ישמח משה, בהר ב׳Yismach Moshe, Behar 2
א׳בהר סיני (ויקרא כה א). ברש"י (ד"ה בהר) מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו בסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים וגו', עיין שם. והנה המזרחי פירש להא דהתורת כהנים דמנא לן למילף לכל המצות, דהיינו משום דמדה היא בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו', דשמיטה בכלל אלה המצות הוי (ויקרא כז לד), דקאי לכולי עלמא בין לר' ישמעאל ובין לר' עקיבא על כל המצות, ע"כ לענין כללו דנאמרה בסיני ויצא מן הכלל ללמד גם על הפרטים, אם כן מלמד על הכלל כולו, רק הקשה המזרחי על התורת כהנים הנ"ל למה ליה לתרץ על הך קושיא דמה ענין שמיטה וכו', דר"ל בהר סיני למה נאמר כיון דכל המצות נאמרו מסיני, הך תירוצא דילפינן מינה לכל המצות, דהא בלא זה דילפינן מיניה לכל המצות, מתורצא הך קושיא דצריך קרא לפרטים דשביעית, רק דממילא ילפינן מחמת הך מדה, והכי הוה ליה למימר אלא דקרא אשמועינין דנאמרו בשמיטה כללותיה ופרטותיה מסיני, ומה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, כך כל המצות כולן וכו'. והניח בקושיא ולא תירץ (כולם) [כלום], ובאמת קושיא עצומה היא. והנה לכאורה י"ל דכונת רש"י במ"ש ונ"ל וכו', היה ליישב קושית המזרחי הנ"ל, דר"ל לפי שלא מצינו שנשנית בערבות מואב, למדנו שגם הפרטים דשביעית נאמרו מסיני, ואם כן בהר סיני למה, אלא ודאי דבא ללמד על הכלל כולו. מיהו זה אינו, דאם כן אין ענין הך קושיא של תורת כהנים מה ענין שמטה וכו', תולה במה שאמר והלא כל המצות כולן מסיני נאמר, דהא י"ל דיש הפרש מחמת הפרטים, רק דקשה קושיא אחרת לגמרי, דבהר סיני למה והלא כבר למדנו ממה שלא נשנה בערבות מואב, ואין זה הקושיא של התורת כהנים. ועוד קשה דבאמת לא קשה דמכל מקום צריך לומר בהר סיני, לומר שלא נאמרו הפרטים באוהל מועד, דלא תימא דבאהל מועד דכתיב בריש ספר ויקרא, קאי על כל הפרטיות שבספר ויקרא כמ"ש המזרחי שם, ודו"ק.
1
ב׳והנ"ל בזה, דהנה עוד הקשה המזרחי מאחר שהכל מסיני נאמר אף הכללות והפרטים, אם כן מאי האי דאמרו רז"ל כל דבר שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, איזה דבר חידוש יש, כיון שתיכף נאמרו בסיני אף הפרטים כולם, והיא לכאורה קושיא עצומה. והנה לכאורה רציתי לומר דלא קשה מידי, דהא בעל מימרא דהא דכל פרשה שנאמרה ונשנית, הוא תנא דבי ר' ישמעאל (הוא בכמה מקומות בש"ס עיין במנחות (דף יו"ד וב"ק דף ס"ד: וסוטה דף ג'. ועוד בכמה מקומות), והנה תנא דבי ר' ישמעאל עם ר' ישמעאל אחד הוא כמבואר בש"ס בכמה מקומות, ועיין בתוספת קדושין (דף ל"ז ע"ב), ובתוספת בפסחים (דף ה' ע"א) ד"ה דברי ר' ישמעאל וכו', עיין שם. ולפי זה לא קשה מידי, דהא ר' ישמעאל הוא דסבר בזבחים (דף קט"ו:) כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד, וברייתא דתורת כהנים שהביא רש"י כאן, באמת אתיא כר' עקיבא שם בזבחים כמ"ש המזרחי בעצמו כאן, כן נ"ל לכאורה. והנה לכאורה יש סיוע רב לזה ממסכת סוטה (דף ג' ע"א וע"ב), דמבואר שם בגמרא פלוגתות בלעולם בהם תעבודו (ויקרא כה מו), ובלה יטמא (ויקרא כא ג), ובוקינא את אשתו (במדבר ה יד), דר' ישמעאל סובר בכלהו רשות, ור' עקיבא סובר בכלהו חובה, ומסיק הש"ס שם בכולן דר' ישמעאל כתנא דבי רבי ישמעאל, עיין שם. אלמא דר' עקיבא לא סבר כתנא דבי רבי ישמעאל, ואם כן נוכל שפיר לומר דהיינו משום דר' עקיבא לשיטתו דסובר דכללות ופרטות הכל מסיני נאמרו, ואין במציאות נאמרה ונשנית בחידוש רק הכל ריבוי. אבל זה אינו, דהא בשבועות (דף י"ט ע"א) מבואר גבי הא דסובר ר' עקיבא בידיעות הטומאה, דלא בעי דידע באיזה טומאה איטמי בנבלה או בשרץ, דר' עקיבא סובר כתנא דבי ר' ישמעאל הנ"ל, עיין שם. אלא מחוורתא כמו שתירץ המזרחי, והוא תירוץ אמיתי. והא דבסוטה דדריש ר' עקיבא ולא אמר כתנא דבי ר' ישמעאל, לא [משום דלא סבירא כתנא דבי ר' ישמעאל, רק משום](משום רק דל"ש כתנא דבי ר' ישמעאל) דכל היכי דאיכא למדרש דרשינן, ועיין שם בסוטה (דף ג'.) בתוספת ד"ה לא נשנית וכו', שהניח בתימה על רבי ישמעאל משום זה, עיין שם. והא דלא חייש ר' עקיבא שם בשבועות להא דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן, על כרחך צריך לומר כמו דצריך לומר לענין קושיות התוספת בסוטה על רבי ישמעאל, דודאי יש לרבי ישמעאל איזה טעם דלא חשיב ליה לאיכא למדרש, ור' עקיבא חשיב ליה לאיכא למדרש, כן צריך לומר שם במסכת שבועות דיש לרבי עקיבא איזה טעם דלא חשיב ליה לאיכא לאיכא למדרש, ור"א חשיב ליה לאיכא למדרש, ודו"ק. והנה תמהתי מה זה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא שם בזבחים (קט"ו ע"ב), מאי נפקא מינה בזה אם נאמרו כללים ופרטים בסיני או באוהל מועד, בין כך ובין כך מפי הגבורה נאמרו יהיה באיזה מקום שיהיה, ואם גבי אדם אמרו (תענית כ"א ע"ב) אין המקום מכבד את האדם וכו' והבן, ומה דהוי הוו ואין כאן בזה נפקא מינה כל כך למסבר קראי, עיין בחגיגה (דף וא"ו ע"ב) בתוספות ד"ה מאי נפקא מינה, עיין שם. ואם הוי אמרינן דבהך (דהך) תנא דבי ר' ישמעאל תולה פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא, הוי ניחא הך פלוגתא, דהוי אמרינן דבהא פליגו, ונפקא מינה לכמה דברים כמה אשלי רברבי דתליא בהך, כמו שציינתי לעיל בכמה מקומות בש"ס, אבל כבר דחיתי זה לעיל בראיה ברורה. והנה לכאורה רציתי לומר דיש נפקא מינה רבתי אם עולה שהקריבו ישראל במדבר, צריכה הפשט וניתוח או לא כמבואר שם בזבחים (קט"ו ע"ב), וכי תימא בהא גופא קשה מאי דהוי הוי, וגם בזה ליכא למסבר קראי, דאין שום משמעות ופירוש נוטה לכאן או לכאן בקרא, וגם מה שתירץ הגמרא בחגיגה (דף וא"ו ע"ב) על הקושיא למאי נפקא מינה, לא שייך כאן שני התירוצים ודוק, דהוא עכשיו ודאי דאין עולה בלא הפשט ונתוח. מיהו י"ל דבזה תולה אי עולת ראיה הוי, או עולת תמיד הוי כמבואר שם בחגיגה (דף הנ"ל), ונפקא מינה בזה לדידן או עולה מעה כסף וחגיגה שתי כסף, או ההיפך כמבואר שם בחגיגה. אבל זה אינו, דלהמסקנא (שם ע"ב) סמי מכאן ר' ישמעאל עיין שם, ואף לפי ההוה אמינא אף דסובר דמוכרח מהא דרבי ישמעאל דעולות ראיה הוי, מכל מקום אינו מוכרח מהא דר' עקיבא דעולת התמיד הוי, רק במקום אחר סובר ר' עקיבא כן להדיא עיין שם, וגם על הברייתא דתורת כהנים הנ"ל שהביא רש"י כאן (ריש הפרשה), קשה גם כן מה כל הרעש הזה, מאי נפקא מינה בזה היכא נאמרו הפרטות או בסיני, או באוהל מועד, או בערבות מואב, כיון שבין כך ובין כך מפי הגבורה נאמרו. והנ"ל דבזה תולה אשלי רברבי, וזה מקור הפלוגתא דפליגו ר' ישמעאל ור' עקיבא בכל התורה, דרבי ישמעאל דריש כללי ופרטי, ורבי עקיבא דריש רבוי ומעוטי, עיין במסכת שבועות (דף ד' ע"ב) ושם (דף כ"ו ע"א), ור' ישמעאל לשיטתו ור' עקיבא לשיטתו, דעיין שם בשבועות (דף ד' ע"ב) ברש"י ד"ה דדריש ריבוי ומיעוטי, שמבאר שם היטב ענין זה הפלוגתא, עיין שם. ועל פי זה יובן דלמאן דאמר כללות נאמרו בסיני בקצרה, היינו ודאי בלא פירוש, ואחר כך נתפרש באוהל מועד בפרטיות וציר נאמן לשולחיו, ודאי לא כיחד תחת לשונו אות אחת ואמר שתי האמירות לישראל, והכלל הוא שנאמר בסיני, והפרט הוא שנאמר באוהל מועד, אם כן ודאי דפרט פירושו של הכלל, לכך דורש בכללי ופרטי, מה שאין כן לר' עקיבא בסיני נאמר תיכף בביאור, ואם כן קשה למה סתם ופירש, יאמר תיכף בביאור, אלא ודאי דהוא ריבוי ומיעוטי, וזה ברור מאד לדעתי. ואם כן נפקא מינה דינים הרבה מאד, כמבואר שם בשבועות ובמנחות (דף כ"ח) ועוד בהרבה מקומות. ורש"י לשיטתו אזיל דפירש בפרשת ויקרא (ויקרא ה ד) לכל אשר יבטא, לרבות לשעבר, והיינו כר' עקיבא דדריש ריבוי ומיעוטי, לכך סתם כאן כדברי התורת כהנים. וכיון שזכינו לזה, ממילא מיושב הך קושיא של המזרחי הנ"ל, דגם הקראי אינו מיושב בלא זה, דילפינן מיניה דאף אם בא להורות על הפרטים דשביעית, מכל מקום קשה מאי נפקא מינה האיך נאמרו הפרטים ומה מלמדים, דהא התירץ הנ"ל דהיינו הך אי דרשינן כללי ופרטי או ריבוי ומיעוטי, אינו רק אם ילפינן מניה לכל המצות, מה שאין כן אם הוא רק בשמיטה, הא ליכא נפקא מינה והדרא הקושיא דמה מלמדינו בזה, ודוק.
2
ג׳אך קשה מאד לפי זה על ר' ישמעאל, היכי פליג על מדה בתורה וכו'. ונ"ל ליישב, דהא י"ל קושית התורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני באופן אחר, ומקודם נקדים לפרש רש"י (בדיבור הסמוך [ד"ה שבת]) ושבתה הארץ שבת לה', לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית (שמות כ י), ועיין ברמב"ן ומזרחי. והנ"ל בזה, דעיין בכלי יקר מה שכתב הטעם על השיטה ושפתים ישק, ואף אני אענה חלקי בסגנון הזה, דהנה ניזונו ישראל במדבר במן והיא השגחה גלויה, וראתה חכמתו יתברך שיפסק המן בהיותם בארץ, או שאם יהיה תמידי גם היא יתחשב לטבעי, או כדי שיהיה הבחירה החפשית מוחלטת והבן כנ"ל, ויהיה מאיזה טעם שיהיה. והנה כפי ההשקפה יראה שנעתקו ממזון ההשגחיי למזון הטבעיי, אבל באמת זה אינו, דכמו שאז היינו ניזונים במזון השגחיי, כן גם עתה במזון השגחיי ההוא עצמו, וכן מעתה ועד עולם, רק ההפרש שאז בהשגחה גלויה, ועכשיו בהשגחה מסותרת ומעוטפת, וראתה חסדו יתברך לעורר אותנו על זה הקוטב, ולכך ציוה בלקיחת הצנצנת המן (שמות טז לג). וזה טעם השמיטה לדעתי, דמורה לנו שמזון הזה מתבואת הארץ הוא ממש כמו המן, ולכך כמו במן וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו). ככה בשדה דוגמא לזה ובשנה השביעית לא יהיה בו (בו), דביום השביעי אי אפשר דהרי התבואה עומדת בקמותי' עידן עידנים, כנ"ל בטעם השמיטה. ועל פי זה נ"ל לבאר מה שאמרו רז"ל (תנחומא בשלח סי' כ') לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. דלכאורה תמוה דהמן נמשך ארבעים שנה (שמות טז לה), והתורה לעד ולנצח נצחים. אבל הענין הוא, מי שמשקיף בשכלו שגם עתה אוכל מן, משליך על ה' יהבו ויכול לעסוק בתורה כנ"ל. והנה בזוהר (ח"ב פ"ח ע"א) הקשה על יום השבת, וכיון דלא משתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה. ותירץ דמההוא יומא מתברכין מיניה כל שית יומין עילאין וכו', עיין שם. והנה כעין הקושיא זו יש להקשות על השמיטה שהיא קדושא והיא מסטרא דברכה כנודע, והנה שם אלקים שהוא דין מורה על הצומצום, מה שאין כן הויה רחמים מקור השפעות. והיינו דכתיב בשבת בראשית ויום השביעי שבת לה', ר"ל לשם ה' שהוא מקור השפעות, וכן הכא כתיב (הארכתי) בשמיטה בשבת לה', ומפרש בקרא דבתריה, דהיינו שעל ידי זה (ויקרא כה ג) שש שנים תזרע שדך וגו', וזה ממש דברי רש"י שבת לה', לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית, והבן. והנה במעולפת ספירים מביא בשם רעיא מהימנא דבנתינת התורה הוציא ישראל ממשא חקי הטבע, ועל פי זה מקשר שני הדרשות של בהבראם (בראשית ב ד), בה"א בראם (ב"ר י"ב י'), באברהם (ב"ר י"ב ט') עיין שם. ועל פי זה נ"ל שגם השלשה דרשות (במדרש רבה בראשית) אנו ניזונים בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל משה שנקרא ראשית, מתאחדין זה עם זה, וגם עם הדרשות שמביא הרעיא מהימנא הנ"ל, דהנה העולם נברא בשביל ישראל, והם באו לעולם על ידי התורה, והתורה בא להם על ידי משה כמבואר במנחות (נ"ג ע"ב) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, וכן זה מזה, עיין שם והבן. והנה לפי זה יש לומר דלכך נאמר כאן בהר סיני, להורות דכמו מעמד הנבחר הוציאם מהטבע, הכי נמי ענין שמיטה כמ"ש. ולפי זה אינו מלמד כלל אף לעצמו לענין הפרטים, והבן. או יאמר, דלכך נכתב בהר סיני כאן, להורות דהתורה דניתנה אי אפשר לקיים רק ביסוד הזה שהשמיטה מורה עליה, וכמאמר רז"ל לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן כמ"ש לעיל. והנה איתא במסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב) תנו רבנן ואספת דגנך וגו' (דברים יא יד), מה תלמוד לומר וכו', הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, ור' שמעון אומר וכו', עיין שם. והנה בהאי ענינא כתיב שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה, ואם כן לר' שמעון אינו מיירי על אופן המעולה, דהא הוי כמו ואספת דגנך והבן, מה שאין כן לרבי ישמעאל. והנה ר' שמעון תלמודו של ר' עקיבא, כמו שאמרו רז"ל (יבמות ס"ב ע"ב) עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, והם ר' מאיר ר' יהודה ור' שמעון, וסתם ספרי ר' שמעון וכלהו אליבא דר' עקיבא. והנה ר' עקיבא אזיל בשיטת ר' שמעון, דודאי ר' שמעון אזיל בשיטת ר' עקיבא רבו, ואם כן אין לומר דמיירי הקרא באופן המעולה בהיות ישראל למעלה מן הטבע על דרך שניתנה התורה, דאם כן אמאי אמר תזרע שדך, וכן ואספת את תבואתה, ואם כן אין לומר דלכך נאמר בהר סיני כמ"ש, אלא ודאי דמלמד הפרטים, ומדה היא בתורה בדבר שהיה בכלל כנ"ל, אבל רבי ישמעאל לשיטתו דגם באופן המעולה דלא ימוש (יהושע א ח), אמר הנהג בהן מנהג דרך ארץ, אם כן יש לומר שפיר דלכך נאמר בהר סיני כמ"ש, ואינו מלמד כלל על הפרטים אף על עצמו, ולא קשה מידי כנ"ל.
3
ד׳עוד י"ל על לשון התורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו', לתרץ ג' קושיות שהקשה המזרחי, ונדחק מאד ולא הועיל כלום. והנ"ל בזה, דנדקדק דלימא מה לשמיטה אצל הר סיני. והנ"ל בזה, דענין, היינו בכל מקום שורש הדבר שעוסק בו זולת הנטפל, והנה הראב"ע כתב כי שורש השמיטה כאן, להזכיר שהוא מתנאי ארץ, ואגב נשנו הדינים, עיין עליו. ואם כן לזה קרא ענין שמיטה, דהיינו שהוא מתנאי ארץ שהיא עיקר הענין שעוסק בו כעת. והנה בהא דנאמר בהר סיני, יש לומר בתרין אנפין, או דקאי על הדינין, או דקאי על ענין שמיטה, דהיינו מה שהוא תנאי ארץ נאמר בסיני, ואם כך הוי אמרינן, לא הוי קשה קושית התורת כהנים, דהא זה דהוי תנאי לאו מצוה היא. אך על זה קשה שפיר מה ענינה של שמיטה אצל הר סיני דהוי שני הפכים, דהא דרשו רז"ל (עירובין נ"ד ע"א) חרות (שמות לב טז), חירות משיעבוד מלכיות והבן, ואם כן מקשה התורת כהנים בדרך ממה נפשך כנ"ל. והנה במה שכתב רש"י ונ"ל דהכי פירושו, עיין ברמב"ן מה שהקשה שני קושיות, והנה במזרחי הקשה עוד דאם כן הוי ליה הרבה כתובים הבאים כאחד. ולכאורה היה נראה בישוב כל הנ"ל, דאין כונת רש"י להוכיח דהפרטים בשמיטה נאמרו בהר סיני, דהא ודאי דהקרא בהר סיני קאי על כל הפרטים, דאי על הכלל, לא צריך קרא דהוא בכלל כל המצות כקושית התורת כהנים, רק דכונת רש"י ליישב קושית הרמב"ן השניה מהיכי תיתי להקיש שאר המצות לשמיטה, וכתב רש"י דלגופיה לא צריך, ובודאי דבא ללמד על שאר מצות, ואם כן מיושב גם קושיא ראשונה של הרמב"ן דשאר מצות דלא נשנו בערבות מואב מנא לן למילף, ואם כן קושיא שניה של הרמב"ן וקושיא הראשונה חדא מתורצת בירך חברתה, וגם קושית המזרחי הנ"ל נתיישב. אבל לפי מה דהמזרחי שדא ביה נרגא בקושית הרמב"ן, גם זה אינו מחוור דאכתי צריך לגופיה דלא נימא דהפרטות נאמר באוהל מועד. ומיהו גם לפירוש המזרחי תמוהין מאד דברי רש"י, דאי כונת רש"י להוכיח דהפרטים של שביעית נאמרו בהר סיני לבתר דגלי לן קרא בהר סיני, למה לי הא דלא נשנא בערבות מואב, בלא זה מוכח דהא על הכלל לא צריך קרא כמ"ש, ואי כונתו דבלא זה הקרא מוכח בשביעית, הלא לא מוכח כלל דאיכא למימר דבאוהל מועד נאמרו, והמזרחי במחילת כבודו מחליק בשמן ולא הועיל, וצריך עיון גדול ליישב פירוש רש"י הנ"ל.
4