יין הטוב, חלק ב, יורה דעה כ״אYein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 21
א׳איסור העברת המת לקבורה מעיר שיש בה בית הקברות לעיר אחרת
1
ב׳איסור העברת המת לקבורה מעיר שיש בה בית הקברות לעיר אחרת מקורו בצוואת ר' יהודה החסיד סי' י"א ובאור זרוע סי' תי"ט, והטעם מבואר שם בצוואת ר' יהודה החסיד: "שהמתים ששוכבים שם (בבית הקברות שבעיר שבה נפטר) כועסים כי הוא בזיון להם". והאור זרוע כתב שיש בזה גם משום בזיון המת עצמו וגם צער הוא לו שמטלטלים אותו מעיר לעיר ואין קוברים אותו במהרה.
2
ג׳מדברי בעל האור זרוע שם משמע שאם ציוה המת לקוברו בעיר אחרת או שקברי אבותיו בעיר אחרת, מותר להוליכו ולקברו שם, ומחו"ל לארץ מותר להוליכו אף שלא ציוה ואין קברי אבותיו שם.
3
ד׳דברי אור זרוע אלה הובאו בקיצור בהגהות אשרי פ"ג דמועד קטן (סימן ל"ט) והובאו דבריו ב"ארחות חיים" ח"ב בהלכות אבל סי' כ"ד עמוד תקצ"ו ובב"י סי' שס"ג וכן נפסק שם בשו"ע סעיף ב'. והש"ך במקום כתב הטעם משום כבוד המתים הקבורים בעיר שנפטר בה, כטעמו של ר' יהודה החסיד. והבית לחם יהודה סי' שס"ב ס"ק ב' ושבט יהודה סי' שע"ט ועוד אחרונים הביאו דברי ר' יהודה החסיד הנ"ל.
4
ה׳והנה בחדושי ר' עקיבא איגר ובפתחי תשובה בסי' שס"ג כתבו שבתשובת "זכרון יוסף" חו"מ סי' ט' דחה את טעם הש"ך הנ"ל, דא"כ אמאי בצוה שומעין לו, וכתב דנראה לו הטעם משום צער ובזיון המת עצמו, עיין שם. וכיוון בזה לדברי האור זרוע, אך נראה שנעלם ממנו שר' יהודה החסיד כתב טעם זה שכתב הש"ך.
5
ו׳ולענ"ד בצוה שפיר שומעין לו אף לפי ר' יהודה החסיד והש"ך, ור' יהודה החסיד והאור זרוע לא פליגי אלא כל אחד נקט טעם אחד והוא הדין משום טעם השני, ואין חשש מטעמים אלו אלא דוקא אם המוליכים אותו מוליכים אותו על דעת עצמם ביוזמתם הם, אבל אם ציוה, הואיל ומוליכים אותו על פי צוואתו ומשום מצווה לקיים דברי המת, אין בזה חשש זילותא במתי המקום, והמת עצמו ניחא לו שיטלטלו אותו, ושיעשה רצונו זהו כבודו, וזה מוכח מהש"ך הנ"ל. וכן אם מוליכים אותו לקברות אבותיו שערב לו להיות אצלם, או לארץ ישראל לכפרתו, שכל הקבור בה כאילו קבור תחת המזבח (כתובות קי"א), ועיין מהרלב"ח סי' ס"ג ומהרשד"ם יו"ד סי' ר"ג, ואין בכל זה לא משום בזיון מתי המקום ולא משום בזיונו וצערו של המת עצמו. ובתשובת "כנסת יחזקאל" סי' מ"ג ראיתי הוכיח מתשובת הרשב"א סי' שס"ט דאם ציוה, או כדי לקברו בקברות אבותיו, אפילו אם כבר נקבר בין קברי מתי העיר, מותר לפנותו למקום שציוה, שמצוה לקיים דבריו, וכן כדי לקברו בקבורת אבותיו שערב לו להקבר אצלם, ולא משגיחין בבזיון המתים. ונראה מדבריו שיש בזה משום בזיון שאר המתים הקבורים במקום, אלא שלא משגיחין על זה. ושוב כתב להקשות על הרשב"א דמנא ליה דבציווה אף דנקבר רשאין לפנותו, דמאי חזית לחוס על כבודו ולבזות אחרים, וכתב דצריך לומר דסבירא ליה להרשב"א כיון שדבר זה דחיישינן לבזיון שאר המתים לא נזכר בש"ס בבלי וירושלמי וכו', ודאי לא חיישינן ליה לדחות מצוה לקיים דברי המת שציווה, או לקוברו בקברות אבותיו הנאמר בירושלמי (מועד קטן פ"ב הלכה ד'), עיין שם. ועיין שו"ת בית רידב"ז סי' י"ז.
6
ז׳ולענ"ד כשפועלים על פי צוואתו ולתועלתו של המת, אין בכך בזיון לשאר המתים. וכן יש להבין מדברי ר' יהודה החסיד עצמו בספר חסידים סי' תשכ"א, שציין ה"שיירי כנסת הגדולה" בסי' שס"ג, כתב: "אחד ציוה לבנו כשימות שיביאוהו למקום אבותיו להקבר עמהם ומת, והיה הבן חפץ לקוברו במקום שציוהו, אמרו לו לא יתכן שהרי ימות החמה הוא, והיום חם, שמא יסריח ושמא יבקע, ושאל לחכם ואמר: כיון שכבוד אביו שלא להוליך אותו, אל תוליכנו מן המקום הזה". ונראה דאילו לא מת בימות החמה, היה חייב הבן לקיים דבריו ולהוליכו למקום שציוה. ואף דכאן הציווי הוא להוליכו למקום קברי אבותיו, מכל מקום נראה דהוא הדין אם היה מצוה להוליכו למקום שאין קברי אבותיו שם, שחייב לקיים דבריו, ומעשה שהיה כך היה. ועיין מגן אברהם (סי' תקכ"ו ס"ק י"ח). ולא כתב בצוואתו שהמתים אשר שם כועסים שבזיון הוא להם, אלא דוקא כשמוליכין אותו על דעת עצמם, וכמו שכתבתי והוא ברור. ושוב ראיתי שהאריך בזה הכתב סופר בסי' קפ"ג וכתב כעין מה שכתבתי, כיון דמשום מצוה לקיים דברי המת הם עושים, אין בזה משום בזוי והורדת כבוד המתים אשר כבר מתו מן החיים אשר הם חיים עדנה, וסיים: "וברור הוא בעזר ה' יתברך".
7
ח׳וראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרי"א שנשאל על המוליכים עצמות המתים לארץ ישראל ונוהגים בהם מנהג בזיון, שכופלין קומתם ומתפרקים האברים ומשתברים העצמות, וכתב: "הדבר ברור שכל שהוא לתועלת המת אין בו משום בזיון כי זהו כבודו". והביא ראיה לדבריו מהמשנה במסכת שקלים פרק ח' משנה ב': "כל הכלים הנמצאין בירושלים, דרך ירידה לבית הטבילה טמאין, דרך עליה טהורין וכו', דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: כולן טהורין חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות". והרמב"ם בפירוש המשנה שם כתב: "מגריפה - כלי שגורפין וכונסין בו העצמות כשהם מפוזרין. ומריצה - הוא כלי שרוצצין ומשברין בו עצמות המת, כדי שיכנסו לסל להוליך אותן ממקום למקום", וזה נגזר מלשון "ותרץ את גולגלתו" (שופטים ט', נ"ג). הרי אתה רואה שהיו מתירים לרצץ העצמות להוליכם ממקום למקום, וסתמא דמילתא לא היו עושין כן אלא לכבודו של המת לקוברו אצל בני משפחתו. וכל שכן שיהיה מותר לעשות כן כדי לקוברו בארץ ישראל.
8
ט׳הנה ראייתו נכונה היא לפי מה שכתב הרמב"ם. אבל הרי בירושלמי שם בגמרא אמרינן: "מריצה - שמריצה את האבן לבית הקברות". והרע"ב והתוספות יו"ט שם פירשו כמו שכתב הרמב"ם, ורבים תמהו עליהם בזה שבגמרא אמרו שמריצה את האבן לבית הקברות, עיין "הון עשיר" ו"שירי קרבן", שהקשו כן. וכן כתבו ה"שושנים לדוד" ו"תפארת ישראל", ומה שכתב ה"שושנים לדוד" ליישב, דהא והא איתא, שהמריצה עשויה לרצץ העצמות ולהריץ את האבן, והרב בחר לפרשה בריצוץ העצמות משום ששנויה אחר הסל והמגריפה שהם ג"כ לעצמות, יש לדחות. ונראה שהרמב"ם והרע"ב היו גורסים: "שמרצצין בה את העצמות", במקום "שמריצה את האבן", וכמו שכתב החדושי הרד"ל בירושלמי שם, וכן כתב ה"תקלין חדתין". ולפי גרסתינו ליתא להא שכתב הרדב"ז, ובכל ענין אסור לפרק האברים ולשבר העצמות של המת, וכדתניא במסכת שמחות פרק י"ב: "אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקין את הגידין", וכן פסקו כל הפוסקים, ועיין טור ושו"ע סי' ת"ג סעיף ו'. וכבר העירו על הרמב"ם מהא דמסכת שמחות התפארת ישראל ובחדושי הרד"ל שם. ואולם לפי גרסת הרמב"ם ופירושו י"ל דהא דתניא במסכת שמחות שאין מפרקין העצמות וכו', היינו דוקא כשאין עושין זה לכבודו, אבל לכבודו - כדי להוליכו לקוברו אצל משפחתו, או בארץ ישראל - מפרקין ומשברין, ואפילו לערבן עם מת אחר, וכמו שכתב הרדב"ז וכן כתב שמחת יהודה נג'אר שם במסכת שמחות. ומכל מקום במקום שיש חשש שיסריח ויבקע, מוטב לקברו בעיר שנפטר בה מלנולו עד כדי כך, וכמו שכתב בספר חסידים הנ"ל, ואחר עיכול הבשר יכולים לפנותו למקום שציוה, או לקבר אבותיו. מקום קברי אבותיו נקרא המקום ששם קבורים בני משפחתו, וכמו שכתב בתשובת הרדב"ז הנ"ל, ובהגהות פרישה סי' שס"ג, ובט"ז שם ס"ק ב'. וחתם סופר סי' של"א כתב כן משם הטור וב"י ולא נמצא זה שם, וכמו שכתב בתשובת אמרי אש סי' קכ"א, עיין שם. ועיין שו"ת "נהרי אפרסמון", סי' קל"ג.
9