ישמח משה, במדברYismach Moshe, Bamidbar
א׳וידבר ה' אל משה במדבר סיני (במדבר א א). במדרש (במ"ר) זה שאמר הכתוב (משלי ב ו) כי ה' יתן חכמה מפיו וגו'. וי"ל על פי מה שדרשו (נדרים דף נ"ה ע"א) ממדבר מתנה (במדבר כא יח), מה מדבר הפקר וכו'. דהיינו שהפקירו השי"ת, שיהיה כפי הכרעת חכמים שבדור, והבן.
1
ב׳במדרש (ילקו"ש רמז תרפ"ד) בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל, נתקנאו בהם העכו"ם, אמרו מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל, סתם הקב"ה פיהם ואמר להם הביאו לי ספר היוחסין שלכם, שנאמר (תהלים צו ז) הבו לד' משפחות עמים כדרך שבני מביאין, שנאמר (במדבר א יח) ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. ותמהו על אמרם (א), מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל, הלא הם לא רצו לקבל, כמו שנאמר (דברים לג ב) וזרח משעיר למו וגו' (עיין ע"ז ב' ע"ב). (ב) מה ענין ספר יוחסין לזה, וכי מה ענין יחוס לזה, הלא כבר נאמר (דברים כט י) מחוטב עציך עד שואב מימך, ועיין בספר שמע שלמה (פרשה זו), ובספר תוצאות חיים (פרשה זו), שכוונו לדבר אחד, דהיינו דברי הגמרא בע"א (דף ב' ע"ב) דיאמרו אומות העולם כלום כפית עלינו ההר כגיגית וכו', וישיב להם הקב"ה הראשונות ישמיענו, שבע מצות שקבלתם היכן הם. והיינו בשעשה שנתן הקב"ה תורה לישראל, שמעו האומות שהיה בכפיה, אמרו מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל להכריחם על כך, מה שלא עשה כן לכל עם ולשון. והתשובה הביאו ספר יוחסין שלכם, היינו שאתם ממזרים פסולים ואין לכם יוחסין, לפי שאתם מגלי עריות, ואם כן שבע מצות שקבלתם לא קיימתם, והיינו הראשונות ישמיענו, עד כאן דבריהם. ומיהו על זה קשה דאמאי נקט דוקא גילוי עריות, הוה ליה למנקט עבודה זרה והשאר, ועיין עליהם שנדחקו בזה. ועוד קשה דלמה לו לומר הביאו ספר היוחסין, היה לו לומר מגלי עריות אתם.
2
ג׳והנ"ל בזה, דהנה אמרתי ליישב קושית אומות העולם הנ"ל, דהנה לכאורה קשה על אמרם (שבת פ"ח ע"א) כפה עליהם וכו', הא קיימא לן אונסא כמאן דלא עביד. אך ידוע דבקרבן כתיב (ויקרא א ג) יקריב אותו לרצונו, ואמרו רז"ל (עירוכין דף כ"א.) יקריב אותו, יכול בעל כרחו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וידוע מה שכתב הרמב"ם (סוף פ"ב מהלכות גירושין ה"כ) על זה בטעם הדבר, דאחר שמסירין המונע, עושה הטבע את שלו, הכי נמי טבע הישראל לשמוע למצות קונו אילולי המונע הוא השאור שבעיסה, עד כאן דבריו בשינוי הלשון. ולפי זה לא קשה כלל קושית אומות העולם, דדוקא בישראל מהני כפיה לאשר כי הם זרע קודש מחצבתם ועיקרן ושרשן טוב, ואזי בהסיר המונע, שדי נופן בתר עיקרן. אבל בעובדי כוכבים ומזלות לא מהני הכפיה, דאונס שלהם לא הוי כרצון, והבן. וז"ש הביאו לי ספר היוחסין שלכם, ר"ל ואז נראה אם האונס שלכם היה נעשה כרצון מחמת השורש, והבן. ועל פי זה אמרתי הטעם שאמרו רז"ל במסכת ר"ה (דף ד' ע"א) האומר סלע זו לצדקה וכו', ומסיק לא קשיא כאן בישראל וכאן באומות העולם, והבן. (והנה עוד טעם נ"ל על אמרם במסכת ראש השנה הנ"ל, כי בישראל נאמר (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר ד', ונחת ינחת השי"ת להסיר שבטו מאיש הישראלי ולהטיב לו, אם כן גם אם עושה שימנע הרע ממנו או שיטיב לו, הא גופא הוי לשם שמים שיהיה נחת רוח להשי"ת, והוי כמו כל המצות דעיקר לשמה, היינו שיהיה נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, מה שאין כן אומות העולם, והבן כי גם זה נכון בס"ד).
3
ד׳ועל פי זה נראה לי לפרש הפסוקים בתהלים (סי' ע"ו) משמים השמעת דין וגו', עד סוף הסימן. בשנקדים עוד במסכת שבת (פרק רבי עקיבא דף פ"ח ע"א) אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין וכו', עיין שם. והנה על זה קשה קצת מה היא הלשון דין, והיה ראוי לומר משמים השמעת תורה. ועוד דלמה מעיקרא יראה, הלא ודאי יקבלו התורה, דהא הכריחם בעל כרחם בכפיות ההר כגיגית. אבל נראה לי דהיא הנותנת דהקושיא הוא התירוץ, דמשום הכי יראה דראתה שמכריחין את ישראל, וסברה דההכרח לא ישובח ולא יכונו עמודיה על ידי זה, ושקטה לבסוף כשראתה שנתכנו עמודיה, כמו שדרשו רז"ל במדרש (ב"ר פרשה ס"ו סי"ב) בפסוק (תהלים עה ד) נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה, והא דנתכנו עמודיה, היינו משום דהשי"ת ידע מחשבתם כי סופם ברצון גמור כנ"ל. והנה ידוע דמה שאמרו (מכות דף כ"ד.) מפי הגבורה שמענו, לפי שנתנה התורה בגבורה דהוא מדת הדין כנודע וביד חזקה, וכמו שמתחילין העשרת הדברות וידבר אלקים (שמות כ ב), וכמו שפרשתי בפסוק (תהלים סב יב) אחת דבר אלקים וגומר. והנה ישראל נקראים ענוי ארץ, כמו שדרשו רז"ל (חולין פ"ט ע"א) בפסוק (דברים ז ז) כי אתם המעט מכל העמים, וכמו ששמעתי לפרש הפסוק (תהלים קמט ד) כי רוצה ה' בעמו וגו', ובפרט לעתיד לבא דידוע מה דאיתא בספרים על הפסוק (תהלים מד כו-כז) כי שחה לעפר נפשינו וגומר (תהלים מד כז) קומה עזרתה לנו, דבעת שהן יורדין עד לעפר, הן עולין עד לשמים (עיין מגילה ט"ז ע"א). וידוע (תנחומא אחרי סי' י"ב) דכל הגאולות והישועות לא היו תשועת עולמים, רק לעתיד לבא יהיה תשועת עולמים, וידוע מה שאמרו (יבמות ס"א.) קברי עובדי כוכבים ומזלות אינם מטמאין באוהל, משום שנאמר (במדבר יט יד) אדם כי ימות באוהל, ואין עכו"ם עובדי כוכבים ומזלות קרוים אדם, שנאמר (יחזקאל לד לא) אדם אתם וכו', וכתבו התוספות בברא בתרא (דף נ"ח ע"א ד"ה מציין מערתא), דלכך ר' בנאה היה מציין מערתא וכו', דהא אדם הראשון נקרא אדם, וכן אברהם אבינו שנאמר עליו האדם הגדול בענקים (יהושע יד טו), עד כאן. ועיין בתוספת יבמות (דף ס"א ע"א) ד"ה קברי כותים. ונקדים עוד דאם כועס השי"ת על העובדי כוכבים ומזלות ומענישן, אינם באים לידי הודאה שיודו וישבחו להשי"ת על ידי זה, כמו שביארנו רז"ל במסכת עירובין (דף י"ט ע"א) דגם בגיהנם פושעי ישראל חוזרין בתשובה, וברכות יעטה מורה (תהלים פד ז), מה שאין כן פושעי אומות העולם, ואם שבין לפעמים על ידי יסורים, אין תשובתן שלימה כי הוא רק באונס, ואינו מועיל להשלים נפש על ידי זה, לכך לא נצמח להם טובה על ידי זה שיאמרו אודך ד' כי אנפת בי, כמו שנאמר בישראל ואמרת ביום ההוא אודך ה' וגו' (ישעיה יב א), והבן זה. והנה ידוע דמה שהשי"ת מתפאר בו ונחת ינחת בו, הוא לו כבגד מעטה ולמזח תמיד יחגרה כו', כמו שנאמר (ישעיה מט טז) על כפים חקותיך וגו', ונאמר (ירמיה יג יא) כאשר ידבק האיזור אל מתני האיש כן הדבקתי אלי בית ישראל, כנאמר (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, וכבר פירשתי זה הפסוק (בהפטורת וארא), על פי מה שפרשתי (בפרשת תולדות) מה שדרשו רז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א) בפסוק (בראשית כז כז) וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו. ועל פי מה שפירש מהרח"ו בפסוק (שיר השירים ו ב) דודי ירד לגנו לערוגת הבושם "לרעות "בגנים ו"ללקוט "שושנים, כי הר"ת שלהם היא לבו"ש, עד כאן דבריו. ומזה יובן כי הטעם והריח הוא בבחינת נפש, והטעם ולא ריח בבחינת גוף, וריח ולא טעם בבחינת לבוש, ולא זה ולא זה בבחינת בית, והבן. וידוע דיוסי משיתא ויקום איש צרידא (ב"ר ס"ה כ"ב), אף במה שהטיבו מעשיהם לבסוף, היה רק מעשה טוב, ולא עסק בתורה, והבן זה. היוצא מזה דמה שהשי"ת מתפאר בו כביכול חוגר כאיזור, ועיין בויקרא רבה (פרשה י"ב סי' ה' (ויק"ר י"ב ה')) שם משל למלך שהיה לו פרקסין וכו', א"ל שהן דבוקין לו, הדה"ד כאשר ידבק האיזור וכו', עיין שם ועיין שם ביפה תואר. והנה ידוע מ"ש התוספת בריש חולין (דף ב' ע"ב [ד"ה אבל]) בפסוק (בראשית כח כ) וידר יעקב נדר, דבעת צרה מותר לנדור, עיין שם. וידוע דאם אינו ראוי לנדור, אמרינן (יבמות ק"ט:) כל הנודר כאלו בנה במה, וכל המקיימו כאלו הקריב עליו בשעת איסור הבמות, רק יש לו להתיר מיד, עד כאן. אבל נודר בעת צרה דרשאי לנדור, ראוי שישלים ואינו מוזהר שיתיר לו, והבן. וידוע דזה דוקא בישראל, אבל באומות העולם כתיב (יונה ב' ט) משמרים הבלי שוא וגו', כמו שפירשתי הפסוק (ירמיה ט"ז י"ט) ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה וכו', (פרשת האזינו אופן חמשי). ונ"ל ברור שזה הכל מטעם הנ"ל של הרמב"ם, שהאומות עובדי כוכבים ומזלות גם בסוף אינו ברצון רק באונס גמור, לכך כשעובר האונס הן חוזרין לסורן, מה שאין כן ישראל. ועל פי זה יובן היטב מה שדרשו רז"ל (מנחות נ"ג ע"ב) בפסוק (ירמיה יא טז) יפה זית פרי תואר קרא ה' שמך וגו', דישראל מוציאין שמנן על ידי כתישה. וקשה מי הוא אשר לא יחזור למוטב כשמכריחין אותו. ועל פי זה יובן, דאומות העולם אם מכריחין אותן מה שחוזרין הוא באונס, אבל ישראל מוציאין שמנן שיש בהן, כיון שהוסר המונע, והבן. וידוע דפרעה הרשע הכבדת לבו היה, כמ"ש הרמב"ן שאף אם היה שב, לא היה כלום כי היה באונס גמור, מכל מקום לא היה נענש בעולם הזה שהיה חילול השם בדבר, לפי שהיה נראה שחזר בו ושב מדרכו, לכך היה הכבדת לב שישאר על בחירתו ורצונו ולא יהיה אנוס, והוא חטא בבחירתו ורצונו, עד כאן. והמורם מזה דבאומות עכו"מ ומלכיהם לא נחשב זה לרצון, כמו שראינו בפרעה ובכורש והבן זה. וידוע דיבצור לשון קצירה וביטול, ורוח לשון רצון, כמו ורעות רוח (קהלת א יד), וכמו ואת רוחי אתן בקרבכם (יחזקאל לו כז), וכמו שכתב הירושלמי (ביומא פ"ח ה"ז ובשבועות פרק קמא הלכה וא"ו) בפסוק (יחזקאל ב לב) והעולה על רוחכם, וכן הוא בויקרא רבה (ויק"ר ז' ג') בשם רבי שמעון בן יוחאי, וכמו שפירש הבינה לעתים בפסוק (תהלים קמו ד) תצא רוחו ישוב וגומר.
4
ה׳ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל היטב בס"ד, משמים השמעת דין, היינו גבורה ויד חזקה כנודע, ועל ידי זה ארץ יראה, כמו שדרשו בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח), וכמו שפרשתי דבריהם לעיל. ושקטה לבסוף שנתכנו עמודיה משום הסברא של הרמב"ם, והיינו (תהלים עו י) בקום למשפט אלקים, ר"ל באותו דבר וסברא עצמו שיקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ אלו ישראל כמ"ש, סלה ר"ל תשועה עולמית דהיינו לעתיד לבוא כמ"ש, ר"ל דאז יקים במשפט גם כן בסברא הנ"ל עם האומות ויושיע בו לישראל, כמ"ש במסכת ע"ז (דף ב' ע"א) וכמו שפירשתי. ומפרש להסברא הנ"ל (תהלים עו יא) כי חמת אדם, ר"ל מה שאתה כועס על ישראל הנקראים אדם כנ"ל, תודך כנ"ל, לפי שנצמח לו לאדם הישראלי טובה גדולה על ידי זה, שבא על ידי זה לידי תשובה גמורה מרצונו בלב שלם, וכמו שדרשו רז"ל במסכת שבת (דף למ"ד ע"ב) בפסוק (קהלת ז ג) טוב כעס משחוק, והבן. וגם שארית חימות, ר"ל מה שאתה משייר חימה ומונע הרע לבא על ישראל ולא יעיר כל חמתו, זאת תחגור, ר"ל שיש לך נחת רוח ותפארת מזה כנ"ל, וכמו שיסדו עבור על פשע והיא תפארתך, וכיון שכן הוא, אם כן אף אם התשובה הוא למנוע הרע, הוא לשם שמים להיות נחת רוח לפניך ותשובה גמורה היא מאהבה והבן, לכך שישראל שבין מאונס ברצון גמור ומוציאין שמנן, לכן (תהלים עו יב) נדרו ושלמו ואין צריכים להתיר, לה' אלקיכם ר"ל בעת שה' הוא אלקיכם ר"ל דייניכם, היינו בעת צרה שהוא ממדת הדין, וכן פירש רש"י (בפרשת קדושים) בפסוק (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזוב אותם אני ד' אלקיכם. וגם מרמז התחלתו ומקורו של הדין לישראל הוא ה' רחמים, שהוא רק כדי להטיב אחריתו, וגם הסוף הוא שה' אלקיכם, כי מאלקיכם שהוא דין יוצא לפועל רחמים, כי אחריתו טוב והבן זה. כל סביביו יובילו שי ר"ל מנחה, למורה, ר"ל גם בשביל מורא ופחד בעת צרה למנחה יחשב, אבל (תהלים עו יג) יבצור, ר"ל יקצור ויבטל רוח נגידים, ר"ל רצון נגידי האמות, ר"ל דלא נחשב להן לרצון בעת שהוא נורא למלכי ארץ כמו שהיה בפרעה, רק לאונס גמור יחשב גבייהו ולא לרצון, מה שאין כן בישראל וכדאמרן, והוא פירוש נפלא בהפסוקים בסייעתא דשמיא.
5
ו׳ועל פי הדרוש הזה נ"ל לפרש ירושלמי תמוה מאד בפרק קמא דתענית (ירושלמי תענית פ"א ה"א) על המשנה (תענית ב' ע"א) מאימתי מזכירין גבורות הגשמים, רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג, רבי יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג, אמר רבי יהושע אם הגשמים סימן קללה בחג למה הוא מזכיר, אמר רבי אליעזר אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו, עד כאן. ואיתא על זה בירושלמי מחלפי שיטתיה דרבי אליעזר ומחלפי שיטתיה דרבי יהושע, דתניא רבי אליעזר אומר אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, שנאמר (ישעיה ל טו) בשובה ונחת תושעון, אמר לו רבי יהושע וכי אם לא יעשו ישראל תשובה לעולם לא יהיו נגאלין, א"ל רבי אליעזר הקב"ה מעמיד להם מלך כהמן ועל ידי כך יחזרו בתשובה, כיון דאמר ליה רבי יהושע וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחיי העולם כי למועד מועדים וחצי ככלות נפץ יד עם קודש תכלנה כל אלה (דניאל יב ז), ופירשו רז"ל (שם) אלמא יש קץ, אסתלק רבי אליעזר, עד כאן הירושלמי. והוא תמוה מאד דמאי מחלפיה שיטתיה דרבי אליעזר ומאי מחלפי שיטתיה דרבי יהושע יש כאן, מה ענין זה לזה. ולפי מה שהקדמנו יובן היטב, דהנה ביפה מראה הקשה קושיא עצומה מאד על הא דהקשה רבי יהושע לרבי אליעזר מוירם ימינו ושמאלו וגו', ואסתלק רבי אליעזר, דבשלמא לשיטת הבבלי (סנהדרין דף צ"ז: צ"ח) אליבא דרבי אליעזר, ניחא (קושיא) [קושית] רבי יהושע, עיין שם. אבל לשיטת הירושלמי אליבא דרבי אליעזר, הרי לא קשה מידי, דהא י"ל דאז יעמיד מלך כהמן ח"ו, והיא קושיא עצומה מאד. ומה שתירץ ביפה מראה דמכל מקום איך ישבע כיון שתולה בבחירתם, ר"ל ודילמא מכל מקום לא יעשו תשובה אף שיעמיד מלך כהמן, עד כאן. ולענ"ד אין בתירץ הזה ממש, דאם כן אף קושיות הראשונות יעמודו, דדילמא לא ירצו לעשות תשובה ולא יהיו נגאלין לעולם, אלא ודאי דהכונה דיעמיד מלך כהמן, דהיינו דיגזור להשמיד וכו' כמו המן שגזר כן בלי שום תנאי, דהיינו אם ישתמדו ויצאו מן הדת יתקיימו, דהוא לא גזר כן רק להשמיד וגו', ולא יועיל אף אם ירצו לקבל דת אומות עליהם ולעבוד עבודה זרה כמותם, כי חישב אותו רשע כי גם אם ישתמדו מכל מקום יחזרו לדתם אחר איזה זמן, לכך לא רצה רק לקעקע ביצתם ולא יזכר שם ישראל עוד ח"ו, ואם יגזור המלך כנ"ל, על כרחך ישיבו אל ה' כי אין להם נס והמלטה אחרת וכל אשר לאדם יתן בעד נפשו, וכשישיבו יגאלו, אם כן מהפסוקים וירם ימינו ושמאלו לא קשה מידי, ועיין בעיר בנימין שם שמצאתי בו כעת הסברא שכתבתי אני בפסוק (ישעיה סג ד) כי יום נקם בלבי, וכונתי לדעתו בזה דלכך הגאולה נעלם, כדי שיהיה התשובה רצוניות ולא הכרחית עיין שם, וכל שאר הדברים שכתב בעיר בנימין דאיסתלק רבי אליעזר משום דקשה למה לי מלך כהמן עיין שם, דבריו תמוהין דמ"ש אין צריך להסתלק מדבריו דאמר דאין נגאלין אלא בתשובה, דאדרבא ניחא טפי, ואין צריך לתירוץ דיעמיד מלך כהמן, והבן. ובאמת יש לפרש כפשוטו דהקושיא של רבי יהושע הוא כיון דהמלאך נשבע למועד וקץ, הרי בא כבר לכלל דיבור דבזמן המוגבל יגאלו, אם כן אם נימא דאינה רק בתשובה, אם כן הרי התשובה מוכרחת אז. אבל יובן דלא פירש העיר בנימין כן, משום דהיה קשה לו הא במה דאמר מעמיד להם מלך כהמן, קשה טפי קושיא זו דהוי תשובה באונס והכרח, והבן. מיהו לפי מ"ש דברי הרמב"ם הנ"ל אתי שפיר, דאף דיעמיד מלך כהמן, מכל מקום יהיה מרצונם כמ"ש הרמב"ם, ועל סוף הרצון במחשבה אין מכריח, מה שאין כן דיבורו ית"ש מכריח הכל. אבל קושיא זו של ר' יהושע ודאי קשה, דאף הרצון מוכרח מכח דבורו ית"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד ומיושב היטב קושית היפה מראה הנ"ל. ועל פי הנחה זו יבואר גם כן הא דאמר מחלפי שיטתייהו, בהקדים דקשה לי בירושלמי הנ"ל כמה קושיות. (א), למה לא הקשה רבי יהושע תיכף מקרא דוירם ימינו וגו', ולמה נטר להקושיא הנ"ל עד דאמר רבי אליעזר מעמיד להם מלך כהמן וכו'. ועוד קשה מה הקשה רבי יהושע וכי אם יעמדו ישראל וכו', הלא דעת לנבון נקל דיעמיד להם מלך כהמן וכדומה, הקצור קצרה יד ד' להכריחם באיזה דבר אל התשובה. ועוד קשה הא באמת סתרי קראי אהדדי בפסוק כו' יום נקם בלבי, עם הפסוק וירם ימינו וגו'.
6
ז׳והנ"ל בזה, בהקדים לפרש המאמר (במו"ק דף ט'.) שם אנשים הללו בעלי צורה הם, זיל גבייהו דלברכוך וכו', עיין שם. ודברי מהר"ם פאדוואה בזה ידועים, (מובא במהר"ם שי"ף בנדפס בסוף מסכת חולין ד"ה במדרש רבה אלה הדברים), ועיין מ"ש מהר"ם שי"ף ז"ל בדרושותיו שם בסוף מסכת (חולין) על פי זה על הפסוק (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם וגומר. והנה גם אני אענה את חלקי על הגמרא הנ"ל, על פי דאיתא דברכה ותפלה בהסתר, עדיף מצד זה שלא יהיה קיטרוג, וכמ"ש התוספת במסכת ברכות (דף ג' ע"א) ד"ה ועונין, הטעם דלכך ניתקן הקדיש בלשון תרגום, עיין שם. וכן גם כן בענין זה שאומר בלשון סתר, מיהו זה יתכן לפי מ"ש המפרשים דהמלאכים אינם יודעים מחשבות והבן זה, והתוספות שם שמיאנו בטעם זה, וכתבו כדי שיבינו הנשים וקטנים, נראה לי ברור דאזלי לשיטתם כמ"ש (בשבת דף י"ב ע"ב [ד"ה שאין]), ובהרא"ש מסכת ברכות (פרק היה קורא דף י"ג ע"א) דיודעים מחשבות שבלב, וכל שכן לשון תרגום, והא דאמר דאין מכירין בלשון ארמי, הניחו התוספת בתימא שם במסכת שבת, והרא"ש שם במסכת ברכות פירש דלשון זה מגונה בעיניהם שיזדקקו לו, אבל מכירין אותו, עיין שם. אם כן לפי זה לא שייך לומר דקדיש ניתקן בלשון תרגום כדי שלא יבינו ולא יהיה קיטרוג, דהא באמת מבינין הם. אבל המפרשים מפני קיטרוג, סוברים דאינן יודעין מחשבות ואין מכירין ממש, ובאמת שיטה זו של המפרשים מוחיורת יותר הן בפשט לשון הגמרא דמסכת שבת (דף י"ב ע"ב), והן בפשט לשון הגמרא מסכת סוטה (דף ל"ג ע"א) שם דפריך מבת קול דשמע יוחנן כהן גדול, ומבת קול דשמע שמעון הצדיק שם, ואיבעית אימא גבריאל הוא דהוי, עיין שם. ולמאן דמפרשים דלשון זה מגונה בעיניהם, לא מוכרח מגבריאל כלום. והנה לשיטה זו של המפרשים דאינם יודעים המחשבות, טוב יותר ברכה בהסתר, דהרי נראה כקללה והוא ברכה במחשבה דאז אין קיטרוג, דהא המקטרג אינו יודע שיש כאן ברכה שיקטרג עליו, ואם יקטרג ויאמר יהיה כדבריו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות י"ט.) אל יפתח אדם פיו לשטן וכו', הלא באמת ברכה הוא, וישיב לו השי"ת אקיים כמאמרך דיתקיים כאשר דבר זה האדם, וממילא בא הברכה, והבן זה. אך אליה וקוץ בה, דאם כן אין מלאכי השרת נזקקין לה להכניס התפלה והברכה, דשורש ויסוד הברכה היא תפלה שמתפלל על זה האדם שיהיה לו כך וכך, ואם כן אין מכניסין מלאכי רחמים הממונים על התפלה להכניס, כיון דסוברין דקללה הוא, וכמו שאמרו רז"ל בלשון ארמי. אך במקום דשכינה שורה על המברך, אין צריך למלאכים מכניסי התפילה, וכמו שתירצו בגמרא שם במסכת שבת (י"ב ע"ב) שאני חולה דשכינה עמו. וכן הוא לדעתי הפירוש במה דמשני הגמרא (סוטה ל"ג ע"א) לא קשיא, כאן ביחיד כאן בצבור, עיין שם. היינו משום דבצבור איכא השראת שכינה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ל"ט.) אכל בי עשרה שכינתא שריא, לכן אין צריכין למלאכי השרת. ואפשר הא דפירש רש"י שם הן הן הדברים שכתבתי, דמשום הכי אל כביר דהיינו רבים לא ימאס (איוב לו ה), משום דשורה עמהם ומקבל תפילתן מיד ואין מונע והבן זה, ועיין במ"ש הרא"ש ז"ל שם במסכת ברכות (דף י"ג ע"א), והא דלא משני הגמרא שם במסכת שבת שאני רבי אלעזר דצדיק גמור היה והשכינה עמו, דאם כן היה נחשב לגאוה מרבי אלעזר ולרמות רוח ח"ו והיה מסלק השכינה, כמו שאמרו רז"ל במסכת סוטה (דף ה'.) כל המתגאה וכו', לכך תירץ הגמרא שאני חולה וכו', והבן. והנה בעלי צורה, היינו צלם אלקים ושכינה שורה עליהם, וכיון דהעיד עליהם רבי שמעון בן יוחאי כך, האמינו בדבריו דבאותה שעה השכינה אצלם, ואף דהם לא שמעו מרבי שמעון בן יוחאי, י"ל בתרתי, או דבנו אמר להם כשא"ל אמר לי אבא זיל גבייהו דלברכוך, מסתמא אמר להם הטעם, או שהבינו מעצמם כיון דפקיד לבריה דליזול גבייהו דלברכוהו, מסתמא יודע שיש עכשיו השראת השכינה אצלם, לכך ברכו אותו בלשון הסתר, שהוא טוב מצד שאין קיטרוג, ולא יזיק מה שמלאכים לא יזדקקו, דהא אין צריך למלאכים כנ"ל. היוצא מזה, דבהא איכא פלוגתא אם המלאכים יודעין מחשבות או לא. ונ"ל ברור דבזה פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בהא על מה שדרשו רז"ל (סנהדרין צ"ח.) זכו אחישנה, לא זכו בעתה (ישעיה ס כב), דקשה אם יוכל להיות הגאולה בלא עתו בזכו, אם כן למה יאחר העת כנ"ל, יבא קודם אף אם לא זכו. אך הא לא קשה מידי, דדעת לנבון נקל דיותר טוב שיבא על ידי זכו, וכמו שפירש האלשיך בפסוק (תהלים יד ז) מי יתן מציון ישועת ישראל, ולכך ממתין השי"ת אולי ישיבו ויזכו, דמססורת בידינו דהידיעה אינו מזדקק לבחירה, והבן זה. רק כשיתאחר כל כך ולא ישובו, אז יאמר הקב"ה למעני למעני אעשה (ישעיה מח יא). אך אי אמרינן כרבי אליעזר דגם בעתו לא יהיה הגאולה בלי תשובה, ויעמיד להם מלך כהמן ועל ידי כן ישובו בהכרח, ואף על פי כן יהיה התשובה ברצון כמ"ש הסברא של הרמב"ם, אם כן כיון דגם זה נחשב ממש לתשובה ברצון, אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה יאחר הזמן כל כך, יקדים זה כיון דגם זה היה ממש תשובה ברצון, אלא ודאי דלא נחשב זה לרצון, ואם כן נסתר תירץ רבי אליעזר מכל וכל. אך יש לומר דבאמת נחשב לרצון גם תשובה זו כמ"ש, רק דמכל מקום קטרוג עליונים יש, שאינם יודעים המחשבות ונחשב אצלם כאונס גמור, לכך ממין השי"ת אולי ישובו בלא זה ולא יהיה קטרוג כלל שזה יותר טוב, וכן היה במנשה שקטרגו (סנהדרין דף ק"ג.) ואמרו חסריה לגנבא וכו', והשי"ת חתר חתירה כי הוא יודע עומק המחשבה, דהוי ממש כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דהרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב ה"כ), והבן. אבל רבי יהושע סובר דהם יודעין המחשבות, לכך נדחה תירוץ זה, והבן. והנה באמת והדבור של המלאך ושבועתו אכתי אין הכרח דהוא רק ברמז, והוי רק כמו מחשבה, דהלא בלא זה ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ובודאי נרמז קץ הימין בהתורה הקדושה והבן זה, אך משמע דהמלאך ידע מה שאמר, דהא נאמר שם תיכף בפסוק שאחר זה (דניאל יב ח) ואני שמעתי ולא אבין, משמע דהשומע לא הבין, אבל האומר הבין והבן זה, אם כן זה הוי דבור נגלה להמלאך, אם כן כבר הוי מוכרח והבן, דאין לומר דהמלאך ידע מחשבתו של יוצר בראשית ית"ש, כמו שיש צדיקים דבלבא תליין, דזה אינו, דהא אפילו מחשבות שבלב בני אדם אינם יודעין, וכל שכן מחשבתו ית"ש, והוי ממש כעין קושיות הגמרא בברכות דף ט"ז ע"א השתא דעת בהמתו לא הוי ידע, דעת עליון הוי ידע, (ואל תשיבנו מהא דאמרינן דאית צדיקים דבלבא תליין ויודעין מחשבתו של יוצר בראשית, אף דאין אדם יודע מה במחשבתו של חבירו, צדיקים שאני, דעל ידי הדביקות יודעים מחשבתו כביכול, כמו שנאמר (ירמיה יג יא) כאשר ידבק האיזור אל מתני איש וגו', וכל שכן צדיקי ישראל, אבל במלאכים לא מצינו הדביקות הגדול הזה. ועוד י"ל דאולי צדיקים ההם יודעים גם מחשבות בני אדם על ידי דביקותם הטהור, מה שאין כן המלאכים שאין להם שום מדריגה על ידי בחירה ומעשה, והבן). אבל אי הוי אמרינן דיודעים מחשבות, לא הוי קשה מידי קושיות ר' יהושיע, והשתא אתי שפיר דבלא זה דתירוץ דמעמיד להם מלך כהמן, לא הוי יכול להקשות מוירם ימינו ושמאלו וגו', די"ל כנ"ל. אבל כיון דתירוץ מעמיד להם מלך כהמן, אם כן מוכח דסובר דאינם יודעים מחשבות כמ"ש, אם כן מקשה שפיר, אם כן הקושיא בדרך ממה נפשך ואיסתלק רבי אליעזר, ואם כן לפי זה לפי האמת לא קשה סתירה הפסוקים, דאף דיום נקם הוא רק בלבו ית"ש ר"ל במחשבתו, מכל מקום יכול להיות שידע המלאך, ולא כמו שדרשו רז"ל בבלי (סנהדרין צ"ט ע"א) למלאכי השרת לא גליתי, דנראה דהירושלמי סובר כשיטת התוספת במסקנא והבבלי כשיטת המפרשים, והבן.
7
ח׳ונחזור לשיטת הירושלמי, דעל פי מ"ש יש לפרש קושית ר' יהושיע באופן אחר, דהיינו דעיקר הקושיא מוירם ימינו וגו', דלדידך שאתה אומר דמלאכי השרת אינם יודעים מחשבות כנ"ל, אם כן קשה מוירם וכו', דהוא סותר לדידך להפסוק כי יום נקם בלבי, והבן כי נכון הוא בס"ד. והנה לפי זה יוצא מדברינו דרבי אליעזר ורבי יהושע פליגי בפלוגתא דהתוספות והמפרשים, דרבי אליעזר סובר דאינם יודעים מחשבות כשיטת המפרשים, ורבי יהושע סובר דיודעים מחשבות כשיטת התוספת. והנה בהמשנה דאמר רבי יהושע סימן קללה הוא וכו', הרי משני שפיר דהכונה שירד בעונתו, אך הקושיא הוא דהלא מלאכי השרת המכניסים התפלה אינם יודעים המחשבות, לכך ראוי לבאר היטב בלשון ובפה התפילה, דאם לא כן אין נזקקין לה כמו בלשון ארמי, ומשום זה איתא באמת בספרים ובזוהר (ח"א קס"ט ע"א) דראוי לפרש ולבאר היטיב התפלה, וכעין שהיה המעשה בהאי דהוי מצלי שיזכה לרכיבת סוס. ואם כן לפי זה מוכרח לומר דרבי אליעזר סובר דיודעין מחשבות ואין חשש, ורבי יהושע סובר דאין יודעין מחשבות ויש חשש, ושפיר אמר הירושלמי מחלפא שיטתיה דרבי אליעזר ומחלפא שיטתיה דרבי יהושע, והוא פירוש כפתור ופרח בס"ד.
8
ט׳וי"ל עוד כפשוטו על הפליאה הנ"ל, על פי מ"ש בספר כבוד חכמים על הירושלמי (תענית פ"א ה"א), באגדה הסמוכה לפני האגדה הזאת דרבי אליעזר סובר דכל ברכות העולם הזה הוא בחסד חנם, ראוי לבקש בתחלה. ורבי יהושע סובר דהוא בדרך שכירות ולא בחנם כלל, לכך מבקש בסוף, עיין שם. ולפי זה אמר שפיר מחלפיה שיטתיה וכו', דרבי אליעזר סובר דהגאולה שהיא ברכה בעולם הזה, הוא דוקא בתשובה ולא בחנם, ורבי יהושע סובר דהוא בחנם, וגם זה נכון בס"ד.
9
י׳במסורה הפקד את הלוים (במדבר א נ). הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו (תהלים קט ו). נ"ל על פי במקום שבעלי תשובה עומדין וכו' (ברכות ל"ד (ע"א) [ע"ב]), והיינו משום דזדונות נעשו לו כזכיות, וכמו שביארתי הטעם במקום אחר (בפרשת האזינו באופן חמישי). והנה ידוע (אבות פ"ד מ"ב) דעבירה גוררת עבירה, שהמשחית שנברא כאמרם (אבות פ"ד מי"א) קונה לו קטיגור, נעשה יצר הרע. והנה כאשר נעשה מהזדונות זכיות, נעשו מלאכים קדושים. והנה ידוע דלב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י ב), דימין היינו הקדושה, כמו אורך ימים בימינה (משלי ג טז), שדרשו (שבת ס"ג ע"א) למיימינים בה, משום שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת למו, והרוצה שיחכים ידרים (ב"ב כ"ה ע"ב), ומצפון זהב יאתה (איוב לז כב), ומצפון תפתח הרעה (ירמיה א יד), ואם כן כאשר נהפך הזדון לזכיות, אז נהפך משמאל לימין. והנה פקיד, לשון התמנות ופקודת ממשלה, כמו יעשה פרעה ויפקד פקידים (בראשית מא לד), והנה הצדיק מושל, כדכתיב (איוב כב כח) ותגזר אומר וגומר, אבל הבעל תשובה הוא עוד יותר גבוה. והנה הדבקים בו ית' לוים יקראו, (כמו ונלוה הגר, ישעיה יד א, ילוה אישי, בראשית כט לד). והיינו הפקד את הלוים, ר"ל תמנה אותן על כל עלמין, והפקד עליו דייקא זה שהיה רשע, ועכשיו אותו שהיה שטן יעמוד לימינו, והיינו הבעלי תשובה, והבן כי הוא פירוש נפלא בס"ד.
10
י״אברש"י על הפסוק (במדבר ג טו) פקוד את בני לוי וכו' (ד"ה מבן), שיצאו מכלל נפלים וכו', למוד הוא אותו שבט וכו'. מה שהקשו דהוא ראיה לסתור. נ"ל כפשוטו, דרש"י מפרש דהטעם הוא של מבן חדש, משום שנתברר שאינו נפל, דאם לא כן קשה למה לא נמנה מן הבטן, אבל לטעם זה אתי שפיר, ולא קשה מיוכבד, דהא אז לא היה המנין משעת שנולדה, רק שעכשיו הודיעה התורה מספר הנפשות שנכנסו, וכבר נתברר שלא היתה נפל והיתה למפרע בכלל הנפשות. אבל אי אמרינן דמצד גזירת הכתוב אינו בכלל מנין כמו בישראל בפחות משנת עשרים, אם כן קשה למה נמנית יוכבד, ודו"ק.
11
י״בקח את הלוים תחת כל בכור וגומר והיו לי הלוים אני ה' (במדבר ג מה). והנה דקדקו מה דכתיב אני ה' בסוף, וכתבו שפירושו אני ה' נאמן לשלם שכר, שזה הוא שכר ללוים על שלא חטאו בעגל. והוא תמוה דאני ה' נאמר תמיד על שכר העתיד, ושייך לומר נאמן לשלם, מה שאין כן מה שכבר שילם. והנ"ל בזה, דהנה נ"ל לבאר הפסוק בקהלת (ג' ט"ו) מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלקים יבקש את הנרדף. דנ"ל דהכי פירושו, דכל מי שנדחה משום איזה עבירה, אם כן לעתיד כשיתהפך הכל לזכות, יחזור לשירותו כמו הבכורים שנדחו מפני חטאם כמבואר במדרש (במ"ר פ"ד ח'), וכן מבואר במדרשות דלעתיד לבוא יהיה העבודה בבכורות. והיינו מה שהיה כבר הוא, ר"ל הוא גם עכשיו, כי לפניו ית"ש מה שאינו נצחי אין בו ממש, והדחוי אינו נצחי, לכך הרי הוא גם עכשיו, משום ואשר להיות כבר היה, ר"ל שיהיה בעתיד מה שהיה כבר בעבר, ולכך הדחוי אינו נצחי, וביאר הכתוב יותר ואמר והאלקים יבקש את הנרדף, דר"ל מי שהוא נרדף מהעבודה, יהיה זמן שהאלקים יבקש אותו וירצה בו, כי לכל קציפה אית סבר, ודוק. והנה שם הויה, מורה על עבר והוה ועתיד בסוג אחד, והנה זה אשר להיות כבר היה, היא בבחינת הויה. והנה אף שהבכורות יחזרו לעתיד, מכל מקום אם עלה לא ירד, והלוים גם כן לא ירדו. והיינו והיו לי הלוים, אין לי, אלא עולמות כמבואר במדרש (ויק"ר ב' ב), אני ה', ר"ל אף שאתנהג בבחינת שמי ויחזרו הבכורים לשירותן ולעבודתן, מכל מקום הלוים לא ירדו, ודו"ק.
12
י״גבהפטורה הושע ב' (א) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. ונ"ל על פי דרמי הגמרא (יומא כ"ב:) אהדדי, ומשני כאן בעושין רצונו של מקום וכו', ועיין מה שפירש בעיר גבורים סוף פרשה זו, דכונת הגמרא שעל כל פנים לא יהיה להם מספר ולא יהיה יכולת לבני ישראל למנותם, אבל מכל מקום הקב"ה אשר אליו נגלו כל תעלומות, הוא יספרם מרוב חיבה, וזה בזמן שעושים רצונו של מקום. אבל בזמן שאין עושים רצונו של מקום, אף דבזמן ההוא גם כן יהיו רבים, מכל מקום השי"ת לא יספרם, עד כאן דבריו. ולפי זה י"ל דכל הפסוק איירי בעושים, והיינו והיה מספר וגו' אשר לא ימד, מכל מקום יהיה מספר, ולא יתכן זה אם לא על פי השי"ת, ושמא תאמר הלא הוא יתברך אין צריך למספר, לזה אמר והיה במקום וגו' יאמר להם דייקא בני אל חי, והיינו חיבה יתירה שנודעת להם שנקראו בנים, ומחמת החיבה יתירה מונה אותן, וגם יאמר להם לא עמי, גם כן יאמר להם דייקא, ר"ל דדוקא להם יאמר כך, דאין נודע להם שנקראו בנים, אבל באמת תמיד חביבין ישראל שנקראו בנים, ודוק.
13
י״דולפי זה הא דפליגי רבי יהודה ורבי מאיר בקידושין (דף ל"ו ע"א), דרבי יהודה סובר כשאתם עושים רצונו של מקום קרוים בנים וכו', ורבי מאיר אומר בין כך ובין כך וכול', אלו ואלו דברי אלקים חיים, דבעושים רצונו של מקום קרוים בנים, כאדם שקורא לחבירו בשם וחבירו שומע, וכשאין עושים רצונו של מקום, אינם קרוים שיקרא להם שישמעו שם זה, אבל מכל מקום בין כך ובין כך קרוים, היינו קריאה של שם ולא לשמיעה, והבן דיש שני מיני קריאות, קריאה של שמיעה, וקריאה של שם, ודברי רבי יהודה אמת בקריאה של שמיעה, ודברי רבי מאיר אמת בקריאה של שם, והבן כי הוא אמת בס"ד, וכעין זה כל אלו ואלו דברי א' חיים, וכעין זה מצינו בגיטין (דף וא"ו ע"ב) בר' אבייתר, עיין שם.
14
ט״ועוד ביאור על זה, על פי הירושלמי (מסכת ר"ה פ"א ה"א) דמבואר שם דמהתחלה מנו כל מנינם ליציאת מצרים בשנת ארבעים ליציאת בני ישראל מארץ מצרים, ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים (מלכים א' ו א), משנבנה הבית התחילו למנות לבנינו, ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים (מלכים א' ט י), ולא זכו למנות לבנינו, התחילו למנות לחורבנו, בעשרים וחמש שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש וגו' (יחזקאל מ א), לא זכו למנות לעצמן, התחילו למנות למלכות, שנאמר (חגי א א) בשנת שתים לדריוש, (דניאל י א) בשנת שלש לכורש מלך פרס, עד כאן דברי הירושלמי. מבואר מזה שלא יכלו לעמוד במנין אחד מפני ריבוי השינוים והצרות, והיו צריכין למנות בכל פעם מנין אחר, לכך לא יכלו למנות בשום אחד מהן, לכך הניחו הכל ואחזו המנין לבריאת עולם שזה לא ישתנה. אבל המספרים השייכים לישראל מה נעשה להם, הניחו משום זה, והוי דמיון בזה כחול כי רב מאד, ויש הרבה קרטן לסיפור עד שאי אפשר לספור, לכך חדל מלספור לגמרי. ומובן דלעתיד שיבנה הבית ושוב לא יחרב לעולם, ודאי יהיה המנין לבנינו. והנה ידוע דכשנחרב הבית, נדחו מן המקום המקודש יותר מן כל האומות, דאין לנו אפר פרה וטמאי מתים אנחנו, וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא (חגיגה ג' ע"ב), ואסורין אנחנו ומוזהרין באיסור כרת לבל לקרב ולגשת שם כלל שום אחד מאתנו בעוה"ר. מה שאין כן עכו"ם דאינם מוזהרין על הטומאה, והוי כמו שאמר לנו המקום הקדש לא עמי אתם לבוא אלי. ובזמן הגאולה רק ישראל יתקרבו והיה הנשאר בציון וגו' (ישעיה ד ג), ואף העמים אשר ישארו ויתקיים בהם אז אהפוך אל העמים וגו' (צפניה ג ט), לא יהיו יכולים לגשת, רק אם ישראל מקרבין אותם בכחן, כמו שנאמר (ישעיה ב ג) והלכו עמים רבים וגו' לכו ונעלה וגו', (ישעיה ב ה) בית יעקב לכו ונלכה, דבני דמלכא ראוים לפלטרין דמלכא, דעל אותה שעה נאמר (משלי יח י) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, (ישעיה ס כא) ועמך כולם צדיקים וגו'. ונראה דאף על ידי ישראל לא יהיה להם רשות, רק לעלות אל הר ה' הנבנה אז על הר הכרמל והר תבור והר סיני והר הבית הר ציון, ויחזור עליו בנין בית המקדש שהיה כבר, ועליו יהיה בית המקדש של מעלה אשר יבא משמי מרום עד לב השמים, ועליו נאמר מגדול עוז, והאומות לא יכלו לבוא רק עד בית המקדש שלמעלה ולא עד בכלל, דעליו נאמר בו ירוץ צדיק ונשגב כמ"ש, והוא האדרון דמלכא וכו' דלא יתחזון תמן רק בנוהי, והבן. ועל פי זה מבואר (הושע ב א) והיה מספר בני ישראל, ר"ל מה שישראל מונים וסופרים, והיה בדמיון חול הים אשר לא ימד ולא יספר מחמת רובויו שצריך למנותו, אם היה רוצה למנותו אין בו מספר, כך מחמת הריבוי ענינים הנעשה בהם, נדחו לגמרי מהמספר, ואין הכונה שהוא רב כחול הים, רק הכונה שטעם וסיבה אחת להם על מניעת המנין. וגם יש כונה במה שאמר מספר בני ישראל, מספר השייך לבני ישראל במה שנעשה להם, זה יודחה לגמרי מהטעם הנ"ל, ככה התנבא הנביא וכבר נתקיים בעוה"ר שאין מנין רק לבריאת עולם, ומבואר בטור אבן העזר (סוף סימן קכ"ו) וז"ל: בימי חכמי התלמוד היה דרכם למנות לשנות המלכים, ואם שינה לכתוב לזמן אחר, הגט פסול, ועכשיו נהגו למנות בכל המקומות לבריאת עולם, עכ"ל. והיינו משום פיזור ישראל מאד מאד, ושינוי המלכות וילכו מגוי אל גוי וממלכה אל ממלכה, ונמצא לפי פירושו לא נתקיים נבואה זו עד אחר חתימת התלמוד. ועל זה והיה, ר"ל המספר והמנין הנזכר בהנעשה לבית ישראל דוקא, יהיה ויתקיים במקום אשר יאמר להם עד עתה לא עמי אתם, דהיינו המקום המקודש כנ"ל, יאמר להם שם בני אל חי כנ"ל, כאשר יבנה במהרה בימינו עליו יתקיים המנין והמספר לעדי עד ולנצח נצחים, וכאשר כבר נתקיים הנבואה הזו והיה מספר, ככה הגיע העת שיתקיים הנבואה והיה במקום וגו', במהרה בימינו אמן.
15
ט״זוהיה במקום וגו' (הושע ב א). עיין במדרש (סדר זה פרשת בא) שמפרש להאי קרא שאמר למשה עמך (שמות לב ז) ולא עמי, והיינו לא עמי אתם, ואחר כך אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד), עיין שם. ובדרכו אלך ויתכן מאד לשון במקום, על פי מ"ש (בפרשת תשא) בלך רד, ועתה הניחה לי (שמות לב י), על פי (חגיגה ה' ע"ב) בבתי גוואי, המשל ופחד עמו (איוב כה ב), עיין שם. ונקדים עוד כי קיומו ויסודו של תשובה, הוא בבתי גוואי דוקא, כמ"ש הגאון מהר"י על אמרם (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין וכו', וידוע דסיבת קיום ישראל על ידי התשובה, והבן. ועיין ברד"ק מה שפירש והיה במקום וגו', לפי מעשיהם הרעים ואמר להם וגו', כי ישובו אל ה', עיין עליו. וגם ידוע אמרם (קידושין ל"ו ע"א) דכשעושין רצונו של מקום נקראו בנים, מה שאין כן כשאין עושין, ואם כן על ידי התשובה חוזרין להקרא בנים, והבן. ועל פי מ"ש בלך רד, נ"ל כונת המדרש דפתר קרא והיה במקום, על ענין עגל, דהכי קאמר דתיכף כשאמר לא עמי וגו', דהכונה היה לטובה כמו שפירשתי בלך רד, והבן.
16
י״זוארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק וגו' (הושע ב כא). י"ל דהנה ידוע דצדק הוא דינא קשיא, ומשפט רפיא, אבל שניהם דין וגבורה, כדאיתא בזוהר בכה רבי שמעון ואמר דחילנא מתוקפיה דצדק דוד כדלא חב וכו'. והנה אמרו רז"ל (מכות דף כ"ד.) (שמות כ ב) אנכי (שמות כ ג) ולא יהיה לך (שמות כ ב-ג), מפי הגבורה שמענו. והיינו כפיית ההר ביד חזקה ובאונס, והטעם שהיה צריך לזה הלא אמרו נעשה ונשמע קודם (שמות כד ז), והתירוץ של התוספת (במסכת שבת דף פ"ח ע"א, ד"ה כפה) דמשום הקולות הנוראות חזרו בהן ויראו לגשת, קשה להולמו דלמה עשה ה' ככה ליראם שיצטרך לאנס אותם. ותירוץ בעמודי שש שהשי"ת שומר תורתו כמבואר בהירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) על הפסוק (ויקרא כב ט) ושמרו את משמרתי, ולכך במכוון היה מאתו ית"ש שיהיה באונס, כדי שיהיה להם דין אונס לא יוכל שלחה כל ימיו, ובזה נדחו כל המקטריגים, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש (מלאכי ג' ו') כי אני ה' לא שניתי, ואם כן כל ימיו הוא עולם ועד, וממילא ואתם בני יעקב לא כליתם, והבן. והיינו וארשתיך לי לעולם לא יוכל שלחה וגו', הואיל וארשתיך לי בצדק ומשפט, דהיינו ביד חזקה ובגבורה דהיינו באונס, והוא גופא בחסד וברחמים, דאין חסד ורחמים גדול מזה לעשות תחבולות כאלו למען חסדיו ורחמיו המרובים, ושמא תאמר מה ראה על ככה מה נשתנו מכל האומות ומה גבר בגוברין. והתירוץ כי אף שעכשיו אין ניכר כל כך ההפרש, אבל לעתיד יתודע ויתגלה, והשי"ת הגם שידיעתו אינו מזדקק לבחירה אף שיודע והכל צפוי (אבות פ"ג מט"ו), מכל מקום הוי כמאמין כל יום שסופינו לידע את ה', והוא החפץ והרצון ותכלית המבוקש באמרו ית"ש השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי נאום ה' (ירמיה ט כג), והיינו וארשתיך לי באמונה, במה שאני מאמין לך וידעת את ה', שסופך לידע את ה' ית"ש ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים, אמן.
17