ישמח משה, בראשית א׳Yismach Moshe, Bereshit 1
א׳בראשית ברא אלקים (בראשית א א). במדרש (ב"ר א' י"ב) שמעון בן עזאי אומר וענותך תרבני (תהלים יח לו), בשר ודם מזכיר שמו ואחר כך מזכיר שבחו פלן אגוסטלי וכו', אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא צרכי העולם, אחר כך מזכיר שמו בראשית ברא, אחר כך אלקים, עד כאן. ויש להבין מאי ענוה יש בזה, כי כפי המושכל הראשון הוא כלפי לייא. ועוד וענותך תרבני משמע שהש"י מגדילני בזו הענוה, והדברים סתומים מאי מגדילני בזה. וכדי לבאר זה, אקדים לבאר מה שאמרו רז"ל במסכת עירוכין (דף י"ג ע"ב) בעולם הזה כינור של מקדש של ז' נימין, שנאמר (תהלים טז יא) שובע שמחות, אל תקרי שובע, אלא שבע. ושל ימות המשיח של שמונה נימין, שנאמר (תהלים יב א) למנצח על השמינית. ושל עולם הבא של עשרה נימין, שנאמר (תהלים צב ד) עלי עשור ועלי נבל. ומסיק שם בגמרא לעולם הבא איידי דנפיש נימין דידיה, נפיש קליה כנבל, לכך קרי ליה נבל, עד כאן. ויש לתמוה (א), מה תועלת יש בזה כינור של ז' נימין או של שמונה או של עשרה, הלהן תשברנה. (ב), הראיה שמביא אל תקרי שובע אלא שבע, מהיכי תיתי ניקרי שבע כיון דכתיב שובע. וגם למנצח על השמינית, מה ניצוח יש בזה. (ג), של עולם הבא של עשרה נימין, מה תועלת יש בזה. (ד), מה דמסיק איידי דנפיש נימין דידיה וכו' קרי ליה נבל, מה אשמעינן בזה דמכנה שמה נבל, הלא כבר אשמעונין במאי דקאמר עלי עשור כמה נימין יש לה. והנה לבי אומר לי, הגם שאין המאמר יוצא מידי פשוטו, אף גם זאת יש בו פרטי רמזי חכמה, והמאמר סובל ענינים עמוקים, וזה באמת הטעם של חילוק הכינורות הנ"ל, שהם רומזים עניני חכמה.
1
ב׳בהקדם לפרש הפסוק (שיר השירים א א-ד) שיר השירים אשר לשלמה, (שיר השירים א ב) ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, (שיר השירים א ג) לריח שמנך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך, (שיר השירים א ד) משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך, עד כאן. והנ"ל בזה דהחכם ר' יוסף אלבו בספר העקרים (מאמר ב' פרק ט"ו) כתב לפרש הפסוקים (תהלים לו ח-יא) מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, (תהלים לו ט) ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, (תהלים לו י) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, (תהלים לו יא) משוך חסדך ליודעך וצדקתך לישרי לב. כי הרמב"ם כתב בספר המורה (חלק א' פרק מ"ג) דכנף, הוא שם משותף, ואחד מן שיתופו לשון סתר, כמו ולא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל כ), דפירושו ולא יסתר עוד מוריך ולא יתעלם. ועל פי זה פירש ולא יגלה כנף אביו (דברים כג א), היינו סתר אביו. וכן ופרשת כנפיך על אמתך (רות ג ט), היינו פי' סתרך על אמתך. ועל פי זה פירש כל כנף שתמצא בפסוק מתייחס להבורא ית', כמו אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב יב), היינו תחת סתרו. פירוש לפירושו שהוא יהיה סתרך, כמו שנאמר (תהלים לב ז) אתה סתר לי וגומר. ועל פי זה פירש העקרים מה יקר חסדך וגו', כי היות נמצאים בעצמותו ית' שלמות בלתי בעל תכלית קיימים בלתי משתנים, ואינם ממין שלמות מן השלמות המושגות אצלינו, ואולם בחסד אלקי ישיג האדם מדרגה מה ממעלתם. וזהו מה שאמר הכתוב מה יקר חסדך אלקים, רוצה לומר כמה גדול ויקר חסדך שאי אפשר שתושג מדרגתו, ושם היוקר והחשיבות הזה הוא מן הפלא היות בני אדם חוסים בצל כנפיך, היינו בצל סתרך והשלמתך, ויהיה פירושו כי הדבר שהוא בלתי בעל תכלית, אי אפשר שתושג מדרגתו, אבל הוא נסתר ונעלם, ועם כל זה בני אדם חוסים בצל ההסתר ההוא, שהוא סתר עצמותו וחסדו ושאר תוארים הנמשכים מאתו, ואמר כי מן ההשגה שמשיגים מצד ההסתר ההוא שהיא השגה שכל הנמצאים משתלשלות ממנו, והשגת הפעולות הנמשכות מחסדו ומיתר התארים המתייחסים אליו ית', הם מתענגים תענוג נפלא והם שבעים ממנו, וזה בעולם הנשמות. וזהו אמרו בלשון עתיד ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך וגו'. רצה לומר כי במה שישיגו משאר הנמצאות המשתלשלות ממך הנקראים אחוריים הרמוז אליהם, כמו שנאמר למשה (שמות לג כג) וראית את אחורי. ולמה נקראים דשן ביתך, שעל זה נאמר על משה (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא. ואמר שמהשגה זו יהיו דשנים ורעננים ושבעים כל טוב, אבל נחל עדניך, רצה לומר מאותו הנחל הנמשך ממה שאתה מתעדן ממנו ומתענג בו שהוא עצמותך והתארים והשלמות הבלתי בעל תכלית אשר בך, אין דרך ומבוא להשיג ולשתות ממנו מעצמם, רצה לומר מצד השגתם, אלא אם כן אתה תשקם ממנו דרך חסד, ולזה אמר תשקם ולא אמר ישתו, לפי שאינן מושגות אלא דרך חסד. ואמר כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, לבאר שאין שם מונע להשיג התענוג הנפלא הזה, מצד שהתארים והשלמות הם נצחיים, והאנשים אינם נצחיים, כי עמך מקור חיים ובידך לתת להם חיים נצחיים. גם אין מניעת מצד שאין בכחם לקבל עוצם התענוג ההוא, כי בידך הוא, כי כחך הגדול יוכל לתת להם הכנה וכח לקבלו, כי באורך נראה אור, ר"ל כי אפילו השגת החושיות לא נשיגם ולא יגיעו אלינו אלא מצד החסד הנמשך מאתך, כי האור אין בנו כח להשיגו, אבל הוא מכהה ראותינו אם לא מצד האור האלהי הנותן בנו כח להשיג קצתו, ומוציא ראותינו מן הכח אל הפועל.
2
ג׳או יאמר כי באורך נראה אור, ר"ל כי מצד השכל המושפע ממך שהוא אורך, נשיג איזה השגה בו שהוא אור לאור באור החיים הנצחיים, ובעבור זה הוא שנבקש ממך שתמשוך ממקור השלמות אשר בך קצת תענוג אלינו על צד החסד. ומה שאמר ליודעך, לבאר כי החסד ההשגות ההן, ראוי שיהיה נמשך ליודעך יותר מזולתם, אבל לישרי לב והם המאמינים, ראוי שימשך אליהם השכר המיועד מצד התורה דרך צדקה, וזהו אמרו וצדקתך לישרי לב, כי הצדיק האלקי יגזור שישיגו המאמינים אף אם הם בלתי יודעים מדרגות החיים הנצחיים המיועדים מצד התורה, מצד היותם בטוחים בשם ה' יתברך ומאמינים בתורתו אף על פי שלא יספיקו להשיג השגה שכלית, ר"ל אף שאין יודעין להשיג על פי מופת להבין בגדולת הבורא ית"ש, כמאמר הנביא (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה. הרי שיעודי השגת החיים הנצחיים מצד האמונה אף בלא ידיעה במופת, כי לא ירמוז בזה אל החיים הגופניים, שאין הצדיקים המאמינים חיים בהם יותר מן הרשעים, אבל הנביא ירמוז בזה אל החיים הנצחיים, עד כאן דברי פה קדוש בספר העקרים ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. ולפי זה דעת לנבון נקל דלמדרגה זו ודאי לא יזכו רק יחידי סגולה מעם ה' הדבקים בו ית', כאמור (דברים ד ד) ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים וגו', אבל לא נגה אור השפע זו על שום אחד מחכמי עכו"ם אף החכמים היותר גדולים שבהם, שהם לא יגיעו למעלה מהטבע שכל אנושי, וזה אינו בחק אנושי כמ"ש. ועיין בתשובת רבינו הרמב"ם (סי' קמ"ג) בהאגרת שכתב להחכם ר' שמואל אבן תבון, שכתב על אריסטו הנחשב אצלו להחכם היותר גדול שבכל חכמי הגוים, וזה לשונו: ודעתו, ר"ל דעת אריסטו, היא תכלית דעת האדם, מלבד מי שנשפע עליו השפע האלקי, עד כאן דבריו. ועל פי זה יתחרשון ישתקקון יסתגרון פה השואלים ההבדל בין אלהי אברהם ובין אלקי אריסטו, כי גם הוא השיג מציאותו יתברך בדרך מופת מתוך פעולותיו, עיין בכוזרי (מאמר רביעי סימן ט"ז). והנה לפי זה שכתבתי יובן, דאינם נכנסין כלל בסוג אחד, והוא כיתרון האור מן החשך, ואינם מתחלפים בפחות ויתר לבד, רק שאין להם חלק ונחלה כלל בסוג זה, כי אין להם מבוא כלל בהשפעה אלקית למעלה מגבול שכל אנושי, והשכל האנושי נגד השפעה אלקית, הוא אף לא כטפה מן הים כנ"ל.
3
ד׳וזהו מאמר שלמה המלך ע"ה שיר השירים, שנתעלה על כל השירים, שהוא בקשת תכלית האמיתי ומדרגה הגדולה שבמדרגות, ישקני מנשיקות פיהו, היינו כענין שכתב העקרים שם מנחל עדניך תשקם, וישקני הוא לשון תשקם, כמו ואחר ישקה את האשה מים (במדבר ה כו), מנשיקות פיהו, ר"ל ממה שפיהו כביכול נושק, דהיינו ממה שהוא מתענג כמו מנחל עדניו, כידוע דנשיקה הוא פעולת רוב האהבה ותענוג, ובקשת ישקני הוא, משום דאי אפשר לבא לזה מטבע אנושי, רק בהשפעת חסד עליון כאמור. כי טובים דודיך מיין, יש כי שנתפרש בלשון אף, כמו רפאה נפשי כי חטאתי לך (תהלים מא ה), וכמו כי קרוב הוא (שמות יג יז), עיין בהראב"ע ריש פרשת בשלח. ור"ל אף שטובים דודיך מיין, ר"ל הנמשך מיין גם כן, והיינו מכל שעשוע עונג פעולותיו ית', וקראו בשם יין, שזה כולל כל שמחה כמ"ש רש"י (ד"ה כי), מכל מקום לריח שמניך טובים, היינו מצד פעולתך הנראים ונשמעים למרחוק מקצה ועד קצה, על כן עלמות אהבוך, היינו האומות כמו שפירש רש"י (ד"ה עלמות), ואם כן אנחנו עמו חבל נחלתו ראוי לנו מדרגה היותר גדולה, אלא שזה אי אפשר מפאת עצמותו של האדם, כי אם בחסד אלקי. לזה אמר משכני דייקא, אז אחריך דייקא נרוצה, כי דוד המלך ע"ה אמר טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים ל"ז ט'). ואמרתי בדרך פשוט על דרך משל כמו שנותנין לחולה איזה מאכל טוב, והוא מחמת רוע מזגו בחולשתו אינו רוצה לטעום כלל, ומבקשין ממנו אם לא תרצה לאכול, טעום ותראה שהוא טוב. וזה הוא מאמר דוד המלך ע"ה, דבודאי מי שהוא רק טועם משעשוע אהבתו ית', רואה שאין טוב ומתוק כזה במציאות ובודאי יאחוז ולא ירפה, רק שהסט"א מסמא עיניו ומסיתו שלא ירצה לטעום כלל וזה כל פעולת הסט"א, על כן רבי שמעון בן יוחאי הקדוש קורא תמיד אטימין עיינין (זוהר ח"ג ע"ז ע"א), על כן אמר דוד טעמו וראו בעצמיכם שטוב ד'. והיינו טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי בודאי הטועם שוב לא ירפה כנ"ל, על כן אמר נרוצה בודאי. ואמר הביאני המלך חדריו, ר"ל אף שכבר הביאני המלך חדריו, ר"ל חדרי משכנותיו שעשוע השגתו על ידי פעולותיו, אך אנו מבקשים נגילה ונשמחה בך כביכול בתארים והשלמות הבלתי בעל תכלית שבך הנקראו נחל עדניך. והנה נחל עדניו שהוא השגת תארי עצמותו ית', ודאי מופשט מן המלות, ועיין במורה (חלק א' פרק נ"ז) שכתב אמנם השם יתעלה ויתרומם ענין אמרינו עליו שהוא מחויב המציאות, תהיה מציאות עצמו ואמתתו, ואינו עצם קרה לו שימצא, אם כן הוא נמצא ולא במציאות, חי ולא בחיים, יודע ולא במדע, חכם ולא בחכמה, אבל הכל שב אל ענין אחד אין רבוי בו וכו'. ולא יתבוננו אלו הענינים הדקים כמעט שיבצרו מן השכל במלות הנהוגות וכו'. ואלו הדברים אין העלם בהם למי שרגיל בהבנת הענינים כפי אמיתתם, ובחנם בהשגת השכל להם, והפשטתו אותם לא בכללית אשר יורו עליו המלות, וכל מקום שתמצא שיתארו השי"ת ראשון ואחרון, הוא כתארו באוזן ועין כלשון בני אדם, עד כאן דבריו עיין שם באורך. המבואר מזה, דאף שבדבור ההכרח לצייר הענין כפי שהפה יכול לדבר, אבל בהשגת השכל צריך להפשיט אותן מן המלות, ונמצא המלות הם להם לבוש להתפס בדבור, אבל בהשכל צריך לפשטו מהלבוש. והנה ידוע כי ערום, הוא שם משותף להתחכמות ולהפשטה (עיין בקונקרדאנציע בשורש ערם), כמו והנחש היה ערום (בראשית ג א), כל ערום יעשה בדעת (משלי יג טז), שהוא לשון התחכמות, וערום ילינו מבלי לבוש (איוב כד ז), הוא לשון הפשטה, וכמוהו הרבה ושורש אחד להם ערם. ועל פי זה פירשתי הפסוק (משלי ח יב) אני חכמה שכנתי ערמה, היינו מופשט מן המלות, דמי שרוצה להשיג בלי הפשטה, הוא נעדר החכמה כנ"ל, והוא פירוש נכון מאד. אמנם להשפיע שכל לזולתו, זה אי אפשר רק על ידי הדבור, וממילא הוא מהנמנע רק על ידי השגת פעולותיו ית', כמ"ש (תהלים קמה יא-יב) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, (תהלים קמה יב) להודיע לבני האדם גבורותיו, והיינו השגתו על ידי אמצעות פעולותיו. וז"ש נזכירה דודיך, ר"ל להזכיר לזולת דודיך, זהו נמשך מיין היינו השגת פעולתיך, אבל בעומק השגת השכל משרים אהבוך, אהבת מישור לו ית' בלי שום אמצעי מפסיק, והבן.
4
ה׳ונקדים עוד דיש כמה מיני מתיקות, מתיקות הטעם, כענין שנאמר (שופטים יד יח) מה מתוק מדבש. מתיקות השמע, כמ"ש (שיר השירים ב יד) כי קולך ערב. ומתיקות הראיה, כמו שנאמר (קהלת יא ז) ומתוק האור לעינים. מתיקות השינה, כמו שנאמר (קהלת ה יא) מתוקה שנת העובד. וכל אלו המתיקות הם רק מתיקות מדומות בחושים גשמיים הכלים ונפסדים והמתיקות נפסק כרגע, ואין מתיקות אמיתת נמצאת רק מתיקת השגה והוא לעדי עד. וזהו שנאמר בדברי תורה (תהלים יט יא) המתוקים מדבש ונופת וגו', ור"ל כי מתיקות הדבש היא מדומים, ומתיקה השגת תורה הקדושה היא אמיתיית. והנה ידוע דמתיקת האמיתית והמדומית הם כשני צרות זו לזו, דהמשוקע בהמדומית אין לו חלק בהאמיתית, וההיפך בהיפך, ואין המתענג באמיתית, רק הנבדל ומופרש מהבלי זה העולם וקדוש יאמר לו, והוא מקדש ומעון אל, כענין שנאמר (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואמרו רז"ל בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, והנה כבר ידוע דההשגה בעולם הזה אינו רק דשן ביתו שהיא השגת הנמצאת.
5
ו׳ונקדים דכללית השגה בהנמצאות כלול בשבע החכמות, שעליהם נאמר (משלי ט א) חצבה עמודיה שבעה, אף דיש בכל אחד מהשבע כמה חכמות רמות ונשגבות, מכל מקום כבר מוסכם מכל החכמים דנחלקים לשבעה סוגים, וכן כללית הנמצאות נחלקים לשבעה שבעה, שבעה רקיעים, שבעה ארצות, שבעה כוכבי לכת, ועיין באלשיך תהלים (בסימן י"ט) דהשבעה כוכבי לכת לאו היינו השבעה רקיעים, רק דבהשבעה רקיעים נכלל עולם המלאכים ועולם הכסא, כאמרם ז"ל (חגיגה י"ב ע"ב) עיין שם.
6
ז׳ונקדים עוד דבכל מיני שמחות לא יתכן שביעה, דיש לו מנה מבקש מאתים (קה"ר פ"א י"ג), וכן בכל התאות לא יתכן שביעה קיימת שיהיה שבע בהשמחה על ידי התאוה שהשיג בשביע קיימת, דמה שיותר משביע תאותו יותר מתאוה, כמ"ש בפרשת נצבים על הפסוק (דברים כט יח) למען ספות הרוה את הצמאה, עיין שם. ואם כן השמחה אינו בשלמות ולא יתכן בה שביעה, רק במתיקות השגה יתכן שביעה בהשמחה אף שהוא דבר שאין לו סוף, מכל מקום הלא ההשתוקקות למתיקות הזה שהוא שורש מחצבו של הנפש שנחצבה מחכמה עליונה והחשק הנמרץ, הוא בעצמו שמחה. מה שאין כן תאוה גופנית, כל זמן שנעדר השגתה היא עצב ורעה חולי. ולזה כוון שלמה המלך ע"ה ברוח הקודש באמרו (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, דכל מיני אהבות מה שהאהבה יותר יקר, תגדל הצער ביותר כל זמן שאינו יכול להתעלס באהבים כרצונו, אבל אהבתו ית' אף שמה יפית ומה נעמת אהבה, שהוא העולה על כל אהבות וכל אהבות הם כלא נגדה, ולהשיגם בשלמות אי אפשר כי היא בלתי בעל תכלית, אף גם זאת היא בתענוגים.
7
ח׳ועוד בד"א נסביר, דלא יתכן שביעה בשום שמחה רק בשמחה השגה, דאיך יתכן שביעה בהשמחה בדברים גופנים, דמתי יהיה השביעה, אם תאמר קודם שישיגה על מתכונתה שאז עדיין כוספו חזק, הלא אדרבה אז דרך עוצב בו כמ"ש. ואם אחר שישיגנו על שלמותה, הלא כשישיגנו יכלה הכוסף ותעמוד השמחה ותפסוק. מה שאין כן בשמחת השגה, כמ"ש העקרים במאמר שני פרק ט"ו הנ"ל, וז"ל שם הצריך לענינינו פה: שכל מבקש איזה דבר, כפי ערך הדבר ההוא המבוקש ומדרגתו, יהיה הכוסף אליו והשמחה בהשגתו, וכשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בעל תכלית, יכלה הכוסף כשישיגנו ותעמוד השמחה אז תפסוק, (אף דאמרו רז"ל (קה"ר פ"א י"ג) אין אדם מה וחצי תאותו בידו, ואם כן אין קץ לתאות אדם וכמ"ש לעיל, היינו שבכל פעם שמשיג המבוקש, עיניו לא תשבענה והנפש לא תמלא כי מתחדש תאוה חדשה, אבל מכל מקום בכל פעם עצם המבוקש היא בעל תכלית ויכלה הכוסף כשישיגנו ויפסוק השמחה, ואדרבה נהפך לאבל כשיתחדש התאוה כנ"ל). אבל כשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בלתי בעל תכלית, אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסוק השגה, ולזה תתמיד השמחה אף שהשגה מוגבלת תמיד, ובעבור זה אמר הכתוב (תהלים קה ג) ישמח לב מבקשי ה', כי להיות השי"ת ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקש ה' אף על פי שישיג ממנו מה שישיג, לעולם תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תפסוק, אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה, ובעבור זה אמר המשורר (תהלים קה ד) דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד וגו'. ועל זה הדרך יתפרש ישישו וישמחו בך כל מבקשך (תהלים ע ה), ר"ל כי מצד היותו ית' בלתי בעל תכלית, תהיה השמחה מתמדת ונוספת תמיד, וזהו שאמר ויאמרו תמיד יגדל ד', כלומר כי כל מה שישיגו יותר, יכירו כביכול כי הוא יותר גדול במעלה תמיד יכירו כי הוא בלתי בעל תכלית ויאמרו תמיד יגדל ד' ותגדל השמחה יותר, עכ"ל הצריך לענינינו פה. וחדאי נפשי חדאי, כי מ"ש לעיל בסברת עצמי דבשמחת השגת הנמצאים הרוחנים המורים על גדולתו ית' וקדושתו, יש בו תענוג אף כי לא ימצא את המעשה אשר עשה אלקים מראש עד סוף, וכפי אשר ביארתי וגם פירשתי על פי זה הפסוק מה יפית ומה נעמת, הנה מצאתי בעקרים מאמר ג' פרק ל"ו ממש כדברים האלה, רק שממתיק בטעם אחר, וגם פירש על הפסוק הנ"ל קצת בדרך אחר וזה לשונו שם: האהבה של השי"ת תענג הנפש ותשמח, ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה השגה, תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיג דבר הנאהב, מכל מקום האהבה של השי"ת אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם, תשמח הנפשות ותגיל ותתענג תענוג נפלא, כי כן דרך האוהב שהמעט המושג אצלו מהדבר הנאהב, יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו. ולזה מה ששבח שלמה בשיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות, ואמר עליה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר כמה רב יופי ונעימות שיש לאהבת השי"ת על זולתה, כי זאת האהבה היא בתענוגים, ר"ל שיתענג בה האדם תענוג נפלא וכו'. ושאר מיני אהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב, וכשישיגו ממנו מעט ישמח בו, אלא שיכפל בו הצער עד שישיגהו כולו אחר שהוא אפשרי השגה אליו, וכשיושג כולו תפסוק האהבה ותשקוט החשק. אבל אהבת השי"ת ישמח במעט המושג, להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג ומתענג בלי צער, אחר שיודע שזה נמנעת השגה, על כן במעט המושג מתענג תענוג נפלא, ואי אפשר שתפסק ותשקוט להיות הדבר הנאהב בלתי בעל תכלית, עד כאן דבריו שם הצריך לענינינו פה. ונמצא מבואר ודעת לנבון נקל, דלא יתכן שביעה בהשמחה דהיינו שמחה בשלמות, רק בשמחת השגת החכמה כנ"ל. והנה כעת השגתינו רק בהנמצאים, ואם היינו משיגים על דרך משל מהות מלאכי השרת על בוריו, ודאי דהיינו מתענגים מאד בשעשוע השגה זו, אבל לעתיד כבר אמרו רז"ל (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) עתידין צדיקים שתהיה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג כג) כעת יאמר ליעקב וגו', ועיין ברש"י פרשת בלק על הפסוק הנ"ל (ד"ה כעת), ובגמרא דנדרים (דף ל"ב ע"א) עיין שם. ונמצא לפי זה נהיה אז אנחנו למעלה מן הנמצאים העליונים, וזהו רק בימות המשיח, ועדיין איננו התכלית האחרון שהוא העולם הבא אחר התחיה, דהא אמרו רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) אבל לעולם הבא עין לא ראתה וכו', וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, והלא זה מבואר בתורה הקדושה בנבואת בלעם ובדברי רז"ל, ומוכח דזה עדיין לא הוי התכלית האחרון, ועיין באבות דרבי נתן פרק כ"א (א'), דמבואר שם להדיא דהאי כעת יאמר ליעקב, היינו כעת שתהיה הגאולה לישראל, והיינו לימות המשיח, אלא ודאי דהתכלית האחרון הוא ענין יותר דק ויותר נעלם, והיינו נחל עדניו הנעלם מהותו מכל הנמצאים, והא אמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) דבשעת בריאת האדם קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), וכן בשעת מתן תורה (שבת פ"ח ע"ב) תנה הודך על השמים (תהלים ח ב), ואם כן מבואר דמלאכי השרת מתווכחין באמרם אך הבל בני אדם (תהלים סב י). והנה דעת לנבון נקל דלימות המשיח במהרה בימינו שנהיה גדולים מהם, אז דידן נצח. והנה נחל עדניו הוא תאריו הקדושים, והם כלם בעולם האצילות כמבואר בספרי חכמי האמת, והם עשר ספירין קדישין וכל אחת כלולה מעשר, כי כל נקודה עשר, ראש תוך סוף הרי ט', ועם המקום הסובל הרי עשר, וכמ"ש על הפסוק (במדבר ז פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, ר"ל שכל מה שיש איזה השג יד לשקול בדעת וחכמה אשר יתן ד' מפיו בעניני הקדש, הכל במדרגת עשר, ולכך כל הקדושות בעשרה, דכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה (ברכות כ"א ע"ב), ועל כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט ע"א), ומעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה ה' ע"א), והמשכיל יבין.
8
ט׳ועל פי זה יתבאר המאמר הנ"ל במסכת עירוכין, דהנה המתיקות מכונה בשם כינור, כאמרם ז"ל במסכת מגילה (דף ו' ע"א) כינרת זו גניסר, ולמה נקרא שמה כינרת, דמתיק פירא כקלא דכינרי. וזה אמרה כינור של מקדש, דהיינו המתיקות האמיתית של זה הקרוי מקדש, והיינו מתיקות השגה בפעולותיו ית' המורים על גדולתו, דכל מיני מתיקות זולתה אינם מתיקות על דרך האמת רק מדומות כמ"ש לעיל, ואינם נחשבים למתיקות לאיש השלם המקדש עצמו עד שנעשה מעון ומקדש לשכינתו ית', ואינו מתענג רק במתיקות השגה שהיא מתיקות אמיתית, והיא של ז' נימין, דהיינו השגות הנמצאות דשן ביתו הכלול הכל בז' ז', שנאמר שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע, ר"ל דאי אפשר למקרי שובע, אם לא דנקרי שבע דאז יתכן שובע, והיינו אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת ס"ג ע"א), דהדרש יוצא מעומק הפשוט. ואבאר זה, דקשה איך אמר שובע שמחות, הלא לא יתכן בשום שמחה שביעה כמו שביארתי לעיל, אלא שבע דהיינו שמחת השגה דבזה יתכן שביעה כמו שביארתי לעיל, ואם כן שפיר קרינן שובע, והדרש יוצא מעומק הפשוט ומוכרח מהפשוט. ועל דרך רמז הוא מפורש, דשבע הוא ממש אותיות שבע, אבל העיקר מוכרח מעומק הפשוט, וזו חכמה נפלאה בדרשת רז"ל, (ותהלה לאל ית' אני דרכתי בדרך הזה בהרבה דרשות רז"ל עצמו מספר והוא נכון מאוד למבין). ושל ימות המשיח של שמונה נימין, דהיינו מדרגה למעלה מהנמצאים, שנאמר למנצח על השמינית, כי אז יהיה הניצוח דידן נצח כנ"ל, ושל עולם הבא מתיקות השגה מנחל עדניו, והיינו של עשרה נימין כנ"ל. והנה אם המושגים מכנה לנימין, השגות הנמשכות מהן יקרא בשם קול. והנה נפיש בלשון הגמרא, כמו רב בלשון הקודש. וידוע דיש רב בכמות ורב באיכות, וזה אמרם ושל עולם הבא איידי דנפיש נימין דידיה, ר"ל באיכות שהוא יקר מאד מאד תארי עצמותו ית' כולם לכח אחד אצולים ולא ברואים, נפיש קליה דידיה כנבל, על דרך משל כנבל דנפיש קליה דידיה, ר"ל השגות הנמשכות נפישין גם בכמות עצמו מספר, לכך קרי ליה נב"ל, דהיינו נו"ן שערי בינה, ול"ב נתיבות חכמה, שנאמר עלי עשור ועלי נבל, וכן בנבל עשור זמרו לו (תהלים לג ב), כנ"ל בס"ד.
9
י׳ועל פי זה יתבאר המדרש הפונה קדם, דהנה בבשר ודם אין מה להשיג בעצמותו הפרטי, כי כמוהו כאיש אחר ומה גבר בגוברין, ודרך הדבור להקדים תמיד מה שאין צריך הודעה, ואחר כך הידיעה מה שצריך להודיע. לכך מזכיר שמו דמורה על עצמותו דאינו מודיע שום דבר, ואחר כך מזכיר שבחו דהם תאריו, והוא הידיעה שמודיע ומתפאר בתאריו. מה שאין כן השי"ת, דאף שבפעולותיו הנגלים יש גם כן ידיעות וחכמות רמות ונשגבות, מכל מקום לנגד השגה בתארי עצמותו, הכל כלא וכאפס וכאין, לכך מזכיר שבחו ואחר כך מזכיר שמו, שזה ידיעה יותר עמוקה עד לאין תכלית, (והוא דרך אחר ממה שדרך הבעל עקדה במדרש הנ"ל כמבואר להמעיין). ושמא תאמר מאין המבוא לנו להשגה זו שהיא תארי עצמותו, כי אין מטבע שום שכל של כל הנמצאים להיות לו שום מבוא שם, ואם כן מה זו ידיעה, לזה אמר וענותך תרבני, כי אין ענוה גדולה מזו להשקות מנחל עדניו לשוכני בתי חומר, והבן.
10
י״אועל פי זה סיום התורה מקושר בהתחלתה, לעיני כל ישראל בראשית ברא, פירוש לעיני השכל מושג בראשית מה שברא, דהיינו דשן ביתו, ואחר כך אלקים תארי עצמותו, היינו נחל עדניו שמשקה בחסדו. והשם יזכני להיות מן הזוכים לחזות בנועם ד' לשתות מנחל עדניו אמן.
11