ישמח משה, בלק ז׳Yismach Moshe, Balak 7
א׳הן עם לבדד ישכון (במדבר כג ט). באור ליום וא"ו למב"י תקס"ו לפ"ק אלי דבר יגונב בחלומי, דהכי פירושו דאפילו בשעה שנקראו עם שהוא לשון גנאי, כמבואר במדרש (במ"ר פ"כ כ"ג) חטא העם הזה (שמות לב לא), שיחת עמך (שמות לב ז), עם קשה עורף (שמות לב ט), מכל מקום לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, עד כאן. ועיין בתנחומא (שמו"ר ט"ו ז') מ"ש על הן עם, דאותיות ה"ן אין להם בן זוג. ולפי דברי החלום אפילו בשעה שהן אינם עושין רצונו של מקום, ההן שלהם לטוב והבן, ולא כדברי אהבת דודים בפסוק (ירמיה ב י) הן היתה כזאת כנ"ל.
1
ב׳עוד פירוש על הפסוק (במדבר כג ט) הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, (במדבר כג י) מי מנה עפר יעקב וגו'. עיין בתרגום וברש"י. ועל פי דבריהם רישא דקרא הן עם וגו', הוא עתידין דיחסין עלמא, וסיפא דקרא הוא שלא יהיה להם כליה בין שאר האומות. והוא פלא, דמאחר דכבר הבטיחו בטוב, ממילא דהוי העדר רע. והנ"ל דבאמת התנבא על תכלית האחרון שיהיו כולם צדיקים וירשו ארץ, כמו שנאמר (ישעיה ס כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. אך מסתבר לומר בשעה שיתחיל לשפוט כל האומות, לא יתקיימו אם לא שישפוט כל העולם כולו בכללו ביחד דהיינו גם ישראל ביניהם, ועל ידי זה יתקיימו כולם דהא מעט מהאור דוחה הרבה מהחשך, ובודאי הזכיות של ישראל הוא הרוב לנגד חטאי כל העולם, ובפרט אז דכבר יזדככו כולם ויהיו כולם צדיקים, ואם כן יתקיימו כולם, והבן. אך זה אינו, דישראל אינם נכנסין כלל לדין ביניהם, על כן יאבדו העובדי כוכבים ומזלות, והטעם דאינם נכנסין כלל לדין בין העובדי כוכבים ומזלות, היינו משום דהדין הזה על הכליה, ובישראל אי אפשר כלל בשום אופן, שכבר הובטחו שלא יהיה להם כליה, ואם כן אף קודם הפשפוש בזכיות, אינם נכנסין בגדר משפט כלל ולכך אינם מצטרפין, וכמ"ש הרשב"א (בתורת הבית הארוך מובא בב"י חלק יו"ד סוף סימן קי"א) ליישב קושית מהר"ש על התוספות דשני קופות של חולין, ונפל תרומה לאחד ואין ידוע לאיזה, ובאחת יש כדי לבטל ובאחת לא, דמתירין מחמת שאני אומר וכו'. דהקשה הר"ש למה לי לטעמא דשאני אומר, הא אם אין בזו כדי לבטל ואין בזו כדי לבטל, ויש בשניהם כדי לבטל, קיימא לן דמצטרפין, אם כן הכי נמי מצטרפין. והשיב הרשב"א דשאני התם ששניהן נכנסין בגדר הספק ולכך מצטרפין, מה שאין כן הכא דהקופה שיש בה כדי לבטל, אינה נכנסה בגדר הספק, ולכך אינה מצטרפת ולכך צריך לטעמיה דשאני אומר, עד כאן. והכא נמי דכוותיה, והבן. והנה מבואר במסכת ברכות בתוספת (דף י"ז ע"א [ד"ה ונפשי]) דוהיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח יד), היינו שלא יהיה להם כליה, כמו עפר שאינו מקבל כליה, עד כאן. וז"ש הן עם לבדד ישכון, דהיינו כתרגום שיהיה כולם צדיקים וירשו ארץ, ושמא תאמר אם כן ינוצלו גם העובדי כוכבים ומזלות על ידם, לזה אמר ובגוים לא יתחשב כפירוש רש"י והתרגום, דאינם נכנסין בגדר כלל ביניהם לחשבון ודין של כליה, וביאר הטעם מי מנה, ר"ל מי יוכל למנות במנין הזה עפר יעקב, כיון שכבר הם משולים לעפר ויש להם הבטחה שלא יהיה להם כליה, אם כן אינם בגדר הספק כלל ואינם מצטרפין, והבן. ונ"ל שזה פירוש הפסוק כי בכל הגוים אעשה כלה, הואיל ואותך לא אעשה כלה (ירמיה מו כח) בשום אופן, אם כן את לא תצטרף בהדייהו, והבן.
2
ג׳ועל פי האמור י"ל סברא, דלפעמים צדיק שאינו גמור מועיל יותר להכריע לדורו מצדיק גמור, דצדיק שאינו גמור נכנס בגדר הספק להמשקל מצטרף, מה שאין כן צדיק גמור, והבן. וכן י"ל גם כן ברשע גמור, והוא ממש על דרך סברת הרשב"א הנ"ל. ועל פי זה י"ל הא דאיתא (פרק ג' דתענית דף כ"א ע"ב) דבשבבותיה דרב לא הווית דברתי, סבר משום זכותיה דרב הוא, איתחזי בחלמא רב נפישא זכותא וכו', אלא משום האי גברא וכו', עיין שם ובמהרש"א שמקשה מה בכך דנפיש זכותיה, כל שכן דראוי להגן דיש בכלל מאתים מנה. ולפי מ"ש אתי שפיר, וגם יתיישב הסתירה היש בה עץ (בפרשת שלח (במדבר יג כ) ועיין רש"י שם [ד"ה היש]), דמשמע דצדיק מגין, ולא אוכל להמלט ההרה (בפרשת וירא (בראשית יט יט) עיין ברש"י [ד"ה פן]). וכן מה לי ולך דאליהו (מלכים א י״ז:י״ח עיין רש"י ה' [ד"ה להזכיר]), והבן. ויתבאר היטב הלשון מה לי ולך, ר"ל מה הוא הדבר המשותף בינינו כי באת אלי להגן, כי אין שותפות בינינו כי אני החייב ואתה הזכאי הגמור, אם כן הוא רק להזכיר עוני, והבן. ועל פי זה יתבאר גם כן המאמר (שבת נ"ה.) הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, דהא שני תווין היה מרשים, ולמה, הלא באחד סגי, אלא ודאי דהיה בינונים דנידונין בדין הקל, ולא למיתה ולא להעדר הם נתונים, ועל ג' החלוקות מקשה מה נשתנו, או דצדיקים יגונו, או דרשעים יכריעו. ועל זה השיב כנ"ל, והבן. ולהבינך הענין יותר, אומר כי לפעמים הצדיק למדרגתו ראוי להתפס אף בדקדוק קל, אף דלא הוי רוב כי סביביו נשערה (תהלים נ ג, יבמות קכ"א ע"ב), ואם כן כשיצא הגזירה, גם עליו יחול נכנס במנינם, וכשנכנס להכלל אז לא הוי הדקדוק הזה דהא לאו צדיקים נינהו, וכתיב (במדבר כג כא) לא הביט און, ודרשו (במדרש רבה (במ"ר פ"כ ב') הובא ברש"י [ד"ה לא]) אינו מדקדק באוניות שלהם דהיינו ברבים, וכן דרשו (מדרש רבה בראשית פרשה פ"ב סימן ח' (ב"ר פ"ב ח')) בפסוק (ישעיה ג יג) ניצב לריב ה' ועומד לדין עמים, אם כן בפני עצמו ראוי להתפס ונכנס בתוך הכלל להמשקל, ואז יצאו כולם זכאים, והבן. אך פעולת אותן הצדיקים שאינם גמורים, הוא רק אם יכולים להכריע, אבל הצדיקים הגמורים אם רוצים לשאת עון הרבים יכולים, ובכמוהו נאמר (ישעיה נג יב) והוא חטא הרבים נשא, וגם יכולים להתפלל ולבטל הגזירה בתפילתם, מה שאין כן הצדיק שאינו גמור, דגם ההוא גברא בהאי פחדא יתיב ואין חבוש מתיר עצמו, ולכך נאמר (שם) ולפושעים יפגיע, ולכך נאמר בנח צדיק תמים (בראשית ו ט), ולכך ניצל ולא הגין על בני דורו, ולכך אמר לו יתברך למה לא התפללת (זוהר ח"א ס"א ע"ב), והבן, (ועיין לעיל ריש פרשת נח).
3
