ישמח משה, ויקהלYismach Moshe, Vayakhel
א׳ויקהל משה וגו' (שמות לה א). פירש רש"י (ד"ה ששת) הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת. ומקשה המזרחי מהיכי תיתי יהיה הוה אמינא דמלאכת המשכן דוחה שבת, הלא שבת עשה ולא תעשה והמשכן עשה לבד, ואם כן למה הוצרך להקדים פרשת שבת. (ב), קושית האלשיך על לא תבערו, דלמאן דאמר לחלק (שבת ע' ע"א), למה דוקא בהבערה. (ג), מאי ענין זה של לימוד חילוק מלאכות כאן, דלא נצרך ענין שבת פה רק להודיענו דלא נדחה מפני מלאכת המשכן, ולימוד זה דחילוק מלאכות היה להודיענו בעיקר ענין שבת, וגם למאן דאמר ללאו יצאת קשה כנ"ל. (ד), קושית האלשיך למה כאן דוקא ויקהל ולא בשאר גופי תורה, וגם לא בעיקר דיני שבת, רק כאן שנאמרה דרך אגב. והנ"ל בזה על פי מה שכתב בשפת אמת סי' כ"ה בשם נזר הקודש על המדרש בפרשת לך (ב"ר ל"ט י"א) על ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), ועל המאמר (נדרים ל"ב ע"ב) ביקש הקב"ה להוציא הכהונה מזרעו של שם, ועל מאמרם במסכת ברכות (דף ל"ב ע"א) שאמר משה ומה כסא של (רגל אחד) [שלש רגלים] אינו יכול לעמוד בפני זעמו וכו', עיין שם. ותוכן דבריו דאברהם עקר היה, וממנו ואילך מתחיל בריה חדשה כי כבר נפסק חלק מולידיו מצד טבע שיתוף קרבת הגוף, לכך שפיר אמר במדרש ואעשה אותך לגוי גדול ולא מנח, כי אני עושה אותך בריה חדשה. וזה אמרם ביקש להוציא הכהונה מזרעו של שם, אבל מכיון דהקדים ברכת עבד לרבו הוציאה מאברהם, דהיינו כנ"ל שהיה עקר, וממנו היה מתחיל התחלה חדשה. וזה שאמר משה ומה כסא של רגל אחד, ר"ל באם היה ח"ו מכלה את ישראל ולעשות אותו לגוי גדול, היה צריך להרבות זרע משה על שעה שלא כדרך הטבע לעשות אותו רק אותו כבריה חדשה, ואם כן כבר היה נפסק זכות האבות, והוי רק רגל אחת, עכ"ל הצריך לענינינו פה ודפח"ח. אך קשה על דבריו דהא לא אמר למשה ואעשך לגוי גדול רק מפני הקושיא ושמא תאמר מה אעשה לשבועת אבות, עיין ברש"י בנימוקי החומש (ד"ה), ואם כן לסברא זו אם יעשהו כבריה חדשה, לא יצא ידי השבועה. ונראה להצדיק את הצדיק דמעיקרא הוא בעל נזר הקודש, על פי מה שאמרתי טעם על שהיו אבותינו אברהם ויצחק עקרים (יבמות ס"ד.), דלטעם רז"ל משום שהקב"ה מתאוה לתפילתן, היה די באמהות עקרות. והענין דצפה הקב"ה שמאברהם ויצחק יצאו ישמעאל ועשו, ורצה השי"ת שלא יגן עליהם זכותן, וענין זכות אבות הוא מחמת שתולדותיו אצלו בכח, על כן היה עקרים בטבע, ואם כן לא היה בהם תולדותם בכח הגוף כלל, אבל ישראל היה בכח נשמתן כנודע דאברהם ויצחק הם מקור נשמת ישראל. ועל פי זה פירשתי כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ר"ל אותן שהם במציאות בכח ביצחק יקרא לך זרע, (והארכתי בכל זה בפרשת תולדות בביאור הירושלמי, עיין שם). ועל פי זה אתי שפיר דהא דאמר ואכלם, ודאי על כליון הגוף, דהא מצד הנשמה כל בית ישראל חיים וקיימים המה, והנה מצד הנפש ודאי דהאבות הן היסוד והשורש והגזע וכמו שאמרנו ביצחק, ונמצא שבועת האבות הוי נתקיים בבני משה אף דהו נעשה כבריה חדשה, דהא כל חשיבות הישראלי הוא מצד הנשמה דאקרי אדם, דאתם קרוים אדם ודאי (יבמות ס"א ע"א), היינו מצד הנשמה, דמצד הגוף עובדי כוכבים ומזלות וישראל שווין המה, אבל לענין קיום הגופני ודאי לא הוי רק כסא של רגל אחת, ודוק. והנה נקדים עוד מה שאמרתי על הפסוק (שמות מ לה) וכבוד ה' מלא את המשכן, על פי הגמרא (פסחים נ"ד.) שבעה דברים קדמו לעולם, ואחד מהם בית המקדש שנאמר (ירמיה יז יב) מרום מראשון מקום מקדשינו, נמצא נשלם כבוד ה' את המשכן ר"ל עם המשכן, (ויתבאר להלן). והנה נ"ל הטעם של שבת, שכל מלאכה היא ודאי מעין הנעשה בששת ימים וקנה שביתה, מה שאין כן המשכן שהוא בריאה ומציאות בפני עצמו, ולכך צדקו אמרם (ברכות נ"ה ע"א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ, וכמו שאמרו בכתובות (דף ה' ע"א) גדולים מעשה צדיקים וכו', ואלו במקדש כתב (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך, ולכך אמרו ישראל אפשר שהשכינה תשרה על ידי בן עמרם שהוא תכלית כונת הבריאה, כאמרם (תנחומא נשא סי' ט"ז) נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים ודוק, וכבר ידעו כל ישראל דהמשכן הוא מציאות חדש שהקב"ה צוה להודיעם, כאמור (שמות לה ל-לא) ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו', (שמות לה לא) ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ודעת, מיניה ילפינן דידע הצירוף, דכתיב הכא ודעת, וכתיב התם (משלי ג כ) בדעתו תהומות נבקעו, ולפי זה לא היה המשכן מעין הנעשה בששת ימים, ומאי ענין שבת לזה. אך התירץ כי אמרינן (שחרית לשבת) כי לעמך ישראל נתתו ולא ישכנו בה ערלים, ועובד כוכבים ומזלות ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), ולכאורה לפי מ"ש מסתבר דלא שייך לישראל, דהם גם כן קדמו במחשבה לעולם, כאמרם ז"ל (ב"ר א' ד') ישראל עלו במחשבה, ויציאתן בפועל מאברהם שנעשה בריה חדשה, ואם כן הם אינם מעין הנעשה בששת ימים. אך התירוץ דעיקר חשיבותן מצד הנפש, וכל הנשמות היו כלולין באדם הראשון, והם בני אדם מצד הגלגול כמו שפירשו ברשע בן צדיק (ברכות ז' ע"א), אבל לא בני נח, ועל זה הקפיד אברהם, ואם כן השבת שייך להם. ואם כן לפי זה אף שמשכן הוא מציאות בפני עצמו, מכל מקום כיון שנעשה בידי אדם והוא מעשה הצדיקים כמבואר במסכת כתובות (ה' ע"א), אם כן כיון שנברא אדם, היה המשכן בכח בעולם ושייך עליו השבת, והראיה דמה שהיה בכח בעולם היה חל עליו השביתה, מאש שנברא במוצאי שבת כידוע ממאמר רז"ל (שם בפסחים, נ"ג ע"ב) דאש נברא במוצאי שבת, ודוק. ועל פי זה מיושב הכל ויקהל משה, ואז בס' רבוא ניכר חשיבות הישראלי כמ"ש בנזר הקודש במאמר דכסא של רגל אחת, דהיו צריכין להיות ס' רבוא עיין שם, והזהירן על שבת, וכיון דניכר חשיבותן של ישראל שהם מציאות חדש, קשה מה שייך להם לשבת כמ"ש, אבל התירוץ כמ"ש דהיו באדם הראשון מצד הנשמה, והיא הקדמה דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת, דלא תימא כמ"ש שהוא מציאות בפני עצמו, דזה אינו דכיון דנברא האדם היה בכח דכל הנשמות כלולין בו, ושמא תאמר מה בזה דהיתה בכח, לזה אמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ומוכח דכיון דהיה בכח אז הוי כבעולם, ודוק.
1
ב׳עוד נ"ל לתרץ קושית המזרחי מהיכי תיתי הא שיהיה מלאכת המשכן דוחה שבת דעשה ולא תעשה הוא, עיין שם. והנ"ל בזה דמסברא הוי אמינא דמצות עשה, הוא דוקא במקום שציוה ית"ש לעשות איזה דבר כמו ציצית ותפילין וכדומה, אבל מה שציוה שלא לעשות, אף דכתבו בלשון עשה מכל מקום אינו מצוה לעשות, לא הוי מצות עשה, כמו וביום השביעי תשבות (שמות כג יב), דהשביתה אינו עשה, רק שביתה ממלאכה דהיינו שלא לעשות מלאכה, אימא דלא הוי עשה והכל הוי לא תעשה, אם כן עשה דועשו לי מקדש (שמות כה ח), דוחה לא תעשה. אבל האמת הוא כיון דאפקיה רחמנא בלשון עשה, עשה הוא דהכי גילתה התורה דנחשבת לעשה, כמו דקיימא לן בכל לאו הבא מכלל עשה, והבן. וזה דברי הפסוק (שמות לה א) אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם, ציוה לעשות דייקא, היינו בלשון עשה והוי עשה, ומפרש מה היא, ששת ימים וגו' וביום השביעי יהיה לכם קדש היינו עשה, על כן שבת שבתון היא לה', ר"ל אף בדבר שצריך לעשות לה' כגון לבנות מקדש, גם כן שבתון בו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, והבן כי זה גם כן נכון הוא בס"ד.
2
ג׳ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' (שמות לה א). והקשה האלשיך למה בהקהל, ומה נשתנה משאר פרשיות שבתורה. ועוד הקשה כיון דקאי על מלאכת המשכן, היה ראוי לומר בסמוך בענינו של משכן. (ג), הקשה למה באמת לא ידחה מלאכת המשכן לשבת, כמו כל קרבנות צבור דדחיין שבת. (ד), הקשה למאן דאמר הבערה לחלק יצאת (שבת ע' ע"א), מ"ש הבערה דנקט. (ה) קשה לי למאן דאמר הנ"ל למה נכתב הבערה בתר דכתיב (שמות לה ב) כל העושה בו מלאכה יומת, הלא קודם זה היה ראוי לומר לא תבערו (שמות לה ג), ואחר זה כל העושה בו מלאכה יומת לכלול גם הבערה, וקושיא זו לא מתורצת בדברי האלשיך, עיין שם. וכדי ליישב כל הנ"ל, אקדים לפרש מאמר רז"ל בכתובות פרק אף על פי (כתובות דף ס"ב ע"ב) רבי איעסק ליה לבריה וכו', פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב, אחלפוה קמיה, אמר להו נהוי שית שנין, אחלפוה קמיה, אמר להו אכניס והדר איזל, הוי קא מכסיף מאבוה, אמר ליה בני דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו, ולבסוף כתיב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, עיין שם. והוא כלו משולל הבנה דנראה ח"ו כפריצות ומאי זה מלמדנו הש"ס, ובפרט מה דאמר ליה רבי בני מדעת קונך וכו', דאין המשל דומה אל הנמשל. ועוד קשה באמת הלא מקרא מלא הוא (שמואל א' טו כט) כי לא אדם הוא להנחם. והנה זקני הגאון החסיד מהרש"א זצוק"ל בחידושי אגדות פירוש לדברי המאמר הנ"ל דלהוי משל דומה לנמשל, עיין עליו דדבריו נאותים ומתוקים ואמתיים, וגם על זה דלא להוי שינוי רצון, פתח גם כן טעם מספיק דבא לכפר עול עגל, וקודם החטא לא היה נצרך, אך על זה הקשה דאם כן לא מוכח מדעת קונך, הלא שאני הכא דמקודם לא נצרך ולבסוף נצרך, והניח בקושיא על עצמו, ובאמת קושיא עצומה היא.
3
ד׳והנה מקודם דניישב הקושיא הנ"ל, נסביר דהלא קשה בריש דבריו דכתב דמקודם ריחק הנשואין באמרו תביאמו ותטעמו, ואחר כך קירב הנשואין, ואין זה שינוי רצון כיון דהתם פשעו בחטאם והבן, ואם כן קשה הלא מצינו חוטא נשכר, דקודם החטא ריחק הנשואין, ואחר החטא קירב הנשואין. מיהו זה יש ליישב דקודם החטא לא נצרך למשכן להנשואין, דמשה קיים והם אוכלי המן טהורים וקדושים, ונאמר עליהם (תהלים פב ו) אלקים אתם ובני עליון כולכם. והנה אף על הקמת המשכן נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ודרשו רז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. ואם כן לכאורה קשה לפי זה דלזה המקדש למה, והבן. וצריך לומר דהם מושפעין מהמשכן ומקדש והבן, ואם כן לפי זה התכלית הוא ושכנתי בתוכם, ועשיית המשכן הוא הכנה, ואם כן לפי זה קודם החטא היו כדאים להיות נשפעין מעצמן ואין צריכין למשכן ומקדש, והבן כי הוא נכון ואמת. אבל עדיין קושיית מהרש"א אינו מתורצת, ואדרבה קשה ביתר שאת וביתר עוז לפי מה שביארתי. והנ"ל בזה בהקדים לבאר המאמר בברכות (דף ד' ע"א) למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה וכו', כדתניא עד יעבור עמך ה' (שמות טו טז), מכאן אמרו וכו' עיין שם פירוש רש"י. והנה לפי דרש זה אינו מחובר תביאמו וכו', דקאי על ביאה ראשונה לפי מה דמשמע בגמרא דכתובות הנ"ל. ונ"ל לקשר ההמשך היטב, דהא באמת קשה איך יעוד הנביא להמון לטובה לא יתקיים, והלא זה יתד ומופת הנבואה כנודע. והנה בויירא יעקב כבר תירצו הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות לסדר זרעים, דיעוד הנביא עצמו בינו ובינו יתברך שאני, ואם כן לפי זה הא דעד יעבור לא מתורצה. ונ"ל דרמז סתום שאני, וכן תירץ המזרחי בפרשת וישלח, וכיון דזכינו לזה דהוא רק רמז סתום, נוכל לומר גם כן דעוד רמז סתום יש בה, דהיינו דכמו דלפי דרשת רז"ל איתקש ביאה שניה לביאה ראשונה להיות ביד רמה לולי שגרם החטא, הכי נמי נאמר אנחנו דביאה ראשונה אתקש לביאה שניה למה שאבאר לולי שגרם החטא, דהנה הגמרא הנ"ל בכתובות פירש בעל העיר בנימין דהאיך שייך המשל לנמשל, דהא בעניני דברים דרבי יש בו סרך ביטול תורה, ובבנין בית המקדש לא שייך זה. ופירש הוא ז"ל על פי מה דאיתא ברז"ל דלכך נתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, כדי שילמדו התורה תחלה קודם כניסתם לארץ, דאז יהיה כל אחד פונה לזיתו ולכרמו, ואפשר לומר דלכך עלה במחשבה לפני הקב"ה לעשות מקדש אחר ביאתם לארץ, כדי שלא יבטלו מתורתם בבנין בית המקדש, וכדאיתא במגילה (ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש, דהיינו שיעשו תיכף במדבר אף כי על ידי זה היה ביטול תורה, ושפיר הוי המשל דומה לנמשל, עד כאן דבריו ודבריו נכונים. אבל לפי זה קשה טובא דאם כן לכתחילה מאי קסבר דתלמוד תורה עדיף מהקמת המשכן, ולבסוף מאי קסבר. ונ"ל בהצטרף דברי מהרש"א ז"ל ושניהם כאחד טובים, דמחשבתו יתברך לעד קיים, והמחשבה ראשונה ואחרונה על קוטב אחד יסובו, כי קודם החטא שהיו נקיים וטהורים וצדיקים, היה נח לו יתברך בתורתן של בנים, אבל אחר החטא שדן משה קל וחומר כנודע ממאמר רז"ל (שבת דף פ"ז ע"א) קל וחומר מפסח וכו' כל ישראל מומרין וכו', ואם כן אם לא כיפר על אותו עון ח"ו, נאמר (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים וגו', ונמצא הוצרך בהכרח למלאכת המשכן שיכפר על אותו עון וישארו נקיים ותורתו מתקבלת, ונמצא המחשבה הראשונה וגם השניה בשביל התורה, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה יובן דביאה ראשונה איתקש לביאה שניה גם כן ברמז, דהיינו דכמו דביאה שניה דעזרא נתעכב בשביל ביטול תורה, הכי נמי ביאה ראשונה, ולכך תביאמו וגו' לולי שגרם החטא, והבן כי נכון הוא מאד, ועל פי זה נתיישב קושית מהרש"א גם כן, דהא ודאי לא אורי לן הש"ס פריצות, רק דהא והא לשם שמים ושני המחשבות אחת הן בשביל התורה, דמעיקרא חישב ליזל קודם, כמו דאיתא (קידושין כ"ט ע"ב) ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה שלא יהיה רחיים בצוארו, ואחר כך כשנתיירא אותו הצדיק מהרהורים שלא יהיה תורתו מתועב ומעורב, אמר לצורך התורה אינסב והדר איזל, כמו שמבואר באה"ע דאם אי אפשר לו לעמוד בלא הרהור, ישא אשה קודם ולשם שמים כיון, ורבינו הקדוש הבין כונתו הטהורה, לזה אמר מדעת קונך יש בך, דהוא ממש זה כדמות זה לפי מה שביארתי, והוא נכון ואמת בס"ד.
4
ה׳היוצא לנו מזה דתכלית מלאכת המשכן לכפר על עון העגל, ואקדים מה שאמרתי פירוש נפלא על הפסוק (איכה א' ז) זכרה ירושלים ימי עניה וכו' שחקו על משבתיה, על פי מ"ש הגאון ביערות דבש (חלק ב' דרשה ג') טעם על שבדברות הראשונות נאמר (שמות כ יא) כי ששת ימים וגו', ובאחרונות נאמר (דברים ה טו) כי עבד היית וגו', כי שבת מנין עלינו מאומות העולם, כי שום אומה לא ינוחו בשבת, וזהו המתנה שנתן ה' לנו שאומות העולם לא ישביתו בו, למען שזכות שבת יגין עלינו. והנה לפי טעם כי ששת ימים וגו', אף האומות בכלל שמירה, אבל לטעם כי עבד היית במצרים, זה לא שייך באומות, ולכך בדברות הראשונות קודם שחטאו היה חירות משיעבוד מלכיות, אין קפידה אם גם האומות ישמרו שבת, כי אין צריך להגנה, לכך כתיב כי ששת ימים וגו', אבל בדברות אחרונות אחר שחטאו ונגזר עליהם גלות, ראה הקב"ה ליתן להם לבד השבת ולא ישבתו בו זרים, לכך כתיב כי עבד היית וגו' דזה ליתא באומות, עד כאן דבריו. והנה הטעם על ששבת הוא הגנה מהאומות, נ"ל דהנה היה ראוי להיות חירות משיעבוד מלכיות מעת מתן תורה (עיין עירובין נ"ד ע"א), רק דעל ידי אותו עון סרך עבודה זרה נתקלקל. והנה כבר אמרו רז"ל (שבת קי"ח:) כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, ואם כן לפי זה כששומרין ישראל שבת כהלכה וכראוי, אם כן לא יחשב להם אותו עון שנפקד על כל דור, כאמור (שמות לב לד) וביום פקדי, אם כן היה ראוי להיות חירות משיעבוד מלכיות. ועל פי זה נבין גם כן איך על ידי שבת ניתקן, וגם להבין על ידי זה שלא סתרו מאמרי רז"ל, דמאמר אחד איתא דעל ידי שלא שמרו ישראל שבת ראשונה בא עמלק (שבת קי"ח ע"ב), ומאמר אחד איתא (שמו"ר כ"ו ב') דעל ידי שאמרו היש ה' בקרבינו אם אין. ואבאר דהוא הוא ושני המאמרים אחד הן, על פי מ"ש הגאון ביערות דבש שם ביאור דברי רז"ל הנ"ל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, ותורף דבריו בקצרה הוא, דהנה טעיות דור אנוש היה דאף שהעולם מחודש ברצונו ית"ש, עם כל זה לגודל יקר מעלתו יתברך, חלק הנהגת העולם לכוכבי השמים וכסילהם, כמלך שמוסר הנהגת המדינה לעבדיו עושי רצונו. והנה ידוע מחכמי התולדות כי משפט יום השבת לפי הנהגת כוכב ומזל שבתאי, הוא להיות בו עצב ותוגה ויגון וצער מאין פנות אל המנוחה והשמחה, והנה מה שישראל שמחים עלי גיל ומזמרים בשבת קודש, מורים בזה כי אין הממשלה להמזלות, ואין כחם יפה לענוש העוברים על מצותם ומשפטיהם, ולה' הממשלה ולו הארץ לתת שכר טוב לשומרי מצותיו. והיינו השומר שבת כהלכתו דייקא, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש דייקא מוחלין לו, דמראה בזה סתירה לטעות הנ"ל, עיין שם עד כאן. והנה ידוע דכל האומות נתונים נתונים המה תחת משפט הכוכבים, ואותנו לקח ה' כנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אותם לכל העמים וגו', ונאמר (ירמיה י ב) יחתו הגוים מהמה, ונמצא אנחנו תחת יד המלך מלכי המלכים ולמעלה מהמזל והשרים, וראוי להיותינו עליונים על כל גויי הארץ, אבל על פי מזל הם המנגדים לישראל, כמבואר בספרי החכמים ובחיבור הגאון הנ"ל כמה פעמים בענין צדק דקאי במערב (שבת קנ"ו ע"ב), וכמ"ש בדרוש שיר השירים, ואם כן נהפוך הוא. ואם כן לפי זה יובן שפיר דשמירת שבת מורה דאין אנחנו נתונים תחת המזל רק תחת יד המלך וממילא הוא הגנה מאומות, ואם כן מה שלא שמרו שבת ראשונה, הוא ממש מה שאמרו היש ה' בקרבינו אם אין, והבן כי נכון הוא מאד.
5
ו׳ועל פי זה מבואר הפסוק (בפרשת תשא ל"א י"ג (שמות לא יג)) כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם. מלבד הפשוט שנתן לנו יום גנוסיא שלו, דהיינו דאות זה מורה שהוא יתברך המקדש אותנו להיות תחת ידו ולא תחת המזל והשר והכוכבים, ועל פי זה מבואר גם כן מה שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה ושמרו בני ישראל אם השבת (שמות לא טז), כי לאומות העולם אין ראוי לשמירה באותו יום. והנה באותו עון לפי המבואר בכוזרי ובראב"ע והרלב"ג, ועיין באברבנאל (בפרשת תצא) דטעותם היה בזה לומר דמזל שולט, וכיון שראו מפלת מזל טלה, נתנו הממשלה למזל הבא אחריו, ואם כן בזה נתקלקל חירות משיעבוד מלכיות מה שהיה ראוי אחר מתן תורה שנלקחו לגוי קדוש, ושבת הוא התיקון לזה, והבן כי נכון הוא מאד. ועל פי זה אתי שפיר גם כן מה שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, לפי שראשית המחשבה לא היה להקים את המשכן, רק הוצרך לכפר כאמור, ואם כן שבת שבעצמותו מכפר כאמור, אין צריך למלאכת המשכן ולמה ידחה, והוא נכון בס"ד.
6
ז׳ועוד יותר עמוק, כי בכל דבר המרפא, מקודם צריך לזהר מדברים המביאים לידי חולי כמבואר בשמונה פרקים להרמב"ם, ואם כן במלאכת המשכן שהוא לרפא את החולי של אותו עון, צריך לזהר מהדברים המביאים לידי אותו חולי דהיינו חילול שבת, והבן. ועל פי זה יומתק מאד הרמז של בעל הטורים שכתב "השב"ת "ויאמ"ר, ר"ת וס"ת תורה, ועיין שם איך הרמז הזה שייך לענין שבת. והנה לדבריו קשה למה לא נרמז זה היכי דכתיב עיקר שבת. ולדברי יומתק מאד דנרמז תורה, דראשית המחשבה היה תורה וסוף המחשבה תורה, וגם השבת מטהר התורה כמו המשכן, והבן. והנה כבר כתבנו דהרופא צריך לזהר מהדברים המביאים לידי חולי, וכל שכן שצריך לזהר שברפואה עצמה לא יתערב בו כזה, והנה באותו עון טעו לומר שיש ח"ו השתנות ברצון לפניו, כי שמעו מפי משה (שמות יט ה-ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (שמות יט ו) והייתם לי סגולה, וכמבואר בכוזרי דסגלה היינו מדריגה בפני עצמו ממין אדם ואינו מתחלף בפחות ויתר, והיינו יוצא מדרך טבע והמזל והבן, רק שדמו השתנות בזה על ידי שנדמה להם משה מת. והנה צריך להוציא ממחשבתם זאת שח"ו יש השתנות רצון, והנה עשיית המשכן ח"ו יביאם למחשבה זו, כי מעיקרא אמר תביאמו וכו', לזה הקהילם ואמר להם אלה הדברים וגו', דהיינו עשיית המשכן, וכדי שלא ידמו כנ"ל, לזה אמר ששת ימים תעשה מלאכה כנ"ל וביום השביעי וגו', והוא לכאורה משולל הבנה דהא כל קרבנות ציבור דוחין שבת, ומזה תבינו דהטעם הוא לכפר ולכך לא דחי שבת, ואם כן אין כאן השתנות הרצון, והבן.
7
ח׳והנה בלא תבערו כתב הבעל הטורים, אמר הקב"ה אני כביתי אש שלי, פירוש אור של גיהנם שובת בשבילכם, אור שלכם יהיה שובת, עד כאן. והנה לכוון זה בפסוק כיוונתי בעז"ה לדברי האלשיך רק בשינוי קצת, על פי שפירשתי (בפרשת בלק ד"ה באופן אחר נ"ל) (במדבר כד ה-ו) מה טובו אהלך יעקב וגו', (במדבר כד ו) כנחלים נטיו וגו'. ועל פי שפירשתי בפסוק (ישעיה סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', (היינו המחלל שבת נקראים פושעים בו כביכול כנודע (עיין), ולזה מדה כנגד מדה אין להם מנוחה אף בשבת, והיינו כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה אף בשבת, והבן) והוא נכון בס"ד. ועל פי שפירשו הקדמונים בפסוק (ויקרא כה כג) כי גרים ותושבים אתם עמדי. ולהבין זה כי אם ערך שנה לנגד ימי חייו של אדם יחשב אורח, ימי חייו נגד מסוף העולם ועד סופו על אחת כמה וכמה. והיינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם, (היינו במקום שאתם נקראים תושבים והוא עולם העליון) ביום השבת. ונקדים עוד דברי התייר הגדול ביערות דבש (חלק ב' סוף דרוש ראשון) שם באבוד רשעים רנה (משלי יא י), עיין עליו. והיוצא מדבריו דבישראל כיון דאיקטל, הוה ליה כפרה לכך הקב"ה חדי, ואם כן לפי זה כאן בכלל אשר צוה ה', שהוא השם המורה על הרחמים, הוא כל העושה בו מלאכה יומת מטעם האמור. ולפי זה יומתק מאד דמזהיר לבני ישראל שישמרו שבת, ואם אחד יעבוד יומת וכיון דאיקטל הוה ליה כפרה, ועל ידי כך לא תבערו כאמור, דאם לא יענש בבית דין הרי הוא נידן בשבת, והבן.
8
ט׳עוד יש לתרץ קושית האלשיך מה נשתנה כאן דכתיב ויקהל (שמות לה א), ואי דכתיב הכא הלכות שבת, יותר היה ראוי לכתוב זאת במקום שנאמר עיקר הלכות שבת, ולא במקום שנאמר רק דרך אגב. (ב), הקשה שם במה שנאמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, שקאי על עשיית המשכן ומפסיק בשבת, והך אלה הדברים הוה ליה למימר בתר הצוואה של שבת. (ג), הקשה כתיב תעשה מלאכה, דמשמעו בדרך ארעי, ולמה לא כתיב תעשה. (ד). הקשה למה לא תדחה מלאכת המשכן שבת, כמו כל קרבנות ציבור דדוחין שבת, עד כאן קושית האלשיך. (ה), קשה לי במה דאמר יומת, שהוא במשמעו שאינו בדרך צווי. (וא"ו), על עיקר הסמיכות פרשת שבת למלאכת המשכן. (זיי"ן), לפרש הקרא (קדושים (ויקרא) י"ט ל') את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. (חי"ת), לפרש (בפרשת תשא, שמות לא יג) כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם, מה הוא האות, מלבד הפשוט שנתן לנו יום גנוסיא שלו.
9
י׳והנ"ל ליישב כל זאת בטוב טעם ודעת בעזרת ה', ומקודם נקדים מה שאמרתי לפרש הפסוק (סוף פקודי, שמות מ לה) וכבוד ה' מלא את המשכן. על פי רמב"ם במורה נבוכים (חלק א' פרק ח') בברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג יב), (דמקום הוא לשון מדריגה, כדמצינו בדברי רז"ל (כתובות ק"ג ע"ב) ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, והיינו מדרגת עיון והשקפת שכלי לא השקפת עין), ובמלא כל הארץ כבודו (בפרק י"ט, שפירש דמלא הוא לשון שלמות וחשיבות, כמו ומלא אותם חכמת לב (שמות לה לה), והיינו מלא כל הארץ כבודו, ענינו כל הארץ תעיד על שלמותו, עיין שם). ועל פי זה נ"ל לבאר מאמר רז"ל (ב"ר ס"ח ט') פרשה ס"ח סי' ט') הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כי אין מעלתו מתרבה בסיבת הנמצאים, כי אין כבודו תלוי בזולתו כמבואר אצלינו בפסוק (תהלים קיג ד) רם על כל גוים ה' (בפרשת נח דרוש במדרש תהלים), אבל כל הנבראים יתרבה מעלתן ומדריגתן מהשפעתו יתעלה, (ועל פי זה ביארתי הפסוק (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו, על פי מה שביארתי בפסוק (תהלים ב ד) יושב בשמים ישחק על פי דברי הרמ"ע) (לעיל בפרשת בשלח ד"ה במדרש ז"ל ויבא). ועל פי זה מבואר הפסוק וכבוד ה' מלא את וגו', על פי הגמרא פסחים (דף נ"ד ע"א) בשבעה דברים קדמו לעולם, שנאמר (ירמיהו יז יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו, נמצא דקודם המשכן לא נתמלא הבריאה, וז"ש וכבוד ה' מלא, ר"ל שנשלם את המשכן ר"ל עם המשכן, והבן. והנה על פי זה יוצמח קושיא חזקה ועצימה בענין שבת, שהוא מפני שנכלו כל הנמצאים כאמרו (בראשית ב א) ויכלו וגו', והא באמת עדיין לא נכלו כאמרינו פה. והתירוץ לזה על פי העקרים (מאמר ראשון פרק י"א), עיין שם האיך בפרשת בראשית מבוארים העקרים הראשיים, והא דכתב שם דלכך נזכר רק הויה במקום שמורה על השגחה דשכר ועונש, והמפרש לא הבין דרכו. ולי נראה דכמו שמורה עליו יתברך היותו נמצא בכל זמן בלי הפסק, ככה בלי הפסק בשום אופן דהיינו במקום, והוא יתעלה אין לו מקום, והיותו היינו השגחתו, והבן כי נכון הוא בס"ד.
10
י״אוכתב עוד וביאר כי האדם מבחר הנמצאים, כי אחר יצירתו נאמר ויכולו, שהוא הסוף וגמר כל הנמצאים הם הכנה אליו, כמו שראשית המלאכה הוא סוף המלאכה, עד כאן דבריו הנעימים. ואני הוספתי נופך דקשה במה דנאמר ויכולו וגו' וכל צבאם וגו', הלא כל דבר יום נגמר ביומו, ועכשיו לא נגמר רק האחרונה, ואיך יתכן לומר שנגמר עכשיו הכל השמים וגו' כיון שנגמרו כבר מאז, והוא רק בדרך תעברה ולא בדרך האמיתי, ואיך יתכן שתורתינו הקדושה ידבר כך בפינת הראשיי. אך צריך לומר שכל נמצא אמנם כוון בו עצם הנמצא ההוא אשר רמזו בו תכלית אחרון לכל נמצא, הוא אמיתת עצמותו, וכל דבר שאין בו תכלית, הוא אפס ואין המוחלט, כמו שמפרש העקרים במשנה (אבות פ"ג מי"ז) אם אין בינה אין דעת, ואם כן ביצירת האדם נגמר הכל ונעשה הכל יש שהוא תכליתן, ולכך נתקדש יום שבת, ואם כן קדושת שבת תלוי במה שהאדם הוא תכלית כל הנמצאים, ומי הוא התכלית אם לא אנחנו עם קרובו, ומה הוא התכלית הדבקות ואתם הדבקים וגו' (דברים ד ד). ועל פי זה יתבאר מה שנאמר בספר יצירה עולם שנה נפש, כי עולם נשתלשל מאתו יתברך, והתכלית הוא האדם, ותכלית האדם הוא הדבקות בו יתברך, ואם כן הוא יתברך הראשית והתכלית ממקום שבא שם שב, וכן הגלגל בשנה סובב, וכן בנפש כל נפש החיוני והטבעית הרגשותיה וכחותיה וחושיה, ממוח באו ולשם ישובין כמבואר ברוח חן פרק ב', עיין שם. והיינו שנאמר בשבת (שמות לא יג) כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדישכם. והנה המשכן רצה הקב"ה להיות מעשה ידינו, כמו שנתבאר אצלינו בפרשת תרומה. והטעם נ"ל כי אין המקדש והמשכן אלא לשכון בתוכינו כאמרו (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם, ואם כן האדם הוא המקדש, והמשכן רק בית יד שלנו, וכיון שנברא האדם, אף המשכן נגמר שהוא יעשה. ועכשיו נבין שלכך נסמך שבת למלאכת המשכן, לומר שלא תטעה כקושתינו פה, וגם על ידי שיעשו ישראל המשכן יתקיים השבת כאמרינו פה, והיינו את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, והבן.
11
י״בוהנה נתבאר שם עוד בעקרים בפרשה הנ"ל שם בפסוק (בראשית ה א) בדמות אלקים עשה אותו זכר ונקבה בראם. לפי שכל הנמצאים בעולם הזה הוא רק בקיום המין, ובאדם קיום אישי ומין, מין מצד זכר ונקבה, ואישי מצד נשמת חיה, ומצד זה בא עליו השגחה בשכר ועונש, עכ"ל. וביארתי דהיינו החשיבות שלו שהוא מובחר הנמצאים לפי שיש לו קיום אישי. והנה קודם שחטא ודאי לא רצה הקב"ה להמית הנפש בחברת הגוף, רק להחיות הגוף בחברת הנפש, ועל ידי זה היה גם להגוף שמצד זכר ונקבה קיום אישי, והעונות גרמו שנתגברו המסכים, עד שאלולי התשובה הומת הנפש בחברת הגוף, והתשובה הועילה להיות כל אחד קאי בחזקתו, ולהחיות גם הגוף בחברתו כשיכלה הזהומה שלא יהיה חוטא נשכר דהיינו צד הרע שנדבק בו כנ"ל. והנה בבית עשו כתיב (בראשית לו ו) נפשות, ובבית יעקב כתיב (בראשית מו כו) נפש (עיין ויק"ר פ"ד ו'). כי שורש הקדושה אחת, וכולן אחת הן, מה שאין כן בשורש הטומאה שהוא פירוד. ועוד נ"ל בפן אחר, לפי שבהן רק קיום המיני, לכך כתיב נפשות, אבל בישראל הקיום באישי, לכך כתיב נפש כנ"ל, וגם זה נכון בס"ד. ועל ידי זה במצות שבת אם נאמר שתאמר דוקא בהקהל, שאז משמע החשיבות מצד הריבוי דוקא והוא כמו קיום מיני, ונמצא סותר המעשה של שבת, רק לכל איש ראוי שיאמר, אבל מכיון שלא נשלם מצות שבת רק על ידי שישראל עשו המשכן, והוא נעשה מכולן כאחד, ומי שלא יתן לזה אינו בכלל אדם, אם כן לא שייך לגביה מצות שבת, דהא לא נשלם הכל אז, והבן. לכך פרשת שבת שנאמר אגב המשכן, נאמר בהקהל, והבן כי נכון הוא בעזרת ה'. והיינו דכתיב ויקהל משה ויאמר אליהם אלה הדברים וגו' היינו עשיית המשכן, ועל ידי זה (שמות לה ב) ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי קדש. והשתא מיושב גם כן קושיא זו למה לא תדחה מלאכת המשכן לשבת, דאדרבה על ידה נצמח שבת ואין סניגור נעשה קטיגור. ועוד דאלמלא נדחה שבת היה ראוי להיות נדחה עולמות, אלא צריך לומר לפי שכבר נגמר קודם היותו, ואם כן למה תדחה והבן. ומיושב שפיר גם כן במה שהתחיל במלאכת המשכן ומפסיק בשבת, ומיושב שפיר גם כן מה דאמר תעשה מלאכה, דאי תעשה מלאכה משמע בדרך עיקר שיהיה המלאכה והוא בעבור העולם, ובעולם הזה הקיום במין ולא באישי, ואם כן אין יום השביעי שבת רק מחמת שהוא רק תעשה בדרך טפל, והעיקר הקיום באישי, לכך יום השביעי שבת שאז נכלה הכל, והבן. ועל ידי זה שפיר מה דקאמר יומת, כי עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), והיינו משום שאינו נצרך רק בעבור העולם, ואם כן כיון ששבת, פועל בטל הוא והוא פחיתות לפועל חכם. והנה ישראל מלבד העונש מיתה שנענש בעברו על מצותיו, מלבד זה אם חילל שבת יומת ממילא, על ידי מה שנתבאר בעקרים (שם פרק י"א) על הפסוק (בראשית ט ו) שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלקים וגו', לפי שבהמה מותר להרגה, לפי שעיקר קיום המין, והמין לא נחסר באיבוד הפרטים לאלפים, מה שאין כן האדם הקיום באיש, ואם כן המחלל שבת מורה שאין לו קיום באיש ואינו התכלית לכל, ואם כן יומת. וגם יומת בדרך צווי, על פי משל ממלך שיש לו כמה מיני חיילות, ואם המעולים יש להם גם כן תכלית הפחות, לא יצטרך להפחות, ואם כן זה הפורש מעדת ישראל הוי ביניהם פועל בטל, והוא כביכול גידוף, לכך יומת וכבודו באיבודו, כמו ששמעתי לפרש בפסוק מה יהיה עצי הגפן בספר יחזקאל (טו ב), (הובא למעלה בדברינו בפרשת בראשית דף יו"ד ע"ב ד"ה ונקדים). היוצא מדברינו גודל אות השבת המעיד על קישורינו ודיבוקינו עמו יתברך, ובזכות מצות שבת יחזיר שכינתו בתוכינו, ונזכה לבית המקדש שלמעלה במהרה בימינו אמן.
12
י״גאלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם (שמות לה א). והקשה למדן אחד הלא אין כאן מצות עשה דכתיב לעשות אותם. והנ"ל בזה כי כל עניני עולם צריכין תיקון ועשיה, והנה אם עושה מלאכת עולם על דרך הכנה שיהיו לו כל צרכו, כדי שאם ישבות מהעבודה יעבוד השי"ת בלי טורד ומונע, זו היא תיקונם ועלייתם. והנה איתא במסכת שבת (דף צ"ז ע"ב) רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים, אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני. והנה ל"ט מלאכות ותולדותיהן בהם נכללים כל עניני העולם, והנה עשיה הוא לשון תיקון, כמו שפירש רש"י על ויעש אלקים את הרקיע (בראשית א ז, ד"ה ויעש), וכמו ועשתה את צפרניה (דברים כא יב), והיינו אלה הדברים דהיינו ט"ל מלאכות כמו שדרשו רז"ל, אשר ציוה ה' לעשות אותם, ר"ל לתקן אותם, ומפרש האיך יהיו תיקונם ששת ימים תעשה מלאכה, על אופן שיום השביעי שבת לה' אלקיך, והבן.
13
י״דששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיו לכם קדש שבת שבתון לה' (שמות לה ב). בהקדים דיש סמך להשבות איסור מלאכה על ידי עכו"ם, על פי הילקוט (תשא רמ"ז שצ"א) הובא בעטרת שלמה פרשת עקב, כתוב אחד אומר ששת ימים תעשה מלאכה, וכתוב אחד אומר (שמות כ ט) ששת ימים תעבוד, אלא כשישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, עיין שם. הרי דהפסוק ששת ימים תעשה וגו' איירי במלאכה על ידי עכו"ם, ועל זה אמר ויום השביעי יהיה לכם קדש, להורות דאפילו על ידי עכו"ם אסור, וזה ברור. ומעתה לפי פירוש הילקוט יש לפרש באופן נאה, כי לעתיד ודאי יהיה מלאכתן נעשית על ידי אחרים, דהפסוק (ישעיה סא ה) ועמדו זרים וגו' קאי על לעתיד, וכן כתיב (ישעיה מט כג) והיו מלכים אומניך וגו'. והנה אמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין. ושמעתי טעם לזה, כי אין שבת אלא שביעי מהתחלת ימי המעשה, נמצא אם שמר שבת אחד, אז השני הוא השביעי מהתחלת ימי המעשה. ועל פי זה מבואר ששת ימים תעשה מלאכה, ר"ל שתראו שתעשו מלאכה על ידי אחרים דוקא, ועל ידי מה תבואו לזה, לזה אמר ויום השביעי יהיה לכם קדש, ר"ל שתשמרו יום השביעי דייקא ותקדשו אותו, ואיך יהיה זה, על זה אמר שבת שבתון לה', ר"ל שתשמרו שתי שבתות, אז יהיה השני יום השביעי ותזכו לגאולה ויתקיים הכל כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת תשא לפרש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו' (שמות לא טז), עיין שם).
14
ט״וועל פי זה יתבאר המדרש רבה (בפרשת עקב, דב"ר פ"ג א') אימת שמרו ישראל את השבת תחלה באלוש, שנאמר (שמות טז ל) וישבתו העם ביום השביעי, שמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם את השבת, הא לא נתתי לכם אלא לטובתכם, כיצד א"ר חייא ברבי אבא הרי אתה מענג אותך במאכל ומשתה, ואני נותן לכם שכר שנאמר (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג, עד כאן המדרש. ויש לתמוה בזה המדרש טובא (א), מה נפקא מינה איך היה השבת הראשונה אם במקום הזה או במקום אחר. (ב), איך נמשך לזה שמא תאמרו לרעתכם וכו'. (ג), מהיכי תיתי לומר שיתכוון השי"ת בנתינת השבת לרעה ח"ו. והנ"ל בזה על פי שכתבתי למעלה דאף האמירה לעכו"ם הוא שבות מדרבנן, מכל מקום יש לה סמך מן התורה כמ"ש, ואל תתמה, כי כן מצינו בספרי לענין ע"א באש', וכן מצינו כמה פעמים בש"ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. והנה כל מה שחדשו רז"ל, הוא בכלל לאו דלא תסור (דברים יז יא), כי כן הוא רצונו ית"ש וחביב יותר מיינה של תורה, כמו שדרשו (במ"ר פי"ד ד') בפסוק (שיר השירים א ב) כי טובים דודיך מיין, רק דכך חייבה חכמתו ית"ש שיתחדש דבר זה על ידי החכמים, אבל כך הוא רצונו מאז, ובפירוש נאמר (קהלת יב יא) דברי חכמים כדרבונות וגו' מרועה אחד ניתנו, ובאמת הכל ניתן מסיני, רק שנאמר שכך יתחדש על ידי התלמיד חכם פלוני, כאמרם (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) גילה לו הקב"ה למשה כל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש, והבן זה. לכן יש סמך ורמז בתורה, ואחר שנתחדש הוא גוף התורה ממש, ולכך מצינו בש"ס (סנהדרין כ"ב ע"ב) דמקשה עד דאתא יחזקאל מנא לן, אלא גמרא ואתא יחזקאל ואסמכינהו אקרא, ומכאן תשובה למכחישים בתורה שבעל פה ואומרים שהכל בכלל לא תוסיפו (דברים ד ב) מה שלא נאמר מפורש בתורה, דאם כן מה יענו להמצות המפורשים בדברי נביאים וכתובים, דהא בנביאים כתובים אף הכופרים מודים, אלא ודאי דלא מקרי הוספה רק כמו שקבלו רז"ל (סנהדרין פ"ח ע"ב) חמש טוטפות בתפילין, דהיינו הוספה על מצוה דאורייתא בזמנה, והבן. ולפי זה אתי שפיר מה דאמרינן דשבות דאמירה לעכו"ם יש לה סמך מן התורה, ואינו ח"ו בכלל לא תוסיפו, רק הוא כגוף תורה ודבר הלמד מענינו הוא, שהרי מצות עונג שבת לא נאמר כלל בתורה, ואף על פי כן מקבלין עליו שכר כשמענג לשם מצוה שהרי נאמרה בדברי קבלה, אלמא דכהאי גוונא לא הוי בכלל לא תוסיפו, והבן.
15
ט״זוהנה נחלקו אבות העולם אם יצאו האבות מדין בני נח קודם מתן תורה או לא, רק בשעת מתן תורה היה כמו גירות כמבואר (בכריתות פ"ב דף ט' ע"א) בהזאה וטבילה ומילה. והנה לפי זה אותן אשר לא מבני ישראל המה כמו ערב רב, ודאי לא נתגיירו קודם מתן תורה לכולי עלמא. והנה איתא במדרש (במ"ר פ"כ כ"ג) כל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא, וקאי על הערב רב, ועיין בספר סיעתא דשמיא מ"ש על הפסוק (שמות לד ט) ילך נא ה' בקרבינו כי עם קשה עורף הוא, עיין שם. והנה לפי זה כי וישבות העם ביום השביעי, היה באלוש קודם שבאו למדבר סיני, והיינו קודם מתן תורה, והעם היינו הערב רב, והא קיימא לן (סנהדרין נ"ח ע"ב) בן נח ששבת חייב מיתה, דאינהו הוי קודם מתן תורה בני נח לכולי עלמא, ואיך הניחן לעבור על אזהרתן. והנה גם אם נפרש על ישראל, קשה למאן דסבר דלא יצאו מכלל בני נח קודם מתן תורה. ויש ליישב כיון דצווי השי"ת היה להם שישמרו השבת, ממילא הוציאן מכלל בני נח בזה. אבל לפי המדרש הנ"ל דעם קאי על ערב רב, קשה אליבא דכולי עלמא דודאי לא היה הצווי מפורש על ערב רב שישמרו השבת. ומיהו כמ"ש בדרוש אחר ליישב על יוסף הצדיק איך שמר השבת (בראשית רבה פרשה צ"ב (ב"ר צ"ב ד'), הכי נמי יתיישב כאן והוא, דהנה קיימא לן (חולין פ"ג ע"א) דהיום הולך אחר הלילה, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, והיינו משום דבקדשים הקדים הכתוב היום, ובכל מקום ילפינן מברייתו של עולם דהקדים הערב (בראשית א ה, עיין ברכות ב' ע"א) ואם כן לפי זה באיסור שביתה דבני נח דהקדים הכתוב להדיא היום להלילה, שנאמר (בראשית ח כב) יום ולילה לא ישבותו, אם כן הלילה הולך אחר היום שלפניו, כנ"ל ברור לדינא דבני נח, והמבואר ברש"י דסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) דאם לא עשה יום שלם, דהיינו יום ולילה מלאכה חייב מיתה, והיינו יום ולילה שלאחריו, וזה ברור לדעתי, וגם טעמא רבה יש בדבר, דהנה עיקר עת מלאכה הוא ביום, כמו שמבואר בריש ברכות (ב ע"ב) מקרא (נחמיה ד טז) והיום למלאכה, רק דהלילה הוא להשלמה אם לא עשה ביום, אם כן היום קודם, והבן. ואם כן לפי זה לא קשה מידי על יוסף הצדיק, דהא לענין שבת ודאי היום הולך אחר הלילה, ואם כן עשה מלאכה ביום ערב שבת, והוי כאלו עשה מלאכה בלילה שלאחריו, דלבני נח הלילה הולך אחר היום, ולישראל דאינו הולך אחר היום הרי לא עשה מלאכה, ובליל מוצאי שבת גם כן עשה, ובשבת לא עשה כלום, ויצא ידי שניהם והבן, והכי נמי כאן, ודוק.
16
י״זאך עדיין קשה מה דנאמר וישבתו העם ביום השביעי, וכי דוקא הערב רב שבתו ולא ישראל. ונראה דבאמת נ"ל דעיקר כונת משה היה במה שהוציא הערב רב מדעתו, היה שרצה הוא שיהיו ישראל על אופן המעולה, ואם כן ראוי להיות מלאכתן נעשה על ידי אחרים, ולכך הוציא הערב רב כדי שמלאכת ישראל יהיה נעשה על ידם, ואף דאיתא טעם אחר על הוצאת הערב רב, מכל מקום גם לזה נתכוון, דהא גם באסתר אמרינן (מגילה ט"ו ע"ב) דנתכוונת ככלהו תנאי וככלהו אמוראי כיון שהיתה בעלת רוח הקודש, דרוח הקודש סובל כל הציורים, על אחת כמה וכמה משה רבינו ע"ה, ולכך קודם החטא כך היה, לכך עיקר השביתה היו לישראל במה ששבתו העם, וממילא שבתו גם ממלאכת עצמן לחומרא, ואם כן מכאן נמי יש סמך להשבות דעל ידי עכו"ם, והבן. ואין לומר משום חומרא, דהא בשל אחרים אין להם להחמיר, אלא ודאי דאסור מדינא. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל אימת שמרו ישראל השבת הראשונה באלוש, שנאמר וישבתו העם וכו', ר"ל דהקרא נאמר קודם בואם לסיני, והנה מזה דנאמר וישבתו העם וכנ"ל במדרש דהעם היינו ערב רב, ולפי המדרש הנ"ל דהיה קודם מתן תורה, דאז היה הערב רב בכלל בני נח, שפיר יש סמך לאיסור מלאכת ישראל על ידי עכו"ם כמ"ש. ולזה נמשך שפיר ושמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם את השבת, ר"ל בשעה שאתם רעים וחטאים דמלאכתכם נעשה על ידיכם, אז נתתי לכם השבת כי אסור לעשות מלאכה בעצמו בשבת, מה שאין כן אם ישראל זכאין ומלאכתן נעשה על ידי אחרים, אם כן לזה לא ניתן שבת כלל כי מותר לעשות על ידי אחרים גם בשבת, לזה אמר הא לא נתתי לכם אלא לטובתכם, ר"ל הא לא נתתי לכם לכתחלה בשעת נתינתה אלא לטובתכם, ר"ל ע"ד שאתם טובים ולאסור אף על ידי אחרים כדמוכח מוישבת העם ביום השביעי, ונמצא הוי ממש כגופי התורה אף דהוא מדרבנן ואין בזה משום לא תוסיפו, ואמר ראיה לזה עוד שהרי אתם מענגים וכו', ואני נותן לכם שכר שנאמר וקראת לשבת עונג, והלא בתורה לא נאמר מזה כלל, אלמא דלא הוי בכהאי גוונא משום לא תוסיפו, ודוק היטב. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (דברים ז יב) והיה עקב תשמעון, ר"ל שיהיה עקב וסוף ותכלית אחרון אם תשמעו, כי היום אם בקולי תשמעו (תהלים צה ז), כי משה נתכוין שיהיה התכלית האחרון המעולה בימיו, וכנ"ל בערב רב שהוציא, והבן.
17
י״חועוד יש לפרש המדרש הנ"ל, וגם הפסוק (שמות לה א) ששת ימים וגו' על פי שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' (ביצה דף ט"ז ע"א), ונמצא בישל ואפה בכל ימות השבוע לכבוד השבת, אף מה שבישל ואפה לצורך מאכלו בחול, היה לכבוד שבת כדי שיהיה היפה והמובחר לשבת. והנה כתבו הפוסקים דאף הילל מודה לשמאי דזה עדיף טפי, והנה העושה כן, ודאי ממשיך קדושת שבת על כל ימי השבוע, ואצלו נקרא השבת שבת שבתון, שאינו שבת של חול רק שבת שבתון, שאף ימי החול הם אצלו שבתון, וכעין שכתב זקני מהרש"א ז"ל בשבת שבתון דיום הכיפורים (בריש מסכת יומא). ועל פי זה נ"ל לבאר המדרש (זוהר ח"ג קע"ט ע"ב) מעולם לא זזה שכינה מתוך ישראל אפילו בשבת של חול (והביאו הפרשת דרכים). ולפי זה הוא כפשוטו, דקדושת שבת צריכה הכנה כל השבוע, דמי שממשיך עליו כל ימי השבוע קדושת שבת ומכין עצמו, אז ודאי בא עליו בשבת אמיתי הארה גדולה, אז נקרא שבת שבתון, מה שאין כן אם אין ממשיכין בימי החול כלל ואם כן הוי שבת של חול, הוה אמינא דלא הוי שום השראת שכינה ביום השבת, כיון דלא היה שום הכנה וממוצע בין חול לקדש, קא משמע לן דקדושת שבת גדולה כל כך דאף בכהאי גוונא הוי השראת שכינה, הגם שאין הארה גדולה כל כך כמו בשבת שבתון, מכל מקום יש הארה, והבן. ועל פי זה יבואר הפסוק הנ"ל ששת ימים תעשה מלאכה, ר"ל ששת ימים תעשה מלאכה באופן שיום השביעי יהיה קדש, דהיינו שיהיה הכל לכבוד השבת לקדשו ולענגו, כדאיתא במדרש שהבאתי שהרי אתה מקדש אותך במאכל ובמשתה וכו'. שבת שבתון לה', דהיינו שיהיה שבת שבתון כנ"ל, שימשיך קדושת שבת על כל ימי השבוע ויהיה השבת שבת שבתון כנ"ל. ועל פי זה יתפרש גם כן המדרש הנ"ל שהבאתי אימתי שמרו ישראל וכו', ר"ל דאף כשניתן להם אז לא המשיכו קדושת שבת על ימי השבוע, דהא לא ניתן להם רק בערב שבת, כמפורש בתורה הק' (שמות טז כג) הוא אשר דבר וגו', מכל מקום כיון שלא ידעו ממנו קודם, ואחר כך כשקבלו עשו כל מה שבכחם, הוי כאלו המשיכו על כל ימי השבוע ונקרא שבת שבתון, ועוד דמכל מקום קדשו ימי השבוע בתורה ובעבודה, ולזה שייך שפיר שמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם וכו', ר"ל בשעה שאתם רעים, ונמצא כל ימות החול הם חולין גמורים אז המצוה לקדש יום השבת, מה שאין כן אם נוהגין תמיד קדושה בתורה ועבודה, אפשר אתם אומרים דאינו צריך לקדושתכם, לזה אמר לא נתתי לכם אלא לטובתכם, ר"ל שתהיו טובים וממשיכין קדושת שבת על כל ימי השבוע ויהיה נקרא שבת שבתון, כיצד, ר"ל מה ראיה, לזה אמר אתה מקדש עצמך במאכל ומשתה, ר"ל בכל ימי השבוע ואני נותן לכם שכר על זה שנאמר וקראת לשבת עונג, ר"ל שכל העונג של כל ימי השבוע תקרא אותו לשבת שיהיה הכל לכבוד שבת, ומדוקדק היטב הלשון דאם לא כן קשה הוה ליה למימר תענג שבת והבן, אז תתענג על ה' היינו השכר כמבואר במדרש, ובזה נמשך קדושת שבת על כל ימי השבוע ויהיה השבת שבת שבתון כנ"ל. ועל דרך זה י"ל גם כן המדרש מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבת של חול, כלומר אפילו ביום חול, שממשיך עליו קדושת שבת בו גם כן השכינה שורה, והבן.
18
י״טאופן ג' על המדרש אימתי שמרו ישראל וכו' (דב"ר פ"ג א'). וגם על הפסוק ששת ימים וכו' (שמות לה א). על פי מ"ש הטעם על שלעתיד יהיה יום שכלו שבת, על פי מ"ש התוספת (פסחים דף נ' ע"א [ד"ה מקום]) דמפרש בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) משום דזמן פסח מחצות ואילך, ואף יחיד בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה וכו', ופריך אם כן קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום, יהיה בכל יום אסור במלאכה, ומשני שאני תמיד שהתורה הוציא מן הכלל, דכתיב (דברים יא יד) ואספת דגנך, ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להם דגן, ומשמע התם דמדאורייתא אסור, עכ"ל. נמצינו למדין דבאמת היה ראוי לאסור במלאכה כל היום מחמת הקרבת תמידין, והא דשרי, היינו משום דלא אפשר דמי יאסור דגן, והנה בברכות (דף ל"ה ע"ב) איתא רבי שמעון בן יוחאי אומר בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, דכתיב (ישעיה סא ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, דכתיב ואספת דגנך, ואף דהאי כתיב אצל והיה אם שמור, כבר כתבו התוספת (ד"ה כאן) דאיירי בעושים, אבל אין עושים רצונו כל כך דאינם צדיקים גמורים, עיין שם היטב. ואם כן לעתיד כי תמלא הארץ דעה ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ונהיה צדיקים גמורים, יהיה מלאכתינו נעשית על ידי אחרים, ועל אותו זמן נאמר ועמדו זרים וגו', וכיון שכן, אז בדין הוא שנהיה אסורים במלאכה, כיון שיבנה המקדש ונקריב תמידין בכל יום ואפשר להמלאכה להעשות על ידי אחרים, ועל כן יהיה יום שכולו שבת (סנהנדרין צ"ז ע"א) כיון שנהיה אסורים במלאכה. והיינו ששת ימים תעשה מלאכה על ידי אחרים, אבל בעצמו (יהיה) (אסור), וכי תימא אם כן מאי רבותיה דשבת, כיון שיהיה יום שכלו שבת, לזה אמר וביום השביעי יהיה לכם קדש, ומה הוא קדושתו שבת שבתון לה' דייקא, ר"ל שבת של כל ימי השבוע שיהיה גם כן שבת כנ"ל. ועל פי זה מבואר גם כן המדרש שמא תאמרו לרעתכם וכו', ר"ל אם אתם רעים ומותרים במלאכה אז השביעי קדש, מה שאין כן אם אתם טובים ותהיו תמיד אסורים במלאכה, אם כן מה יום מיומים, לכך אמר לא נתתי לכם אלא לטובתכם על דרך שתהיו טובים, ומפרש כיצד, ר"ל כיון דתמיד אסורין במלאכה אם כן מאי רבותיה דשבת, לזה אמר שהרי אתה וכו', ר"ל אף דלענין מלאכה אין נפקותא, מכל מקום כל מילי דשבת הוא גבוה מעל גבוה שהרי אתה וכו', ר"ל דאף במאכל ומשתה שבו אתה מקדש עצמך וגם מקבל שכר, על אחת כמה וכמה תורה ועבודה שבו, והבן.
19
כ׳במדרש (ילקו"ש רמז ת"ח) ויקהל משה (שמות לה א), רבותינו בעלי אגדה אמרו מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שכתוב בה ויקהל בראשה כמו כאן, אלא אמר הקב"ה למשה עשה לך קהלות גדולות ודרוש להן הלכות שבת. והנה עמדו המפרשים על מה שדייק המדרש לומר רבותינו בעלי אגדה אמרו וכו'. והנ"ל על פי מ"ש בעיר בנימין במסכת (חגיגה י"ד ע"א) על הא דאמר עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות, עיין שם (והובא בדברינו בפרשת בשלח ד"ה במסכת סוטה). היוצא ממ"ש שם דאם נימא דכריתות ברית על שבעל פה, הוא משום דהוי רובא בעל פה, אם כן הלכות ואגדות שווין הם, אבל אם נימא דכריתות ברית הוא משום דתקיפא למגמרינהו, אם כן הלכות חשובין יותר מן האגדות, עד כאן. והנה נחזי אנן, דאם נימא דחשיבות שבעל פה הוא משום דהוי רובה בעל פה, אם כן הלכות שבת חשוב יותר מן הכל, דהא אמרינן (חגיגה י' ע"א) מקרא מועט והלכות מרובות, זה הלכות שבת שהן (כההרים) [כהררים] התלוים בשערה. אבל אם נימא דהחשיבות היא משום דתקיפא למגמרינהו, אם כן נגעים ואהלות תקיפי טפי, כמו דמשמע בדברי רז"ל בכל מקום. ועל פי זה מבואר רבותינו בעלי אגדה דייקא להחזיק את שלהם דאגדה שוה להלכות, אמרו מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמרה בה ויקהל בראשה אלא כאן, ולמה, אלא אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש להם הלכות שבת, ומפני מה נשתנה לעילוי הלכות שבת, על כרחך צריך לומר דהחשיבות הוא משום דהוי הג"ה בכתב יד המחבר זצוק"ל ולפי דעת המדרש הנ"ל נראה דיושבתו העם וגו', היינו גם כן בשבת ראשון, אף דיצאו מן העם ללקוט, מכל מקום שאר העם שבתו אז כדעת התוספת במסכת שבת (דף פ"ז ע"ב [ד"ה אתחומין]) דאהוצאה לא אפקדו אז, אם כן לא חללו השבת בזה, וכן כתב בעטרת שלמה גם כן עיין שם, עד כאן. רובא בעל פה ולכך ציוה לדרוש להם הדברים שבעל פה, דאלו מה שבכתב היה נכתב לפניהם, ואם כן הלכות שבת חשוב יותר מן הכל כמ"ש, ולא משום דתקיפא למגמרינהו, דאם כן הוי נגעים ואהלות חשיבי טפי, ואם כן הלכות ואגדות שווין המה כנ"ל, ודו"ק.
20
כ״אויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וגו' (שמות לה כב). עיין רש"י (ד"ה על). וקשה דלא היה צריך לכתוב רק ויבאו האנשים והנשים, ותיבת על למה, ועיין רמב"ן דהנשים באו תחלה שהתכשיטין מצוין בידה, והאנשים הביאו עמהם והן טפלין להם, כמו נחה ארם על אפרים (ישעיה ז ב), שארם הוא טפל לאפרים שהמלחמה היה לאפרים, עד כאן דבריו. וגם על זה קשה, בלא תיבת על ידעינן דהתכשיטים מצוים לנשים והם העיקר בזה. ועוד דאי בא להודיע דהנשים באו תחלה, הוה ליה לכתוב ויבאו הנשים והאנשים. והנ"ל בזה, דהא איתא במסכת שבועות (דף כ"ו ע"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, מיתביה מוצא שפתיך תשמור ועשית (דברים כג כד), אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, תלמוד לומר כל נדיב לב. שאני התם דכתיב כל נדיב לב, ולגמור מינה, משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, פירש רש"י תרומה, תרומת מלאכת המשכן כתיב בה כל נדיב לב עולות, הניחא למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר, חולין מקדשים לא גמרינן, עד כאן דבריו. הרי מבואר דבחולין הדבור עיקר אם אינו היפך לבו, ובקדשים המחשבה עיקר, והטעם דקדשים הם צורך גבוה ורחמנא לבא בעי, מזה יובן דבתרומת קדשים אין רצוי לפניו רק מה שהוא בלב שלם, וגם שלא יהיה בה שום נדנוד עבירה, כי עולה וחטאה לא שאלת כתיב (תהלים מ ז), ומצוה הבאה בעבירה פסולה, כדאיתא ריש פרק לולב הגזול (סוכה ל' ע"א).
21
כ״בוהנה מבואר באה"ע (סימן צ' סעיף י"ט) אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה, אף על פי כן אם מכרה או נתנה בטל, והוא מתשובת הרא"ש כלל ל"ח, די"ל כונתו היה להשאיל ולהפקיד, ולא למכור וליתן עיין שם, ומכל שכן בלא אמר לה כן, וכבר מבואר בתוספת (בב"מ דף ע"ג ע"ב [ד"ה השתא]) דמה שאין יכול למכור וליתן אין יכול להקדיש, אם כן הנשים לבדן לא יכלו להקדיש תכשיטיהן, והאנשים לבד הרי אותן התכשיטין שהכניסן לו ולא קבלן עליו בהכתובה, הרי הם נכסי מלוג ולכולי עלמא אין יכול למכרן ומכרן בטל, כמבואר שם בסעיף י"ד בהג"ה לענין הבגדים, ואם כן הוא הדין דאין יכול להקדיש, ואם קבלן עליו בהכתובה והם נכסי צאן ברזל, הרי לדעת הרא"ש והרשב"א והרמב"ן והריב"ש, גם כן מכרן בטל כמבואר שם בהג"ה, ואף לדעת רב האי גאון והרמב"ם דמכרו קיים, מכל מקום מודים דלכתחלה אין רשאי למכור כמבואר שם בהדיא בדברי המחבר, ואם כן על כל פנים עבירה יש כאן, ואם נתן לה משלו במתנה גם כן מכרו בטל, כמבואר שם בחו"מ בסעיף ט"ו, ואף להר"ש המפקפק, או בהכניס לה שום כנגד התוספת שקבל עליו, מכל מקום כולי עלמא מודים דאין רשאי למכרן לכתחלה, אם כן מכל מקום עבירה יש כאן, ואם כן הרי היו צריכין להקדיש האנשים והנשים. והנה תנן לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש, מקחו קיים, לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל, דיכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי (גיטין דף (ל"ה) [נ"ה] ע"ב), וכן הוא במטלטלין דנכסי צאן ברזל כמבואר בסעיף ט"ז שם, ואם כן היו הנשים צריכין להקדיש תחלה, ואחר כך יסכימו האנשים דבזה ידוע שהיא בלב שלם משניהם, אבל כשמקדשין האנשים ומסכימין הנשים, אין מבואר דהוא בלב שלם של הנשים, דדילמא מחמת נחת רוח לבעלם עשו. והנה איתא (ברכות ס"א.) מנוח עם הארץ שהלך אחר אשתו, ואם כן בהליכה וביאה למשה, היו צריכין לבא האנשים תחילה ואחר כך הנשים, אבל בהענין שבאו לכך היו צריכין להיות הנשים עיקר והאנשים טפל להן, שהם היו צריכין להקדיש תחלה ואחר כך האנשים. והשתא מדוקדק לשון התורה הק', דאלו היה כתיב ויבאו האנשים והנשים, שאנשים באו תחלה להקדיש ואחר כך הנשים, וזה לא יתכן כמ"ש. ואם היה כתיב ויבאו הנשים והאנשים, היה משמע שכן באו הנשים תחלה ואחר כך האנשים, וזה מנהג עמי הארצות ולא כן מנהג עם קדוש. לכך כתיב ויבאו האנשים, דמשמע דהאנשים באו תחלה, וכתיב על הנשים דמשמע דהנשים היו עיקר בביאה זו, דלמה שבאו להקדיש, היו צריכין הנשים להקדיש תחלה ואחר כך האנשים, ובזה כל, ר"ל הכל הן הנשים והן האנשים נדיב לב, ר"ל בלב שלם, מה שאין כן אם היה ההיפך. או יאמר כל נדיב לב, ר"ל בזה דתרומת הקדש כל נדיב, ר"ל כל הנדיבות בזה לב, ר"ל הוא רק הלב דבהקדש רחמנא לבא בעי כמ"ש, לכך צריך להיות כנ"ל שמזה מבואר שהוא בנדיבת לב, ומפרש הטעם שלא יצוייר נדיבת לב באופן אחר, משום שהביאו חח ונזם שהם תכשיטי הנשים כנ"ל.
22
כ״גוכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו המטוה את התכלת ואת הארגמן וגו' (שמות לה כה), וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים (שמות לה כו). ופירש רש"י (ד"ה טוו) היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותם. והנה קשה אשר נשא לבן אותנה למה, והנה נשא לבן מבואר במסכת שבת (דף צ"ט ע"א) שם תנו רבנן, יריעות עליונות של עזים, ותחתונים של תכלת וארגמן וכו', וגדולה חכמה שנאמר בעליונות ממה שנאמר בתחתונות, דאלו בתחתונות נאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, ובעליונות נאמר וכל אשה אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים, תנא משום ר' נחמיה טוו בעזים ושטף בעזים, ופירש רש"י נשא לבן, חכמה יתירה משמע, עד כאן. ור"ל דנשא לבן משמע דרק לבן נשא, אבל לא סתם חכמות, והנה לפי זה נשא לבן לא מיותר, אבל אותנה ודאי מיותר, והנ"ל דהתורה אשמועינן בזה דין שלם וחזק. דהנה איתא במסכת שבת (דף ע"ד ע"ב) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הטוה את הצמר שעל גבי בהמה בשבת, חייב שלש, אחת משום גוזז, ואחת משום ניפץ, ואחת משום טוה, ר' כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך טוויה בכך. ומקשה והא תנא משום ר' נחמיה טוו בעזים ושטף בעזים, ופירש רש"י (ד"ה שטוף) את העזים קא דרש, דמשמע מגופן של עזים, וכתיב בחכמה טוו את העזים אלמא קרי ליה טוויה. ומשני חכמה יתירה שאני, ופירש רש"י (ד"ה חכמה) חכמות יתירות היו עושין כן, אבל סתם נשים אין עושין כן והוי כלאחר יד. וכתבו התוספת (ד"ה) חכמה יתירה שאני, והעושים כן בטלה דעתן כמו באנשי הוצל (שבת) דף צ"ב (ע"ב), עכ"ל. והנה לכאורה קשה הא שם בדף צ"ב (שבת צ"ב ע"ב) דמסיק הש"ס המוציא משא על ראשו פטור, ואף שאנשי הוצל עושין כן, בטלה דעתן אצל כל אדם, והקשו התוספת (שבת צ"ב ע"ב ד"ה ואת"ל) [דבפרק חבית לקמן] בדף קמ"ד (ע"ב) שם בית מנשיא בן מנחם היה סוחטין בתמרים, ומקשה אטו בית מנשיא רובא דעלמא, ומשני (אלמא) [אלמה] לא, הא תנן (כלאים פ"ה מ"ח) המקיים קוצים בכרם, רבי אליעזר אומר הרי זה כלאים בכרם, מאי טעמא דרבי אליעזר שכן בערביא מקיימין קוצים לגמליהן, ואמר שם מי דמי ערביא אתרא, בית מנשיא חד גברא בטלה דעתו, עד כאן. אלמא באתרא לא אמרינן בטלה דעתן, אם כן אמאי אמרינן באנשי הוצל דבטלה דעתן. ותירצו התוספת דשם אמרינן אלו היה לכל העולם הרבה גמלים כמו לאנשי ערביא, גם כן היו מקיימין, לכך לא אמרינן בטלה דעתן, אבל בחד גברא אף בכהאי גוונא אמרינן בטלה דעתו, דאף דיש לומר אלו היה לכל העולם רמונים הרבה כמו לשל בית מנשיא, גם כן היה סוחטין, עד כאן דברי התוספת. ורצונם לומר דבהא דאנשי הוצל אמרינן בטלה דעתן אף דהוי אתרא, משום דכל העולם יש להם ראשין כמוהם, ואין רוצים לשאת על ראשם והבן, ואם כן לפי זה באלו הנשים דודאי הרבה היה, כמשמעות הכתוב וכל הנשים, ולא חד גברא והוי כאתרא, וכאן ר"ל שפיר דאלו היה לכל הטווין חכמה יתירה, היה עושין כן, אם כן אינו דומה לאנשי הוצל רק להא דערביא. ואין לומר דהלא על הא דערביא פליגי חכמים על רבי אליעזר, וכבר כתבו התוספת שם בדף קמ"ד (ע"ב ד"ה מי) דהאי מי דמי, הוא רק לומר דגם לרבי אליעזר לא אתי שפיר, אבל לחכמים בלאו הכי לא אתי שפיר עיין שם, דאם כן מה הקשו התוספת שם בהא דאנשי הוצל, ועל כרחך צריך לומר דסברת התוספת הוא דחכמים לא פליגו עליה דרבי אליעזר בערביא גופיה, לכך קשה שפיר על הא דאמר גם אחד מאנשי הוצל שנשא על ראשו פטור והבן, ואם כן גם כאן קשה, וכאן לא שייך תירוץ התוספת כמו שכתבתי.
23
כ״דונ"ל דלא קשה מידי, דהא יש להבין מה תועלת היה בזה לטוות מן העזים כשהן חיין, ולמה לי החכמה הזאת. והנה מצאתי שכתב זקני מהרש"א ז"ל (בשבת דף צ"ט ע"א בחידושי אגדות שם) דרצו לטוות במה שאין לו שייכות טומאה כלל דהיינו בבעלי חיים משום שהיא דוגמת העליונים, עיין שם. אם כן לפי זה תועלת זה אינו רק במשכן, אבל לא בשאר דברים, ואם כן דומה ממש לאנשי הוצל, וזה ברור. והנה קיימא לן כר' כהנא, כמו שפסק הרמב"ם (בפ"ט מהלכות שבת הלכה זיי"ן), ובאמת הוא חידוש גדול דכל מלאכת שבת ממלאכת המשכן גמרינן, וטוויה זו היה במשכן, ופטור עליה בשבת משום דבטלה דעתן, דאין דרך מלאכה זו בשום מקום כן רק במשכן לכך בטלה דעתן. ולדעת זה כיונה התורה הק' דאם היה כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן בחכמה טוו את העזים, הוה אמינא כיון דכל מלאכות שבת ממלאכת המשכן ילפינן, אם כן הוה אמינא כיון דטוויה זו היה במשכן, ודאי חייב עליה בשבת. לכך כתיב אותנה, לומר לך דוקא אותנה העוסקים במשכן נשא לבן לכך, ולא בשום מקום אף לבעלי חכמה יתירה שאין תועלת בו בשום מקום, לכך אין דרך טוויה בכך, לכך פטור בשבת כנ"ל ברור. ויתכן לומר דכונת הגמרא בשבת (דף ע"ד) חכמה יתירה שאני, הכי פירושו חכמה יתירה, ר"ל שאין תועלת בחכמה זו בשום מקום לבד ממשכן, דמה שאין בו תועלת הוא יתר שאני, והבן. ולולי דברי זקני מהרש"א היה נ"ל, כי כונת הנשים היה במה שטוו העזים משום הא גופא, דהם נתלהבו הכל לעסוק בתמידות במלאכת המשכן, והוצרך השי"ת להקדים פרשת שבת להזהירן שלא יעשו בשבת, על כן התחכמו לעשות בענין שלא יהיה בו חילול שבת, אף דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור, הלא בגמרא לא נזכר בדר' כהנא לשון פטור, ואף דנזכר ברמב"ם לשון פטור, מכל מקום כיון דאסור רק מדרבנן, יש לומר דאז עדיין לא אסרו חכמים, כנ"ל ברור בס"ד.
24