ישמח משה, בהעלותך ג׳Yismach Moshe, Beha'alotcha 3
א׳ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו (במדבר י לא). במדרש ילקוט (ילקו"ש רמז תשכ"ו) (הובא גם כן בספר עטרת שלמה פרשה זו) וזהו: אמר ר' יהודא אתה ידעת החן שניתן לאבותינו במצרים, שנאמר (שמות יב לו) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים, אל נא תעזוב אותנו, עד כאן. ותמה בספר הנ"ל הלא ניסים נפלאים יותר עשה הקב"ה לישראל, ולמה הזכיר משה נס זה דוקא. ואני תמה עוד דמה זה שאמר משה לאבותינו במצרים, וכי יוצאי מצרים אבותיו היו, והלא הוא הוציאן ולא יצאו אבותיו כלל, ולא ניתן להם חן השאלה, והיא פלאי.
1
ב׳וכדי ליישב זה, אקדים דאיתא במסכת בכורים (ביכורים פ"א מ"ד) (פרק א' משנה ד'), הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו (דברים כו ג), ואם היתה אמו מישראל, מביא וקורא. ואם היה מתפלל בינו לבין עצמו, יאמר אלקי אבות ישראל, ואם היה בבית הכנסת, יאמר אלקי אבותיכם, עד כאן המשנה. והנה הר"ש הביא תוספתא (ביכורים פ"א ה"ג) כל הגרים מביאין ואין קורין, ובני קיני חותן משה מביאין וקורין, שנאמר (במדבר י לב) והטבנו לך, ויכול לומר אשר נשבעת לאבותינו שהרי נדר ליתרו. ועוד הביא שם לשון הירושלמי (ביכורים פ"א ה"ד) וז"ל: מתניתין היא בבני קיני, ופריך עלה ובני קיני מביאין וקורין שנאמר והטבנו לך. עוד שם בירושלמי (ביכורים פ"א ה"ד) ואם היה אמו מישראל, מביא וקורא. ופריך כלום נשבע לנקבות, ולא משני מידי. ואפשר דלא חש לשנוי, משום דלאו פירכא היא, עד כאן לשון הר"ש. עוד כתב שם וז"ל: עוד שם בירושלמי (ביכורים פ"א ה"ד) ר' יהודא אמר גר עצמו מביא וקורא, מה טעם שאמר הקב"ה לאברהם כי אב המון גוים נתתיך (בראשית יז ה), עד עכשיו אב לארם, מכאן ואילך אב לכל העולם כולו, אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כרר' יהודה, אתא עובדא קומי דר' אבוהו וכו'. והנה התוספות יום טוב פירש לדברי הר"ש שכתב דלאו פירכא היא, וז"ל: והיינו טעמא דלאו פירכא היא, דאף על גב דלאמו לא נשבע, לאבי אמו שהיא מישראל נשבע, עד כאן דברי התוספות יום טוב. ואני תמה מאד על הגאון התוספת יום טוב ז"ל איך תלה בוקי סרוקי בהירושלמי, דודאי הקושיא כפי מה שהבין הוא ז"ל, אין לה התחלה ומבוא כלל בשכל, ולא ניתן להאמר כלל, ומכל שכן דלא ניתן לכתוב, ואף גם זאת לקבעה בש"ס ירושלמי, דהלא אם גם אביו מישראל, מכל מקום לאביו לא נשבע, רק דקאי לאבותינו על אבות ישראל שנשבע להם, ואם כן גם באמו מישראל, אבות ישראל אבותיו הם, ולהם נשבע. ועוד קשה וכי דרך הש"ס להקשות ולא לתרץ משום דלאו פירכא היא, אם כן לא היה לו להקשות כלל, וכלל גדול היא בידינו היכי דמקשה ולא מתרץ, קאי בקושיא.
2
ג׳והנ"ל לפרש פירוש אחר אמתי בכונת הירושלמי. דהא קשה בהמשנה דתנן ואם היה אמו מישראל, מביא וקורא משום דיכול לומר לאבותינו, דמה בכך דיכול לומר לאבותינו, מכל מקום לא עדיף מאשה דתנן בסמוך במשנה ה' (ביכורים פ"א מ"ה) דמביאה ואינה קוראה, משום דנשים לא נטלו חלק בארץ ואין יכולים לומר מן האדמה אשר נתת לי, אף דמחמת ירושה יכולה ליטול, מכל מקום מצד עצמן לא נטלו חלק בארץ, ואם כן האי גר לא עדיף דהרי גרים לא נטלו חלק בארץ, והיא קושיא עצומה מאד, ותמיה לי על מפרשי המשנה הר"ע מברטנורא והתוספות יום טוב איך לא שמו לבם להקושיא הנ"ל. והנה חפשתי בשאר מפרשי המשנה, ומצאתי למהר"ם זכותא בספר קול הרמ"ז שהרגיש בקושיא זו על המשנה, ותירץ וז"ל: ויש לומר דכיון דתרי מיעוטי כתיבי אשר נשבעת לאבותינו, ואשר נתת לי, אם כן על כרחך דקמא אתא למעוטי גר, ולרבויי אם אמו מישראל, דאי לאו הכי לשתוק קרא מלאבותינו, ולכתוב אשר נשבע ה' ואז הוי ממעט גר לגמרי כאשה, עד כאן דבריו. ולי השפל יראה דבמחילת כבודו תירוצו אינו כלום, דאין כאן מיעוט כלל, רק דמצות קריאה היא כך, וממילא דאין הגר יכול לקרות, כיון דאין יכול לומר ככתוב בפרשת הקריאה דאיך יאמר שקר, וראיה ברורה לדבר דאין זה מיעוט, דאם לא כן קשה מאד לדברי רבי יהודה בירושלמי, וכן קיימא לן (ירושלמי ביכורים פ"א ה"ד) הגר יכול לומר לאבותינו, משום כי אב המון גויים, אם כן מה אתי לאבותינו למעוטי, אלא ודאי דלא הוי מיעוט כלל, וזה ברור. ועוד קשה על תירוצו, דאיך נימא דמרבה גר שאמו מישראל לקריאה, דמכל מקום קשה איך יאמר מן האדמה אשר נתת לי ה', הלא לא נטל חלק בארץ, וכי התורה יצוה לו לומר שקר, וכמו דאשה אינה יכולה לומר, אלא ודאי במחילת כבודו התירוץ הנ"ל לאו דסמכא הוא. וראיתי בספר זרע יצחק שהרגיש גם כן בקושיא זו על המשנה, ותירץ דאשה אינה יכולה לומר אשר נתת לי דלא נטלו חלק בארץ, אבל גר שאמו מישראל אם היה יוצא ממצרים היה נוטל חלק בארץ, אם כן יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי ולכך קורא, עכ"ל. ובמחילת כבודו גם תירוצו אינו כלום, דכיון דאשה שיצאה ממצרים לא נטלה חלק בארץ, וגרים שיצאו ממצרים כמו הערב רב גם כן לא נטלו חלק בארץ, אם כן גם גר שאמו מישראל אם היה יוצא ממצרים, ודאי דגם כן לא היה נוטל חלק בארץ, דהא כיון דאשה לא נטלה אף שהיא מזרעם של אברהם יצחק ויעקב, על כרחך צריך לומר דהשבועה לא היתה רק על זרעם של אברהם יצחק ויעקב הזכרים שיצאו ממצרים, אם כן אף גר שאמו מישראל שיצא ממצרים, אין לו חלק בארץ דלא עדיף בן הבת מהבת, והזרע מנקבות שיצאו הוי כנקבות שיצאו, וזה ברור. סוף דבר הקושיא במקומה עומד על המשנה דתנן דאם אמו מישראל קורא, וכן קשה על ר' יהודא בירושלמי דאמר דגר עצמו מביא וקורא, משום דכתיב כי אב המון גוים וכו', דמה בכך דיכול לומר לאבותינו, הלא מכל מקום לא נטלו חלק בארץ ולא עדיף מאשה, ובזה ודאי אין מבוא כלל לא לתירוץ קול הרמז, ולא תירוץ הזרע יצחק.
3
ד׳מיהו אישמיטתיה לכל הגדולים הללו דברי התוספת במסכת ב"ב (דף פ"א ע"א) ד"ה למעוטי אדמת כותי, וזה תורף דברי התוספת שם, דר"ת לא היה מניח לגר לברך בזימון, משום שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו וכו', כמו שמבואר במשנה דביכורים הנ"ל, ור' יהודה היה אומר דמצי לומר לאבותינו, משום דקיימא לן כר' יהודא בירושלמי כמו דפסק ר' יהושע בן לוי ור' אבוהו אורי כוותיה. וכתבו התוספת עוד שם בב"ב, והא דאמר ר' יהודא בירושלמי שמביא וקורא, דוקא גר מבני קיני שנטלו חלק בארץ, דכתיב והיה הטוב ההוא וגו' והטבנו לך, שנתנו להן דושנה של יריחו (תנחומא יתרו סי' ד'). עוד כתבו התוספת שם, ולר"י נראה דמתניתין נמי איירי בבני קיני, משום דאמו מישראל לא מהני ליה למימר לתת לנו, דהא אמו עצמה אינה קוראה, כדתנן במתניתין האשה והשליח וכו', אינן קוראין משום דלא נטלו נשים חלק בארץ, אף על פי שהיה להן חלק על ידי ירושה, כל שכן הוא דלא קרי דלא עדיף מאמו, עד כאן דברי התוספת שם. והנה היוצא מדברי התוספת הנ"ל, דהמשנה דבכורים ור' יהודא דירושלמי, תרווייהו איירי בגרים דבני קיני, ובהא פליגי דמתניתין סברא אף דנטלו חלק בארץ, מכל מקום אינו יכול לומר לאבותינו ולכך אינו קורא, רק באמו מישראל קורא כיון דיכול לומר אבותינו, וגם נטלו חלק בארץ כיון דהוא מבני קיני, אבל שאר גרים ודאי אינם קורין אף באמו מישראל, כיון דלא נטלו חלק בארץ. ור' יהודה סובר דכל גר יכול לומר לאבותינו משום כי אב המון גוים וכו', לכך גר שהוא מבני קיני דנטלו חלק בארץ, מביא וקורא אף באין אמו מישראל, אבל שאר גרים אף דיכולין לומר אלקי אבותינו, מכל מקום אינם קורין משום דלא נטלו חלק בארץ, עד כאן ביאור דברי התוספות. והנה הקשה ר"ת שם בתוספת דאכתי איך קורא ארמי אובד אבי (דברים כו ה), דזה קאי על יעקב, והרי לאו אביו הוא, דלאברהם נאמר כי אב המון גוים נתתיך ולא ליעקב, ולכאורה היא קושיא עצומה מאד. ומה שתירוץ במרכבת המשנה שעל הרמב"ם (בהלכות מעשר שני פרק י"א) דאב מתפרש בלשון הקדש בלשון אדנות, עיין שם. זה תמיה, דאם כן גם לאבותינו יכול לומר מטעם זה, ולמה לי אמו מישראל. וכן לר' יהודה דהירושלמי קשה למה לי הטעם דאב המון גוים, והן אמת דהוא כתב גם כן לענין לאבותינו, אבל אני תמה מאד איך נשאו לבו לחלוק על המשנה ועל ר"י מסברת עצמו. כללו של דבר דמילין דלאו דסמכא אינון.
4
ה׳ולי נראה ליישב קושית ר"ת הנ"ל, דהא כל זה קשה על ר' יהודה, דבלא זה קשה על ר' יהודה דבירושלמי, דנהי דנאמר לאברהם כי אב המון גוים, מכל מקום איך מצי לומר לאבותינו לשון רבים דקאי על אברהם יצחק ויעקב, ולא יתכן לומר רק לאבינו דלשון זה הוי שייך על אברהם לבדו. אלא ודאי צריך לומר כיון דנאמר לאברהם כי אב המון גוים נתתיך, ונאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ודרשו (נדרים ל"א ע"א) ביצחק ולא כל יצחק, דהיינו רק יעקב וזרעו, ואם כן מבואר דלא הוי אברהם אב רק לזרעו של יצחק ויעקב, דזולתם לא מקרי זרעו, ואם כן ממילא דלא הוי אביהם, אם כן קשה איך נאמר דהוי אב להמון גוים והפסוקים סתרי אהדדי. ועל כן נ"ל דכל הנכנס תחת כנפי השכינה מכל הגוים, הם מסתעפים בזרעו של יצחק ויעקב גם כן, והוויין בכלל כי ביצחק יקרא לך זרע. כללו של דבר דאם אברהם הוי אב לכל הנכנס תחת כנפי השכינה, ממילא מוכח דגם יצחק ויעקב חשובין אביהם, דאם לא כן לא יתכן לאברהם להיות אביהם, דהא נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע והבן, ואף דנאמר וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא (בראשית כא יג), ר"ל כי זרעך הוא מצד התולדה אף דלא נקרא זרע, אבל אלו הנכנסים תחת כנפי השכינה שאינם זרעו מצד התולדה, על כרחך צריך לומר דנקרא אביהם, וממילא דנקראים זרעו, ואם כן סותר הפסוק כי ביצחק יקרא לך זרע, יקרא דייקא, אלא ודאי צריך לומר כמ"ש, והשתא אתי שפיר דלכך יכול לומר לאבותינו, ואם כן לפי זה גם מארמי אובד אבי לא קשה מידי, דגם יעקב נקרא אביו. ולדעתי זה פירוש הפסוק (בישעיה יד א) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב ודוק, כנ"ל נכון בס"ד ואמת, והבן.
5
ו׳והנה מלשון התוספתא שהביא הר"ש ויכול לומר לאבותינו, שהרי נדר ליתרו, מבואר דעה שלישית דהיינו דלא כהמשנה ודלא כר' יהודא דהירושלמי, והוא דהתוספתא סובר דכל גר אינו יכול לומר לאבותינו דלא כר' יהודא, ומכל מקום גר מבני קיני מביא וקורא אף שאין אמו מישראל, דהא יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו וכו', משום שנדר ליתרו דהוא היה אביהם. וצריך לומר דר' יהודה דהירושלמי לדעת תוספת דאיירי בבני קיני, ואמר הטעם דיכול לומר אשר נשבעת לאבותינו, משום שנאמר לאברהם כי אב המון גוים נתתיך, ולא אמר משום שנדר ליתרו, וכן המשנה לדעת התוספת דאיירי בבני קיני, וסובר דאף בגר מבני קיני מביא ואין קורא אם אין אמו מישראל, דלא ס"ל הא דרבי יהודא דקורא משום דכתיב כי אב המון גוים וגומר, אם כן על כל פנים מוכח דהמשנה סובר גם כן דלא יכול לומר לאבותינו משום שנדר ליתרו. וצריך לומר דסברו דמשום שנדר ליתרו, לא יתכן לומר לאבותינו רק לאבינו, וגם ארמי אובד אבי לא יכול לומר כמ"ש כנ"ל, ובאמת על התוספת קשה כנ"ל. ועוד יש לומר, דסברו המשנה ור' יהודא דהא דנדר ליתרו, רק משה נדר לו, וגם לא היה שבועה רק הבטחה בעלמא. והתוספת סברו דודאי משה לא עשה מדעתו רק בשליחות השי"ת, וכיון דאמר שני פעמים והטבנו לך, הוי שבועה דהא אמרינן בגמרא (שבועות ל"ו ע"א) דהן הן שבועה. ועוד השלישי דאינהו סברי הלא לאבותינו דקרא לא קאי על יתרו, דהא כלל ישראל מביאין וקורין ואין יתרו אביהם, אלא דקאי על אברהם יצחק ויעקב, אם כן איך יאמר הגר לאבותינו. והתוספת סברו דמכל מקום אין שקר בפיו של הגר והא כדאיתא והא כדאיתא, וכונת ישראל לחוד וכונת הגר לחוד. והנה הביא הר"ש לשון הירושלמי מתניתין היא בבני קיני, ופריך עלה ובני קיני מביאין וקורין, דכתיב והטבנו לך, מבואר כונת הירושלמי דהיה קשה להירושלמי דלמה לו להמשנה לומר הטעם בגר דאינו קורא, משום דאינו יכול לומר לאבותינו, הלא בלא זה לא נטלו חלק בארץ. ולכך רצה לומר דמתנתין איירי בבני קיני שנטלו דושנה של יריחו, וכדברי התוספת בבא בתרא הנ"ל. ועל זה פריך ובני קיני מביא וקורין, דהירושלמי סובר כשיטת התוספתא דבני קיני מביאין וקורין, דיכול לומר לאבותינו משום שנדר ליתרו, וזה כונת הירושלמי שנאמר והטבנו לך, ור"ל אם כן הרי נדר ליתרו ויכול לומר אשר נשבעת לאבותינו, אלא ודאי מתניתין בבני קיני מיירי.
6
ז׳היוצא מזה דסתמא דהירושלמי סובר כשיטת התוספתא דבני קיני מביאין וקורין, ועל כרחך מתניתין לאו בבני קיני מיירי, ואם כן לפי זה מבואר היטב קושית הירושלמי על הא דתנן ואם היה אמו מישראל מביא וקורא, דפריך כלום נשבע לנקבות, דלשיטת הירושלמי היא קושיא עצומה מאד ולית לה פירוקא, ולכך לא משני מידי, ולא כמו שהבין התוספות יום טוב הפירוש בהקושיא הנ"ל, רק דהכי פירושו כלום נשבע לנקבות, ר"ל כלום נשבע לתת לנקבות, ואיך יאמר אשר נשבע לתת לנו, וכן אשר נתת לי ה' כמו דאמר בסמוך (משנה ה') דאשה אינה קוראה משום זה, ובודאי דאתי מחמתה לא עדיף מינה, דהא הגרים מצד עצמן לא נטלו חלק בארץ, ואף זה דאמו מישראל לא עדיף מאשה עצמה דלא נטלה חלק בארץ, והיינו ממש קושית תוספת בבבא בתרא הנ"ל. ומה שתירצו התוספות דמתניתין איירי בבני הקיני, ליכא למימר לדעת הירושלמי דסובר כהתוספתא דבני קיני קורין אף אם אין אמו מישראל, וזה ברור לדעתי בכונת הירושלמי, ובסוף דברי יתבאר דקושית הירושלמי היא באמת תמיה קיימת על המשנה, ואין אנו יודעין לתרצה. ונראה דגם הר"ש הוא סובר הפירוש בירושלמי כמ"ש, רק דהא דכתב דלא חש לשנוי משום דלאו פירכא היא, כונתו דיש לומר דהמשנה סובר דאין יכול לומר אשר נשבע לאבותינו משום שנדר ליתרו משום הני טעמים שכתבתי לעיל, ואם כן מתוקם המשנה שפיר בבני קיני, וכמו שתירצו התוספת בבבא בתרא כנ"ל. היוצא מזה דהמשנה לית לה פירוקא, וכן דעת ר' יהודא בירושלמי, רק אם נימא דמשום שנדר ליתרו אין יכולין לומר אשר נשבע לאבותינו ודלא כהתוספתא, ואז מתוקם שפיר המשנה ודברי ר' יהודא בירושלמי בבני קיני, ובהא פליגו, דהמשנה סובר דכל גר אינו יכול לומר לאבותינו, לכך גם מבני קיני אינו קורא רק באמו מישראל, ור' יהודא סובר דכל גר יכול לומר לאבותינו, לכך גר מבני קיני מביא וקורא גם אם אינו אמו מישראל, אבל בשאר גרים תרווייהו מודים דאין קורין.
7
ח׳והנה יש להכריע כהתוספתא, דאם לא נימא כסברת התוספתא דיכול לומר אשר נשבע לאבותינו, אם כן גם באמו מישראל דיכול לומר אלקי אבותינו בכל התפילות לכולי עלמא, וגם הוא מבני קיני דנטלו חלק בארץ דושנה של יריחו, מכל מקום איך יקרא מקרא ביכורים, דאף דיכול לומר לאבותינו, וגם יכול לומר אשר נתת לי, מכל מקום איך יכול לומר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, דהא השבועה לאבות על ירושת הארץ לא היה על הגרים, והא דנטלו בארץ דושנה של יריחו, לא היה משום שבועת אבות, רק משום שנדר משה ליתרו, אלא על כרחך צריך לומר דמשום הא גופא שנדר משה ליתרו, יכול לומר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כסברת התוספתא, אם כן אף באין אמו מישראל נמי, דהא גם באמו מישראל על כרחך אתית לסברא הנ"ל, אם כן מה בין אמו מישראל לאין אמו מישראל, והיא תמיה קיימת על התוספת שם בבבא בתרא, וקושית הירושלמי על המשנה נשאר בתקפה בלי תירוץ, דאין לומר דהמשנה איירי בבני קיני, דממה נפשך קשה דאם לא נימא כסברת התוספתא, אם כן גם בבני קיני קשה אף באמו מישראל כמ"ש, ואם נימא כסברת התוספתא, אם כן קשה באין אמו מישראל נמי. ומיהו יש ליישב קושית הירושלמי על המשנה, דהא כיון דאמו מישראל יכול לומר לאבותינו, וממילא דיכול לומר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כסברת מהר"ם חביב הובא במשנה למלך (פ"ד מהלכות ביכורים הלכה ג'), דלתת היא לשון עתיד, ולעתיד לבא יטלו הגרים חלק בארץ, עיין שם. רק דעדיין קשה דאיך יאמר מן האדמה אשר נתת לי ה', דהוא לשון עבר. לזה צריך לומר דאיירי בבני קיני שנטלו דושנה של יריחו, ואתי שפיר הכל. וכן אתי שפיר לפי זה דעת ר' יהודא בירושלמי בכל גר שהוא מבני קיני אפילו באין אמו מישראל, ודוק כי נכון הוא בס"ד.
8
ט׳ועתה נחזור לענינינו לבאר המדרש הנ"ל, דהנה יש להבין על יתרו הצדיק איך רצה להבדל מעדת ישראל בשביל שלא יטלו חלק בארץ, ועל כרחך צריך לומר דלא היה כונתו משום ענין גשמי, רק כך היה כונתו, דאם היה רואה שיכול להכלל בעדת ישראל לכל מילי, ולא יהיה הפרש בינו לבינם בעבודת שמים, בודאי דלא היה רוצה לפרוש מכללותם בשום אופן. אבל מכיון שהיה רואה שהוא נבדל בעל כרחו בכמה דברים מעדת ישראל בעבודת שמים ולא יכול להכלל בכללותם, עלה בדעתו כיון דבין כך ובין כך אינו נכלל ביניהם, רק דמכל מקום עובדים את ה' ית' הוא וביתו, אם כן זה יוכל לעשות גם בארצו שיעבוד הוא וביתו את ה' כל הימים. ובא משה להבטיח לו ולהראות לו שלא יהיה הפרש ביניהם כלל, דהא ההפרש ביניהם היא רק בענין תפלה שאין יכול לומר אלקי אבותינו כמו כל ישראל, רק או אלקי ישראל, או אלקי אבותיכם, וכן לענין מקרא ביכורים דאין יכול לקרות, וכן לענין וידוי מעשר מהאי טעמא, ועוד טעם נוסף משום דלא נטלו חלק בארץ. על כן הביא לו משה רבינו ראיה דגר יכול לומר לאבותינו משום אב המון גוים הנאמר לאברהם, כדעת ר' יהודא בירושלמי דקיימא לן כוותיה, ור' יהודא דבמדרש ילקוט הנ"ל לשיטתו דבירושלמי אזיל. ואבאר זה, דהנה בספרי איתא (בפרשת בא) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו' (שמות יב לח), כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד). והיא לכאורה פליאה נשגבה, דמהיכי תיתי לומר דברכוש של ערב רב, נתקיים ההבטחה שהובטח לאברהם ואחרי כן יצאו וגו', ולמה לא ברכוש שהוציאו ישראל כמפורש בתורה הקדושה (שמות יב לה-לו) וישאלו ממצרים כלי כסף וגו' (שמות יב לו) וינצלו את מצרים. ודרשו רז"ל במסכת ברכות (דף ט' ע"ב) עשאוה כמצולה שאין בה דגים, ואיכא דאמרי כמצודה שאין בה דגן, ואיתא במסכת בכורות (דף ה' ע"ב) אין לך כל אחד ואחד מישראל שאינו טעון עמו תשעים חמורים משא של כסף וזהב של מצרים. וכדי לבאר הספרי הנ"ל, אקדים לבאר אמרם ז"ל במסכת ברכות (שם) דבר נא באזני העם (שמות יא ב), אין נא אלא לשון בקשה, אמר הקב"ה אמור לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו הצדיק (בראשית טו יג) ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, עכ"ל הגמרא. ותמהו שלא יאמר אותו צדיק למה, הלא בלא זה צריך לקיים הבטחתו וההוא אמר ולא יעשה. ועוד קשה קושית הפרשת דרכים, הלא התרעומות העיקר היא על מה שלא קיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אם כן למה לו לומר ועבדום ועינו אותם קיים בהם, לא היה לו לומר רק שלא יאמר אותו צדיק ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. ועוד דייקא תיבת בהם שני פעמים למה, ולא היה לו לומר רק ועבדום ועינו אותם קיים, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים. ועיין בפרשת בא (ד"ה בספרי) מ"ש בזה בארוכה, וכאן נאמר בקצרה הצריך לענינינו.
9
י׳דהנה כבר כתבתי דכל הגרים נכללים ונקראים זרעו של אברהם כדעת ר' יהודה בירושלמי הנ"ל, וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ד מהלכות ביכורים הלכה ג' וכ"ג ול"ג שם), ועיין במשנה למלך שם, ובפרשת דרכים (דרך הקדש דרוש שביעי, עיין שם). והנה ידוע דהמצרים היו אז עשירים גדולים, כמו שמבואר שם בגמרא מסכת בכורות בהביזה שהוציאו ישראל ממצרים, דזה לשון הגמרא מסכת בכורות (דף ה' ע"ב) אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא הוציא עמו ממצרים תשעים חמורים טעונים מכסף וזהב של מצרים, ואם כן לפי זה הוי מתקיים מאמרו של הקב"ה בזרעו של אברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אף בלא שאלה, דבשלמא ישראל לא היה להם של עצמן כלום, לפי שמצרים שלטו בגופן ובממונן. אבל הגרים יצאו ברכוש גדול שלהם, והם גם כן זרעו של אברהם ואביהם הוא, כמ"ש הרמב"ם שם שאב הוא לכל באי העולם שיכנסו תחת כנפי השכינה, עכ"ל שם בפ"ד מהלכות ביכורים. ואף שהגרים לא עבדו, מכל מקום יש לומר דהכי פירושו כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וגו' ואחרי כן יצאו וגו', קאי גם כן על זרעך, דזרעך יצאו אף שאין אלו שעבדו, מכל מקום זרעך עבדו, וזרעך יצאו ברכוש ודבורו ית"ש מתקיים. אך תרעומות דברים יש כאן דזרעו ממש יוצאי יריכו עבדו, ואלו שאינם זרעו ממש רק דנקראים זרעו, יצאו ברכוש והם לא עבדו. ועל פי זה מתיישב אמרם ז"ל במסכת ברכות ומדוייק היטב דדוקא כדי שלא יאמר אותו צדיק ציוה על השאלה, אבל דבורו ית"ש יקיים בלא זה, רק דתרעומות דברים יש כמ"ש, והיינו התרעומות ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ר"ל בהם ממש ולא באחרים הנקראים זרעו גם כן, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ממש, רק באלו הנקראים זרעו, ומיושב הכל בס"ד.
10
י״אוהשתא מבואר הספרי, דהיה קשה להספרי למה לו לומר כדי שלא יאמר אותו צדיק, הלא צריך לקיים דבורו, לכך אמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן בקר וגו', משמע דצאן ובקר קאי אדסמיך ליה דהיינו של ערב רב, אמר כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כמ"ש, לכך השאלה לא היתה רק כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' כנ"ל, ודוק. אם כן היוצא מזה, דמבואר מזה דהשאלה היתה רק בשביל שלא יאמר אותו צדיק וכו', דהיינו אברהם שלא יתרעם, דהגרים נקראים זרעו של אברהם, דאם לא כן הלא בלא זה צריך השי"ת לקיים דבורו, ואם כן ממילא דהגר יכול לומר לאבותינו כמו כל איש ישראל. ונקדים עוד, דידוע דהלמ"ד משמש לפעמים כמו בשביל, או בעבור, כמו שפירש רש"י במסכת ברכות (דף ו' ע"א [ד"ה למצות]) לו הקשבת למצותי (ישעיה מח יא), בשביל מצותי שציויתי לגמול חסד. ועל פי זה יתבאר דברי ר' יהודה בהמדרש הנ"ל דאמר אמר לו משה אתה ידעת החן שניתן לאבותינו במצרים, ר"ל החן שניתן במצרים בשביל אבותינו כדי שלא יתרעמו, אבל אלולי התערומות לא ניתן, דדבורו ית"ש היה נתקיים בהגרים דנקראים זרעו של אברהם, אם כן מזה מבואר דהגר יכול לומר לאבותינו, אם כן אל נא תעזוב אותנו, ושמא תאמר כי עדיין יש הפרש לענין מקרא ביכורים ווידוי מעשר משום דלא נטלו חלק בארץ, לזה אמר והיה הטוב ההוא וגו' והטבנו לך, וכדמפרש בספרי שנטלו דושנה של יריחו, ואם כן בזרעך ובך, אין הפרש כלל ביניכם ובין ישראל, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.
11
י״בועוד י"ל כפשוטו על המדרש הנ"ל (ילקו"ש רמז תשכ"ו). על פי מ"ש המזרחי כאן שמשה אמר ליתרו שיהיה חילול השם שיאמרו שלא נתגייר מפני חיבתו של מקום, אלא מפני שהיה סובר שיש לגרים חלק בארץ. וכיוצא בזה אמרו בפסוק דבר נא וגו', אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמר אותו צדיק וכו', עיין שם. אם כן יש לומר דהוא דוגמת מה שציוה על השאלה שלא יאמר אותו צדיק וכו', והביא ראיה דיש לחוש לזה, ודוק.
12