יין הטוב, חלק ב, יורה דעה ה׳Yein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 5

א׳עוד על הענין הנ"ל מהרה"ג חיים עוזר כץ יצ"ו

ב׳לכבוד הגאון מרן ר' יצחק נסים שליט"א ירושלים.

ג׳ראיתי מה שכתבו הרבנים הגאונים הר"ש קרליץ והרב ע' בצרי שליט"א בענין מצוות מחיית עמלק, ואענה גם אנוכי את חלקי בזה.

ד׳כתב הסמ"ג (מצות לא תעשה רכ"ו) וזה לשונו: "כשם שנמחה שבעת עממים כך נצטוו ישראל למחות את זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. ובשתי מצוות אלו גם יש מצות עשה כאשר ביארנו בספר מצוות עשה. מצוה זו אינה נוהגת אלא לימות מלך המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה' וכו' וגומר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" עכ"ל. והנה יש לחקור האם החיוב הוא על כל אחד מישראל למחות זכר עמלק, אלא שחיוב זה יתבצע למעשה רק בימות מלך המשיח, או אולי חיוב זה חל רק על המלך בלבד, ולכן הוא יחול רק בימות המשיח דאז תחזור המלכות לישראל ויהיה לנו מלך.

ה׳בעל ס' יראים (מצוה רצ"ט) כתב במפורש שמחיית עמלק על המלך מוטלת ולא על שאר ישראל, וזהו פירוש הפסוק "כי יד על" וכו' דהיינו מלכות, אז תתקיים מלחמה לה' בעמלק, עד כאו דבריו. ואלו בעל החינוך (מצוה תר"ד) כתב וזה לשונו: "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם, בכל מקום ובכל זמן, אם אולי ימצא אחד מכל זרעם" עכ"ל. הרי לדעתו החיוב הוא על כל איש מישראל, וגם משמע מדבריו שזו המצוה נוהגת בכל זמן, גם לפני ביאת המשיח. ונראה ברור שאינו סובר כהסמ"ג, שהרי אפילו אם כוונת הסמ"ג היא דהחיוב הוא באמת על כל אחד מישראל, מכל מקום מודה הסמ"ג שחיוב זה אינו נוהג אלא לימות המשיח, ואילו לדעת החינוך נוהג חיוב זה בכל זמן. וגם זה ברור שהחינוך אינו סובר כהיראים, שהרי לדעת היראים החיוב הוא על המלך בלבד ואילו להחינוך החיוב הוא על כל אחד מישראל. אך מה שיש להסתפק הוא האם בעל ס' יראים והסמ"ג בשיטה אחת עומדים, וזה יהיה תלוי בחקירה הנ"ל. בתועפות רא"ם על היראים שם כתב כן דהחינוך אינו סובר כהיראים, אבל הסמ"ג סבירא ליה כהיראים שהמצוה מוטלת על המלך ולא על שאר ישראל, ולכן כתב הסמ"ג דמצוה זו אינה נוהגת אלא לימות המשיח, עיין שם. וכן הגר"א וואלקין בספר סביב ליראיו על היראים, הבין בשיטת הסמ"ג כבעל תועפות רא"ם, דהוא סבירא ליה כהיראים. מה שאין כן בעל מעין החכמה שפירש כוונת הסמ"ג, דהמצוה באמת מוטלת על כל אחד אלא שנוהגת רק לימות המשיח.

ו׳ובעיקר חיוב מחיית עמלק מצינו לכאורה סתירה בפסוקי התורה, דבסוף פרשת תצא נאמר "תמחה את זכר עמלק", והיינו שהקב"ה מצווה על האדם למחות, ואילו בסוף פרשת בשלח נאמר "כי מחה אמחה את זכר עמלק", דמשמעותו שהקב"ה ימחה ולא האדם. ומצינו במדרש תנחומא (פרשת תצא סי' י"א): "אמר ר' יהושע בן לוי, כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא 'תמחה', כשפשט ידו בכסא 'מחה אמחה'. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקב"ה? אלא ע"י שהחריב ירושלים וכו' ולפיכך 'מחה אמחה'" עכ"ל המדרש. מדברים אלה יש ללמוד, שעד החורבן היה באמת חיוב על האדם למחות זכר עמלק, אבל עתה שאנו לאחר החורבן הרי הקב"ה ימחה את זכר עמלק, ולפי זה עתה בזמנינו אין חיוב על האדם למחות זכר עמלק.

ז׳ומעתה י"ל שהמקור לדברי הסמ"ג הוא מהמדרש הנ"ל, כיון שלדברי המדרש יהיה החיוב למחות את עמלק רק כשיבנה המקדש, ושפיר כתב הסמ"ג דזמן זה יהיה לימות המשיח, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק י"א הלכה א' מהלכות מלכים), דמלך המשיח יבנה את המקדש, עיין שם, וכשיבוא המשיח יכולים יהיו ישראל לקיים עוד מצוות שאינם יכולים עתה ואחת מהם היא מחיית עמלק. ולפי זה נראה נכונה הסברו של הר"ש קרליץ שליט"א בדברי הסמ"ג דמצות מחית עמלק תלויה בתקופה מסויימת שבני ישראל ישבו על אדמתם, והיינו בביאת המשיח שאז יבנה המקדש ובני ישראל ישבו בשקט על אדמתם, אבל ודאי שאין כוונת הסמ"ג דמצוה זו תלויה במלך דוקא, אלא כשם שמחיית עמלק תתקיים רק לימות המשיח כך גם המצוה של מינוי מלך שהיא מצוה בפני עצמה תתקיים לימות המשיח. אך נראה לי שצריך בזה מלך ולא משום שהמצוה היא דוקא עליו, דהנה הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה' הלכה ה') כתב שיש מצות עשה לאבד זכר עמלק, עיין שם, ומשמע מדבריו שהחיוב הוא על כל אחד מישראל שהרי לא הזכיר בדבריו מלך, וכן בספר המצוות (מצוה קפ"ח) כתב דמצוה להכרית זרע עמלק ולא הזכיר שהחיוב הוא דוקא על המלך. אך שם בספר המצוות הביא הרמב"ם דברי הגמרא בסנהדרין (כ, ב) דג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות בית הבחירה ולמחות זרע עמלק. וצריך ביאור לשם איזה צורך הביא הרמב"ם דברי הגמרא הנ"ל, האם להביא ראיה שיש חיוב למחות זרע עמלק? גם צריך ביאור בדבריו (הלכות מלכים שם הלכה א') שכתב דאין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק, עד כאן דבריו. לכאורה משמע דחיוב מחיית עמלק הוא על המלך, וזה סותר לדבריו הנ"ל?

ח׳והביאור לענ"ד בזה הוא, דהנה המצוה של מינוי מלך ביאר זאת הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קע"ג) שהיא כדי שיהיה מנהיג לישראל, וביתר ביאור כתב החינוך (מצוה תצ"ז) שהתועלת במינוי מלך היא כי העם לא יוכל לישב בשלוה בלא מלך, וכן כתב במצוה ע"א בזה הלשון: "לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצוותיו ולקיים גזירותיו מפני שדעות בני אדם חלוקים זה מזה ולא יסכימו כולם לדעת אחד" וכו' עכ"ל. ולגבי מחיית עמלק כתב החינוך (מצוה תר"ד) דהיא מן המצוות המוטלות על הציבור כולן, ואעפ"י כן כתב דגם על כל יחיד מישראל מוטל חיוב זה אם יש כח בידו. וכן במצוה תקכ"ז שצריכים לקרות קודם המלחמה לשלום כותב החינוך דנוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתם, בזכרים שהם הראויים למלחמה, והיא מן המצוות המוטלות על הציבור ויותר על המלך וראשי העם, עד כאן דבריו.

ט׳הרי החיוב מוטל על כל אחד מישראל אלא שהכל תלוי ביכולתו של האדם, דאם הוא מוצא אחד מזרע עמלק ויכול להתגבר עליו חייב הוא להורגו, ואין כאן דין שכל הציבור צריך להשתתף בהריגתו של זה. אך כשמוצאים אנו הרבה מזרע עמלק וכדי להשמידם צריכים אנו להלחם בהם, הרי לצאת למלחמה זהו חיוב המוטל על כל הציבור, כל אחד יתן את חלקו במלחמה זו, וזהו תפקידו של המלך כאמצעי לנצח במלחמה זו, בכוח המלך להכניס בעם רוח לחימה ובטחון כדי שיהיו כולם מאוחדים ובוטחים בהקב"ה בצאתם למלא אחר הוראותיו. וזה מה שכתב החינוך בדבריו הנ"ל מצוה תר"ד, דעל כל יחיד יש חיוב לאבד זרע עמלק אלא שהכל תלוי ביכולת, ואין הכי נמי כשמוצאים אנו הרבה מזרע עמלק אזי החיוב על כל הצבור.

י׳וזהו הביאור בדברי הרמב"ם הנ"ל, ודעתו היא כהחינוך דהמצוה מוטלת על [כל] יחיד מישראל לאבד זרע עמלק ולאו דוקא על המלך, ומה שכתב הר"ם דהמלך נלחם מלחמת עמלק, היינו כשצריכים לאבד זרע עמלק ע"י מלחמה שאז המצוה היא על הציבור, וכשהמצוה היא על הציבור אז תפקידו של המלך להכין את הציבור למלחמה, וכמו שכתבתי. ובזה ניחא מה שכתב הר"ם (שם בהלכה ב') דמלחמת מצוה יוצא המלך מעצמו בכל עת וכופה את העם לצאת וכו', והיינו דבאופן שהחיוב הוא על כל הציבור להלחם בעמלק, הרי תפקידו של המלך לאחד את העם למטרה זו. ובזה ניחא שהביא הרמב"ם דברי הגמרא בסנהדרין בספר המצוות, כדי לומר דכשיש עם רב מזרע עמלק, וכאותו מקרה כשיצאו בני ישראל ממצרים, אז חיוב מחיית עמלק הוא על הציבור, כמו מינוי מלך ובנין בית המקדש שהוא חיוב על הציבור, ופשוט. וגם הסמ"ג נראה דסבירא ליה כיסוד הנ"ל, ולכן כתב דמלחמת עמלק באותו אופן שהיה בצאת בני ישראל מצרים צריכה מלך ואין המלכות חוזרת לישראל אלא בימות המשיח.

י״אוראיה ברורה שכך סבירא ליה לרמב"ם, מהא דכתב (בספר המצות סוף מנין העשין) בזה הלשון: "וכשתסתכל כל אלו המצוות שקדם זכרם עתה, שתמצא מהם מצוות שהם חובה על הציבור לא כל איש ואיש, כמו בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק" עכ"ל. הרי דמחיית עמלק היא על הציבור ולא על כל איש ואיש, ואילו בחבורו לא משמע כן, אבל לפי מה שכתבתי מובנים היטב.

י״בוכן נראה להביא ראיה שלקיום מצות מחיית עמלק ע"י הציבור צריך מלך, מהך גמרא דסנהדרין (דף כ') דג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וכו', ואחת מהם מחיית עמלק. וכן אומר ר' יוסי שם דתחילה נצטוו להעמיד להם מלך ואח"כ להלחם בעמלק. ואמנם מהגמרא הנ"ל אין ראיה שיש קשר בין מינוי מלך למלחמת עמלק, ועיין רש"י שם די"ל שבאותה תקופה נצטוו ג' מצוות וסדר קיומם הוא תחילה מינוי מלך ואח"כ מלחמת עמלק. אך בספרי פרשת ראה (פיסקא ס"ז), לאחר שמביא דברי ר' יהודה הנ"ל מסיים בזה הלשון: "כל שישב המלך על כסא יה אתה מכרית זרע עמלק" עכ"ל, הרי מדבריו ברור שמינוי מלך הוא לצורך קיום מצות מחיית עמלק. ועל כרחך הביאור הוא כמו שכתבתי דהיכא שהחיוב מוטל על הציבור הרי תפקידו של המלך הוא להוציא את העם למלחמה. ועל פי זה נראה לי דגם שיטת היראים היא כנ"ל. ומה שכתב היראים שמחיית עמלק מוטלת על המלך ולא על שאר ישראל, היינו כמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות הנ"ל דהיכא שצריך להלחם בעמלק בזה החיוב הוא על הציבור כולו, וכשיש חיוב על הציבור אז חל החיוב על המלך להכין את העם ולהוציאו למלחמה, אבל ודאי דגם הוא מודה שכל אחד מישראל אם נקרה בדרכו אחד מזרע עמלק ויכול הוא להשמידו דחייב לעשות כן.

י״גהדברים העולים ממה שכתבתי, דכל אלו הראשונים שהזכרנו בסגנון אחד נתנבאו: שיש חיוב על כל אחד בישראל להשמיד זרע עמלק, אם יש לו כוח ויכולת לכך. אך באופן שיש עם רב מזרע עמלק וצריך להלחם בו כדי להשמידו, אזי החיוב חל על הציבור, וכשיש חיוב על הציבור בעינן מלך כדי שהוא יכין וידריך את העם למלחמה זו. ולכן שפיר כתב הסמ"ג דחיוב זה שעל הציבור יחול רק בביאת המשיח שאז יהיה לנו מלך, וזה ברור.

י״דובדבר השאלה אי מצות מחיית עמלק נוהגת בזמן הזה, הנה מדברי הסמ"ג הנ"ל שכתב דאינה נוהגת אלא לימות המשיח משמע לכאורה דעתה כל זמן שלא בא המשיח אין החיוב חל עלינו, משום דכשחל חיוב על הציבור בעינן מלך, והרי המלכות תחזור ישראל רק לימות המשיח.

ט״ואך ראיתי לחקור בזה: האם זהו דין דוקא במלך, או דהעיקר הוא דבעינן שיהיה מנהיג לישראל. והנה לפי מה שכתבתי לעיל, לאו דוקא מלך, אלא העיקר שיהיה אדם מורם מכל העם כדי שהעם יבטח בו ויתן בו אימון. והראיה לכך שהרי נצטוינו בשעת מלחמה למנות משוח מלחמה, וכמו שכתבתי לעיל בשם החינוך בכמה מקומות מהי התועלת במינוי מלך ובמינוי משוח מלחמה. וא"כ עתה בזמנינו כאן בארץ ישראל שיש לנו צבא ומפקדיו היכולים למלא תפקיד של הכנת העם למלחמה, יחול עלינו חיוב מחיית עמלק. ובפרט לפי מה שכתב הסמ"ג דהמצוה חלה לאחר כיבוש הארץ, ועתה אנו ב"ה בארץ ישראל, דיחול עלינו חיוב מחיית עמלק, אע"פ שעדיין לא הגיעו ימות המשיח. ואם נאמר דלא מספיק מה שמפקדי הצבא יכולים להכין את העם למלחמה מבחינה צבאית, שהרי תפקידו של המלך היה גם להשמיע דברי תוכחה ומוסר שיהיה להם בטחון בהקב"ה, הרי גם זה יכול להתבצע בימינו שיש לנו גדולי תורה. ואין לומר שצריך אדם אחד שיוכל למלא את כל אלו התפקידים, שהרי גם בזמן שיהיה לנו מלך יהיו מפקדים לצבא, ואת הכנת העם למלחמה מבחינה צבאית יעשו מפקדי הצבא ולא המלך, וכמבואר ברמב"ם (הלכות מלכים פרק ד'), עיין שם. ולפי כל זה יש מקום לומר שמצות מחיית עמלק נוהגת גם בזמנינו.

ט״זונראה לי שהתנאי העיקרי לחיוב מלחמת עמלק הוא בשלושה: האחד, שהמצוה על הציבור אינו דוקא על ציבור מסויים, וכמו שרצינו לומר שנוכל לקיים היום מחיית עמלק ע"י הצבא, אלא זהו חיוב על כלל ישראל. וזהו שכתב החינוך (מצוה תר"ד) והדגיש בדבריו שזו היא מן המצוות המוטלות על הציבור כולן, דהיינו בלא יוצא מן הכלל. וכן לגבי מינוי מלך (מצוה תצ"ז) כתב דהיא מוטלת על הציבור כולם. ושפיר הביאו הרמב"ם והחינוך דברי הגמרא בסנהדרין הנ"ל דג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, דשם היה באמת הציווי לכל ישראל. ולפי זה בזמנינו שכל ישראל מפוזרים בהרבה ארצות, אי אפשר לבצע את מה שהיה מוטל על המלך לבצע, אפילו היינו אומרים שאין זה דין במלך.

י״זוהתנאי השני הוא שהמצוה נוהגת דוקא בארץ ישראל. דלו היתה מציאות שכלל ישראל יהיה באותו מקום אבל לא בארץ ישראל, לא היה חל עליהם החיוב של מלחמת עמלק. וכשם שבנין בית המקדש ומינוי מלך חיובם הוא בארץ ישראל, כך מחיית עמלק. וזאת היא כוונת הגמרא דג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ. וכן כתב החינוך (מצוה תצ"ז) גבי מינוי מלך דנוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתם והביא ראיה לזה מדברי הגמרא הנ"ל, והוא הדין לגבי מחיית עמלק. וזהו שכתב הסמ"ג דמצוה זו אינה נוהגת אלא לימות המשיח לאחר כיבוש הארץ והיינו כשכל ישראל ישבו בארץ ישראל.

י״חואחרי שיתקיימו שני תנאים אלו ימנו עליהם מלך ותהיה השפעתו על כל הציבור ויהיה אפשר לקיים את המצוה המוטלת עליהם. ותקופה זו תהיה רק לימות המשיח, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק י"א) דמלך המשיח יקבץ נדחי ישראל וכו', עיין שם. וביתר ביאור כתב זאת בפירוש המשנה (סנהדרין פרק י'), וזה הלשון: "אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל וכו'" עכ"ל. ומה שכתב היראים דהיא מוטלת על המלך, שפיר כתב כן, דבתקופת ימות המשיח כשתחזור המלכות לישראל יהיה זה המלך שיוביל את העם למלחמה.

י״טבזמנינו שחסרים לנו שני תנאים, שאין כל ישראל נמצאים במקום אחד וגם שאין כולם בארץ ישראל, ואין לזה כל קשר במה שאין לנו מלך כיון שאין זה דין דוקא במלך וכמו שנתבאר.

כ׳אלא נראה שאפילו היתה מציאות בזמנינו שכל ישראל היו דרים בארץ ישראל, גם כן לא יחול עדיין החיוב של מלחמת עמלק על הציבור, וזאת לפי משמעות הפסוק האמור בתורה סוף פרשת כי תצא: "והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" עד כאן, והסמ"ג הביא כראיה לדבריו פסוק זה, ומשמע דגם לאחר שתכבש הארץ בעינן שנשב בבטחה ובמנוחה מכל אויבינו מסביב. צדק א"כ הרב קרליץ שליט"א בהרגשה זו שבדברי הסמ"ג כשרצה לומר שאין זה דין דוקא במלך אלא דזה תלוי כשבני ישראל ישבו על אדמתם במנוחה, וזהו תנאי נוסף לתנאים שהזכרנו. ומפורשות כתב כן אבן עזרא שם בזה הלשון: "הטעם כי זאת המצוה תלויה אחר שירשו את הארץ ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק" עכ"ל. הרי בזמנינו שאנו במצב מלחמתי מתמיד עם שכנינו הערבים לא חל עלינו להלחם בעמלק, ושפיר כתב הסמ"ג שזה יהיה רק לימות המשיח.

כ״אותנאי זה לא יכולנו, שכן יכולים שכנינו לבטלו ויצאו עלינו בכלי זיינם, ובנוסף לכך כלי הנשק לא יכותתו ונשאר עומדים מוכנים ומזומנים להדוף כל אויב. וגם לכשיחתם הסכם, עדיין ישארו מתנגדים בתוך שכנינו לפגוע בנו, ולכן לא תיתכן מציאות של ישיבה לבטח בארצנו גם לאחר הסכם שלום.

כ״באבל המנוחה האמיתית והישיבה לבטח הן כמו שהגדירן הרמב"ם (הלכות מלכים פרק י"ב הלכה א') בזה הלשון: "וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה. ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם וכו' ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל" עכ"ל. וכן בפירוש המשנה לסנהדרין שם הסביר זאת הרמב"ם באריכות. וזאת היא המנוחה והבטחון שאנו צריכים להימצא בה כדי שנוכל להלחם בעמלק ושלא תהיה לנו דאגה מאויבים אחרים אלא רק להשמיד את עמלק, ומציאות זו תהיה לנו רק לימות המשיח.

כ״גברם יש לדון בזה במה שכתב הרמב"ם דבימות המשיח לא ידע עם ישראל מלחמה וישב לבטח בארצו. הנחה זו היא פלוגתא בשבת (דף ס"ג, א) במתניתין, דחכמים סבירא להו: "לא יצא האיש בסייף ולא בקשת" וכו', ור' אליעזר סבירא ליה דמותר לצאת דתכשיטין הם לו, אבל חכמים סבירא להו שהם לגנאי דכתיב: "וכתתו חרבותם לאתים" וכו'. ובגמרא שאלו לר' אליעזר: "וכי מאחר דתכשיטין הם אמאי בטלים לימות המשיח? אמר להם: לפי שאינן צריכין, שנאמר: 'לא ישא גוי אל גוי חרב'. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: 'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד'". ועיין במהרש"א דבזה פליגי ר' אליעזר ושמואל, דלר' אליעזר "לא ישא גוי אל גוי" נאמר רק לימות המשיח שיותר לא תהיה מלחמה, אבל שמואל סבירא ליה דבימות המשיח רק המלכות תחזור ישראל אבל גוי אל גוי כן ישא חרב, והפסוק "לא ישא גוי אל גוי חרב" לא איירי לימות המשיח אלא לעולם הבא, עד כאן דבריו. ועל כל פנים מבואר דלדעת שמואל בימות המשיח עדיין יהיה מצב מלחמה. וא"כ תימא על הרמב"ם שהרי הוא פוסק (הלכות מלכים שם הלכה ב') דאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, והיינו כשמואל, והאיך בהלכה הקודמת פסק דלא כשמואל, וצ"ע.

כ״דוהנראה לומר על-פי פירוש רד"ק לישעיה פרק ב' "והיה באחרית הימים", דכל מקום שנאמר באחרית הימים הוא ימות המשיח ועל זה המשך הפסוקים שם "לא ישא גוי אל גוי" וכו', וכן כתב אבן עזרא שם. ולדבריהם בימות המשיח לא תהיה עוד מלחמה בין העמים כולם. ועל כרחך צריך לומר דהרד"ק מפרש דבריו לשיטת ר' אליעזר בשבת הנ"ל ולא כשמואל, או לפי איכא דאמרי בשבת שם דגם ר' אליעזר כשמואל סבירא ליה ורק חכמים חולקים עליהם. ובפרק י"א בישעיה פסוק ו' "וגר זאב עם כבש" שעל ימות המשיח מוסב דן הרד"ק בביאור נבואה זו והביא שיש מפרשים דבימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה, ויש מפרשים שפסוק זה הוא משל לרשעים וצדיקים שבימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חבירו, עיין שם. והיש מפרשים השני הוא פירוש הרמב"ם דנן. אבל הרד"ק תמה על פירוש זה דלא יתכן זה הפירוש דבימות המשיח כבר נאמר שיהיה שלום בפרק ב' "וכתתו חרבותם לאתים לא ישא גוי אל גוי" וכו'. ולכן מפרש הרד"ק דההבטחה האמורה בפרק י"א היא שהחיות הרעות לא יזיקו בארץ ישראל, עיין שם. ועל כרחך קושית הרד"ק הנ"ל היא לשיטתו שפירש דהפסוק "לא ישא גוי אל גוי" איירי לימות המשיח, וא"כ שפיר הקשה דלימות המשיח כבר הובטח לנו שיהיה שלום. אבל הרמב"ם שפוסק כשמואל, ולדעה זו הפסוק איירי לעולם הבא, על כרחך ההבטחה שבימות המשיח יהיה שלום למדים אנו מהפסוק "וגר זאב עם כבש" שהוא דרך משל וכמו שכתב כן הרמב"ם. וממילא לדעת הרמב"ם לא קשיא כלל קושית הרד"ק, ושפיר פוסק הרמב"ם כשמואל ואעפ"י כן מפרש דהפסוק "וגר זאב" הוא משל לימות המשיח שיהיה שלום אמיתי.

כ״הוהנה ראיתי בדברי הרה"ג ע' בצרי שליט"א שתמה על הנחה זו של הסמ"ג דמחיית עמלק תלוי כשיכבשו את הארץ ויבואו במנוחה ואין צריך שיהיה מלך, דמנין לו שהמצוה היא רק בימות המשיח ומנין קביעה זו שבני ישראל ישבו בנחלתם רק בימות המשיח. ולפי מה שכתבתי הדברים ברורים כן בדברי הרמב"ם, דבני ישראל ישבו בבטחה רק בימות המשיח. ומה שהביא סיעתא מדברי הרמב"ם (פרק י"ב הלכה ב') שכתב "שכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו", אין זו ראיה כלל, דהרמב"ם איירי שם על הימים שלפני ביאת המשיח, [שיש] כל מיני פירושים מה יהיה לפני ביאת המשיח, ולכן כתב הרמב"ם דכל אלו הפירושים לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, אבל בזמן ביאת המשיח שיהיה שלום אמיתי זה ברור לרמב"ם מהפסוק "וגר זאב עם כבש" כמבואר שם בדבריו בהלכה א', עיין שם. גם מה שכתב בדבריו: "שהרי עתה נכבשה הארץ לפנינו ויתכן שנגיע להסכם שלום עם כל שכנינו". מעולם לא אמר הסמ"ג שכיבוש הארץ יהיה רק לימות המשיח, אלא שהישיבה לבטח בארץ ישראל תהיה רק לימות המשיח, ובאופן שלא יצטרכו יותר כלי מלחמה. גם מה שכתב וזה לשונו: "ולהחליט שלא תהיה מציאות כזאת שנכבוש את הארץ ונשב במנוחה רק בימות המשיח, אין זה אלא דברי נביאות", נכון הוא, שהנביא ישעיה אמר כן, ואפילו נגיע להסכם שלום עם שכנינו עדיין נצטרך להישמר מאויבים שמבחוץ וגם מאויבים הנמצאים בתוכנו, מה שאין כן לימות המשיח, ועל מנוחה זו כתב הסמ"ג דהיא תהיה רק לימות המשיח. וזהו התנאי הצריך לנו כדי שנוכל להלחם בעמלק.

כ״ווהנה לכאורה יש לומר שלא תחול עלינו מצות מחיית עמלק גם אם יתקיימו התנאים שהזכרנו לעיל. במסכת ידים (ד, ד') תנינן: "עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את האומות", וכך סבירא ליה לר' יהושע שם וטעמו של ר' יהושע מבואר ברכות (כ"ח, א) דלא ידעינן מי עמון ומי מואב ולכן אמרינן כל דפריש מרובא פריש והרי הוא מותר לבוא בקהל, וכן כתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק י"ב הלכה כ"ה) דהואיל וד' אומות שאיסורם לבוא בקהל ישראל הוא איסור עולם והם נתערבו בין שאר האומות שמותרים עתה לבוא לקהל ישראל לאחר גירותם, אמרינן דכל הפורש מהרוב הוא פורש, עיין שם. א"כ י"ל דכשם שאין אנו יודעים מי הוא מצרי אדומי עמוני ומואבי, כך אין אנו יודעים מי הוא זרע עמלק כדי שנוכל למחותו. ולפי זה יש לתמוה על הסמ"ג אמאי תלה חיוב המצוה של מחיית עמלק בימות המשיח לאחר שנשב לבטח בארצנו, ולא כתב שחיוב זה אינו נוהג עתה כיון שאין אנו יודעים מי הוא עמלק. ואין לומר שזו כוונתו דרק לימות המשיח נדע מי הוא עמלק, דא"כ אמאי מביא את הפסוק "והיה בהניח" שזה אינו מרמז כלל שבימות המשיח נדע מי הוא עמלק וצ"ע.

כ״זולכן נראה לי על פי מה מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשין קפ"ז) בענין חיוב הריגת ז' עממין: "ואולי יחשוב חושב שזאת מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו, וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין ענין מנהג נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות וכו'. אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק ויכריתהו עד אחריתו, כמו שיהיה במהרה בימינו וכו', אינה לדורות? זה לא יאמר. אבל נוהג בכל דור ודור, כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו. וכן להרוג שבעה עממין ולאבדם צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהן איש, וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו בימי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר בהם שרש" עכ"ל הרמב"ם. מדבריו אנו למדים שמחיית עמלק והריגת ז' עממין הם מצוות הנוהגים לדורות. אבל לגבי קיום המצוה בפועל רואים אנו הבדל בדברי הרמב"ם בין ז' עממין למחיית עמלק, דגבי ז' עממין כתב הרמב"ם שאי אפשר לקיים המצוה בפועל עתה משום שנכרתו בימי דוד ואלו הנשארים נתערבו בין האומות, והיינו להאמור במסכת ידים (פרק ד' משנה ד') שסנחריב בלבל את האומות, ואילו לגבי מחיית עמלק לא כתב הרמב"ם שאינו נוהג עתה ולא הזכיר כלל את הסיבה שסנחריב בלבל את האומות, אלא אדרבא הוא כותב דנוהג בכל דור ודור כשנמצא מזרע עמלק, וכן כתב החינוך (מצוה תקכ"ח) וביתר ביאור במצוה תכ"ה והעתיק דברי הרמב"ם הנ"ל. ולכאורה צריך ביאור מאי נפקא מינה בין שתי מצוות אלו? דאם סנחריב בלבל את האומות ואי אפשר לדעת מי הוא עמוני מואבי, כך אי אפשר לדעת מי הוא עמלק, ומאי נפקא מינה?

כ״חועל כרחך צריך לומר שהרמב"ם סובר דהטעם האמור שסנחריב בלבל את האומות לא נאמר לגבי עמלק. והטעם בזה הוא, דהאיסור של "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ישראל" הוא "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים" כמפורש בתורה, וא"כ סימן ההיכר של עמוני מואבי לפני בלבול סנחריב היה על פי מיקומם שהם היו דרים במקומות מסויימים. ודבר זה מבואר בתוספתא (פרק ה' דקידושין משנה ו' והביאה הגר"א באבן העזר סימן ד' ס"ק י"ז): "אמר ליה רבי עקיבא: טעית, הלכה היא משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות, לא עמונים ומואבים במקומן ולא מצרי ואדומי במקומן", הרי שסימן ההיכר שלהם היה לפי מיקומם, ולכן אחר שסנחריב בלבל את כל האומות נסתלק סימן ההיכר שלהם. וכן נראה לגבי שבעה עממין, שהרי הטעם שנצטוינו להרגם כתב הרמב"ם (ספר המצוות קפ"ז) שהם שורש עבודה זרה, וביתר ביאור כתב כן החינוך (מצוה תכ"ה): "לפי שהם החלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבת ה' יתברך אשר שנא" עד כאן דבריו. וזה ודאי שאין סימן ההיכר של ז' עממין [שהם] עובדי עבודה זרה, שהרי הגויים בזמנינו יש הרבה מהם עובדי עבודה זרה, והאם נאמר שהם מז' עממין? וכבר מבואר בחולין (י"ג, ב) דאמר ר' יוחנן נכרים שבחו"ל לאו עובדי עבודת כוכבים הם אלא מנהג אבותיהן בידיהן, וכתבו שם תוספות דגם הגויים שבארץ ישראל אין אדוקין כל כך שיהיו מעשיהם לשם עבודת כוכבים. וא"כ סימן ההיכר שלהם על פי מיקומם, שהיו דרים במקומות מסויימים, וידעינן שאלו הדרים שם והם עובדי עבודה זרה הרי הם מז' עממין. ולכן לאחר שסנחריב בלבל את האומות בטל סימן ההיכר שלהם ואין אנו יודעים מי הוא מז' עממין. כך משמע גם מדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק י"ב הלכה כ"ה) שכתב בזה הלשון: "כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם" וכו', הרי שע"י הבלבול שהגלה אותם ממקומם בטל סימן ההיכר שלהם. גם הרשב"א (יבמות ע"ו, ב) בשם הרמב"ן כתב כך: "סנחריב הוא שבלבל את העולם שהיה מגלה פעמים אומה זו ומושיבה במקום אחר ומושיב תחתיהן אומה אחרת ומשום כך היו כל האומות מבולבלין".

כ״טאבל במחיית עמלק סימן ההיכר הוא על פי מעשיו, וכבר כתב בעל מעם לועז (פרשת כי תצא פרק מ"ד עמ' תתקע"ד) בשם מהר"א חזן שבכל דור ודור שעומדים עלינו לכלותינו הכל הוא מעמלק שמתלבש כל פעם באומה אחרת" עיין שם, וא"כ גם היום יש אומות הרוצים לכלותינו, אלא שסימן ההיכר של אומה זו אם היא מזרע עמלק הוא על פי צורת המלחמה וסיבתה. ועיין שם שכתב בשם האלשיך הקדוש דלמה נצטוינו למחות דוקא את עמלק והלא גם הפלשתים הרגו בנו, ותירץ דצורת המלחמה של עמלק היתה מיוחדת משאר העמים, וכן כפי מה שהביא הרה"ג בצרי שליט"א בדבריו בשם ספר יד יוסף שהמיוחד במעשה עמלק הוא שנלחם בישראל בלא שום סיבה שכלית המחייבת מלחמה.

ל׳לפי כל זה, האם ספק הוא שהנאצים שהשמידו ששה מליון יהודים הם מזרע עמלק? וכבר נכתב בספר המאמרים שער ראובן למרן אדוני זקני הג"ר ראובן זצ"ל (עמ' ש"א) בזה הלשון: "אין כל ספק בדבר שהעם הגרמני היה הווה ויהיה התגלמות בדמות ובצלם של העמלק ההיסטורי. הנאצים הגרמניים שיכללו וביצרו את צפע העמלק יותר משעשה זאת עמלק המקורי. הרצח המתוכנן של ששה מליונים אחים ואחיות הוא שיא הרשעה והשטניות, ועל מעשי השמדה אלו מצווה העם לקיים בכל נפשו את דין ומצוות הנקמה של מחה תמחה" עכ"ל. היום ידועים לנו הרבה נאצים המסתובבים חופשי והיה מקום שיחול עלינו בפועל החיוב של מחיית עמלק, אבל כפי שנתבאר הרי לחיוב זה חסרים לנו התנאים שכל העם יהיה במקום אחד ובארץ ישראל ונשב לבטח בארצנו.

ל״אובהנחה זו יתבארו לנו דברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה' הלכה ד'), דגבי המצוה של הריגת ז' עממין מסיים דכבר אבד זכרם, ובהלכה הבאה שמדבר הרמב"ם לגבי מחית עמלק שם אינו מסיים שכבר אבד זכרם. והיינו לפי מה שכתבתי, דהטעם דבלבל סנחריב נאמר רק גבי ז' עממין ולא גבי עמלק, שעדיין לא אבד זכרם.

ל״בומכאן הוכחה למה שהביא הדר"ג שליט"א מה שהובא בשם הגר"ח זצ"ל דמצות מחיית עמלק היא לאו דוקא בעם עמלק אלא כל אומה של גויים שעושים מעשה עמלק יש מצוה זו. ולפי מה שכתבתי, יש בסיס להנחה זו מדברי המפרשים שהזכרנו, דסימן ההיכר של עמלק הוא על פי מעשיו. ומה שתמה הרה"ג קרליץ שליט"א על דברים אלו: "…לבדות מעצמנו מצוות נוספות בתורה", לפי מה שכתבנו אין זו כוונת הגר"ח שזהו דין חדש דכל אומה העושה כמעשה עמלק יש מצוה למחותה, אלא שכל אומה העושה מעשה עמלק זהו סימן ההיכר שלה שהיא מזרע עמלק. ושוב עיינתי בהמשך דבריו שהזכיר ראיה זו שכתבנו מדברי הרמב"ם שלא כהגר"ח, ולפי מה שכתבתי אין כל מקום לדבריו, ודברי הגר"ח כמין חומר ומוכחים מדברי הרמב"ם. אך שוב ראיתי במנחת חינוך סוף מצוה תר"ד דהאידנא אין אנו מצווים בזה כי כבר עלה סנחריב וכו', והדברים תמוהים מנא ליה טעם זה שלא הוזכר באף אחד מהראשונים לגבי מחיית עמלק וצ"ע.

ל״גלסיכום הענין, נראה דדעת הסמ"ג, בעל ס' יראים, הרמב"ם והחינוך היא שיטה אחידה: דהיכא דמחיית עמלק חלה על הציבור, והיינו ע"י מלחמה, הרי חיוב זה יהיה רק לימות המשיח, ומעולם לא עלה על דעת אחד מהם לומר שהחיוב הוא רק על המלך בלבד. וגם על היחיד מוטל חיוב זה, אם ביכולתו לבצע זאת, כשבא לידו אחד מזרע עמלק. ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

ל״דמוקירו ומכבדו כערכו הרם

ל״החיים עוזר כץ