יין הטוב, חלק ב, יורה דעה ד׳Yein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 4

א׳תשובת הרה"ג עזרא בצרי יצ"ו על הענין הנ"ל

ב׳כבוד הגאון כמוהר"ר יצחק נסים שליט"א, הראשון לציון הרב הראשי לישראל.

ג׳בהיותינו עוסקים במצוות מחיית עמלק הראני הדר"ג תשובתו של הרה"ג שלמה ש' קרליץ שליט"א אב"ד פתח תקוה, וראיתי שיש לעמוד על חלק מדבריו.

ד׳מה שכתב בשיטת הסמ"ג שהעיקר תלוי כשישראל יכבשו את הארץ וישבו במנוחה ואין צריך לזה שיהיה לנו מלך, הדבר קשה שאם כן מנין לנו שהמצוה אינה אלא לימות המשיח? ומה שכתב שבני ישראל ישבו במנוחה בנחלתם רק בימות המשיח, איני יודע מקור לקביעה זו. כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלכים הלכה ב': "שכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". יתכן איפוא, שיכבשו וישבו במנוחה ועדיין לא הגיעו ימות המשיח. והרי עתה שנכבשה הארץ לפנינו ויש לנו בחלקי ארץ ישראל אף יותר מאשר בכבוש עזרא, ויתכן שנגיע להסכם שלום עם כל שכנינו, האם נאמר שבזה הגענו לימות המשיח? ודאי אין מי שיסבור כך. ולהחליט שלא תהיה מציאות כזאת שנכבוש את הארץ ונשב במנוחה רק בימות המשיח, אין זה אלא דברי נביאות. ומהשערת השכל יתכן גם שלא היינו מאמינים שנכבוש את הארץ, והנה עובדא שכבשנו את הארץ אף שימות המשיח עוד לא הגיעו. אף הסכם שלום ומנוחה מסביב שנראה לנו כדבר רחוק, יתכן מאד שייעשה, ואם לא בדור שלנו אולי בעתיד, ועדיין לא יחשב הדבר כימות המשיח. לפי זה, אם כל ראיית הסמ"ג היא מהפסוק "והיה בהניח" וכו', מנין לו שמצוה זו אינה נוהגת רק בימות המשיח?

ה׳ויש להקשות עוד בדברי הסמ"ג, וכבר הקשה זאת הרדב"ז בפירושו להרמב"ם שם, שאיך אפשר לומר שהמצוה [אינה] נוהגת עד ימות המשיח, הרי פרשת שמואל ושאול תוכיח. על קושיא זו תירץ במעין החכמה שאין כוונת הסמ"ג שהמצוה לא נהגה בעבר כשהיה מלך ונכבשה הארץ וישבו בשלוה, ומעשה דשאול יוכיח, אלא שעכשיו אין אנו יכולים לקיים מצוה זו מחמת שאנו כבושים תחת ידי האומות. אמנם הקושיא הראשונה בדעת הסמ"ג נשארה.

ו׳ונראה שמחמת קושיא זו הבין בעל תועפות רא"ם ששיטת הסמ"ג היא כשיטת בעל ספר יראים, וכיון שהזכיר הסמ"ג תנאי של ימות המשיח ובימות המשיח בהכרח שיהיה מלך בישראל, נמצא שהסמ"ג מצריך שיהיה מלך, שאי אפשר לימות המשיח בלי מלך המשיח.

ז׳ומה שמדקדק הרה"ג ש' קרליץ שליט"א מדברי הגהות מיימוניות שהשמיט מילת "מלך" כשהעתיק דברי הסמ"ג, משמע שצריך ימות המשיח ולא מלך, לא נראה. אדרבא קיצר בדבר המובן, שכיון שהזכיר ימות המשיח מוכרח להיות שיהיה אז מלך. ואיפכא מסתברא, שלא נראה ימות המשיח רק ע"י מנוחה וכבישת ארץ ישראל בלי מלך.

ח׳אמת שגם על בעל תועפות רא"ם יש לתמוה, דאף אם נאמר ששיטת הסמ"ג כבעל יראים, מנין לו שרק בימות המשיח תתקיים מצוה זו? אם בגלל חסרון של מלך, אולי גם מלך ימלוך לפני ביאת המשיח, אם רוב העם יחליט על משטר מלוכני במקום דמוקרטיה, ואין לנו להחליט שלא יהיה דבר כזה, שכל דבר שבהשערה שכלית אפילו שזה רק בדרך רחוקה אין לשלול אותו לגמרי. א"כ מאותו הטעם שדחה בעל תועפות רא"ם סברת מעין החכמה, יש לדחות ג"כ דבריו. ושמא י"ל בדוחק שיתקבצו כל הדברים יחד כבישת הארץ ומנוחה ומלך ביחד, שלסברתו אינם יכולים להיות לפני ימות המשיח, וכיון שימות המשיח נכלל בהם מלך החליט שסברת הסמ"ג כבעל ספר היראים.

ט׳אלא שעדיין קשה על בעל ספר תועפות רא"ם, דאף שמהסמ"ג משמע שצריך מלך וכמו שכתבתי, מנין לנו שהמצוה מוטלת עליו ולא על כל שאר ישראל? נאמר כשיהיה לנו מלך יתחייב בזה כל הצבור. ואילו בעל ספר יראים סובר שהמצוה מוטלת על המלך. אבל קושיא זו יש להקשותה גם כן לבעל ספר יראים, שכל ראייתו היא מהגמרא בסנהדרין דף כ' ע"ב: "ר' יוסי אומר ג' מצוות שנצטוו בכניסתן לארץ ישראל - להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה - איני יודע איזה תחלה? כשהוא אומר: 'כי יד על כס יה', הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה, שאין כסא אלא מלך וכו'". ועל זה כתב בספר יראים: "למדנו מכאן שמצות מחייה מוטלת על המלך". ויש להקשות מה הראיה מכאן, שהרי י"ל אחר שנצטווינו להעמיד מלך נצטווינו אנחנו - ולא המלך – גם כן, למחות זרעו של עמלק, והמלך מכלל הצבור.

י׳ויש ליישב שראית בעל ספר יראים מהגמרא הזו היא: שכיון שנצטוינו להעמיד לנו מלך בתחלה ואח"כ למחות זרע עמלק, הרי כשנעמיד לנו מלך לא נוכל לצאת למלחמה, רק המלך הוא המוציא והוא כופה את העם לצאת למלחמה, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים הלכה ב', ואינו צריך אפילו ליטול רשות מבית דין. ממילא המצוה חלה עליו, שהרי אין אנו יכולים לקיימה מבלי המלך. ומעתה אין קושיא גם לבעל תועפות רא"ם, שכיון שראה בסמ"ג שכתב "ימות המשיח" ואין זה משנה אם יכתוב מלך או לא, ש"ימות המשיח" בהכרח עם מלך, ממילא הוטלה החובה מהצבור, שאין באפשרותם לקיימה מבלי המלך, והונחה מצוה זו על המלך. ועל כן כתב שדעת הסמ"ג היא כדעת בעל ספר יראים. ודע שהסמ"ג במצות עשה קי"ד וקט"ו הביא גם כן גמרא זו, וגם הרמב"ם פסקה בפ"א מהלכות מלכים (הלכה א').

י״אעל פי הסבר זה לדעת בעל ספר יראים, לא תהיה סברתו זו לחייב את המלך יחידית, אלא כל מי שכתב גם כן שנצטוינו, הכוונה היא שהחיוב מוטל עלינו למנות מלך ואחד מתפקידיו הוא ללחום בעמלק, ואז אנו מקיימים את מצות מחיית עמלק ע"י מינוי המלך ויציאה למלחמה בפקודתו. ולפי זה אין סתירה מהגמרא שאמרה: "ג' מצוות נצטוו" והכוונה לישראל, ואיך כותב היראים שהכוונה למלך, אלא שהכל אחד הוא. וגם מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות מלכים ג' מצוות שנצטוו ישראל, אין זה היפך סברת היראים.

י״באולם כבר כתבתי דמנין לסמ"ג לומר שהמצוה נוהגת לימות המשיח, שאף שמצריך מלך וכבישת הארץ וישיבה לבטח, אולי כל זה יתקיים לפני ימות המשיח. ובימות המשיח יש תנאים אחרים, עיין ברמב"ם שם (פרק י"א הלכה ד'), שמלך המשיח צריך להיות מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו וכו', ואם יתקיימו התנאים שמנה הרמב"ם שם זה יהיה באמת מלך המשיח. וכבר כתבנו לעיל מה שהקשה הרדב"ז גם כן על סברת הסמ"ג. ויש לדקדק עוד בדברי הסמ"ג. אולם מה שנראה לענ"ד ליישב ובזה הכל יובן הוא: בלאו סי' רכ"ה, בלאו של לא תחייה כל נשמה, כתב הסמ"ג שכבר נמחה זכרם מתחת השמים, ונתכוון למה שאמרו בגמרא ברכות דף כ"ח ע"א) שבא סנחריב ובלבל את העולם. וא"כ אף בזרע עמלק הדבר כן. ועל כן כתב שמעתה אחר בלבול סנחריב מצוה זו אינה נוהגת עד ימות המשיח, והרי כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"ב הלכה ג': "בימי המלך המשיח וכו' יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו וכו' ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי וכו'", וכוונתו לייחס את ישראל. ועל כן ברוח הקודש הוא ידע מי הוא מזרעו של עמלק ויאבדהו מהעולם ודבר זה רק מלך המשיח יכול לעשותו ברוח קודשו. ועל כן כתב הסמ"ג שמצוה זו אינה נוהגת אלא לימות המשיח. ומה שכתב: "לאחר כיבוש הארץ" והביא פסוק, זה תנאי נוסף, שאחר שיקום המשיח ותהיה מנוחה אז תתקיים מצוה זו על ידו. ובזה מתיישבים כמה דקדוקים שיש לדקדק בדברי הסמ"ג.

י״גומה שכתב עוד הרה"ג ש' קרליץ שליט"א, שאין קיום לדברים המיוחסים להגר"ח שמצות מחיית עמלק שייכת לכל אומה של גויים שעושים מעשה עמלק, ודחה דבריו כי אין לנו לבדות מצוות נוספות בתורה. לענ"ד נראה ליישב דבריו. אף שמהרמב"ם לא משמע כדבריו כמו שהוכיח הרב שליט"א, אולם לקבוע שאין לדבריו קיום כלל, זה ניתן לישב, שכל מה שאין לנו לבדות מצות חדשות זה דבר חדש לגמרי, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, עיין ביומא דף פ' שהקשו כן לענין שיעורים ותירצו ששכחום וחזרו ויסדום. ועיין במגילה דף ג' ע"ב ודף ז' ע"א. אבל הגר"ח לא עלה בדעתו לבדות מצוות נוספות, אלא שרצה לפרש בתוך מצוה הכתובה בתורה והיא מחיית עמלק ולהסביר בה לפי דרכו שהעושה מעשה עמלק ראוי למחותו גם כן. ולפרש בתוך המצוה זה ניתן לחכמים. אמנם פירושו הוא חידוש גדול, אבל אין לומר עליו שבדה מצוה נוספת בתורה. ואף מה שכתב משם ספר החינוך שמעשה עמלק התבטא במיוחד שהוא התגרה בהם ראשון כשיצאו ממצרים וגרם להפחתת פחד הגויים מישראל, ולפי זה אין מציאות [בימינו] למעשה עמלק, יש לומר שכמה טעמים עוד נאמרו בזה שלפיהם יהיה שייך בעושה מעשה כעמלק.

י״דומצאתי הגדרה נפלאה להסביר מה מיוחד במעשי עמלק להרב יוסף צרפתי ז"ל בספרו יד יוסף פרשת תצוה (דרוש שני, דף קנ"ט), וזה לשונו: "כי כל איבה ושנאה שהיא תלויה בדבר אינה קייימת, כי בהבטל הנזק הנמשך יבוטל השנאה. אמנם השנאה שאינה תלויה בדבר ובסיבה אחרת, רק מצד השנאה עצמה, היא קיימת לעולם. ובזאת ההקדמה יובן שאלה חזקה, דהרי כל האומות הרעו לישראל, מצרים ואדומים ומואבים וכל עממיא אומיא ולשניא, ומאי שנא שבכולם לא הוזהרנו בתורה למחות שמם ולזכור בפה מה שעשו לנו כמו עמלק וכו'. אבל הענין כי כל העמים היו שונאים לישראל לאיזו סיבה: מצריים, אם עשו אותם עבדים ומררו חייהם בעבודה קשה, היה זה לסיבה שנתיראו מהרע שהיה אפשר לימשך, כי נתייראו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא וכו', והיתה שנאתם תלויה בדבר. וכן סיחון ועוג פחדו שלא יעברו ישראל דרך ארצם מפחד נזק שיומשך להם, וכן כולם. לכן בהבטל הסיבה יבוטל שנאתם ויוחלש איבתם. אך אמנם שנאת עמלק לישראל לא היתה תלויה בשום דבר עד שנאמר שבהבטל אותו דבר יבוטל השנאה, רק היתה שנאתו מצד בחינת השנאה בעצמה ולכן היתה נצחית".

ט״ומצינו בדבריו הגדרה מיוחדת לעמלק שהוא שונה מכל הגויים, ששנאתו היא ללא סיבה. וכך י"ל לדעת הגר"ח שכל אומה שללא סיבה להנאתה ומפחדה מעם ישראל נלחמת בישראל הרי זה כעושה מעשה עמלק. ואף שמהרמב"ם כמו שכתב שם לא משמע כסברת הגר"ח, אולם לענין פירוש אין למחוק פירוש זה לגמרי, שלא דבר בטל הוא ויש לו עמידה בצד מה. ובפרט שלמעשה הכל בבחינת דרוש וקבל שכר, שהרי למעשה לקיום מצוה זו נחכה לימות המשיח, והוא ידון רשעת הגויים מה שעושים לישראל. ועיין עוד לרדב"ז בס' מצודת דוד מצוה תקצ"א.

ט״זואמנם על פי פנימיותם של דברים מצוה זו שייכת בעמלק במיוחד והוא על פי מה שכתב מהר"ם אלשיך ז"ל בפירושו על התורה פרשת בשלח י"ז, י"ד, וראוי להביא דבריו כדי שנבין המיוחד שבעמלק. וזה לשונו: "אם כל כך רע בעיני ה' עמלק למה אינו מחריב כמו רגע וכו'. והוא כי הלא כל שרי עם ועם קל לפניו יתברך להפילם כמו רגע, ומיד נופלים אומותם. אך שר עמלק אין מפלתו כי אם ביד ישראל, כי איככה יפיל הוא יתברך את שרו הצריך ליפול תחלה, אם הוא שטן הוא סמאל והוא יצר הרע, ובכל חטא ועון אשר נחטא אנו מחזיקים ומאשרים אותו כנודע, באופן שאי אפשר להפילו ארצה, אם לא ע"י שנקינו מכל עוונותינו 'בכל מכל כל', כי אז יכנע וימחה מן העולם. ואחר שנפילהו מלמעלה, הוא יתברך יפילהו מלמטה, וזה אומרו: 'כי מחה' אתה את השר על השמים ואחרי כן 'אמחה את זכר עמלק מתחת השמים', היפך יתר אומות שהוא יתברך מפיל השר משמים, שהוא צבא המרום במרום, ואח"כ ויאמר לנו השמד מתחת השמים את העם. אך בזה נהפך הוא כמדובר, והוא כי מלחמת השר הזה היא מלחמת היצר הרע וכו'. ועל כן צריך זכירה זו בלב כל איש ישראל, למען ידעו כי בדבר הזה תלויה גאולתם וטובתם לעולם וכו', 'כי מחה' אתם את השר ע"י תשובתכם, ואח"כ 'אמחה את זכר עמלק' שאהיה עמכם למחותו למטה. אך אח"כ אומר: 'בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך מסביב', שבאומרו 'מסביב' יכוין אל האויבים המסבבים את האדם, הם אשמותיו, כוחות טומאותיו אשר עשה" וכו'. ועיין למהרימ"ט בספרו צפנת פענח בדרוש לשבת זכור (דף צ"ח ד"ה אמנם).

י״זבדבריו הנפלאים מבהיר לנו מהר"ם אלשיך זצ"ל פרשה זו של עמלק, ולפי דבריו יצא גם כן שכל זה שייך רק לעמלק שהרי הדבר תלוי בשר של האומה למעלה, ולאומות אחרות הרי השרים הם אחרים, ממילא לא שייכת בהם מצוה זו. גם למדנו מדבריו מדוע עלינו לזכור מעשיו תמיד ושיש למחותו, שהכל תלוי בתשובת עם ישראל לאביהם. ויש להאריך עוד בפרשה זו אלא שהזמן קצר ומלאכת שמים רבה. ויהי רצון שנזכה לראות בימינו במהרה מחיית עמלק ע"י משיח צדקנו, אמן.

י״חביקרא דאורייתא

י״טעזרא בצרי