יסוד ושורש העבודה, א; שער הגדול ט׳Yesod VeShoresh HaAvodah, The First Gate 9
א׳
1
ב׳
2
ג׳
3
ד׳
4
ה׳
5
ו׳
6
ז׳
7
ח׳
8
ט׳
9
י׳
10
י״א
11
י״ב
12
י״ג
13
י״ד
14
ט״ו
15
ט״ז
16
י״ז
17
י״ח
18
י״ט
19
כ׳
20
כ״א
21
כ״ב
22
כ״ג
23
כ״ד
24
כ״ה
25
כ״ו
26
כ״ז
27
כ״ח
28
כ״טאך בזאת נאות לכם אחי ורעי. עבודת הבורא ית"ש ויתעלה שעלו זכרונם לטובה בכל הפרקים הקודמים עוד צריכין אנו למודעי ולהעלות על לב תמיד הכלל הגדול שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בשער עבודת האלהים פר' ד' והוא זה שכל מעשה בני אדם לא נחלקו רק אל הטוב ואל הרע רצונו לומר שאין לך דבר בעולם בעניני האדם הן במעשי הן בדבוריו הן במחשבותיו הן בשמיעתו שיהיה לפעמים רשות דהיינו לא מצוה ולא עבירה זה מן הנמנע רק כל חמשה עניני האדם המוזכרים אי אפשר להיות רק או מצוה או עבירה רח"ל אף שבעל חובת הלבבות כלל כל העניינים בדרך כלל ע"ש אך אני אפרש בעז"ה בדרך פרטי כל עניני האדם בפ"ע כדי שיהא נחקר על לב האדם כל עניני חושיו בפרטות וכל חוש יהיה לזכרון תמיד בעיני שכלו ועי"ז בנקל יכול להזהר מחלק הרע שבו. ופתח דברי יעיר בעניני העשי' מעניני אכילת האדם בהיות כי דבר הגורם הוא לכל חטא אשר יחטא האדם בשבועה ונעלם ממנו יראת הבורא ית"ש כמש"ה פן תאכל ושבעת וגו'. ושכחת את ה' אלהיך וגו'. הנה אכילת האדם לא יצויר כ"א היותו או צווי מהבורא ית' או אזהרה דהיינו אם אוכל מאכלות המותרות וכדי ספוקו לבד ונזהר מכל אזהרות שנזכר בש"ע מהלכות דרך ארץ עושה בזו האכילה מצוה ועבודה להבורא ית"ש כמצות תפילין וציצית כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בפרק הנ"ל מפסוק הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' ולאכילה ההוא יקרא מצוה מטעם כי צדיק אוכל לשובע נפשו כדי שיהא חזק ובריא לעבודת יוצרו ובוראו ית' ויתעלה כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סי' רל"א ובודאי חיוב גדול על האדם לכוין עכ"פ כוונה זו הפשוטה בעת אכילתו לבל ימשול לבהמות נדמו באכילתו ועל אדם זו נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ואם חסר אחת מכל התנאים הנ"ל אזי עבירה היא בידו. וביחוד אם אוכל יתר מכדי ספוקו כל יתר כנטול דמי מעבוד הבורא ית' כי איבריו כבדים עליו ויבא מזה בטול תורה וכוונת התפלה וגם גורם ח"ו חולת הגוף כידוע והוא מוזהר ועומד השמרו מאד לנפשותיכם ועל אדם זה שלהוט אחר המאכלות אמר שהע"ה בחכמתו ובטן רשעים תחסר. היוצא מזה שקוטב אופני אכילת האדם מוסב על א' מאלו השנים או צווי או אזהרה וע"כ צריך האדם להזהר בהם מאוד. וכן בענין ההליכה:
29
ל׳אם הולך האדם לבית עולמו בה"כ ובהמ"ד או הליכתו עולים לו לטובת חבירו או אפי' לאיזה הצטרכות הפרנסה על צד ההיתר או לבריאת גופו הליכה זו היא הליכת מצוה אבל אם ההליכה אינה מענינים הנ"ל אין רצון ית"ש בהליכה זו ועבירה היא בידו ועד"ז תמצא בכל עניני מעשה אדם:
30
ל״אוכן בדיבור. אם דבורו בנחת רוח הבורא ית"ש כתורה ותפלה ושבחי הבורא ית"ש ויתעלה או בספור נסים ונפלאות וגבורת הבורא ית' ויתעלה או לעשות איזה טובה לחברו או באיזה מו"מ באמונה. הנה הוא מצוה וכל דבור שאינם מענינים הנ"ל הם דברים בטלים ועובר על מ"ע מן התורה ודברת בם כנודע. וכן במחשבה אם חושב בתורה הקדושה כו' כנ"ל היא מחשבה של מצוה ונוטל על המחשבה שכר גדול בזה ובבא. ואם מחשבתו אינו מענינים הנ"ל כלל רק מחשבתו בדברים בטלים שאינם נוגעים כלל לעבודת הבורא ית"ש לעבירה תחשב ועונשו גדול רח"ל:
31
ל״בוכן בראיה. אם כוונתו לראות איזה דבר בכדי שיקח איזה יראה ומוסר מד"ז או להבחין מראייתו נפלאות וגבורת הבורא ית"ש בכדי ליתן ע"ז שבח והודאה בפיו במחשבתו להבורא ית"ש. או שכוונתו שמראי' זו יבא לאדם איזה טובה או להזהיר ולהציל מפח יקש רעה לאיזה אדם וכיוצא בזה היא ראיה של מצוה ונוטל עליה שכר גדול אבל אם ראייתו אינו נכנס בסוג הנ"ל היא ראיה של עבירה כי אבד זמנו על דבר בטל וע"ז נאמר בישעיה סי' ל"ג עוצם עיניו מראות ברע כי כל ראיה שאינה בסוג הנ"ל היא רע בעיני ה'. וכ"ש אם ראייתו ע"ד ערוה רח"ל:
32
ל״גוכן בשמיעה אם היא ע"ד הנ"ל הוא שמיעה של מצוה ונוטל עליה שכר גדול. ואם אינה מעניני הנ"ל היא שמיעה של עבירה ועונשו רב ר"ל ואף אם נזדמן פתאום לשמוע דבר שאינו הגון הזהירו רז"ל שיכוף אליה לתוכה וכ"ש שאסור לאדם לכוין לשמוע דבר שאינו הגון שאינה כלל מענינים הנ"ל. נמצא כל עניני האדם הן מעשיו הן דבוריו הן מחשבותיו הן ראיותיו הן שמיעותיו לא יצויר רק על א' משתי אלה או על דרך הטוב או ע"ד רע ר"ל ואין בכל עניני האדם שיצויר בו דבר הרשות והחסיד בעל חובת הלבבות כלל כל ענינים שבארתי במלות קצרות וז"ל והנה נחלקו מעשי בני אדם אל טוב ואל רע והמשכיל מי ששוקל את מעשיו קודם עשיתם במשקל הזה ויבחון אותם במחשבתו הטובה וכח הכרתו ויבחר בטוב מהם ויעזוב זולתו כמ"ש דהמע"ה חשבתי דרכי וגו' וגם הוא מ"ש החכם (קהלת י"ב) כי את כל מעשה האלהים יבוא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע הנה הכניס המעשה כולם תחת טוב ורע עכ"ל ור"ל קודם איזה עשיה או דבור או מחשבה או ראיה ושמיעה ישקול האדם בשכלו היטיב על זה הענין יהיה העשי' או הדבור או השמיעה או הראיה או המחשבה אם הוברר הדבר לפניו שהם מענין עבודת הבורא ית' יעשה וידבר ויחשוב ויראה וישמע ואם לאו יחדל וירחיק מהם כמטחוי קשת ואם ילך האדם בתמידות בדרך זו אז יהיה עובד ה' בשלימות כל ימיו ויזכה לראות בנועם ה' ובכל טוב הצפון שעין לא ראתה:
33
