמד כללים (מערכת א' כלל ק') מה שכתב בזה. ושם הביא דברי הקיצור שו"ע הנ"ל וכתב על דבריו שאינו פשוט לומר דבכל מקום שתיה בכלל אכילה בלשון הש"ס והפוסקים, אלא שמצד הסברא נראה דבענין זה לא שנא שתיה מאכילה, עיין שם. ולענ"ד כבר כתבתי שמשמעות הגמרא והפוסקים הנ"ל נראה שאין השתיה בכלל. ושוב ראיתי להגאון מהר"ש קלוגר בחכמת שלמה (סי' שע"ח) שכתב: "דוקא פת אסור לאכול משלו, דילפינן מקרא דלחם אנשים, הרי לחם כתיב, דמשמע דוקא לחם אסור משלו אבל שאר כל דבר שרי", והרי זה ממש כמו שכתבתי. ודבריו המועטים מחזיקים ומחזקים את המרובה שכתבתי. ואע"פי כן נראה לענ"ד דהרוצה להחמיר בכל מיני מאכל משום דרוב הפוסקים נקטי בלשון אכילה סתם "אסור לאכול משלו" ולא חילקו, יחמיר. אבל בשתיה אין נראה לענ"ד שיש להחמיר.
7