ישמח משה, ויקראYismach Moshe, Vayikra
א׳ויקרא אל משה וגו' (ויקרא א א). בתנחומא (ויקרא סי' ג') זה שאמר הכתוב (משלי כט כג) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, כל מי שבורח מן השררה השררה רודף אחריו, משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), ואמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), אמר לו הקב"ה סופך לילך, כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלקי העברים וגו' (שמות ה א), אמר אותו רשע מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב), אמר משה כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו, אמר לו הקב"ה ישבת לך, בא דבר אל פרעה (שמות ו יא), לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם הבאר, הגיז להם את השליו, והקיפן ענני כבוד, ועשה את המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב לו, אמר לו הקב"ה חייך יש לפניך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לבני הלכות טומאה וטהרה ולהזהירם איך יקרבו קרבן לפני, הוי ושפל רוח יתמוך כבוד, זה משה שנאמר (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, לכך נאמר ויקרא אל משה, עד כאן המדרש. והמדרש הזה אומר דרשוני וחיו. (א), מה ענין זה שאמר משה אחר תשובת אותו רשע וכבר עשיתי שליחותי לכאן, בשלמא קרא קמא בי ה' שלח נא ביד תשלח, הוא להורות שברח מן השררה דהוא עצם הדרשה, אבל זה שנאמר כבר עשיתי שליחותי, אין לו שייכות כלל לכאן. (ב), מאי ענינו של הדרשה זו לקרא ויקרא אל משה. (ג), מה דעתו של משה במה שעמד וישב לו, וכי לא ידע שצריך ללמדם טומאה וטהרה וקרבנות, הלא כל התורה כולה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה הכל בסיני נאמר לו (תו"כ כ"ה א'). (ד), למה מקודם אמר הלך וישב לו, וכאן אמר עמד וישב לו. (ה), מה דאמר חייך יש לפניך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני הלכות טומאה וטהרה והקרבנות, והלא כולם יעידין ויגידין שיותר בניקל ללמד טומאה וטהרה והקרבנות, מלקרוע את הים ומלהוריד את המן שתלמיד חכם מובהק יכול ללמד, אבל מופתים כאלו לא יכול עשוהם רק כשידבק החלק בכל בתכלית הדבקות. (וא"ו), הוי ושפל רוח יתמוך כבוד וכו', אם הכונה כפשוטו, הלא כבר נתבאר זה בהפתיחה ופירוש אחר כך לסוף הוציאם ממצרים וכו', ואלו רצה לחזור הדברים שם, היו ראוי לסיים הוי ושפל רוח וכו', אלא ודאי דהכונה כאן לענין אחר יותר עמוק, ויש להבין מה היא. (זיי"ן), מאי ראיה מייתי מפסוק ותחסרהו ומאי צורך לראיה, ודאי אין כבוד גדול מזה שעשה כל הגדולות האלה. (חי"ת), לכך נאמר ויקרא אל משה, קשה מאי קשה לו בפסוק זה, ואיך יתיישב על פי האמור.
1
ב׳וכדי ליישב כל זה, נ"ל בהקדים מה שכתבתי על הפסוק (שמות י א) בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', עיין שם. והיוצא מזה דמשה לא רצה לילך לפרעה, משום דהבין שלא ישמע לו ומצוה שלא לומר (יבמות ס"ה ע"ב). ונקדים עוד דמשה חשד לישראל ואמר והן לא יאמינו לי (שמות ד א-ו), ואמר לו השי"ת מזה בידך (שמות ד ב), ופירש רש"י מזה שבידך אתה ראוי ללקות שחדשת בכשרים, ולכך והנה ידו מצורעת וגו' (שמות ד ו). וקשה דלמה באמת חשד משה בכשרים, כיון דהוא חטא ועון לחשוד בכשרים. ועוד קשה אחר שנאמר לו מפי השי"ת שלא יפה עשה במה שחשדן, איך חזר וחשדן בשעת קבלת התורה, כמו שביאר באור החיים בפרשת יתרו (שמות יט ז) ויקרא לזקני העם וישם וגו' ויענו כל העם יחדיו וגו', והוא מבואר ממש בכתוב. והנ"ל בזה, על פי מה ששמעתי הפירוש בפסוק (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד מכל אדם וגו', שהוא היה כללא דכלהון, כמ"ש הזוהר (ח"ב קצ"א ע"ב) בפסוק (אסתר ט כג) וקבל היהודים, ולכך אמר מחני נא (שמות לב לב). והנה ידע שהוא מצד הנשמה שורש לכל ישראל, וחשד את עצמו במה שחשדן, ודוק. והנה מבואר מדברי העקרים (מאמר שלישי פרק ל"ג) בפסוק (תהלים קיט קיא) נחלתי עדותיך וגו', דיותר עלול לקבל השכל מצות שכליות מלקבל שמעיות וחקים. והנה עד עתה היו מצות שכליות כמו כל עשרת הדברות, דשבת הוא גם כן שכלי יום גינוסיא (פסי"ר פכ"ג), ופרשת משפטים, ולעשות משכן הכנה להשרות הכבוד ית"ש, וחישב שזה מקבלין. אבל כשהגיע לתורת כהנים שזה טומאה וטהרה וקרבנות שהשכל מנגדן, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות מקואות (פי"א הי"ב) וכי הטומאה טיט וצואה שמלוכלך ומועיל לו רחיצה, וכן קרבנות מנגד מאד להשכל, כי (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר וגו', (תהלים נ יג) האוכל בשר אבירים וגו' (תהלים נ יב-יג), והירצה ה' באלפי אילים וגו' (מיכה ו ז). וחישב שזה לא יקבלו מחמת שפלות שורשן ומצוה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות ס"ה ע"ב). וגם חישב אחר שבאו למדריגה רמה שה' פעל להם ניסים כאלו, ויפלו ממדריגתן כשלא יקבלו והוא יכשילם במה שיאמר להם, לכך סבר אף שנמסר לו בסיני, ימסור לראש הדור אשר יהיה אחריו כמו ליהושיע, דכבר ידע דיהושע יהיו ראש הדור ממה שנאמר לו ושים באזני יהושע (שמות יז יד), דאז יהיה השורש יותר נכבד לדעתו ויתעלו הענפים ויקבלו אז, כן היו מחשבתו של אותו צדיק מחמת ענותנותו. אבל האמת הוא דדורו נתעלה על כל הדורות, ולכך היו למעלה מהטבע לפי שהוא היה ראש הדור, ועיין מה שפירשתי בפרשת דברים (א יא) יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים זו משלי (דב"ר פ"א י"ג), על פי דבר ציוה לאלף דור (תהלים קה ח), ודוק. ונקדים עוד מה שפירש בבית שמואל אחרון פרשה זו על הגמרא (ברכות כ' ע"א) מאי שנא ראשונים דמתרחש להו ניסא וכו'. ותורף דבריו דהעובד בטבע, עוזרין לו גם כן רק בטבע, מה שאין כן אם עובד חוץ לטבע, דבמדה שאדם מודד וכו' (מגילה י"ב ע"ב), עד כאן דבריו. אם כן אף אנו נאמר דדוקא בשמירת החקים שהם שלא בטבע, יזכו למעלה רמה להיות למעלה מטבע, וקרא מסייע לן (ואתחנן דף ז') ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו דהיינו בלי ממוצע, נאמר אחריו (דברים ד ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, והבן. ואם כן אמר לו ית"ש שאדרבה למדריגה זו שיהיו למעלה מהטבע, צריכין לשמירת החקים ובודאי יקבלו ישראל ממנו. ונקדים עוד לפרש הפסוק (תהילים ח׳:ו׳) ותחסרהו מעט מאלקים, דדרשו רז"ל (ר"ה כ"א ע"ב) על משה דמ"ט שערי בינה ניתנו לו. והוא משולל הבנה דאיך יתכן לומר על אין סוף שמחסר מעט ממנו, הלא בעל תכלית כלא נגד בלתי בעל תכלית. ועוד קשה הלא כל המ"ט שערים הם מעט מזעיר כנגד שער הנו"ן. ועוד הלא כל זה רק שערי בינה, ודוק. והנה פירוש הרמב"ן ידוע, וגם אני אענה חלקי דמבואר בבית שמואל אחרון דלהנהגת הטבעי ממונה שם אלקים, ולהנגת השדוד שם הויה, עד כאן. ונקדים עוד דהנהגת הטבעי, כטפה מן הים נגד הנהגת השגחה גלויה. שזה על ידי ממוצעים נבראים ובעלי תכלית, מה שאין כן הנהגת עצמותו ושם העצם והבן, וגם כל שית אלפי שני עולם הזה, הם כלא נגד הנצחית העתיד, ואז יתבטל הטבע כדכתיב (ישעיה ס יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו'. ונקדים עוד מה שכתבתי לפרש (בפרשת שמיני, ויקרא ט ז) ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח, שהיה אהרן בוש וכו', על פי החן טוב בפרשת תצוה על המדרש (שמו"ר ל"ז ד') תורה שלי היתה ונתתיה לך, ותורף הדברים דמאותו טעם עצמו שניתנה תורה לבני אדם ולא למלאכים שאינם בעלי גוף וגשם, מהאי טעמא נבחר אהרן לכהן לה' ולא משה, מפני שהיה משה בחינת מלאך (עיין ויק"ר פ"א א'), ויותר מתרבה כבוד שמים בעבודת אדם שהוא בעל גשם, עיין שם. והיוצא שזה קצת חסרון למשה שלא היה בו שום גשמיית כלל, כמו שפירש בעל עיון יעקב על הא דמשני הגמרא (ב"מ דף פ"ו ע"ב ובמדרש רבה וירא, ב"ר פמ"ח י"ד) עליתא לקרתא הלוך בנימוסיא, (מובא לעיל בפרשת בראשית). מיהו אף שלענין השירות דכהונה גדולה, הוי יותר כבוד שמים כשיש בו קצת גשם, מכל מקום למשה בעצמותו הוי זה כבוד והדר, שהרי בבחירתו ובפועל ידו עשה מן הגוף מלאך ולא נברא כך. ועל פי זה יתפרש ותחסרהו, שהיה נחסר מעט דהיינו המושפע מאלקים, דהיינו הנהגת הטבעי שלא היו בו שום חומרית וטבע, אבל אין זה חסרון בחקו, רק אדרבה וכבוד והדר תעטרהו. ונקדים עוד, דהוי קשה להמדרש דאחר מתן תורה שהיה עומד לפניו ית"ש בתמידות כנאמר לו (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, איך יתכן קריאה כי אין קריאה לאינו נפרד. וכדי ליישב קושיא זו אמר המדרש זה שאמר הכתוב ושפל רוח וכו', וכאשר השיבו אותו רשע מי ה' וכו', ישב לו ואמר כבר עשיתי שליחותי, ר"ל כיון שהעיז כל כך, ודאי שוב לא ישמע, אם כן אין אני רשאי לילך עוד יותר, ואמר לו השי"ת בא אל פרעה כמו שפירשתי במקומו. ועל זה אמר המדרש לבסוף הוציאם ממצרים וכו' אמר מה עלי לעשות עוד, ר"ל דכבר הם במדריגה גדולה ונפלאה, ואם אדבר להם בשמעיות יתקלקל הכל, לכך עמד וישב לו, ר"ל אף שהיה עומד בתמידית, מכל מקום ישב לו בזה מטעם הנ"ל, ולכך צריך היה קריאה בזה הענין, ולכך למעלה לא אמר עמד וישב לו, דהרי קודם מתן תורה לא היה עומד בתמידית עד שנאמר לו ואתה פה עמדי, ועל זה מסיים המדרש שאמר לו הקב"ה וכו'. ונקדים עוד דיש גדול בכמות ויש גדול באיכות, והנה מה שעשה משה עד עתה, היו הצלות נפשות כמו קריעת ים סוף, והמן, והבאר, והשליו, וענני הכבוד, והקמת המשכן הוא כמו בנין בית המקדש. והנה אמרו רז"ל (מגילה ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, שנאמר (אסתר י ג) ורצוי לרוב אחיו וגו'. ועוד אמרו (מגילה ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה היו קיים, לא הניחו עזרא ועלה. ונקדים עוד דמדריגת בנים היינו למעלה מהטבע, כי בנוהג שבעולם עבדים מוסר תחת ידי ממונים, מה שאין כן בניו, והבן. ועל פי זה יתבאר, דאמר לו הקב"ה לא כמו שאתה סובר דכיון שהם כל כך במדריגה אין ללמדן החקים, רק אדרבה לזה צריכין להחקים, ואמר שיש לפניך מלאכה גדולה באיכות מכל מה שעשית, והוא מדריגה יותר גבוה והוא ללמד לבני, ללמד דייקא, דגדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש ומהצלת נפשות, שהם יסוד של כל הדברים שעשית, לבני דייקא, דהיינו שהם למעלה מהטבע, ואם כן צריכין להחקים, ולכך ראוי ללמדן טומאה וטהרה והאיך יקריבו קרבנות, וישראל קדושים הם ובודאי יקבלו ואין לחשדן, הוי ושפל רוח יתמוך כבוד זה משה, ר"ל ושפל רוח ומשום זה חישב שגורם לשפלות הדור, אבל באמת יתמוך כבוד, שעל ידי שהוא היה ראש הדור, היה לכל דורו כבוד והדר שהיו למעלה מהטבע, והוא ענין יותר עמוק ממה שפתח, דענין הפתיחה כבר מבואר, ומייתי ראיה דפירוש של כבוד הוא במה שהם למעלה מהטבע, דכתיב ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, ופירושו כמו שכתבתי, אם כן הכבוד הנאמר כאן, הוא מה שהיה משה למעלה מהטבע כמ"ש, הכי נמי יתמוך כבוד פירושו כנ"ל, ושהוא תומך הכבוד הזה של ישראל, לכך נאמר ויקרא אל משה דלזה צריך קריאה, וזה נכון בס"ד. היוצא מזה דצריך להזהיר לישראל וללמדן דיני התורה, וחלילה לחשדן שלא ישמעו ויקבלו, דישראל קדושים הן ובודאי ישמעו ויקבלו.
2
ג׳דבר אל בני ישראל וגו' (ויקרא א ב). בויקרא רבה פ"ב (ויק"ר ב' ד') אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מכל שבעים אומות שיש לך, אין אתה מצווני אלא על ישראל, אמר לו הקב"ה מפני שהמלכוני על הים ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח), עד כאן דברי המדרש. ונ"ל כי כתיב (דברים ה ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם, וקשה הא כתיב (שמות לג כג) ופני לא יראו. ועל כרחך צריך לומר דבחינת פנים דקדושה אינם נראים, אבל דבור יכול להשיג מבחינת פנים, וכן נאמר (שמות לג יא) ודבר ה' אל משה פנים בפנים, אף דכתיב ופני לא יראו, והבן. אך קשה מאי פנים בפנים, הא לא נראה אל פניהם, ושמא תאמר כי שמעו הקול לצד פניהם, הא באמת במתן תורה נשמע הקול מכל צדדים ומכל עברים (שמו"ר ה' ט'), ועל כרחך צריך לומר דהכי פירושו, דהא ישראל הם מבחינת פנים, כמ"ש (תהלים כד ו) זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה, (תהלים סז ו) יאר פניו אתנו סלה, והתורה בבחינת פנים ותורה אור (משלי ו כג), וכתיב (משלי טז טו) באור פני מלך, והבן. ועוד י"ל שישראל ותורה הן מז' דברים שקדמו לעולם (פסחים נ"ד ע"א), והוא בבחינת השגחה גלויה, דהטבע אין לה מציאות קודם הבריאה, והשגחה גלויה היינו בחינת פנים והבן, ולכך כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני וגו' (מעילה ל"ב ע"ב), והבן. ואמר בלילה, משום דאז אין מטרידו שום דבר ותורתו זכה, ולכך משתבח הקב"ה בשבחייהו דישראל בתפלין של ראש שלצד הפנים, קשר של תפילין בחינת אחוריים, כמו שדרשו (ברכות ז' ע"א) וראית את אחורי. ולכך התורה שייכה לישראל דוקא, דאומות העולם יונקים רק מאחוריים, וישראל מבחינת פנים, וידוע דבחינת פנים הוא בחינה דאתגליא, ואחוריים הוא בחינה אתכסיא, וכמו שפירשו חביבין ישראל שנקראים בנים וכו' חבה יתירה נודעת להם וכו' (אבות פ"ג מי"ד), והבן. ונקדים עוד על פי מה ששמעתי מהמגיד הקדוש מקאזאניץ על התרגום שמפרש על הפסוק ה' ימלוך לעולם ועד, ה' מלכותיה קאים לעלם וכו' לשון הוה, כי לשון הקודש הוא בבחינת פנים, והתרגום בבחינת אחוריים בחינה דאתכסיא, ולכך על ימלוך פירש קאים, ר"ל דלעת עתה הוי רק בחינת אתכסיא ולא באתגליא, והבן. והנה הטעם שלא אמרו ה' מלך, משום דהם הוי בבחינת פנים, ולא יתכן כעת מלך בבחינה זו רק ימלוך, ולכך כיון שהם בבחינה זו, התורה שייכה להם דוקא. וזה פירוש המדרש שלכך איני מצוה לשום אומה רק לישראל, מפני שהמליכני וכו' ואמרו ה' ימלוך וגו', מורה דהם בבחינת פנים, והתורה גם כן בבחינת פנים, והבן כי נכון הוא בס"ד.
3
ד׳אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם (ויקרא א ב). והנה יש להבין ענין הקרבנות, אם אדם חטא בהמה מה חטאה. וגם להבין מהו הענין שאם ישחט בהמות וישרפם האש מה תועלת בזה, ואין לנו עסק בנסתרות כי יש בודאי סודות גדולות ונוראות בזה, אבל אין אתנו יודע, ואם ארעב לא אומר לך כתיב וגו' (תהלים נ יב), ולבנון אין די בער וגו' (ישעיה מ טז), והנה הנגלות לנו ולבנינו. ועוד יש להבין למה במזיד אינו מביא קרבן, ועל ביטול מצות עשה אף במזיד. והנ"ל בזה דיש ליתן כמה טעמים בענין הקרבנות מלבד מה שנאמר בספרים. (א), על פי מה שאמרתי הפירוש בפסוק (ישעיה נא יב) מי את ותראי מאנוש ימות, (להלן בפרשת צו ד"ה ואם האכל), בענין השתעבד הפחות להנכבד, הכי נמי העיקר שישים החוטא אל לבו מה זה שבשבילי שחטאתי, ישחט הבעל חי וישרף על לא חמס בכפו, ואף אם הבעל חי אין לו יכולת לעמוד כנגדו, מכל מקום איך לב האנושי ושכלו יסכים בזה לעשות עול כזה. רק שהתירוץ על זה כי כן ראוי להשתעבד הפחות להנכבד, דהיינו הפחות במדריגה למעלה במדריגה, ואם יעלה זאת על לבו, אזי יתעורר ללמוד קל וחומר בן בנו של קל וחומר, ומה אם החי לנגד אדם כך, שלא בראו, ולא הוציאו מאין ליש, ולא גמלו כל טוב, ולא יגמלנו לעתיד, ואינו מכיר אותו, ישחט ויקבל יסורין גדולים ויאבד מן העולם עבורו, על אחת כמה וכמה האדם לנגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאינו אף כבעל חי לנגד האדם אף חלק אחד מני אלף אלפי אלפים, רק כאפס וכאין, ועוד שגמלני כל טוב הוציאני מאין ליש בראני וזנני ופרנסי, ומה אני כי יזכרני, אלא אף שבראני אדם במעלה העליונה ויפח באפי נשמת חיים אלקי ממעל, ובכל עת ובכל רגע משגיח עלי ונתן לי שפע חיים וכל הכחות מאתו יתברך, והדבר אשר בקש לא נפלאת היא וגו' (דברים ל יא), ודרכיה דרכי נועם כתיב (משלי ג יז), רק איוה לשירותי כאחד מצבא המרום, ואשרי העם שככה לו ועתיד לגמלו כל טוב. ועל פי זה אמרתי לפרש הפסוקים (מיכה וא"ו) במה אקדם ה' וגו', הגיד לך אדם וגו' מה ה' דורש ממך עד והצנע לכת וגו', (ויבואר להלן בפרשת צו). והיא התשובה המעולה שבכל התשובות, על דרך שאמרתי לפרש מאמר רז"ל (ברכות דף י"ב ע"ב) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו כל עונותיו. שמנגד להשכל וכי יהיה חוטא נשכר אם ימצא כבושת גנב. ועוד שסותר מאמר רז"ל (בב"ק דף ע"ט:) למה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן. ועוד למה ימחלו כל עונותיו, הלא די בעבירה זו, והיא פלאי לכאורה. והנ"ל בזה אחר הדקדוק ומתבייש בו, על פי שאמרתי על מאמר רז"ל (פסחים נ' ע"א) עולם הפוך ראיתי וכו' ואנן כדקאי קאי, (בסוף פרשת תצוה בביאור הגמרא חולין). וגם כן מאמרן (ברכות ל"ד ע"ב) כל הנביאים לא נתנבאו רק למחזיקים, אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה, וכן כל הנביאים לא התנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו'. על פי שנתגלה לי בחלום בענין הגן עדן של התנאים, וכבר אמר החכם ידיעת הפכים בשוה, ואם כן כן הוא לענין בעלי העבירות בענין הבושה והחרטה, אין עונש גדול מזה אחר שהוסר המסך, ואשרי מי שבא לבחינה זו שמתבייש מעומק לבו בעודו בחיים חיותו. ועל זה אמרו רז"ל כל העושה עבירה ומתבייש בו כנ"ל, בו דייקא על בחינה זו, ואין עונש גדול מזה והיא התשובה המעולה שבכל התשובות, וכל הנמצא בספרי היראה מתשובת הבאה, וגדר, וכתוב, ומשקל, הם הכנות והמצאות ודרגות להגיע לידי תשובה זו האמיתית, ולא יצוייר תשובה זו באחד אם לא על ידי כולם, כיון דבא לידי הכרה זו. והיינו דמייתי קרא (יחזקאל טז סג) למען תזכרו ובושת ולא יהיה לך עוד וכו', משמע שהבושת הוא רק כזכירה שאינו רואה שום נברא, ורז"ל (יומא כ"ב ע"ב) העידו על שאול שהיה כן. ועל פי זה פירשתי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא (אבות פ"ד מט"ז). כי השעה אחת בתשובה, לא יתכן רק בבחינה זו, וזולתן צריכה זמן ארוך, וכשבא לידי מדה זו והוא דבוק האלקי, אז המעשים טובים שיפעל בעת שיברק עליו הברק הזה קודם שיעלימוהו הטבעים והמנהגים, הם כעולם הבא ממש ועדיפים מעולם הבא, כי הם מעלים אותו ממדריגה למדריגה עד בלי שיעור וערך, כאמרם ז"ל (בקדושין דף ל"ט (ע"ב) ובשבת דף ס"ג.) כל העושה מצוה אחת כמאמרה וכו', והיינו כמאמרה. ויתכן על פי זה דיצא [בת] קול על ר' אליעזר בן דורדיא שמזומן לחיי עולם הבא (ע"ז י"ז ע"א), היינו שתשובתו היה על דרך זה, והוא דבוק אלקי האמיתי ושם נשאר, כמו שאמרה אמו של יוסף הכהן בן גוריון (והוא ביוסיפין). וזו היא כונת הקרבן שיבא לידי מדה זו להבין קל וחומר הלזה, והצור תמים פעלו ואין עול דהחילוק בין שוגג למזיד מבואר בחובת הלבבות בהקדמתו, ואם כן השוגג בלי הנשמה רק התעלמה מהגוף אבל המזיד נעשה בבחינת הנשמת חיים, והעבירה ודאי צמיחתה מהחומר, ואם כן כבר השתעבד הנשמה תחת הגוף, ואיך ישחוט בהמה הואיל ומשועבד הפחות להנכבד, הלא הוא שיעבוד הנכבד להפחות האדם, והן אמת אחר שיעשה תשובה אין לך דבר שעומד וכו' (ירושלמי פאה פ"א ה"א), אבל איך יתכן להתחיל בשחיטת בהמה, כמו שאמרתי לפרש מאמר רז"ל (חולין י"א ע"ב) אתיא משחיטה עצמה וכו' ודו"ק, ולכך זבח רשעים תועבה (משלי כא כז) ודוק, וכגמול ידיו יעשה לו, ובמזיד צריך להיות התשובה הנ"ל מעצמו. ועל דרך הפשוט כי אם חטא ולא השתעבד נשמתו אשר היא האדם תחת בהמתו, אדם הוא וראוי לישחט בהמה לצורכו. אבל אם השתעבד נשמתו לבהמתו, אם כן בהמה הוא, ואיך ישחט בהמה לצורך בהמה, וגם זה נכון. ועל פי זה מבואר הדיוק איכף לאלקי מרום דייקא, האקדמנו כנ"ל, ר"ל לדמות רוממות לנגד רוממות בעולות ואלפי אילים (מיכה ו ז), כי לפעמים יפלו אלפי אילים מבעלי חיים בשביל מדבר אחד. ועל פי זה עניתי ואמרתי לפרש קרא דילן אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו', ר"ל תבינו איך שראוי לכל אדם שהוא פחות ערך, להקריב מכם ממש קרבן לה' שהוא רם ונשא, אם מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם, שאתם חייבין מחטאתיכם ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, רק מחמת שהוא השתעבדות הפחות לנכבד, אם כן קל וחומר שראוי להקריב קרבן לה', נ"ל. ועל פי זה פירשתי מאמר רז"ל (מנחות דף ק"י.) כל העוסק בהלכות עבודה, היינו לידע מהותה וענינה, והוא העיקר עבודה ללמוד קל וחומר ולמסור נפשו על קדושת שמו ית', וקל וחומר זה כל ישראל מחוייבים ללמוד לא המקריב לבד. והנה היוצא מזה דעיקר הקרבן הוא, כדי שיתעורר בתשובה על ידי החשבון הזה מהשתעבדות הפחות לנכבד, והבן. ובזה אני מבין אמרם ז"ל (ברכות דף נ"ה.) שלחנו של אדם דומה למזבח, דר"ל על ידי שלחנו של אדם ששוחט בהמות או עופות לצורך מאכלו, גם כן ראוי להתעורר לזה, והבן.
4
ה׳הדרך השני בענין הקרבנות, על פי מה דכתב בעקדה דהירא מאלקים אין לו אלא יראה אחת מאחד, ואין לו יראת הברואים דהוא מושל על הכל, אבל מי שאינו ירא אלקים, יש לו כמה יראות מכל הברואים דהם מושלים עליו. והטעם בזה דכל מה שיש בעולם יש באדם, ויש בו כח מכל הברואים, וכשעובד אלקים מכניע כל הכחות תחת הנשמה, מה שאין כן כשהוא נמשך אחר הבהמיות, ואם כן קל וחומר מה הכח של הברואים הנמצאים אצלו מושלים עליו, מכל שכן מה שהוא חוץ ממנו, עד כאן דבריו. ועל פי זה פירשתי הפסוק (ישעיה נד טו) הן גור יגור אפס מאותי וגו', (בהפטורת ראה עיין שם). ועל פי זה פירשתי מאמרם ז"ל (שבת קנ"א:) אין חיה שולטות באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, דקשה על זה מהא דאיתא בב"ק (דף ל"ז.) מועד לאדם אין מועד לבהמה. אבל כונת דבריהם ז"ל שאין חיה שולטות באדם, אלא אם כן כח הנדמה לאותו חיה שיש באדם הלז הוא מופשט מצורת האנושיית ודומה לבהמה, וכמבואר למעלה בפרשת וישב (בפסוק (בראשית לז לב) וישלחו את כתונת הפסים), עיין שם. ועל פי זה יובן ענין הקרבן שבא על שוגג ולא על המזיד, כי אם הוא מושל על כח הבהמה שאצלו ובתוכו, אז הבהמה שחוץ ממנו משועבדת לו ומוראו עליה, אבל במזיד הבהמה שבו כבר התגבר עליו, ואיך הבהמה שחוץ ממנו תשמיש לו. והיינו אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, דהיינו שבהמיותו ישעבד להשי"ת, והאיך יבא לידי מדה זו, לזה אמר מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו', ודוק.
5
ו׳הדרך השלישי, על פי שאמר לו הקב"ה למשה לך רד (שמות לב ז), ודרשו רז"ל (ברכות ל"ב ע"א) כלום נתתי לך גדולה וכו'. וכן כאן להורות כי הכל נברא בשביל האדם, ואם אדם חטא בהמה למה. ועל פי משל מי שחטא למלך, שכל שר יש לו כסא מיוחד אצל המלך או מבצר, וכשנתחייב ראשו ולא ירצה להמיתו על ידי פרקליטים ומליצים, והדת יצאה לרמז חיוב אמיתית זה הדין להשליך הכסא ולנתץ המבצר ולשרוף הבגדים, כמו ששורפין על המלכים משום טעם זה, כי אחר אינו רשאי ללבשם והבגדים למה, ועל דרך זה היה חורבן בית המקדש, והבן. ועל דרך זה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן כנ"ל.
6
ז׳וסמך ידו וגו' (ויקרא א ד). הנה הרמב"ן כתב סמיכה בשתי ידים, דכתיב (ויקרא טז כא) ונתן אהרן את שתי ידיו עליו, ואיתא בתורת כהנים זה בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים, וכן הוא בגמרא מנחות סוף פרק שתי מדות (מנחות צ"ג ע"א), וברמב"ם פ"ג מהלכות מעשה הקרבנות (הי"ג). וקשה למה דוקא גבי שעיר המשתלח כתבה התורה זה הבנין אב. ונ"ל דהא הרמב"ן הקשה קושיא עצומה למה באמת כתב ידו בכל הסמיכות, ומה שתירץ דהוא למעט שלוחו, אין זה מספיק, דגם אי הוי כתיב ידיו, הוי גם כן ממעט שלוחו. אמנם מהר"ם גלאנטי בספר זבח שלמים סימן ג' כתב, דאי הוי כתיב בכל מקום ידיו דמשמע שתים, הוה אמינא דגידם ביד אחד לא יסמוך כלל, וכדדרשינן (סנהדרין מ"ה ע"ב) גבי ותפשו בו אביו ואמו (דברים כא יט), דאם הוי גידמים פטור, וכן גבי שתי הכליות (ויקרא ז ד), פרט לבעל כוליא אחת דאין מקטירין אפילו אותו כוליא אחת (בכורות ל"ט ע"א). להכי כתיב ידו, להורות דגידם סומך ביד אחד שיש לו, עד כאן דבריו. והנה לכאורה היו די לכתוב בסמיכה אחת ידו, והיה בנין אב לכל הסמיכות. אך לא קשה מידי, דבאמת דרך התורה למעט בכתיבה בכל מה דאפשר, רק דקושית הרמב"ן האיך שייך לכתוב ידו דמשמע יד אחת ואינו אמת, לכך תירץ מהר"ם גלאנטי שפיר, והבן. אם כן לפי זה אף שהיו כתב הבנין אב במקום אחר, היו צריך לכתוב גבי שעיר המשתלח שתי ידיו, דלא מצי לכתוב ידו כלל דאינו אמת, ושמא תאמר גבי גידם די בידו אחת, הלא שם הכהן גדול הוא סומך, ואם הוא גידם הרי הוא בעל מום ופסול, ואם כן כיון דשם צריך לכתוב בהכרח שתי ידיו, כיון דהדין הוי דסמיכה בשתי ידיו, אם כן ממילא דהבנין אב משם ילפינן, ולמה לי עוד במקום אחר, והבן כי נכון הוא בס"ד.
7
ח׳ושחט וגו' והקריבו בני אהרן הכהנים וגו' (ויקרא א ה). עיין רש"י (ד"ה). ובמסכת ברכות (דף ל"א ע"ב) וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי (שמואל א' א כה), משום דוישחטו את הפר אלא עלי אמר זילו קראו לכהן למשחט, כיון דקא חזי דמהדרי בתר כהן, אמר להו שמואל למה לכו, הא שחיטה בזר כשרה, אמר ליה עלי מנא לך הא, אמר שמואל דכתיב והקריבו בני אהרן הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה, א"ל מימר שפיר קאמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, אתי חנה וקא צווחא קמיה וכו' אל הנער הזה התפללתי (שמואל א' א כו). ודקדקו המפרשים אם נתחייב על פי דין מיתה בידי שמים, מה יועיל זה שהיא התפללה עליו. ועוד דקדקו המפרשים וכי עלי שהיו ראש לשלשלת הקבלה של תורה שבעל פה באותו הדור, לא ידע הדין דשחיטה בזר כשרה. ועוד הקשו דלמה לו לומר מימר שפיר קאמרת, לא היו לו לומר רק מורה הלכה בפני רבך את. והנה לקושיא זו יש לומר, דהא ידוע דקטן אין מענשין אותו בבית דין שלמטה עד י"ג שנים ויום אחד, ובבית דין שלמעלה עד כ' שנים, ושמואל קטן הוי דהיה תיכף כאשר גמלתו, ואיך יענשהו במיתה בידי שמים. אך כל עיקר טעמו של דבר משום דקטן אין בו דעת, ואם כן יוסיף דעת יוסיף מכאוב, וראיה לזה דבחכם ביותר הוי בר עונשין לפי חכמתו, מהא דמסכת חגיגה (י"ג ע"א) בהאי ינוקא דנפק אש מחשמל ושרפתו, וכן מצינו בזוהר הק' (ח"ג קע"א ע"א) בהאי ינוקא שדנו אותו על דכסיף לרביה בקושיות, והבן. והיינו דאמר עלי מימר שפיר קאמרת, מיהו לפי זה דחריף אתה, אם כן מורה הלכה וכו', דהא אתה בר עונשין לפי חכמתך הגדולה, והבן.
8
ט׳עוד יש לומר, ובזה יתבארו גם יתר הקושיות, דנראה דהא דעלי אמר קראו לכהן וכו', לא לעיכובא, רק כיון דרגיל בשחיטה ובעבודה, אבל הם טעו וסברו דדוקא כהן בעינן. והיינו כיון דקא חזא דמהדרי ביה בכהן, דמהדרי דייקא. והנה איתא (יור"ד סימן רמ"ב סכ"ב) דתלמיד שהורה בפני רבו ואמר לימדתני רבינו, אין בזה בית מיחוש. והנה בגמרא (יבמות דף צ"ו:) גבי ר' אליעזר ולא אמר משמיה דר' יוחנן, משום דהכל יודעין שתורתו של ר' יוחנן היא, והביא ראיה מיהושיע (יהושע יא טו). ואם כן הכי נמי אם הוי אמר שמואל כך קבלתי, לא היה בזה מורה הלכה בפני רבו, דכל הדור קבלו מעלי, ואם כן הכל יודעין והוי כאומר למדתני רבינו, מה שאין כן אם למד מעצמו ממשמעות הפסוק, הוי מורה הלכה וגו'. ואפשר לי לומר דשני הפירושים האלו יהיו לאחדים, דהיינו דאמר עלי אלו אמרת מצד הקבלה לא היה כלום, וגם אם אמרת מעצמך אבל לא שפיר, לא היה בר עונשין, אבל עכשיו דאמרת מצד עצמך וגם שפיר קאמרת, אם כן מורה הלכה בפני רבך את, וגם בר עונשין לפי חריפותך, והבן. ועל פי הדברים האלו בין תבין את אשר לפניך דמזה דהיא התפללה ונתקבלה תפילתה, דהא התפללה על הנער הזה והוא לפנינו, מוכח דאינו חיוב מיתה בזה שהורה מדין מורה הלכה בפני רבו. ואבאר זה, דהנה כבר הקשה הגאון מפפד"מ למה לי קרא דוהקריבו דשחיטה בזר כשרה, הלא זה מוכח מקרא (שמות יב ו) דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו', דילפינן מיניה בקדושין (דף מ"א ע"ב) דשליחו של אדם כמותו, על פי הגמרא במסכת יומא (דף י"ט.) דאמר רב הונא בריה דר' יהושיע הני כהני שלוחי דרחמנא, דאי ס"ד שלוחי דידן, מי איכא מידי וכו'. ואם כן בשחיטה, דמוכח מהאי קרא דושחטו וגו' דהוי רק שלוחי דידן, דהא נחשב כאלו הבעלים בעצמן שחטו כולם, ממילא מוכח דשחיטה בזר כשרה, דאף אם שחיט כהן קשיא מי איכא מידי וכו'. וכבר תירצתי זאת הקושיא על פי הגמרא (קדושין דף כ"ג ע"ב) שם ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל, עבד שייך בתורת גיטין וכו', עיין שם. אם כן הכי נמי בשלמא בשאר כל העבודות דאינו רק בקדשים, אמרינן שפיר מי איכא מידי הנ"ל, דישראל לא שייכי בהו כלל, אבל בשחיטה דאיתא גם בחולין, אם כן ישראל שייכי בהו דאיתא בתורה שחיטה, אם כן לא שייך מי איכא מידי הנ"ל, אם כן לא מוכח כלל דשחיטה בזר כשרה וצריך למילף מוהקריבו, ודוק. והנה עיין בתוספת יומא (דף י"ט ע"ב) בד"ה מי איכא מידי, ובקדושין (דף כ"ג ע"ב בתוספת ד"ה דאמר רב הונא, ובדברי זקני מהרש"א ז"ל שם), דדברי ר' הונא בריה דר' יהושע הם נפקא מינה אם מקריב שלא מדעת בעלים, דאם הם רק שלוחי דידן, הרי פסול הוא, עיין שם. ואם כן לפי זה בשחיטה דמוכח דרק שלוחי דידן הם כמ"ש מקרא דושחטו וגו', וגם כיון דיליף כבר מוהקריבו דשחיטה גם בזר כשרה, אם כן ודאי דלא הוויין כלל שלוחי דרחמנא בזה, אם כן לפי זה בשוחט שלא מדעת בעלים ודאי דפסול, דהלא בקדשים צריך שליחות כדמוכח מקרא דושחטו וגו', מה שאין כן בחולין דלא צריך שליחות וכונה כלל, ודוק וזה ברור. ונמצא לפי זה אף אם עשאו שליח, רק שהשליחות היה בטעות, אם כן השליחות בטלה ממילא דפסולה, אם כן לפי זה אם טעו וסברו דשחיטה צריכה כהן, אם כן אם נתנו הבעלים רשות לכהן לשחוט הוי שליחות בטעות, דאלמלא ידע דשרי בעצמו הוי שחיט בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו בקדושין (דף מ"א.), ואם כן ממילא דהיה הקרבן נפסל והיו נכשלין באיסור, וקיימא לן (יור"ד סימן רמ"ב סי"א) דלאפרושי מאיסורא אין איסור להורות בפני רבו. והנה זה הענין דחשבה עלי לחנה לשיכורה ולא חשבה כמתפללת, דודאי ידע הדין שחנה ידעה דאין להגביה קולה בתפילה (עיין ברכות ל"א ע"א), רק שזה היה מנהגם דמאן דאית ליה עקא הלך אליו שיתפלל, שהוא הכהן הגדול והחסיד שבדור, כמאמרם ז"ל (תענית ח' ע"א) מאי תקנתיה ילך אצל חסיד שבדור, לכך לא חשבה למתפללת, רק דאם הרימה קולה היה שומע שמתפללת. רק חנה התחכמה בזה, דהא הרמב"ם (הלכות תפלה פ"א ה"א) מנה זה למצות עשה להתפלל בכל עת שצריך לאיזה דבר, ואם כן מצוה בו יותר מבשלוחו, ומדנתקבל תפילתה, שמע מינה דשפיר עבדה. ועל פי זה יתבאר דעל הנער הזה התפללתי, התפללתי דייקא דמצוה בו יותר וכו', והזה דייקא, דר"ל דנעניתי שמע מינה דשפיר עשיתי, אם כן אינו חייב משום מורה הלכה בפני רבו דהוי לאפרושי מאיסורא, ודוק היטב.
9
י׳והנה הקשה חכם אחד דמכל מקום קשה, הא מקבלין נדרים ונדבות מנכרים (מנחות ע"ג ע"ב), והא עכו"ם לאו בתורת שחיטה הוא כלל, ואם כן קושית הרב מפפ"ד בתקפו. והשבתי לו דזה שאמר דנשאר קושית הרב הנ"ל על מכונות, הוא טעות, דהלא קושיתו הוא למה לי קרא דשחיטה בזר כשרה, תיפוק ליה מושחטו אותו, ועל זה תירצתי שפיר. ושמא תאמר דמכל מקום מוכח מהא דמקבלין מנכרים, הלא מזה לא מוכח כלל, דהלא אף אם שחיטה בזר כשרה, קשה על זה דנכרים לאו בני שחיטה נינהו, והבן. מיהו מעיקרא לא קשה מידי, דהא בעכו"ם ודאי לא הוי שליחה דידהו, דהא קיימא לן (גיטין כ"ג ע"ב) דנכרי אינו עושה שליח מאתם גם אתם (במדבר יח כח), ואף דהוי שליחא דידן בשחיטה, היינו דוקא בישראל כמו דכתיב ושחטו אותו כל עדת ישראל, ומשם מפקינן דמהני שליחא בישראל, אבל עכו"ם דאין לו שליחות, ודאי דהוי השוחט שליח דרחמנא, דבזה שציוה לקבל קרבנות מנכרים ולשוחטן ולהקריבן, שווינהו שלוחים, והכל נכון בס"ד. (אמר המסדר עיין בפני יהושיע בפרק ב' דקדושין ד"ה והא דתנן חבורה, ובהמקנה, עיין שם). עוד הקשה חכם אחד על מה שאמרתי דלכך התפללה חנה ולא אמרה לעלי שהוא החסיד שבדור, משום דמצוה בו יותר מבשליחו, אי משום הא היה לה לומר לעלי וגם להתפלל בעצמה. והשבתי דאם היתה אומרת לעלי והיה מתפלל, היתה יוצאה ידי המצוה, ושוב לא הוי מצוה.
10
י״אונפש כי תחטא ושמעה קול אלה (ויקרא ה א). עיין בזוהר הק' (ח"ג י"ג ע"א) מה שפירש בזה, ובדרכו אלך לפרש על פי שסנדלפון קושר כתרים לקונו, ומשביע להכתר ועולה בראש אדונו וכו' (חגיגה י"ג ע"ב). וקשה ממה נפשך אם יש כח להכתר לעלות למקום שאין סנדלפון יכול להגיע, השבועה למה כיון שהוא אור קדוש למה לא ירצה לעלות, ואם אין יכול מה מועיל השבועה. וצריך לומר שיכול לעלות אלא שנרתע מפחד, ועל זה באה השבועה להכריחו. והנה מזה יש ללמוד היראה לחטא, דאם להיות הכתר נרתע, על אחת כמה וכמה לחטא, והוא מוסר נפלא, וגם המתפלל צריך שידע שעוסק בעשיית הכתר למלך מלכי המלכים. והנה ידוע כי שמיעה הוא לשון הבנה. וזה שאמר ונפש כי תחטא, הלא מהראוי לה לשמוע ולהבין קול אלה שמשביעין הכתר, ללמוד מזה קל וחומר להיות נרתע מפחד ה' ולמנוע את עצמו מהחטא.
11
י״במה שנאמר בתורה נפש כי תחטא (ויקרא ה א), או ונכרתה הנפש ההוא עונה בה (במדבר טו לא), הוא לפי מ"ש בש"ך על התורה (הובא בילקוט דוד פרשת יתרו), שמצד הנפש היה ברצון קבלת התורה. וגם כן י"ל כי גם מקודם ברצון גמור היה אחר שנאנסו, כמ"ש הרמב"ם בהלכות גירושין (פ"ב ה"כ) על הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ר"ה ו' ע"א), והא דאשת ישראל שנאנסה מותרת (יבמות ל"ה ע"א), היינו משום דגם הרצון שבסוף הוא באונס, אבל כאן האונס הוא רק הסר המונע השאור שבעיסה. ועל פי זה יתיישב קושית אומות העולם כלום כפית עלינו הר וכו' (ע"ז ב' ע"א) והבן, וזה הטעם דגבי ישראל מצטרף מחשבה טובה למעשה, ומחשבה רעה אינה מצטרף, ובאומות להיפך כדאיתא בתוספת קדושין (דף ל"ט ע"ב [ד"ה מחשבה]). ועל פי זה יובן גם כן הא דאיתא (פרק קמא דר"ה דף ד' ע"א) דבישראל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הוי צדיק גמור, ובאומות העולם לא, והבן. או יאמר הטעם דבמחשבה טובה מצרף למעשה, היינו כיון שנוטה לטוב, הנשמה עיקר האדם, ואם כן פועל הנפש נגמר. מה שאין כן בנוטה לרע דאז הגוף עיקר, לכך מחשבה רעה אין מצרפה, דהא הגוף עדיין לא עשה שום דבר הוא העיקר. אכן בעבודה זרה מצרף הקב"ה מחשבה למעשה, וכמ"ש בחן טוב (על הפסוק (שמות לב כה) כי פרעה אהרן), טעם על אהרן שלא נכשל בחטא גדול, (מובא לקמן בריש סדר אחרי), וכמ"ש יד יוסף על פסוק (שמות כ ג) לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, היינו אפילו במחשבה שאינו יודע בה רק הקב"ה לבדו. ועוד י"ל טעם הגון דהא דנשתנה עבודה זרה דנחשב מחשבה כמעשה, על פי מ"ש במאמר (מגילה י"ב ע"א) שאלו תלמודיו את רבי שמעון בן יוחאי וכו', שם וכי משא פנים יש בדבר, ר"ל שבזה אין שייך נשיאות פנים לפי שהם מדקדקים עד כזית וכו' (ברכות כ ע"ב), לפי שהמודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה (נדרים כ"ה ע"א), ואם כן אין כאן קיום ודקדוק ואין כאן נשיאות פנים. אם כן היינו טעמא יש לומר שמה שמחשבה רעה אינו נחשב, היינו משום נשיאות פנים, ובעבודה זרה אין נשיאות פנים (מבואר בארוכה בפרשת נשא ד"ה באופן אחר). ועל פי זה י"ל מה שאמרו רז"ל (ברכות דף י"ז.) על הלומד שלא לשמה, נח לו שלא נברא, משום דנמנו וגמרו (עירובין י"ג ע"ב), כפירוש מהרש"א דהלא תעשה יתירות על העשה, ועל פי מה שפירשו המפרשים בפסוק (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו וגו', ואם כן שלא לשמה דהוא שיתוף הנאתו וע"א כמ"ש החובת הלבבות, ואם כן המחשבה כמעשה ונוח לו שלא נברא. או י"ל כפשוטו, דאם הטוב שלא לשמה, אם כן אין כאן רק מעט טוב והרע מרובה, אבל הלומד לשמה על מנת לקיים, מחשבה טובה מצטרפת למעשה ולא מחשבה רעה, ממילא הטוב מרובה, והבן.
12
י״גשאלני אבי נ"י על הא דאמרינן דיאמר חטאת לה', ולא לה' חטאת משום שמא ימות, אם כן איך נפתח בתפלה ה' אלקי ישראל. והשבתי לו דבאמת אין החשש משום הזכרת שם שמים לבטלה, דהא כיון דמזכיר אדעתה דברכה או תפלה, אין כאן הזכרה לבטלה. רק דעיקר החשש דאם אינו אומר חטאת, י"ל דהוי לה' כמו חירוף וגידוף לא ה', כמו לחולין (נדרים י' ע"ב), ויסברו דגידף ה' ומת, והבן.
13
י״דבהפטורה (ישעיה מ"ג כ"א) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. נ"ל על דרך רמז, על פי מ"ש בספר שפת אמת (בריש פ' טית) בשם פלח ורמון, על הפסוק (שמואל א' טז ז) כי האדם יראה לעינים וגו', שהאדם נברא כלו רוחני חי' ומשכילים כמו הלב, וכן היה כל פרי עץ כבחינה זו עצו ופריו שוה, וכאשר הלך אחר עיניו לאכול מעץ הדעת, נתגשמו אבריו ולא נשאר בחינת לב רק הלב לבדו. וזה שאמר כי האדם הראשון יראה לעינים, שהלך אחר עיניו, לכך והאלקים יראה ללבב ולא לשאר אברים, ומאז נלקו הצמחים והאילנות. אך לעתיד יתוקן הכל וכח השכלי יתפשט בכל האברים, ועתידה הארץ שתוציא גלוסקאות (שבת ל' ע"ב). ובזה הוא מפרש הפסוק (תהלים קד כט) תוסף רוחם וגו', עיין שם. וגם הפסוק (תהלים קמז ג) הרופא לשבורי לב, ר"ל כשיתרפא בחינת לב שנשברה מכל האברים להחזיר אותה, אז ומחבש לעצבותם מה שאמר בעצבון תאכלנה (בראשית ג יז), כי אז יהיה הל"ט מלאכות בטלים, וכמו שכתב השל"ה שזה היה בקשת יעקב ונתן לי לחם לאכול (בראשית כח כ), ר"ל תיכף שיתן לו, יהיה לאכול, ועיין שם עוד מ"ש אהא דכתיב (שמות טז טו) מן הוא, ולא קראוהו מזון, כי מבואר בגמרא שבת דיש י"ג מלאכות בפת, וזה הטעם שנקרא מזון, כי צריך להיות מלאכות כמנין ז"ו, אז יהיה מן ומוכן, ובהצטרף האותיות נקרא מזון. אבל המן היה יורד מוכן מבלי מלאכה, על כן נקרא מן, עד כאן דבריו וש"י. והנה לזה יזכו עם שכל הי"ג מלאכות שהם בהכרח להכנת מזון יתבטלו מהם, כאמרם עתידה ארץ ישראל דוקא, והכונה כדי שיהיה פנוים רק לעבודתו ית"ש להללו ולשבחו. וזה שאמר הכתוב עם, ר"ל עם זה גדול כל כך, עד שזו, ר"ל הי"ג מלאכות שהם הכרחי לכל מין אנושיי, יצרתי קשרתם בקשר של קיימא שלא יהיה עוד לי לשמי, למען תהילתי יספרו כנ"ל.
14
ט״ואנכי אנכי הוא מוחה וגו' (ישעיה מג כה). על פי מ"ש בהפטורת שופטים על הפסוק (ישעיה נא יב) אנכי אנכי הוא מנחמכם, עיין שם. הכי נמי אנכי, רק אנכי הוא מוחה פשעך למעני שאשר בקישור וביחוד במדותי, שלא יהיה קץ ותכלה ח"ו לרחמנותי ולחמלתי ולחסד וטובי.
15
ט״זעוד יש לפרש, על פי מה שפירוש הגאון מבארדוטשוב בחד אמר כובש וחד אמר נושא (ר"ה י"ז ע"א), על פי (איוב מא ג) מי הקדימני ואשלם (ויק"ר כ"ז ב'), ועל פי אמרם (סוכה נ"ב ע"ב) אלמלא הקב"ה עורו לא היה יכול לו, ועל פי שאמרו (ברכות ל"ב ע"א) אלמלא מקרא זה נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל ביום הדין, דכתיב (מיכה ד ו) ואשר הרעותי, אמר הקב"ה אני גרמתי שבראתי יצר הרע. ועל פי זה מבואר אנכי אנכי, דהיינו מה שאנכי אומר אנכי הוא הגורם, הוא מוחה פשעך למעני, כיון שאני תולה בי הקולקל, עלי לתקן. וחטאתך מה שהוא באמת רק חטאתך כי הבא לטמא פותחין לו (שבת ק"ד ע"א), ולא מסייעין לו, לא אזכור רק אתלה בי, והבן.
16
י״זמחיתי כעב פשעך וגו' (ישעיה מד כב). בהקדים דפשעים אלו המרדין, וחטאים אלו השגגות. והנה עונותיכם מבדילין כתיב (ישעיה נט ב), וידוע אמרם (תענית ו' ע"ב) הא דקטיר בעיבה, הא דקטיר בעננא. והנה יש תשובה דזדונות נעשים כשגגות, ויש תשובה דזדונות נעשים כזכיות (יומא פ"ו ע"ב). והנה נ"ל הטעם, דלכאורה קשה דדי לתשובה שתגרום הסליחה, אבל הזכות מהיכן. אבל התירץ דכששב, אז השי"ת סולח במתנה, והתשובה קיים כמצוה, והבן. והנה ידוע מה שפירש האלגזי ולשבי פשע ביעקב נאם ה' (ישעיה נט כ), שיתהוה מהפשע זכות, דהיינו מצוה שהוא נאם ה', אז ובא לציון גואל, והבן. והיינו מחיתי כעב וכו', דפשע מסך המבדיל עב קטיר בעיבא, ושמא תאמר דנשאר שגגה, לזה אמר וכענן חטאתיך, ר"ל שאני מוחה למעני ואז שובה, מה שאתה עושה תשובה אלי בא למצוה, כי גאלתיך, ר"ל אני רוצה לגאלך וצריך להיות ולשבי פשע נאם ה' ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.
17