ישמח משה, אחרי מותYismach Moshe, Achrei Mot
א׳אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא טז א). במדרש רבה (ויק"ר כ' ו') ר' ברכיה פתח (משלי יז כו) גם ענוש לצדיק לא טוב, אמר הקב"ה אף על פי שענשתי את אהרן, לא טוב אלא להכות נדיבים עלי יושר, עכ"ל. והוא פלאי (והובא בשפת אמת על משלי סימן י"ז), ונדחק בפירושו, ושורש דבריו אף על פי שענשתי ושתק, לא נתעלה משום זה ממשה, אלא שמתחילה היה גרע ממשה, ועל ידי השתיקה בא למדריגת משה, וזה נדיבים עלי יושר כמובן. ולי נראה כי יש צדיקים שעושים מעשה טוב, כי אם היה אחר עושה מעשה זו, היה מקבל שכר כי הוא מעשה טוב, אבל הצדיק לפי צדקתו נענש כי יש חילול השם גדול, וכגון מעשה דאהרן על פי מה שפירש בחן טוב על הפסוק (שמות לב כה) כי פרעו אהרן, ותוכן דבריו כי מחמת בעת עמדם לפני הר סיני חשבו לעשות העגל, ובעבודה זרה מחשבה רעה הקב"ה מצרף למעשה (קידושין ל"ט ע"ב), ונתחייבו עונש, אולם לפני האומות העולם יש חילול השם גדול שיענש אותם על חנם, כי לא ידעו מחשבות לבם הרעה, ועשה אהרן לגלות עונש הנסתר והמכוסה כדי שלא יהיה חילול השם, עד כאן דבריו. ואם כן הוא צדקת גדול, ואם אחר היה עושה כן, היה טוב מאד, אך אין זה כדאי לנגד חילול השם שאהרן עשה כך. והיינו יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז טו). ועל פי זה מיושב דאמר גם ענוש, כי תיבת גם אין לו מובן כלל. ולפי מ"ש הכי פירושו שמצינו גם כן עונש לצדיק, כלומר מחמת שהוא צדיק, אבל איש זולתו לא נענש על זה כלל, כי גוף המעשה טוב, רק לפי ערכו יש חילול שם שמים ח"ו. והיינו דברי חושי הארכי עם דוד, במה שאמרו רז"ל (בסנהדרין ק"ז) ויהי דוד בא עד ראש (שמואל ב' טו לג), שרצה לעבוד עבודה זרה כדי שלא יהיה חילול השם שמלך כמותו יהרגנו בנו, ואמר לו חושי יאמרו מלך כמותו יעבוד עבודה זרה עיין שם, וכנ"ל היה טענת חושי, ואם כן לא טוב היינו בלשון תמיה, כלומר האם אינו מעשה טוב (וכדמצינו בקרא כמה פעמים כן והבן), והיינו להכות נדיבים עלי יושר כנ"ל שלא יהיה חילול השם כמובן.
1
ב׳בקרבתם לפני ה' וימותו (ויקרא טז א). לכאורה הוא משולל הבנה, דנראה כמו שבא לפרש סיבת מיתתם, ולא פירש כלל. ונקדים מדרש הפליאה בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהו, ענו שרפי הקודש ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה (איכה ה כא). ומקודם אקדים ליישב סתירת המאמרים במיתת בני אהרן, דאיכא מאן דאמר שמתו על שלא נשאו נשים, ואיכא מאן דאמר שנכנסו למקדש שתויי יין (ויק"ר כ' ט'), ואיכא מאן דאמר בזה הלשון שהיה משה ואהרן הולכין תחילה, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן ואומרים מתי ימותו שני הזקנים הללו, ואנו נוהגין שררה על הציבור, (סנהדרין נ"ב.). ובודאי דאלו ואלו דברי א' חיים, ומקודם נקדים להבין מאמר זה לבד דאמרו מתי ימותו הזקנים, דהוא מאמר מגונה מאד אף לאישי ההמוני, ומה גם לנדב ואביהו שעליהם אמר משה עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך (ויק"ר י"ב ב'). ועוד יש לדקדק במאמר זה דלמה דייקו לומר זקנים. גם יש להבין אומרו שהיו משה ואהרן מהלכין, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן וכו'. וכדי ליישב כל זה, נאמר דהנה נאמר (שמואל א' ו' יט) ויך באנשי בית שמש מכה רבה. והוא משולל הבנה דלמה זה, הלא שמחו שמחה של מצוה שבא הארון. אך נראה על פי מה שהקדמתי בכמה דרושים, (עיין בפרשת בשלח על הפסוק (שמות יד יט) ויסע מלאך האלקים, ובפרשת יתרו הדרך הרביעי בפסוק (שמות יט ד) אתם ראיתם, ובפרשת תשא בלך רד), ומקורו מהגמרא (חגיגה ה' ע"ב) דבבתי בראי הוד והדר לפניו (תהלים צו ו), ובבתי גוואי המשל ופחד עמו (איוב כה ב), עמו דייקא. והנה העבדות בשמחה הוא דבר יקר מאד, שנאמר (תהלים ק ב) עבדו את ה' בשמחה, ונאמר (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, והיא מחזקת האהבה כעין שנאמר (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת וגו'. אבל כל זה בבתי בראי, אבל בבתי גוואי המשל ופחד, והארון בבחינת בתי גוואי כמו שביארתי בדרושים הנ"ל, לכך ויך באנשי בית שמש כנ"ל. ויש לומר דנקראו אנשי בית שמש, על שם המאורע שעשו מעשה השמש שעובדת רק בשיר ובשמחה, אבל אין שם מקומה אצל הארון, והבן. ונראה דלכך אומרים והחיות ישוררו וכו' ושרפים ירונו, דרינה משתמע לכאן ולכאן, כעין שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני בלילה. והנה לפי זה יש שני מיני צדיקים, עובדים בשמחה זכאה חולקיהון ועדיין הם מבחוץ, והפנימים הרואים פני המלך עובדים בבחינת המשל ופחד, והבן. והנה משה ואהרן ודאי בבחינת בתי גוואי היו, כי משה נאמן בית רואה באספקלריא המאירה, ומקבל ונותן התורה בכחו והבן. וכבר נאמר (שמות ו כו) הוא אהרן ומשה, ללמדך שהיו שקולין (ב"ר א' ט"ו), ולפי זה התנהגו בבחינת המשל ופחד עמו, ולכך אמרו רז"ל (ברכות ל"ג ע"ב) לענין היראה אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. והנה נראה דנדב ואביהו היו במדריגה אחת למטה מהם, דהיינו בבחינת בתי בראי, והיו מתלהבים בהתלהבות האהבה והשמחה עד אין חקר, וראו שאין ענין זה במשה ואהרן, וחשבו למיעוט כבוד שמים, והיה קשה בעיניהם ולא השיגו מדריגתם שהוא המשל ופחד, והם לא גילו מדריגתם מרוב ענוות, ואף על פי כן לא רצו לתלות בוקי סרוקי ח"ו במשה ואהרן שיחשבו את עצמם לצדיקים יותר ממשה ואהרן, רק שדנו אותם לכף זכות כי הזקנה גורם מיעוט חדוה, כעין שנאמר (קהלת יב א) עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי זקנה (שבת קנ"א ע"ב), ושבו העבים אחר הגשם וגו. וזה אמרם שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה, ר"ל הליכה רוחנית למעלה מהם, שהצדיק נקרא הולך ולא עומד, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן, ר"ל במדריגה למטה מהן אחריהן דייקא והם מפסיקים, והם הבתי גוואי בעצמם, כי אז היה עיקר שכינתו יתברך בישראל, והבן. ולכך אמרו מתי ימותו הזקנים דייקא, ואנו ננהיג וכו' ויתרבה כבוד שמים, אבל טעו בזה שלא השיגו מדריגת בחינת בתי גוואי. והנה נאסר לכנס שתויי יין למקדש (ויקרא י ט), ולא יעלה על הדעת שיכנסו שיכורים לבית המקדש לעבוד, ואזהרה למה לי. רק שלא יאמר אדם ויין ישמח לבב אנוש (תהלים קה טו), אשתה קמעא כדי שאעבוד בשמחה נפלאה שהיא עבודה המעולה, לזה אזהר רחמנא דהמקדש בבחינת בתי גוואי, כעין שפירש רבינו סעדיה גאון ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד (שמות מ לה), והבן. והנה טעות נדב ואביהו שלא השיגו ענין בתי גוואי, גרם שנכנסו שתויי יין מטעם הנ"ל, ונמצא הא דאמרו מתי ימותו, והא דאמרינן שנכנסו שתויי יין, ענין אחד הוא ר"ל שרצו לחזק השמחה יותר ויותר באהבה נפלאה, או פרועי ראש על ידי רוב שמחה ואהבה, כענין שנאמר (משלי ה יט) באהבתה תשגה תמיד, ואפשר דאמרו רז"ל כן על דרך מליצה על העדר הפחד שהיה להם רק שמחה נפלאה, ולכך מתו כמו שביארנו באנשי בית שמש. והנה לפי זה התקרבותם להשי"ת, היה תמיד בשמחה נפלאה והוטב בעיניו ית"ש, ועתה באותו התקרבות עצמו, אך מפני שבאו לבתי גוואי מתו. וזה שנאמר בקרבתם, היינו בהתקרבותם התמידי לפני ה' דייקא, אז וימותו והבן זה. ולדעתי שזה גם כן הפירוש ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם (ויקרא י א-ב), כי היה להם אש התלהבות השמחה נפלאה לשמו ית', אבל הוא זרה במקום הזה אשר לא ציוה אותם, כי ציויו יתברך מורה על המשל ופחד במקום הזה כמ"ש, והבן זה. ויתכן גם כן על פי זה ותצא אש מאת ה' וגו' (ויקרא י ב), דנכנסו בתחומה דלאו דידהו לכך נשרפו. ועתה נבאר שלא יקשה על המאמר שמתו מפני שלא נשאו נשים, הלא הקרא אומר בקרבתם וגו' וימותו. נ"ל על פי מה שהקדמתי שם (בדרוש בפרשת יתרו) בענין התשובה דאי אפשר רק בבתי גוואי, והנה אמרו רז"ל (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) שאלו לחכמה הנפש החוטאת מה תהא עליה, והשיבה הנפש החוטאת תמות, וקב"ה אמר יעשה תשובה, עד כאן. והנה אם יסתלק ח"ו אמירת הקב"ה, ודאי פסק החכמה הוא יתד קיים ח"ו, והנה יכול להיות שהיה איזה חטא בנדב ואביהו כי אין צדיק בארץ (קהלת ז כ), אך אז לא גרם מיתה דאולי יעשו תשובה, אך הלא כבר כתבנו דבעל תשובה לא יתכן רק בבתי גוואי דשם אין חדוה, והנה לפי זה אם גם בבתי גוואי היה חדוה, אין מקום לתשובה. והנה נדב ואביהו גם לבתי גוואי נכנסו בשמחה, ואם כן אין מקום לתשובה, ונמצא נשאר פסק החכמה, ולכך מתו על החטא שלא נשאו נשים, והבן זה. והנה ממית נדב ואביהו על שנכנסו לבתי גוואי בשמחה, נצמח תרופה להשבים, כי מזה נראה בעליל דבבתי גוואי המשל ופחד, ושם המקום שבעלי תשובה עומדים. ועל פי זה יש לפרש הפסוק השיבנו ה' אליך דייקא לבחינת בתי גוואי, אז ונשובה כי זולת זה אי אפשר, והבן כי נכון הוא. והנה כבר הקדמנו בדרושים הנ"ל דהשרפים הם בבחינת בתי גוואי, ושם שרפים עומדים בבחינת שתיקה, והם היודעים ומשיגים בחינה זו, ולכך כשמתו נדב ואביהו ענו השיבנו ה' אליך ונשובה, דהיינו שמקום זה מוכן לתשובה וצדיק ה' בכל דרכיו, והבן זה.
2
ג׳עוד ביאור על הפליאה בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא וכו', ענו שרפי הקודש השיבנו וגו' (איכה ה כא). גם ליישב המאמר שלא נשאו נשים (ויק"ר כ' ט'), שלא יקשה הלא מבואר בפסוק (ויקרא י א) שמתו על שהקריבו אש זרה (ויקרא י ב). והנ"ל דהוא על דרך דאיתא בפרק קמא דברכות (דף יו"ד ע"א) אהא דחזקיה שאמר אל ישעיה צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' (מלכים ב' כ ב), כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, א"ל מאי כולי האי, א"ל משום דלא עסקת בפריה ורביה. ויש להבין דהא חזקיה לא שאל אותו מפני מה, דידע הא דכתיב כי אין אדם אשר לא יחטא (מלכים א' ח' מו), אך שאל אותו מאי כולי האי, ור"ל מפני מה הגיע לו עונש גדול בזה ובבא, ואם כן מאי השיב לו משום דלא עסקת פריה ורביה, אכתי קשה מאי כולי האי, דעל זה אין מהראוי להענש עונש גדול כזה. ואמנם כבר פירשתי הענין על נכון, על פי מ"ש העקרים (מאמר רביעי פרק ל"ו ל"ז ל"ח), כי לפי שורת הדין ראוי שיהיה העונש נצחי והשכר זמני, אבל רב חסד מטה כלפי חסד (ר"ה י"ז ע"א), ומנהיג עולמו ברחמים שיהיה השכר נצחי לאוהביו ולשומרי מצותיו, והעונש זמני, עיין שם מלתא בטעמא בארוכה. ולפי זה נראה לי ליתן טעם נכון דעל זה החטא דלא עסקת בפריה ורביה, ראוי להעמיד על קו הדין שיענש עונש נצחי בזה ובבא, וכמו שכתבתי בגליון הגמרא שלי בברכות שם וז"ל: ונ"ל ליתן טעם נכון על שבזה ראוי להעמיד על קו הדין, דהא איתא (ב"ר י"ב ט"ו) שעלה במחשבה לברא את העולם בדין, וראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף מדת הרחמים. נמצא דהתנהגות מדת הרחמים אינו רק משום קיום העולם, ומי שאינו עוסק במצוה זו, הרי אינו חושש על קיום העולם דלא תוהו בראה וכו' (ישעיה מה יח), נמצא נשאר עומד על תחלת המחשבה כנ"ל, עד כאן לשוני שם. ועל פי זה יובן גם כאן, דזה שלא נשאו נשים, גרם שנענשו על החטא הנ"ל בעונש מיתה, והבן. עוד יש לומר אהא דחזקיה וכמו כן כאן, על פי מה שכתבנו (בפרשת וישלח) לפרש המדרש (ילקוט ראובני) ויגע בכף ירכו (בראשית לב כו), אלו יוצאי ירכו והם נדב ואביהו. על פי הגמרא כתובות פרק קמא (דף ח' ע"א) לוי איקלע לבי רבי וכו', ברך חמש וכו', מר סבר בתר מחשבה אזלינן, ומר סבר בתר מעשה, עיין שם. וכבר הקדמנו המאמר שמתו משום דלא נשאו נשים, והנה מבואר בגמרא (פרק הבא על יבמתו, יבמות דף ס"ג ע"א) דמי ששרוי בלא אשה לא נקרא אדם, שנאמר (בראשית ה ב) ויקרא שמם אדם, וכן הוא בזוהר (ח"א נ"ה ע"ב) דהוא פלג גוף, והיינו כפי המעשה דלא נברא אלא אחד כלול משניהם, מה שאין כן כפי המחשבה היה כל אחד בריאה בפני עצמו, והבן. והנה יעקב נתברך במעשה ויאבק איש עמו (בראשית לב כה), אמרו (ב"ר ע"ז ג') שהיה שרו של עשו, והיינו שרצה ליקח הברכה מידו, כי במחשבה נתברך עשו וירא כי לא יכול לו, אם כן המעשה עיקר, על כן ויגע בכף ירכו, נתן עיניו ביוצאי ירכו והם נדב ואביהו על שלא נשאו נשים, דכיון דאזלינן בתר מעשה, השרוי בלא אשה לא יקרא אדם דאינו אלא פלג גוף, והבן. ולפי זה ממילא מובן דמי שאינו עוסק בפריה ורביה, הרי הולך בתר מחשבה, ובמחשבה היה לברא את העולם במדת הדין, והבן. לפי זה כפי מה שהלכו נדב ואביהו בתר מחשבה, אם כן הוי ההנהגה במדת הדין ולא מהני תשובה, לכך כשנשרפו ונענשו על שלא נשאו נשים, והיה הוראה דאין האמת כפי מחשבתם ומהני תשובה, ענו שרפי הקודש ואמרו השיבנו ה' אליך וגו', ר"ל בשביל ישראל דיועיל תשובה לישראל, והוא נכון בס"ד.
3
ד׳עוד יתכוון באמרו בקרבתם לפני ה' וימותו (ויקרא טז א). כי הנה בספר שם שמואל כתב הטעם על (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקודש ולא ימות (ויקרא טז ב), כי זאת היא נוקבא מלכות, והיא מדת הדין וגורמת מיתה, כמו שאמר בזוהר (ח"ב מ"ד ע"ב) את חובקת בן (מלכים ב' ד טז), שתלה באמו לכן מת. ולכן אמר הקב"ה בזאת יבא אהרן אל הקדש, כי מדת זאת שהוא נוקבא נקרא קדושה, אבל עלמא דדכרא נקרא קדש, לכן בזאת יבא אהרן אל הקדש, לא כמו בני אהרן שהיה להם חיבור רק בזאת, ולכך מתו, אבל בזאת יבא אהרן אל הקדש ולא ימות, עד כאן דבריו. וביאור הדברים לדעתי, כי כל עובד השי"ת ומקרב עצמו אליו ית"ש, אף שמכוון לתקן נפשו או בשביל שכר עולם הבא עין לא ראתה, מכל מקום כיון שעובדו ית"ש, הרי מקבלו עליו ית"ש למלך והוא עבדו, ויש לו חיבור בזאת דהיינו נוקבא מלכותיה, אבל אינו מייחד קב"ה ושכינתיה, דקב"ה היינו תפארת ושכינתיה היינו מלכות, דהיינו אם עושה רק לנחת רוח לפניו ית"ש, דהיינו יחוד קב"ה ושכינתיה יחוד תפארת ומלכות, דהיינו שיתפאר השי"ת ויהיה נחת רוח לפניו מלכותו עלינו, דהיינו מה שאנו עובדים אותו והוא רק עבדות בלתי לה' לבדו ולא עבור עצמו כלל. ובזה נ"ל לפרש הא דכתיב (משלי ג' טז) אורך ימים בימינה, ודרשו (שבת ס"ג ע"א) למיימינים בה, דהיינו לשמה וכל שכן עושר וכבוד, ובשמאלה למשמאילים בה שלא לשמה, עושר וכבוד הוא דאיכא, אבל אורך ימים ליכא, כי חיים מסיטרא דדכרא, והיינו אורך ימים למיימינים בה שמחברים תפארת במלכות, ובשמאלה עושר וכבוד איכא דיש לו חיבור במלכות וכו'. והיינו אמרם (יומא ע"ב ע"ב) זכה נעשה לו סם חיים, דהיינו אם עבודתו זכה בלתי לה' לבדו חיבור תפארת במלכות, נעשה לו סם חיים וכו', והבן. והנה בני אהרן נתלהבו מאד להתקרבות לו ית"ש, אבל לא חשבו רק התקרבותם, ושכחו מתוך טרדות אהבה לכוון רק שיהיה לנחת רוח לפניו, ולא בעבור שיתקרבו דהיינו בעבור עצמם, והיינו בקרבתם דייקא, אבל אהרן נצטוה שיחבר זאת אל הקדש, דהיינו שיחבר המלכות בתפארת רק לנחת רוח לפניו, ולא ימות כי נעשה לו סם חיים, והבן.
4
ה׳ולקח את שני השעירים וגו' (ויקרא טז ז). אמרו רז"ל במסכת יומא (דף ס"ז.) בלשון של זהורית הקשור בראש שעיר המשתלח, הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין, עד כאן. ולכאורה קשה טובא האיך משכחת לא הלבין, הלא יום הכיפורים מכפר בכל ענין כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"א ה"ג). והנ"ל דיש שני מיני תיקונים לעבירה. א', מחילה וסליחה, שהקב"ה מוחל ואינו מעניש. ב', רפואה לחולי ומכות פצעים של הנשמה מהעונות שחובל העובר עבירה בעצמו, הנה יום הכיפורים הוא יום מחילה וסליחה וכפרה שהקב"ה מוחל וסולח, אבל רפואה אינו רק על ידי תשובה, כנאמר (ישעיה ו י) ושב ורפא לו. והנה על פי זה מבואר לא הלבין, הוא סימן שאף שהקב"ה מוחל ואינו רוצה להענש, מכל מקום יש כל המכות והפצעים והרושמים האדומים בהנשמה שצריך לטהרן ולנקותן ולרפאותן, לכך היו עצבין. אבל הלבין הוא סימן שעשו תשובה גמורה, ולא נשאר שום רושם של פצע וחבורה ונטהרו מכל וכל, לכך היו שמחין, כנ"ל ברור בס"ד.
5
ו׳במסכתא יומא (דף ל"ט ע"ב) אמר ר' ינאי עליית גורל מתוך הקלפי מעכבת, הנחה אינו מעכבת, ור' יוחנן אמר אף עלייה אינו מעכבת. יבואר על דרך הרמז, דר' ינאי רומז למדת הדין ינאי מלכא מלך במשפט יעמוד ארץ (משלי כט ד), וגימטריא ע"א דהיינו סנהדרי מעלה, וכבר הוא ממוזג כנודע מהזוהר (ח"ג רצ"א ע"ב) דמשפט מבסם לצדק, עליית גורל וכו', ר"ל כי גם מדת הדין לא יאמר שירצה הש"י ח"ו לנקום נקם מעמו ולעכבם בגלות עד תשלום כל שטר חוב, כי אם עונות תשמור מי יעמוד, רק יאמר ודאי השי"ת ימחול מה שחטאו לו שלא יתעכבו בגלות עבורו, רק עבור עצמם הם מתעכבים מה שהשליכו בידיהם מעצמות קדושתם לתוך עמקי הקליפות, ראוי שהם בעצמם יעלו אותם, וזה הוא עיכוב של הגאולה. וידוע (פרקי דר"א פכ"ד) מ"ש (דברים לב ח-ט) בהנחל עליון וגו', (דברים לב ט) כי חלק ה' עמו, כי ישראל עלו לגורל, והיינו עליית גורל, היינו שיעלה נשמות ישראל שהם גורל י"י מתוך הקלפי, היינו הקליפה הוא החיצונים כנודע, זה מעכב הגאולה. הנחה, ר"ל אבל הנחה לשטרי חובותיהם (כעין דכתיב (אסתר ב יח) והנחה למדינות עשה), אינו מעכבת שהשי"ת מוחל וסולח, ור' יוחנן אמר אף עליה אינו מעכבת, רומז למדת הרחמים כעין יחנך בני (בראשית מג כט), והבן.
6
ז׳וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל (ויקרא טז יז). ר"ל שהשי"ת יכפר בעבורו למענו ולמען שמו הגדול שנקרא עלינו, ובעד ביתו היינו הצדיק שהוא ביתו ומשכנו בתוכו, כנאמר (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם, ובעד כל קהל ישראל היינו כללית ישראל אף אם אינם כדאים, כי הן אל כביר לא ימאס (איוב לו ה). או יאמר ובעד ביתו, היינו מקדשך השמם, ובעד כל קהל ישראל שיקהל כל קהל ישראל בעלותם לראות, והבן.
7
ח׳כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו (ויקרא טז ל). בסוף יומא (פ"ה ע"ב) אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. על פי המבואר כי דבר יקר, נקל בו הכתם והפגם במעט מן המעט. וגם מהמבואר כי אינו דומה הניקיון של הבגדים וצחצוחן המובאין לפני הדיוט, כהמובאין לפני מלך גדול, דלזה צריך אומן גדול, וגם צריך לזה דבר יקר המנקה היטב, ולא יועיל לזה המנקים הפשוטים כמו נתר ובורית. והנה ידוע כי נשמותינו חלק אלקי ממעל דבר יקר מאד שורש גבוה מעל גבוה יותר ויותר ממלאכי השרת, ובדבר קל נעשה בו כתם ופגם, וגם צריך ניקיון להביאו לפני מלך גדול ונורא שאין כמוהו, על כן איזה אומן נמצא לנקות דבר יקר כזה וניקיות כזה שצריך לפני מלך גדול כזה, היספיקו כל רופאי גלעד, ומכל שכן האיך נמצא דבר יקר המנקה שצריך לזה, היספיק כל צרי גלעד. אבל הבטיחנו לבל נתייאש כי לעומת זה שמובא לפניו ית' שהוא מלך גדול ונורא, הלא הוא בעצמו המטהר והמנקה, ואין לך אומן כמוהו ית', ולעומת שצריך דבר יקר שהאומן ינקה, הוא ית' כביכול בעצמו הוא הדבר יקר, כי כביכול בעצמותו הוא המנקה. וזה אמרו אשריכם ישראל לפני מי דייקא אתם דייקא מטהרים ר"ל לפני מלך גדול, ובגד חשוב כנשמתכם, לעומת זה ומי מטהר וכו', ואומר (ירמיה יז יג) מקוה וכו' כנ"ל, ולכך סמוך המאמר הנ"ל למה שמביא לפניו לפני ה' תטהרו, דהיינו לפני ה' דייקא תטהרו דייקא, ולכך אמר תקנתיה, והבן. והנה עוד יש מכוון בזה כי לפני ה' ודאי תטהרו, כי מקוה ישראל ה', רק צריך התעוררת רב לבא לפני ה', והבן.
8
ט׳עוד יתבאר מאמרו (יומא פ"ה ע"ב) לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם וכו', על דרך המבואר בספר חוקר ומקובל בדף האחרון, שבכל ערב שבת מחויב לתקן שיבא למקורו טהור, וכל שכן קודם יום הכיפורים כי הוא מקור המקורות בסוד הבינה, עד כאן דבריו. וידוע דמי הוא נו"ן שערי בינה ים העליון, כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א ז). והיינו לפני מי, ר"ל קודם שנתגלה בחינת מי, אתם מטהרים ואז ומי מטהר אתכם, כי הוא מקור הטהרה אתר דלא קיימא לשאלה ונסתלקו המקטריגים, וכשעולים שם הזדונות נהפכין לזכיות, על כן המקטריגים גם כן נתהפכים למליצים. ועל פי זה יתבאר הפסוק (קהלת ז' י"ג) ראה את כל מעשה אלקים כי מי יוכל לתקן את אשר עיותו, ולא אמר את אשר עוית, דר"ל כי מי דייקא, ר"ל מי שעולה לבחינת מי, יוכל לתקן את אשר עיותו, היינו הזדונות שהם מעיותין את האדם כי עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב), וגם היצר הרע נהפך לטוב, והבן.
9
י׳ובדרוש לקודם נעילה עניתי ואמרתי לפרש מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז ל). על פי משל משר העיר שקבע דירתו מעבר לים, והשכיר את העיר לאיזה אדם, והנה זה שהעיר הוא שלו, חס על העיר ועל יושביה שלא יכביד עליהם עולו בגופם ובממונם, שלא ישחית את נחלתו. מה שאין כן זה השוכר שיודע שלא יהיה לו הנחלה לנצח, מצורף לזה אם הוא רשע וצורר, מכביד עליהם בממונם וגופם. והנה נשמע למרחוק שהמושל דעתו לבא לעירו באיזה יום, והנה כשמעם נתייעצו בני המדינה שיבאו אליו בבכי ובתחנונים לומר לו אל תשחת נחלתך ואל תניחני ביד זה הצורר, רק משול אתה עלינו. והנה זה השוכר מבין זאת, והתחכם לבלבל את כל אחד באיזה שירות באותו יום, באופן שיצא היום ולא יספיקו לבוא אליו, ואזי ישכור מחדש ויסע השר לדרכו, ואחר כך יעשה בהם מה שלבו חפץ, וכן עשה, והם לא שמו אל לבם ואמרו הן עוד היום גדול עד כי נטו צללי ערב, והועמדו הסוסים בצבים בפרדים כרכרים ליסע השר לדרכו. והנה כאשר ראו זאת, הוחשכו עיניהם מראות ונתייעצו שיפלו כולם לפני הרכב ולא יניחנו ליסע, ויצעקו כולם אדונינו המלך להוי ידוע לך מה זה עושה לנו וביד מי מסרתה אותנו, עד כאן המשל. והנמשל מובן כי יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), ומרוב חטאותינו נאמר (הושע ה טו) אלכה ואשובה אל מקומי (משלי ל כב) תחת שלש רגזה הארץ תחת עבד כי ימלוך וגו', והנה מקפח פרנסתינו ואויב ואורב לנו בגופינו ונפשינו, כאמרם (ב"ב ט"ז ע"א) הוא שטן וכו'. והנה בעשרת ימי תשובה נאמר (ישעיה נה ו) דרשו ה' בהמצאו, אימת מצוים וכו' (ר"ה י"ח ע"א), והשר בא לעירו, והנה אז מבלבל את כל אחד. והנה כעת כבר פנה היום, והשר רוצה ליסע ורוצים לנעול השער, והנה אם ח"ו ישכור מחדש, מה יהיה אחריתינו ומי יודע מה יעשה בנו, על כן נפיל תחינתינו לפניו ית' לומר אל תשחת עמך ונחלתך, ואל תמסור אותנו, רק משול אתה עלינו, כאמור ותמלוך אתה עלינו וכו'. וזה שאמר הפסוק מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, היינו בשעה שאתם עומדים לפני ה' תכלו להטהר, אבל לא אחר שננעל השער, על כן אחינו בני ישראל כעת היא החתימה. והנה מי שנכתב לטוב יבקש שיגמור החתימה בעדו לטובה, וזה שנכתב ונגזר דינו ח"ו לרע ומי יודע, וכעת היא ביכולת להחזיר הדבר, לזאת אחינו בני ישראל אל תתעצלו ואל תמעיטו בבכי ותפילה ווידוי ותשובה כי אם לא עכשיו אימתי, וכשנשוב מובטחים אנחנו כי נותן יד לפושעים, ולא יחפוץ בהשחתת עולם ירחם עלינו ויבא לציון גואל במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
10
י״אבמדרש רבה (ויק"ר כ"ב א') איש איש אשר ישחט וגו' (ויקרא יז ז), הדה"ד (קהלת ה ח) ויתרון ארץ בכל היא, ר' יהודה אמר אפילו דברים שאתה רואה שהם יתרון לעולם, בכלל הנייתו של עולם הן, סיבא (ר"ל מין עשב) למעבד חבלא, סיכוא למסוך ניניא וכו', עד (ויק"ר כ"ב ב') ורבנן אמרי אפילו דברים שאתה רואה בעולם שהן מיותרין כגון זבובים ופרעושים, אף הן בכלל ברייתו של עולם, עד כאן. והוא פלא מה ענינו של המדרש להפסוק הנ"ל, ועיין ביפה תואר. ולי נראה על פי הגמרא זבחים (דף (ק"מ) [ק"ח ע"א]) משנה חומר בשחיטה מבעליה וכו', ועיין שם בגמרא (זבחים ק"ח ע"ב) ע"ב דר' יוסי סבר דברה תורה כלשון בני אדם, ולא נלמד מאיש איש מידי. והנה עיין שם בכמה מקומות מצינו פלוגתא בזה אי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם או לא, ועיין בב"מ דף ל"א (ע"ב), וכן מצינו מפורש בש"ס (ב"מ צ"ד ע"ב) מר סבר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, ומר סבר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. ונראה דזה תולה בפלוגתא דפליגו רבי יהודה ורבנן במדרש שם לפי המבואר ביפה תואר לחד שינויא, דרבי יהודה סבר דאין שום דבר בבריאה שלא לצורך, ורבנן סברי דיש הרבה שהן שלא לצורך, רק יש טעם כללי למה ברא שלא לצורך, עיין שם בשם הירושלמי. והנה יובן דכשם שלא ברא השי"ת דבר לבטלה, ככה לא דבר דבר לבטלה, כי הבריאה היה רק בדבור, ר"ל כי כמו שבענין הבריאה לא יתכן לרבי יהודה לומר שיש דבר ללא תועלת פרטי, אף שיש טעם כללי, לא סגי ליה בכך למקור החכמה ית"ש, הכי נמי לא סגי לו לענין הדברים בטעם כללי רק בענין תועלת פרטי בכל אחד. אבל לרבנן כמו שיתכן להם לומר שיש בבריאה בלא תועלת פרטי רק בטעם כללי די להם, הכי נמי לענין הדבורים סגי לפעמים בטעם כללי, והנה נלמד דבור מבריאה. והנה יש טעם כללי למה דברה תורה כלשון בני אדם, היינו להורות שהתורה נאצלה רק לצורך אדם, וממילא יובן דכל הבריאה הוא לצורך האדם והוא עיקר הבריאה, דהא באורייתא ברא קב"ה כל עלמין (זוהר ח"א ה' ע"א), והבן זה. ולפי זה יובן דלרבי יהודה לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, והבן. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל איש איש וכו', והנה יש לומר בזה כתנא קמא דמורה דהשוחט להדיוט חייב, וי"ל כרבי יוסי דדברה תורה כלשון בני אדם, על זה אמר הדה"ד ויתרון ארץ וגו', ר"ל דפירושא דהאי קרא תולה בפירושו דהאי קרא ופלוגתא זו תולה בזו, ועל זה מפרש רבי יהודה אמר וכו', ולדידן על כרחך צריך לומר דאיש איש מורה דהשוחט להדיוט חייב, ורבנן אמרו וכו', ולדידהו אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, והבן כי נכון הוא בס"ד.
11
י״באו יאמר באופן אחר הדה"ד (קהלת ה ח) ויתרון ארץ וכו' (ויק"ר כ"ב א'). דהיינו דהמדרש סובר כר' יוסי דדברה תורה כלשון בני אדם, דהשוחט להדיוט חייב נשמע מדם יחשב וכו' (ויקרא יז ד). ועל כרחך צריך לומר כמ"ש בטעם הכללי, דאם לא כן לא יתכן וכי ידמה יוצר ליציר ח"ו בדבר שפתים אך למחסור, והנה מזה נשמע דאדם הוא עיקר הכל, ועל זה אמר הדה"ד וכו' כמו שפירש בקהלת בפסוק הנ"ל (קהלת ה ז) כי גבוה מעל גבוה שומר וגו' ויתרון ארץ, הוא על פי מ"ש האלשיך בפסוק (דברים י יד) הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וגו', עיין שם והבן כי נכון הוא בס"ד. ומזה יוצא מוסר גדול מלך לשדה נעבד (קהלת ה ח), כי אדם שהוא מלך על הכל שהכל נברא לצורכו, והוא הנשמה (דמותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג יט), כמו שפירשתי על פי דברי הסמ"ג בהקדמתו דאדם הוא חציו מלאך וחציו בהמה מצד הגוף (עיין חגיגה ט"ז ע"א). וזה שאמר שאין לאדם מצד חלק הבהמי רק מצד חלק הנשמה, ורק הוא נקראת אדם כנודע), לשדה שהוא עפר מן האדמה נעבד, דהיינו החומר שהוא עפר מן האדמה, והבן כי נכון הוא בס"ד. ולפי זה הא דמייתי רבי יהודה אמר וכו', היינו דמייתי להאי קרא מפרש ליה בכמה פירושים כדרך המדרש, ונכון הוא בס"ד.
12
י״גאת משפטי תעשו וגו' ללכת בהם וגו' (ויקרא יח ד). יש להבין מה שכפל הדברים בשני פסוקים סמוכים. וגם בפסוק ראשון נאמר ללכת בהם, ובשני (ויקרא יח ה) נאמר וחי בהם. ובפסוק ראשון מסיים אני ה' אלקיכם, ובפסוק השני מסיים אני ה'. והנ"ל בזה, כי הנה אמרו רז"ל (במד"ר קדושים, ויק"ר פכ"ד ו') כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ויש להבין הלא אמרינן בכל המצות אשר קדשנו במצותיו. רק הענין הוא דאית קדושה ואית קדושה, אית קדושה בהשתלשלות רחוקה ואין נרגש, ואית קדושה נרגשת. והנה מי שבא דבר עבירה לידו, וניצל ממנה ומתגבר על יצרו ועומד בניסיון, ובפרט אם מוסר נפשו על הדבר, רוח קדושה לבשתו, וכמו שמצינו בנתן דציצותא (שבת דף נ"ו ע"ב ורש"י סנהדרין ל"א ע"ב ד"ה להזיו). והיינו אתה מוצא קדושה, מוצא דייקא דהיינו שהיא נרגשת, והבן. והנה ידוע דבכל המצות וחי בהם ולא שימות בהם (יומא פ"ה ע"ב), ובגילוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור (סנהדרין ע"ד ע"א), והיינו את משפטי וגו', אותן שהם ללכת בהם בלי שום תנאי, דהיינו אפילו למות על ידם דהיינו גדר ערוה האמור בפרשה, אז אני ה' אלקיכם שמייחד שמו ית' עליו, והוא בחינת המרכבה דהאבות הן הן המרכבה (ב"ר מ"ז ו') נתייחד שמו עליהם. והנה הענין דנר דולק על ראשו (נדה ל' ע"ב), הוא ענין המרכבה לשכינה, דנעשה מרכבה לאור החופף על ראשו, והבן. ושמרתם וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דהיינו שאר מצות שהוא בתנאי ולא שימות בהם, אז אני ה' נאמן לשלם שכר כמו שפירש רש"י במקומות אחרים, אבל לא לייחד אלהותו עליו. או יאמר קצת באופן אחר, כי הנסיעה מעולם התחתון לעולם העליון, נקרא הולך כמ"ש (ירמיה כב י) בכו בכה להולך, וכמ"ש (קהלת יב ה) כי הולך האדם אל בית עולמו, (מלכים א' ב ב) הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, (בראשית כה לב) אנכי הולך למות. וידוע אמרם (ב"ר צ"ד ה') אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, והיינו את משפטי תעשו וגו' ללכת בהם, היינו אפילו למות על ידן, אז אני ה' אלקיכם ושמרתם וגו' וחי בהם, אז אני ה' נאמן לשלם שכר, אבל אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ודוק.
13
י״דושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' (ויקרא יח ה). על פי התניא (חלק א' פרק ל"ה) כי החיות שבהמצות, הוא נכלל ברצונו ית' ממש בלי הפסק והבדל, והוא רצונו ורצונו הוא, ואם כן העושה המצות נדבק בו ית'. והיינו וחי בהם, הוא אני ה', והבן.
14
ט״וושמרתם את משמרתי (ויקרא יח ל). דרשו רז"ל (מו"ק ה' ע"א) עשו משמרת למשמרתי. אך אם לכונה זו לבד נאמר, קשה למה נאמר דוקא אחר פרשת עריות, הלא בכל התורה כולה נצטוו לעשות משמרת למשמרת. והנה (במדרש) (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג) איתא ושמרתם את משמרתי, מה שאני שומר שהקב"ה שומר תורתו. והנה זה תמוה יותר, דאינו ענין כלל לפרשת עריות, רק למצות שבת ומצות גמילות חסדים וכדומה. והנ"ל בזה על פי היערות דבש (חלק ב' דף ט"ו ע"א וע"ב) מ"ש שם על הפסוק (תהלים ס א-ג) מכתם לדוד (פירש רש"י (ד"ה על) שהיה מכתו תם שנולד מהול), (תהלים ס ב) בהצותו את ארם נהרים וישב יואב ויך את אדום וגו'. ותורף דבריו כי מאדים כוכבו של עשו, לכך נאמר לו על חרבך תחיה (בראשית כז מ) ומצות מילה מבטלת כחו. וזה הטעם שציוה משה ליהושיע צא הלחם בעמלק (שמות יז ט), ולא עשה משה בעצמו, כי הוא נולד מהול כדכתיב ביה (שמות ב ב) כי טוב הוא, כפירוש רז"ל (סוטה י"ב ע"א), ולכך אין לו כח להחליש כח מאדים, וישראל לא מלו במדבר, על כן בחר ביהושיע. וזה שאמר בהצותו את ארם נהרים, ואחר כך וישב יואב ויך את אדום. וקשה למה ארם הכה בעצמו, ולהכניע את אדום וישב יואב, ולכך אמר לדוד מכתם, שהיה מכתו תם ונולד מהול, לכך הוצרך לשלוח את יואב, ולכך פירש רש"י (ד"ה זנחתנו) כשצפה בגזירות שגזרו מלכות אדום על ישראל, (ר"ל לבלי למול), אמר אלקים זנחתנו וגו' (תהלים ס ג), כי אז אין במה לבטל כחו של עשו, עד כאן דבריו עיין שם. והנה בפרשת לך בענין המילה (בראשית יז י) נאמר זאת אות הברית אשר תשמרו ביני וביניכם, והיה ראוי לומר זאת אות הברית אשר ביני וביניכם תשמורו, אבל הלשון דכתיב בקרא משמעו דהשמירה היא ביני וביניכם, דמשמע שהקב"ה שומר גם כן אף דכתיב תשמרו, מכל מקום ביניכם משמע שהשי"ת שומר גם כן, ויש להבין מה היא השמירה שהשי"ת שומר, ואין לומר דישראל שומרים המצוה והשי"ת שומר להנימולים מגיהנם, דזה אינו דאם כן למה הוצרך אברהם ליישב על פתחו של גיהנם (עירובין י"ט ע"א). אבל יתכן על פי היערות דבש הנ"ל שהקב"ה שומרם מחרבו של עשו ומגזירותיו על ידי אות הברית קודש, והנה ידוע (עיין שם) דהפוגם בעריות נפגם אות ברית קודש ונמשכה ערלתו. והיינו ושמרתם את משמרתי מה שאני שומר, דהיינו שלא יפגום אות ברית קודש, והבן.
15