ישמח משה, בלק א׳Yismach Moshe, Balak 1
א׳וירא בלק בן צפור וגו' (במדבר כב ב). יש לדקדק במקראות אלו טובא. (א), מה שמדקדק האברבנאל דהלא היראה מתייחסת אחר הרואה את דבר המפחיד, וכאן שייך שמיעה. (ב), למה משני מפסוק ראשון לשני מישראל לעם (במדבר כב ג). (ג), בנתינת הטעם כי רב הוא, קשה אם כן אינו תולה הפחד במה שראו שעשו לאמורי, רק במה שראו שרב הוא, ומה שראו שעשו לאמורי בעצמם הקל וחומר כמו שפירש רש"י (ד"ה וירא), אינו תולה אם רב אם מעט הוא יהיה איך שיהיה כיון שנצחו לאמורי הקל וחומר במקומו. ואין לומר דכי בלשון אף כמו שפירש הראב"ע בכי קרוב הוא (שמות יג יז), ואם כן קאי כי רב הוא על מואב. אך אין זה מארבע לשונות שמסרו לנו רז"ל (ר"ה ג' ע"א) דמשמש כי בהן, וכבר כתבנו בזה במקום אחר, ובודאי הקבלה עיקר. (ד), למה חזר וקרא אותן בני ישראל. (ה), ויאמר מואב (במדבר כב ד), למה לא בלק מלכם. (וא"ו), למה קורא אותן בשם הקהל. (זיי"ן), ובלק בן צפור מלך למואב, איך נמשך לכאן. (חי"ת), וישלח מלאכים (במדבר כב ה), קושית האברבנאל שאלה ד', למה לא התאמץ בלק בחרב ובפרשים. (טי"ת), הנה עם יצא ממצרים, מה לו בזה מאיזה מקום יצאו ובאו. (יו"ד), הנה כיסה את עין הארץ, מה טובו. (יא), והוא שוכן מבעיא ליה. (יב), ממולי אין לו ביאור כלל, הן לפירוש התרגומים היה ראוי לומר למולי או מולי, והן לפירוש רש"י (ד"ה והוא). (יג) כי עצום הוא ממנו (במדבר כב ו), מה הודיע בזה. (יד), אולי אוכל נכה בו, דפתח ביחיד וסיים ברבים. (טו), שאלה ה' של הראב"ע כי פעם עשה בלק בטחונו על בלעם בדרך ספק, ופעם בטוח.
1
ב׳וכדי ליישב כל זה, אקדים דהנה אמרו רז"ל (ברכות ל"ג.) במעשה דערוד בר' חנינא בן דוסא, שהציג רגלו על החור ונשכו ומת הערוד, ואמר ראו שאין הערוד ממית אלא החטא ממית, עד כאן. ותמהתי איך ר' חנינא בן דוסא בטח בנפשו שאין לו שום חטא, הלא זה דרכן של הצדיקים לחשוד את עצמן, וכמו שמצינו ביעקב שהיה ירא שמא יגרום החטא (ברכות ד' ע"א), ושגיאות מי יבין. והנ"ל בזה על דרך משל באחד שבא לתוך חורבה, ומצא אדם אחד וחרבו שלופה בידו והרג את חבירו, וכראות זה הבא את המעשה הרע, חישב מה לעשות אם אלך ואעיד, הלא עד אחד אינו נאמן. ורץ לחוץ וצעק בקול גדול שיבואו אנשים ויראו, וכראות הרוצח כי כלתה אליו הרעה יצא גם הוא לחוץ וצעק גם כן. ויהי כי נשמע זעקתם ובאו האנשים, זה צועק אני מצאתי זה בחרב שלופה בידו שרצח אדם בהחורבה, והנה ההרוג מונח עדיין בפניהם, וזה צועק להיפך, והנה נתפסו שניהם. ויהי כי ישב המלך לשפוט אותם וחקרו אותם, כל אחד עמד בשלו, ויועץ המלך מה לעשות, וה' נתן עצה בלבו ויצו להביא שניהם שיתווכחו בפניו, ובעוד שהם מתווכחים וכל אחד אומר לחבירו אתה הרוצח, אמר המלך הלא יש לי אחד שהוא נביא אמת, וכבר נבחן כמה פעמים כל דבריו ולא נפל מדבריו ארצה, ובודאי הוא יגיד האמת מי הרוצח ומי הוא הנקי, והנקי יפטר והרוצח יהרג. והנה באמת אין אתו נביא יודע עד מה, אך עשה זה בערמה. ויצו בבהילו את עבדיו המשכילים להביא את פלוני בן פלוני הנביא בדבר המלך, והנה הם רצים ודחופים ויצאו עד מחוץ לפלטין ושהו שם זמן מה, ואחר זה בא אחד ופתח הפתח ואמר אדוני המלך הנה בא הנביא והוא עומד בחוץ, ויאמר המלך יבא, ובתוך כך הביט המלך בפניהם, והנה הנקי לא פחד ופניו לא נפלו כי אמר בלבו הן לו יהיה כן שיש בכאן נמצא נביא אמת, הלא מכל מקום אפטר מהעונש כי הלא באמת נקי אני. והרוצח נחרד מאד באמרו בלבו אולי באמת יש כאן נביא וסר אלי מר המות, ועל ידי זה הכרת פניו ענתה בו דאזיל סומקא ואתי חיורי. וכראות המלך שזה לא נחרד ולא נרתע וזה נחרד מאד, אמר תפסו את זה שזה הוא הרוצח מכיון שנחרד, ואת זה פטרו כיון שנתאמת אצל המלך שבודאי הוא הנקי, עד כאן המשל. והנמשל הוא כי הנה העידו רז"ל (ברכות דף ס'.) מאן דמפחד חטאה הוא, דאף על גב דלא ידע האדם בעצמו אם הוא חוטא, העידו דלב יודע וגו'. ואמרו עוד האי מאן דאיבעת וכו', אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי (מגילה דף ג'.), ועיין מה שפירש האלשיך (בפרשת וישלח, בראשית לב ח) בוירא ויצר, ובאמת פחדו היה על ששלח מנחה, שנאמר (ירמיה יג כא) למדת עליך להיות אלופים לראש, ועיין שם באלשיך. ועל פי זה פירשתי הפסוק (תהלים וא"ו) רפאני ה' כי נבהלו עצמי, (תהלים ו ד) ונפשי נבהלה מאד. ואם כן לא קשה מידי על ר' חנינא בן דוסא, כיון שראה שאין עליו שום פחד מהערוד, ידע כי ודאי נפשו יודע האמת שה' עמו, והבן. ועל פי זה יתבארו הפסוקים, כי הנה בלק מנסיכי מדין היה כמבואר במדרש רבה ריש פרשה דילן (במ"ר פ"כ ד'), והוא צור, אלא באותה שעה המליכוהו עליהם. ויתכן שהיה אז בעת שאמרו מואב לזקני מדין מ"ש בתורה הק', אז המלכיהו עליהם נסיכם. ולפי זה יהיה מראש הפרשה מאמר אחד עד וישלח מלאכים, דהיינו לומר שכל זה ראה נצחונם של ישראל, וגם ראה כי יראו מואב, וזה מופת כי יבש קצירם נגד ישראל, ומהיכן ידע יראתם, בשלמא הנצחון נראה בפועל, לזה אמר ויאמר מואב אל זקני מדין וגו', ומזה ידע יראתם. והשתא אתי שפיר למה ויאמר מואב ולא בלק, ואז אחר אמירתם המליכו אותו, והיינו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא, ר"ל בעת ההוא ממש אחר אמירתם ולא קודם, וגם במדרש שלא היה כדאי למלוכה, ומזה נראה גודל יראתם. וכל זה הבין בלק כי ישראל שעתם עומדת להם מאד, ואם כן הוי זה בכלל ראייתו והבן, וצריך לתחבולות גדולות ועשתונות משתנות, לכך וישלח אל בלעם, והותרו בזה ד' שאלותי, והבן.
2
ג׳ובאופן אחר אמרתי ליישב כל השאלות, ומקודם אמרתי ליישב שאלה ג', על פי משל לשני מלכים נלחמים זה עם זה, והנה יש לאחד חיל רב ועצום מאד, ולשני אין לו רק מתי מספר, אך לנגד זה יש לו אדם שיודע בחכמת הקסם להשביע את קנה השריפה של הצד שכנגדו שלא יזיקו הצד שעמו, והנה הם הורגים בשונאיהם למרחוק עד דלא יכול למקרב לגבם, והנוכחי לא יכול לעשות להם מאומה, ולזה המועטים לא יראו מפני הרבוי של הנוכחי כי בטחו בקוסמם. והנה הצד הרב ההוא שלחו ממדינה למדינה ומממלכה לממלכה, עד שמצאו גם כן קוסם כזה והביאו אותו אליהם, וכאשר נתוודע זאת להעם המועט והקטן, אז חרדו מפני הרבוי, כי מהקוסם בעצם לא חרדו לאשר כי גם להם קוסם כמוהו, אך על ידי הקוסם נסתלק בטחונם מהקוסם שלהם, וממילא חזרו ליראתם מפני הריבוי, עד כאן המשל. והנמשל דבאמת לא פחדו מתחלה מפני ריבוי של ישראל, כיון שבלק מלך עליהם והיא היה קוסם גדול יותר מבלעם כמו שפירש רש"י בפסוק (במדבר כג יד) ויקחהו שדה צופים (ד"ה ראש), ומבואר הדברים בזוהר (ח"ג קי"ב ע"ב), וחשבו שהקסם יעמוד במקום הריבוי. והנה כאשר נראה הנצחון מסיחון ועוג, אז נודע לכל כי הוא חוץ לדרך הטבע שהם היה עצומים וחזקים מאד, ובהשגחת השי"ת ויכלתו לא האמינו, וחשבו שהיא בחכמת הקסם, ומשום זה חזרו ליירא מריבוי כנ"ל בהמשל. ומבואר שפיר דכיון שנראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי, אז ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, והבן. ובכן נבא ליישב כל הקושית הנ"ל, ונקדים מ"ש בדרשות הר"ן (דרוש ג') לפרש אמרם ז"ל במנחות (דף פ'.) שאמרו החרטומים למשה תבן אתה מכניס לעפריים, אמר להם אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול. ותורף דבריו הוא דהחרטומים חשדו אותו שכל אותיותיו המה רק בתחבולות הקסם, ולזה אמרו לו איך מלאו לבו לעשות מעשים כאלו בארץ מלאה חכמים בתחבולות כאלו. והשיב להם משה למתא ירקא וכו', ר"ל כמו שהירק היותר משובח ימכר יותר בעיר רבת הירק, לאשר כי שם תוכר מעלתם על האחרים, כמו כן ראוי שהשלם באיזה דבר, לא תוכר מעלתו כי אם בארץ שימצאו בה חכמים מאותו הדבר בעצמו, כי שם יבחן עוצם חכמתו על חכמתם. וכמו כן במצרים אשר המה בקיאים בחכמת הקסם והגיעו עד תכלית חכמה הזאת, בודאי ידעו וישכילו כי אותותיו המה בכח אלקי בלי ספק, וכי לא תספיק חכמה אנושית לחדשם, עד כאן. והנה לפי זה בלק הקוסם הבין כי אצבע אלקים הוא, ויודע דהשגחה וענין ניסיי מיוחדת לישראל יותר מכל האומות, ואם כן לפי זה בלק הקוסם הבין דענין עשיית ישראל לאמורי אינו בדרך קסם ולא בדרך הטבע, רק כי דבר אלקים הוא, לכך נתיירא מזה מאחר שה' אתם ואל מי תדמיוני, וכל עיקר יראתו היה מההשגחה של השי"ת על ישראל ביחוד, אבל ההמון עם דלא הבינו שהיא ענין אלקי, וחשבו שהיא רק ענין מעניני הקסם, ולכך לא נתייראו רק מהריבוי. ועל פי זה יתבארו התכת הכתובים (במדבר כב ב) וירא בלק בן צפור דייקא בחינת שורש חכמתו כמבואר בזוהר, שהוא ראה והבין את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ישראל דייקא, ואין צריך לומר שהיה ירא. אבל (במדבר כב ג) ויגר מואב על ידי זה רק מפני העם כפשוטו כי רב הוא, וכמו שביארנו בהמשל. ויתכן אף בלא המשל כלל, דאפשר שהם לא הבינו שהוא שלא בדרך הטבע, רק שסברו שהנצחון שלהם היה בדרך הטבע על ידי ריבוי העם, אבל על ידי המשל יתכן יותר. אבל מפני בחינת הישראלי לא יראו, כי לא ידעו דבר מזה.
3
ד׳ונקדים עוד לפרש הפסוק (משלי כז יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. דלפי פשוטו אין המשל דומה להנמשל, וכי אחד יודע מה שבלב חבירו, ואף אם אהבתם או שנאתם שוה. ועוד קשה הלא מצינו בתורה נביאים כתובים ובמדרשים בכמה מקומות, וגם נשמעו ונראו בפועל אשר בטח אחד על חבירו וחשבו לאוהב נאמן ולבו שלם עמו, והוא היה אויב לו ומבקש רעתו, וכמו שנאמר (תהלים מא י) גם איש שלומי אשר בטחתי בו וגו'. והנ"ל כי דבר מופת אמת אותו הניסיון, ומשכיל על דרכיו ימצא בעת שהאדם נכנע להשי"ת, אז אם יביט בלבו באנשים צדיקים ימתקו מאד בעיניו, ובאנשי בליעל המה מגונים מאד בעיניו. וההיפך בהתרחקותם וגבה לבם, שאז יקיצו בהצדיקים בטבע אף אם אינו יודע אותם כלל אם הם צדיקים או רשעים, וכאמרם ז"ל (קידושין דף ע'.) כל הפוסל במומו פוסל, והרשעים ישרים בעיניו ולא נראה גנותם. והכי פירושו כמים הפנים לפנים, נמצא אם המים צלולים ובהירים, אז אם יפה תואר מביט בו, ראה התואר כמו שהוא. ואם המים עכורים, אז היופי לא נראה וגם הכיעור לא נראה, כן לב אדם לאדם, והבן. והנה שומה מאת ה' ששנאה כבושה יש בין צדיק לרשע בטבע, אף אם אין מכירין זה בזה היטב במעשיהם, כדי שלא יהיה להם התחברות וילמד ממנו, משל לנכנס לחנותו של בשם וכו', וכן מי שנכנס לבורסקי, ואין דבר בעולם מזיק לנפש כמו התחברות עם אדם רשע אף לפי שעה, אף אם אינו ניכר, נכנס בנפש כמו העכס וארס וברוב ימים ימצא, וצריך לזה זכות גדול בצירוף העסק בתורה שיצא ממנו העכס והארס כולי האי ואולי אחר זמן רב. ולא מבעיא שאלו אשר הם צדיקים, אין מניחן השי"ת להתחבר עם הרשע ועושה ביניהם התרחקות לא נודע לאיש מאין. אלא אף אלו שאינם עדיין בגדר צדיק גמור, רק שהם מתחברים לצדיקים אמיתיים, אין מניחן השי"ת להדבק בנפש רשע. והנה ידוע אמרינן בכל יום (תפלת שחרית) אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, דמי שהוא נדבק להשי"ת הוא בגורלו, וזה פירוש הפסוק (תהלים קכה ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ר"ל אף על גורל שלהם ר"ל המקורבים אליהם למען לא ישלחו וגו', והבן. והנה לפי גודל הטומאה של האיש ההוא, כך היא השנאה, כי השנאה היא לפי ההתרחקות, דאם הוא מטומאה קלה, אזי מצדיק גמור שהוא קדושה גדולה הוא מרוחק, ויש לו שנאה ונמאס לו, אבל מצדיק (שאינו גמור) שאין הקדושה גדולה אין מרוחק כל כך, לכך אין השנאה גדולה כל כך. אבל מי שהוא מטומאה גדולה, הוא מרוחק מאד אף מקדושה קטנה. וידוע דהפרש יש בין ישראל לבני ישראל, כמו בין הנביאים לבין בני הנביאים.
4
ה׳וזה שאמר הכתוב דאף שלא נתייראו מפני ישראל, מבחינת ישראל כי לא ידעו מזה דבר, אבל ויקוצו אף מבני ישראל כי זה הוא בטבע. והנה מואב לשיטתם לא פחדו רק מהריבוי, לכך (במדבר כב ד) ויאמר מואב וגו' עתה ילחכו הקהל דייקא, דמחמת שנקהלו קיבוץ גדול נתייראו, ואמירתם היה לזקני מדין שיתחברו עמהם ויהיה גם כן ריבוי עם, אבל על הענין הניצחון שהיה לישראל שלא כדרך הטבע, לא חשו כי סברו שהוא מצד הקסם, ועל זה לא חשו כי ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, והבן. אבל בלק ראה מה שעשה ישראל, לכך (במדבר כב ה) וישלח מלאכים אל בלעם, כי חשבהו לנביא השי"ת ומדבר ה' עמו, והאמת היה כן כמבואר בפסוק ובמדרש. וזה אשר שלח לו הנה עם יצא ממצרים דייקא, שאין יכול לצאת משם בטבע ואף לא בקסם, כי מעוננים וקוסמים המה ומלאה כשפים, ובודאי (היה) רק אצבע אלקים הוא. ועוד ראיה הנה כיסה את עין הארץ, דהיינו שאין נראה אצלם זוהר הנהגת הארץ הטבע, רק הכל שלא בדרך הטבע וכמדרשו (במ"ר פ"כ ז') שהרגו את עין הארץ, ומהדרש מוכח המשמעות, והמשמעות הוא סיבה להדרש, והבן זה. ושמא תאמר על זה הראיה שמא הוא בקסמים, לכן אמר והוא יושב וגו', כי ידוע מהזוהר הק' בפסוק (שמות ח ה) התפאר עלי, דקסם לאו בכל זמן רק לעתים ידועים, אבל דבר ה' לעולם בלי השתנות. וידוע מ"ש הרמב"ם (מורה נבוכים חלק א' פרק י"א) בפסוק (תהלים כט י) ה' למבול ישב, שפירש כי לא יבטל הוא לבטולם, ואפילו בשעת המבול הוא ישב ונח כביכול בלי השתנות. וידוע דזה לעומת זה עשה אלקים, ובלק היה מצד הטומאה והוא יושב בלי השתנות, בזה נראה שהענין הוא ממולי, ר"ל מזה הצד שכנגדי ולא מצד קסם והטומאה אשר בצידי, (במדבר כב ו) ועתה לכה נא ארה וגו' כי יש לך כח אלקי, ואף אם גם הם יש להם כח אלקי, באמת יהיה כתרי קל וחומר דסתרי אהדדי, אז אפעול בשלי. והנה ידוע דקסם ודאי לא יפעול, רק להצליח את הלוחמים אף שהם מועטים וחלושים, לכך אמר אולי אוכל נכה בו, ואולי שמא דבר אלקי אשר בהם הוא גדול יותר ממך כי ידעתי וגו', אבל באלו אני מסופק כיון שגם להם יש כח אלקי, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד ומיושב כל הקושיות.
5
ו׳עוד נ"ל ליישב קושיא השלישית בנתינת הטעם כי רב הוא (במדבר כב ג). על פי אמרם (שבת דף נ"ג:) גבי האי שנעשו דדים לזכר, דאמרו כמה גדול אדם זה, ואיכא דאמרי כמה גרוע אדם זה. ומה שפי' בו כי אם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (תענית כ' ע"ב), לכך עתה הוא גרוע שנגרעו זכיותיו. והשתא יובן כי בדרך הטבע עם המנצח לעם עז ותקיף, בודאי נתמעט מאד עד שיכבשם, רק דכשנגדו נתמעט יותר עד שנכבשו, אם כן יש מקום לומר אף שעם הזה נתגבר על העם העז, מכל מקום עתה שכבר נתמעט על ידי מלחמה הראשונה, שוב אינו יכול לכבוש עם רב אף שאינו עז כמו גוי הראשון שכבשו אותם. מה שאין כן אם הגוי המנצח לא נתמעט כלל, ודאי יש קל וחומר, והבן. והיינו כי רב הוא גם עתה דלא נתמעטו כלל, אם כן שפיר יש קל וחומר, והבן כי נכון הוא בס"ד.
6
ז׳ועוד י"ל, בהקדים אמרם ז"ל (תנחומא נצבים סי' א') אלמלא היו ישראל באגודה אחת, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. והוא מבואר על פי המדרש רבה פרשת חקת (סי' ב') ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין על ידי שהיה דלטוריא, אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה יוצאין למלחמה ונוצחין, מפני שלא היה בהן דלטורין, עד כאן עיין שם. אם כן מבואר דסיבת נצחון המלחמה הוא על ידי האחדות. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (תהלים ג' ב) ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי, שהוא כפל לשון. והכי פירושו מה רבו לשון הגדלה, כמו מה רב טובך וגו' (תהלים לא כ), צרי היינו האומות עובדי כוכבים ומזלות בזמן שרבים קמים עלי עלי דייקא, היינו אנשי ארצי ואין אחדות והם בבחינת רבים, והבן. ואמנם כשיש אחדות בין ישראל, נקראים בלשון יחיד, כדכתיב (שמות יט ב) ויחן שם ישראל וכפירוש רש"י שם (ד"ה ויחן), עיין שם. והנה כשהם רבים ועם כל זה יש אחדות ביניהם, אז האחדות הוי דבר יותר יקר. והיינו (במדבר כב ג) ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, דאף שרב, מכל מקום הוא (לשון יחיד), לכך ויגר, והבן.
7