ישמח משה, בשלח ל״בYismach Moshe, Beshalach 32
א׳במדרש (שמו"ר כ"ו א') זה לשונו, ויבא עמלק (שמות יז ח) זה שאמר הכתוב (איוב ג כו) לא נחתי ולא שלותי ולא שקטתי ויבא רוגז, לא נחתי מגזירה הראשונה של פרעה, שנאמר (שמות א יד) וימררו את חייהם, והעמיד לו הקב"ה גואל זו מרים על שם המרירות, ולא שלותי מגזירה השניה של פרעה, שנאמר (שמות א טז) וראיתם על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו, והעמיד לו הקב"ה גואל זה אהרן על שם הריון, ולא שקטתי מגזירה השלישית של פרעה שאמר כל הבן היולד היאורה תשליכהו (שמות א כב), והעמיד לו הקב"ה גואל זה משה על שם המים, שנאמר (שמות ב י) כי מן המים משיתיהו, ויבא רוגז זה עמלק, עד כאן. והמדרש הזה אומר דרשוני דקשה טובא. (א), דמאיזה צד ואופן היתה מרים גואל לוימררו את חייהם, ואהרן לגזירת וראיתם על האבנים, ואם היה אומר מרים לגזירת וראיתם על האבנים, הוי אתי שפיר דהיא היתה מן המילדות, אבל עכשיו תמוה מאד. (ב), מה ענין הריון לכאן. (ג), איך נמשך לזה ביאת עמלק. (ד), יש לדקדק בלשון המדרש דאמר בכל, והעמיד לו הקב"ה גואל, דתיבת לו, הוא שפת יתר ומשולל הבנה.
1
ב׳והנ"ל בזה, בהקדים לפרש אמרם ז"ל במסכת אבות (פ"ג מ"ה) כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. על פי מ"ש במסילת ישרים (פרק כ"א) כי שורש העבודה והאהבה והמדריגות כולן הוא בטחון בהש"י, כי זולת זה אי אפשר לפנות אל ההתבוננות, כי המה צריכין הסתכלות ועיון רב בלב פנוי מכל מחשבת עניני העולם, ויסוד הבטחון הוא לידע כי הכל תולה בגזירה, והסיבה שצריך אדם לעשות הוא רק לשלם הקנס בזעת אפך וגו' (בראשית ג יט), על כן אין צריך לבלות בזה זמנים טובא, כמו שנאמר (משלי כג ד) אל תיגע להעשיר, עד כאן עיין שם דבריו כי נעמו. והנה לכאורה קשה דהדברים מסותרים מיניה וביה, דהא הגזירה דבזעת אפך משמעו יגיעה ועמל. והנ"ל בזה כי הלא באמת מצינו ברבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנתן ולא עשו שום השתדלות לכל, וכן אמר רבי שמעון בן יוחאי אפשר אדם זורע בשעת זריעה וכו', ואמרו הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם (ברכות דף ל"ה ע"ב). והענין הוא כי הרמ"ע כתב במאמר חקור דין (חלק ג' פרק כ"ב), פירוש נפלא בפסוק (במדבר לג ב) ויכתוב משה את מוצאיתם וגו', עיין שם שהרמב"ן נמשך אחר מאמר דברה תורה כלשון בני אדם (ברכות ל"א ע"ב), והוא דידיה אמר דברו בני אדם כלשון תורה, עיין שם והבן כי המה דברים נפלאים. והנה בין להרמב"ן ובין להרמ"ע, על כל פנים התורה מדברת גם כן מעליונים, אם כן אף אנו נאמר אם כמשמעו הפירוש בזעת אפך וגו', קאי על לחם הגשמי, הנה באמת קאי גם כן על לחם התורה שנאמר (משלי ט ה) לכו לחמו וגו'. כי הנה להבין בדברי תורה צריך יגיעה רבה, כמו שדרשו (ברכות ס"ג ע"ב) בפסוק (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באוהל, וכמו שדרשו דבי ר' ינאי על הפסוק (משלי ל לג) כי מיץ חלב וגו', עיין כל זה במסכת ברכות (דף ס"ג ע"ב). והדעת נותן הכרח היגיעה נתחדש אחר החטא, כי מקודם היה כתנות אור (עיין זוהר ח"א ל"ו ע"ב), דהיינו שלא היה מסך המבדיל בינו לבין תורה אור, ונתעצם בעצמות התורה ולא היה צריך ליגיעה, אבל אחר החטא שנעשה כתנות עור והוא מסך המבדיל, צריך ליגיעה רבה. והיינו בזעת אפך וגו', ונראה שהיינו מיץ אף, והבן. ואם כן אף שהגזירה והקנס נקנס על כל בני אדם, הנה אותן שתורתן אומנתן, שוב אין צריכין לשום השתדלות לטרפם, לפי שנתקיים בהו הגזירה בעמל התורה, וההיפך באלו שפורקין לגמרי עול התורה מעל צארם, צריכין ליגע בהשתדלות טרפם מכח הגזירה והקנס הקדום, והבינונים זה משלים את זה, והבן. וזה דברי (המדרש) (הגמרא סנהדרין דף צ"ט (ע"ב) ב') אדם לעמל יולד (איוב ה ז), ואיני יודע לאיזה עמל, והבן כי הבחירה ביד כל אחד באיזה עמל שיבחר. וזה אמרם כל המקבל עליו עול תורה יותר מהנהוג, מעבירין ממנו לגמרי, וההיפך בהפורק, דהיינו אף הנהוג, והבינונים נשמע מהדיוקים, והשתא מיושב דלא נשמע בבא דסיפא מהרישא, ודוק.
2
ג׳והיוצא מזה לענינינו, דלשלמות הנפש צריך פניות הלב מכל המחשבות הטורדות, כדי לחשוב מחשבות איך לעבוד עבודת השי"ת. והנה לפי זה יש להסיר מהלב כל מיני תקוה ותוחלת, לבד מתקוה להשי"ת, וביאור זה העקרים (במאמר רביעי פרק תשעה וארבעים) ועיין שם ובפרק שבעה וארבעים והמצא נחת. היוצא מדברי העקרים שהתקוה להשי"ת בדרך הודאה, היא מחזרת הלב ומשמחו, ועיין בעשרה מאמרות חלק א' ממאמר חקור דין פרק שני דהקווי אל השמחה, היא גם כן שמחה, ויקרא גם כן שחוק, עיין שם. וכבר ביארתי על פי זה הפסוק (תהלים ב' ד) יושב בשמים ישחק וגו', והפסוק (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו, והיוצא מזה דהקיווי אל השמחה בדרך הודאה, שמחה היא. ונקדים עוד המדרש (תנחומא אחרי סי' י"ב) (הביא העקדה בריש שער שנים וארבעים) אמר הקב"ה לשעבר הייתם נושעים על ידי בני אדם וכו', עד הדה"ד (ישעיה מה יז) ישראל נושע בה' תשועת עולמים, עד כאן. והנה יש להבין למה עשה ככה שנושיע על ידי בני אדם ולא יהיו נצחי. אך הדבר מובן, דחייבה חכמתו ית' שלא יהיו גאולה נצחית, ולכך היה על ידי בשר ודם, והטעם מבואר במפרשים לפי שיצאו קודם זמן ממצרים לפי שלא יכלו שוב להתמהמה, לכך צריכין להשלים, ואף שלא נחסר רק ק"צ, מכל מקום זה היה ראוי להיות שלא להיות פנאי באותן בשנים אף לבלע רוקו, והיה נשכח כל התורה והמצוה ונשכח שם ישראל ח"ו, לכך ברוב רחמיו וחסדיו חלקן ופזרן ברוב הימים והשנים, עד כאן. ונראה שזה הוא פירוש הפסוק (בראשית (טו יג) ט"ו י"ג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, דכל הגליות בכלל, דלא נאמר בארץ מצרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, דבאמת העבדות והענוי של כל הגליות הוא כשיעור ארבע מאות שנה רצופים, והבן כי לא נאמר זמן הכמה על הגזירות, רק על העבדות והעינוי, ושיעור הגזירות כדי שיושלם זמן העבדות והעינוי בחילוק ופיזור, והבן כי הוא אמת בס"ד. היוצא מזה דצמיחת כל הגליות והשתעבדות האומות בישראל, היא מהצרכת השלמת הגזירה שנאמר לאברהם, והנה דעת רש"י בנימוקי החומש (שמות יב מ, ד"ה ושלשים) דנשלם, שהגירות והעבדות היא ארבע מאות שנה ונחשב משנולד יצחק, דהוא הזרע של אברהם כי בו יקרא זרע, ונאמר כי גר יהיה זרעך והבן, ונובע ממדרשי רז"ל עיין במזרחי פרשת לך לך ד"ה ולא תראה את כל אלה, עיין שם. ואם כן לפי זה תסוב הקושיא למה שלח על ידי בשר ודם שלא יהיה גאולה נצחית. והנ"ל בזה, דהלא לפי הנ"ל לא נתפרש משך זמן העבדות והעינוי, ומאחרית דבר יובן ראשיתו, ר"ל כאשר נודע כמה היה זמן השיעבוד במצרים, נודע שככה נגזר. והנה מהות העבדות והעינוי גם כן לא נתפרש, וגם כן יובן מאחרית ראשית ויוכיח סופו על תחילתו, דהיינו לפי מה שאנחנו רואין מהגזירות שנגזרו על ישראל במצרים, אנחנו נדע דהם בכלל ועבדום וענו, וזה פשוט. והנה לפי זה על כל פנים כל זמן שנגזר משך זמן העבדות והענוי, היה ראוי להיות כל אלו הגזירות שנכלל בכלל העבדות והענוי משמשות מתחילה ועד סוף בלי הפסק, ומרחמי שמים כי ראה כי הוא בלתי יוכלו שאת, ביטל כל הגזירה אחר זמן לא כביר אף בעת השיעבוד, וזה הכל היה בזרוע נטויה וביד חזקה לנגד שורת הדין, לכך מההכרח היה להשלים, כי אוהב משפט הוא ית' ומאריך אפו וגבה דיליה (במ"ר פי"ד ו'). ונקדים עוד המדרש (בא (שמו"ר) פרשה י"ד) שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו (תהלים קה כח), שלא היה בפמליא של מעלה מי שהמרה את דברו, עד כאן. ר"ל דעל מה שהוכו המצרים, הסכימו כי היו חייבין בדין, מה שאין כן בתשועת ישראל לא היו הפמליא שהם בעלי הדין מסכימין, והשי"ת ברוב רחמיו כבשן בחזקה, ולכך נצרך להשלים, מה שאין כן אם היה בהסכמת כולם, לא היה נצרך השלמה. ונקדים עוד דבכל מקום דאיתמר בש"ס לגרמי הוא דעביד, הוי פירושו בשביל עצמו לבד, מהא דבמסכת ברכות פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ח ע"א) שם אמר ר' יוחנן שמעון בן שטח הוא דעבד לגרמיה הוא דעביד, פירש רש"י (ד"ה לגרמיה) אין אדם מודה לו, עיין שם דפירושו מוכרח, עד כאן. והנה יש לדקדק בפסוק (שמות א' (יד) י"ד) וימררו את חייהם, דהיה ראוי לומר וימררו להם, כמו שמצינו במגילת רוח (א כ) שאמרה נעמי כי הימר שדי לי מאד, ואם כן שם מדבר בעדו וליחיד שייך לי, ולרבים ומדבר בעד אחרים ראוי לומר להם, ומאי חייהם דאמר, ולמה לא אמרה נעמי כי הימר שדי את חיי. והנ"ל בזה, כי הנה יש מי שמר מצד אחד ומתוק מצד אחר, מזונותיו מרורין כזית ומתוק לו מצד בניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו, או ההיפך, או יש מי שמר לו בעולם הזה, ואף על פי כן שמח בה' אלקיו במה שעשאו ישראל, וגם שאומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ועיין באהבת דודים מה שפירש על הפסוק (שיר השירים ב ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, על פי דאמרו רז"ל (פסחים קי"ל ע"א) עשיר בשורו ואלמנה בתרנגולתה וכו'. ופירש השל"ה הטעם דמקצת הנפש ככל הנפש, ולכך אם נגזר על אדם מיתה, והקב"ה חס עליו אז ממית שורו או איזה היזק אחר, ונחשב לו זה למיתה כי בכל דבר שבעולם יש בו חיות עיין שם, ואם כן הוא מדת הרחמים. והיינו שמאלו, ר"ל המדת הדין של ית' הבא עלי באיזה הפסד בממוני, הוא תחת לראשי, ר"ל במקום ראשי, ואם כן הוא מדת הרחמים, והיינו וימינו תחבקני, עיין שם באורך. ועל כן לא שייך לומר שהחיות במרירות, רק במרירות מכל צד וצידי צדדים בלי שום מתיקות, אז שייך לומר שכל החיות הוא במרירות, והבן. והנה נעמי צדיקת היתה ושמחה בהשי"ת, מה שאין כן אז במצרים שהוכבד עול כל כך, עד ששכחו ממש ברית אבותם והתיאשו עצמן מן הגאולה, כמו שנמצא במדרש, וכמו שמורה הקרא (שמות ו ט) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, והנה לא היה להם אז אף השמחה דקיוה אל השמחה, לכך נאמר וימררו את חייהם, והבן. והנה לפי זה אם נעשה ברחמי שמים קיוה אל השמחה, שפיר נגאלו מהגזירה דוימררו את חייהם, אף שעדיין העבידו המצרים בהם בחומר ובלבנים וגו', מכל מקום המרירות נמתק כנ"ל. והנה מבשר הגאולה הראשון בשעת השיעבוד היתה מרים, כדאיתא במסכת סוטה (דף י"ב ע"ב) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן (שמות טו כ), ולא אחות משה, אמר רב ואמרי לה אמר ר' נחמן אמר רב מלמד שהיתה מתנבאה כשהיתה אחות אהרן וגו', עיין שם. ואם כן מבואר דהיא היתה הגואל להמרירות, ולפי שורת הדין לא היה ראוי לבטל זו הגזירה כל ימי משך השיעבוד, רק דהשי"ת עשה זאת ברוב רחמיו לבדו בלי הסכמת הפמליא, ולכך נצרך להשלים כנ"ל.
3
ד׳ונקדים עוד דכתיב בפרשת שמות (ד יט) לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשיך. ופירש רש"י (ד"ה כי) הם שהלשינו עליו דתן ואבירם, ירדו מנכסיהן ואין דבריהם נשמעים למלכות, עיין שם. ועל זה קשה טובא. (א), מאי כל האנשים, הלא רבים שנים, וראוי לומר מתו האנשים, ובוודאי דזה כונת הרשב"ם שפירש פרעה והמלשינים. אבל הרשב"ם לשיטתו דפירש וימת מלך מצרים (שמות ב כג), מיתה ממש, מה שאין כן לשיטת רש"י (ד"ה וימת), וכן הוא מסורת רז"ל (שמו"ר א' ל"ד) שלא מת אלא נצטרע, אם כן מה הנחמה למשה להסיר פחדו. (ב), אם כבר הלשינו ובקש המלך להרגו וברח, מאי איכא במה שמתו המלשינים אחר שכבר נתוודע למלך. (ג), איך נתיירא משה לילך בשליחות השי"ת, כיון שכבר ראה שהצילו בדרך נס מחרב פרעה. (ד), אם זה שכעס משה עליו ואמר לו למה תכה רעך (שמות ב יג) הלשין עליו, זה שמשה עמד בפרץ לפניו, למה היה לו להלשין על משה, ובאמת גם בפסוק (שמות ב טו) ויבקש להרוג את משה, פירש רש"י (ד"ה וישמע) הם הלשינו עליו, אבל שם אינו מוכרח ששניהם הלשינו עליו, רק ברש"י פירש שם כן, מחמת הכרח הפסוק דמתו האנשים, אבל באמת תמוה הוא מאד. והנה נ"ל לפרש בהפסוק הנ"ל דלא נתיירא משה כלל מאימת מות, רק דעיקר היראה של משה היה שלא היה נחשב בעצמו שעל ידו יושפל פרעה ומשרייתא, שידע גודל חיזוק ותקפן למעלה בשרשן, ועיין בזוהר פרשת שמות (זוהר ח"ב י"ט ע"א) על הפסוק ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, שם ר' יהושע דסכנין אמר שהורד שר של מצרים ממעלתו וכו', ומה דאמר וימת כד"א כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, עיין שם. עד אמר רבי יוסי כתיב (זכריה יד א) הנה יום בא לה', עיין שם. והמבואר שם דהך וימת, נלמד מכי מתו כל האנשים. ואני אומר הרי זה בא ללמד, ונמצא למד מוימת מלך מצרים, כפי פירוש הזוהר דמשה היה מתיירא מתוקפו של פרעה ומצרים למעלה בשורשן, ולזה אמר לו כי מתו כל האנשים המבקשים, הם פרעה והפמליא דיליה שרצו להרגו, ור"ל דאתעדי שלטנותא דדהו מלעילא, וממילא אתעדי שלטנותא דדהו לתתא כנ"ל. אך לפי זה המבקשים את נפשך, אינו ענין לכאן רק לסימן בעלמא, והוא דחוק קצת.
4
ה׳והנ"ל בזה דרך דרוש, דהך כי מתו, תולה בזה דבקשו את נפשך דעל ידי זה מתו כנ"ל, דהלא אמרו רז"ל (סוטה דף ח': ט'.) אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שיתמלא סאתה, שנאמר (ישעיה כז ח) בסאסאה בשלחה תריבנה. והנה לפי זה ודאי כל הגזירות שגזר פרעה על ישראל, המה סבות חזקות ובצורות לשישלים סאתו, ואחד מן הגזירות הוא וראיתן על האבנים (שמות א טז), והנה אף אם לא נעשה מעשה, הלא איתא בתוס' במסכת קדושין (קידושין דף ל"ט ע"ב) ד"ה מחשבה רעה עיין שם, ועיין במדרש שוחר טוב בתהילים (סי' למ"ד (שוח"ט מזמור ל')) שם ר' נחמיה אומר וכו', עיין שם דבן נח נידון על המחשבה רעה כמעשה. ואבאר דזו הגזירה לא נצטרך לתשלום הסאה, רק בצירוף דבקש להרוג את משה, בדרך ממה נפשך, דעיין בפרשת דרכים (בדרוש שבעה עשר בדרך צדקה) מ"ש בגמרא דסוטה (דף י"א:) א"ר חנן סימן גדול מסר להם וכו', עיין שם. והנה יש לפקפק טובא על דבריו. (א), דזה תמוה מאד שפרעה יהיה בקי בתורת ישראל קודם מתן תורה, והלא זה מעלת אברהם אבינו הוא (עיין יומא כ"ח ע"ב), והבן. אך בתורת בן נח, מסתבר לומר שידע דזה היה מסורת בידם. (ב), דאיך נימא דלבן נח אסור שפיכות דמים דעוברים, הא ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, ועיין בחולין (דף ל"ג ע"א) בתוספת ד"ה אחד נכרי, דאף אם יכול להיות נכרי חייב וישראל פטור, אבל הא לא אשכחן נכרי אסור וישראל מותר. ועוד בעיקרא דמילתא שכתב בפשיטות דישראל אינם מוזהרין על העוברים, לא ידעתי מנין לו, והן אמת שמ"ש שם וידעינן שכלו לו חדשיו, הוא פשוט וברור דודאי אין עונש. על כל פנים בלא ידעינן דדילמא נפל הוא, אבל בידעינן אף בעיבר מנ"ל למעוטי מעונש וכל שכן מאזהרה ואיסור, ובלא ידעינן ספק איסור הוא, דהנה בסנהדרין (דף פ"ד ע"ב) לא אמעוט רק נפלים ובן שמונה, עיין שם. ואף דהתוספת שם בד"ה הוי אמינא, כתבו דאף בלא המיעוט דאיש, נהי דהוי מחייב אנפל לאחר שנולד, קודם שנולד לא מחייב, עיין שם. היינו דוקא בנפל, והבן. ועוד הא התירוץ הנ"ל של התוספת אינו מוכרח, די"ל כתירוץ הראשון שם, עיין שם. מיהו מהא דמסכת נדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ג ע"ב) במשנה (ודף (נדה) מ"ד ע"א) מבואר דההורג קטן אינו רק אחר הלידה, דומיא דזוקק ליבום דקודם הלידה הוי אשת אחיו שלא בא לעולם, עיין שם. אך אכתי עונש שמענו דפטור בעוברין, אזהרה מנין דאינו מוזהר, דבעונש שפיר כיון דכתיב איש, ומסתבר דאמעט עובר, מה שאין כן באזהרה דנאמר (שמות כ יג) לא תרצח סתם, ונהי דנפל לא הוי נפש כלל ולא הוי רציחה כלל, אבל עובר שלם מנ"ל למעוטי, אך מסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) שם אמר רב הונא קטן הרודף וכו', שם שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, ועיין רש"י ד"ה יצא ראשו, עיין שם דמבואר דעוברין לאו בכלל נפש הם ואינם מוזהרין עליהם. אך כל זה לשיטת רש"י, אבל להרמב"ם (בפ"א מהלכות רוצח הלכה טי"ת ועיין שם בכסף משנה), מבואר ההיפך, דהא לא התיר לחתוך העובר רק מטעמא דרודף, רק ביצא ראשו לא הוי רודף, דכיון שאנו רואין שהוא בדרך לידה הוא טבעו של עולם, והיינו דמשני הש"ס שאני התם דמשמיא קא רדפו לה, והבן. והנה האיסור ביצא ראשו, דאף דלא הוי רודף, הא מבואר במשנה (אהלות פ"ז מ"ו) דאין דוחין נפש מפני נפש, ואם כן לפי זה בעובר דלא הוי נפש ולא שייך זה, למה לו טעמא דרודף, אלא ודאי דסובר הרמב"ם דאף עובר בכלל נפש הוא, והוי ראוי לומר אין דוחין נפש מפני נפש, רק מטעם דכל זמן דלא ראינו ענין הלידה וטבעו של עולם, רודף הוא, ומה ששנינו באהלות מפני שחייה קודמין לחייו, בודאי דמפרש הרמב"ם דהיינו משום דהוא הוי רודף, וזה ברור בדעת הרמב"ם, אם כן הרי מבואר מדעת הרמב"ם דישראל מוזהר על העוברים. והנה אף לשיטת רש"י דאינם מוזהרין, מכל מקום בודאי איסורא איכא כדמוכח מהמשנה דאהלות הנ"ל מפני שחייה קודמין, משמע חייה קודמין, אבל לולא חייה אסור לאבד חייו וזה פשוט וברור, ועיין בגמרא יבמות (דף מ"ב ע"א) משום דחסא עיין שם, ועיין בהרמב"ם פי"א מהלכות גירושין הלכה כ"ה, עיין שם. והנה בבן נח מבואר בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) דדעת התנא קמא הוא דאינו מוזהר, ונראה משום דשם כתיב אדם (בראשית ט ו), והיינו כמו איש והבן. והשתא ניחא דפרעה ידע מתורת בני נח, לכך צוה להם להמית עוברין כדי שישמעו לו כנ"ל, והנה מבואר שם (בדף נ"ז ע"ב) דס"ל דבן נח אינו מצווה על העוברין, על כרחך ס"ל כתנא דבי מנשה דכל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק, ומאן דס"ל כתנא דבי חזקיה דמיתה האמורה לבני נח הוא סייף, על כרחך ס"ל דבן נח מוזהר על העוברין, עיין שם. ונקדים עוד דהוי י"ל דבן נח אינו מוזהר על העוברין, ומיתה האמורה לבני נח היא סייף, ושופך דם האדם באדם, נדרש הצל דמו של זה בדמו של זה כמו דאיתא בסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) עיין שם, רק אם נימא דאין הורגין הרודף, ע"כ אם בן נח אינו מוזהר על העוברין, מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק, ואין להקשות הלא בן נח נידון על המחשבה, ואם כן רודף חייב מיתה בלא טעמא דמצילין, לא קשיא, דזה אינו רק בדיני שמים, אבל בדיני אדם לא, וזה ברור.
5
ו׳ונקדים עוד דבאבות דר"נ (אבות דר"נ פי"ט ד') שם בתשובת ר' אליעזר שהלכות קבועות עיין שם, ועיין שם בהפירוש נקרא אהבת חסד דפסקו בזה כמותו מאותו שעה ולהבא, עיין שם. והנה דקדקתי דתיבת קבועות הוא שפת יתר. והנ"ל בזה, דהא קשה על דברי ר' אליעזר בן עזריה כקושית הגמרא במסכת ברכות (דף טי"ת (ברכות ט') ע"א) ועד השתא לא שמיע להו הא דרבן גמליאל, הכי נמי קשה ועד השתא לא שמיע להו הא דר' אליעזר. והנ"ל בזה דהא הריטב"א כתב בהא דאלו אוסרין ואלו מתירין וכו', דאמרינן אלו ואלו דברי אלקים חיים והוא שני הפכים בנושא אחד, וכתב הוא ז"ל שהקב"ה אמר למשה באלו דברים שיש פנים להיתר ויש פנים לאיסור, והכרעה נמסר לחכמי הדורות, והבן. והמדרש (שוח"ט מזמור י"ב) מסייעו, וז"ל: שהקב"ה אמר למשה על כל דבר ודבר מ"ט פנים של טומאה ומ"ט פנים של טהרה והבן. ואם כן לפי זה אתי שפיר דהא שאלו לרבי אליעזר בשעת פטירתו אם אין בידו מסורות, רק שנמסר בהתראות פנים לכאן ולכאן, והוא הכריע מדעתו, ואם כן הם הרבים והכרעה תולה בהם, או שיש בידו מסורת שנמסר למשה בקביעות ובחייו לא שאלהו, דהא קיימא לן תלמיד חכם שבא ואמר אחר מעשה, אין שומעין לו עיין ביבמות (דף (ע"ו) [ע"ז] ע"א) ברש"י (ד"ה אם) ותוספת (ד"ה אם), ואף דהכא אין נוגע בדבר, מכל מקום עביד אינש לאחזוקי דבוריה, ומשום זה הוי נוגע כמ"ש הרש"ל בתשובה והעיטור בחו"מ סי' ל"ג בש"ך, אבל בשעת מיתה אין ראוי לומר כן, כמו דקיימא לן (ב"ב קע"ה ע"א) אין אדם משטה בשעת מיתה. ורבי אליעזר השיב להם שהן הלכות קביעות דייקא, ולא תלויות בהכרעת חכמי הדורות כנ"ל. ועוד נ"ל דלכך השיב להן והטבילו אותן כמו שהן, אף דהם לא שאלו רק על הטומאה דפליגי, אבל בזה לא מצינו פלוגתא כמ"ש התוספת בסנהדרין (דף ס"ח ע"א) בד"ה מטהרתן עיין שם, וריב"ק דהתוספתא, היינו ממה שהשיב להם בפטירתו והבן, אבל הם לא שאלו רק על פלוגתתן, ולמה השיב על מה שלא שאלו. והנ"ל דבאמת הוי כתלמיד חכם שמורה אחר מעשה כנ"ל, רק משום דבשעת מותו שאני, והוא כל עוד נשמתו באפו לא רצה להראות שמחזיק עצמו שהוא בשעת מיתה, על דרך לא יפתח פיו לשטן (ברכות י"ט ע"א), ועל דרך אפילו חרב חדה מונחת על צוארו וכו' (ברכות י' ע"א), ועל כן עשה תחבולה אחרת, דהיינו שהגיד עוד דין אחר, ומבואר ביבמות (דף צ"ח ע"א) אם אמר מעשה אחרינא בהדה נאמן, עיין שם ברש"י (ד"ה אם), והבן כי נכון הוא בס"ד.
6
ז׳והיוצא מזה לענינינו, דכל דבר שהוא בפלוגתא, נמסר כך בהתראות פנים לכל צד, והכרעה נמסר לחכמי הדורות, ואם כן לא יתפסו המטים עצמם לצד אחד רק בדרך ממה נפשך. ואם כן לפי זה בנידון דידן, אם בן נח מצווה על העוברים דפליגי בהו רבי ישמעאל ותנא קמא, ודאי כך נמסר לנח במראה פנים לכל צד בפירושא דקרא דשופך דם האדם, והכרעה נמסר לאנשי הדורות. ונקדים עוד דאיתא במדרש (שמו"ר א' כ"ח) שמשה ראה שמצרי בקש להרוג האיש העברי, ואם כן הוי המצרי רודף כמבואר להדיא בשמות רבה (פרשה א' סי' ב' הביאו הפרשת דרכים בדרוש ראשון), עיין שם. ואם כן לפי זה פרעה וסייעתו לא נתפסו על הריגת עוברים, עד שרצה להרוג למשה בסייף, כמבואר בפסוק (שמות יח ד) ויצילני מחרב פרעה, וכדברי רז"ל (שמו"ר א' ל"א) שנעשה צוארו כצואר של שיש, ואם כן סברו דנמסר לבני נח סייף, וגם סברו דרודף לא ניתן להרג, דאם לא כן משה כדין עבד, ואם כן על כרחך בן נח מוזהר על העוברין, ושפיר נתפס בדרך ממה נפשך ונשלם סאתם, ולכך מתו כנ"ל. ונקדים עוד דמבואר (בשמואל א', ב כז) בפסוק הנגלה נגליתי שם ברש"י (ד"ה הנגלה) דאהרן ניבא במצרים איש שיקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ ז), ועיין בתנדב"א רבה פרק כ"ג וז"ל" כשהיו ישראל במצרים, היו מתקבצין ביחד וכרתו ברית שיגמלו חסד זה עם זה וכו', ושלא יעבדו רק לאלקי השמים לבד וכו', עיין שם. ולכאורה זה מנגד להמאמר הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה (ילקו"ש רמז רל"ד). אך לא קשה מידי, כאן קודם נבואה שניבא אהרן, וכאן לאחר נבואת אהרן כנ"ל. והנה מבואר במדרש ובדרוש ראשון של פרשת דרכים דאף בשעה שעבדו ישראל עבודה זרה, אז אנוסים היו ובן נח אין מצווה על קידוש השם, ואם כן נבואת אהרן היתה דבכלל ישראל הם ומצווין על קידוש השם, ממילא דמוזהרין על העוברין כנ"ל.
7
ח׳והנה בסוטה (דף י"ב ע"א) איתא שלשה גזירות גזר בתחלה וראיתם על האבנים וגו', פירש רש"י (ד"ה בתחילה) ולא הושיב קסדורין לשמרם, רק על המילדות גזר, ולבסוף כל הבן הילוד (שמות א כב), והושיב קסדורין, עד כאן. והנה אם היו סוברין דאין איסור היו שומעין לו מפני אימת מלכות, רק על ידי נבואת אהרן איתיידע להון דמוזהרין ולא שמעו לו, ואם כן הוי אהרן הגואל להגזירה שנגזר על הולדות בשעה שהן עדיין בהריון קודם הלידה, והבן. ונקדים עוד דאיתא בעשרה מאמרות דכיון דהושלך משה למים שהוא שקול ככל ישראל, הוי כאלו נתקיים הגזירה בכל ישראל, ונתבטל משם ולהלן. ונקדים עוד דביאת עמלק יסוד ושורש לכל הגליות וההשתעבדות האומות בישראל, כמו שאמרו רז"ל (ילקו"ש רמז תתקל"ח) בהדיא אלמלא לא בא עמלק, אין כל אומה ולשון שולטות בהן וכמ"ש (דברים כה יח) אשר קרך. והנה אם היה ראוי להיות גאולה נצחית, גם עמלק לא היה בא, רק כיון דהגליות נצרכין להשלים, נתגלגל החוב על ידי חייב עמלק, וראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד (במדבר כד כ). ועל פי זה מבואר כל המדרש הנ"ל ויבא עמלק, ומפרש סיבת ביאתו ואמר זה שאמר הכתוב לא נחתי ולא שלותי ולא שקטתי ויבא רוגז, לא נחתי מגזירה הראשונה של פרעה, ר"ל שראוי היה שלא לנוח מאותה הגזירה מתחלה ועד סוף, שנאמר וימררו את חייהם כנ"ל דכל החיות היה במרירות, והעמיד לו הקב"ה גואל, ר"ל שהעמיד לבדו בלי הסכמת הפמליא ברוב רחמיו, וכמו לגרמיה הוא דעביד זו מרים על שם המרירות דייקא, ר"ל אף שהעבודה לא נפסק, מכל מקום להמרירות היתה גואל שנמתק, לא שלותי מגזירה שניה גם כן כנ"ל, והעמיד הקב"ה גואל זה אהרן על שם הריון כנ"ל, דגזירה על עת הריון, דהיינו על עובר קודם הלידה נבטל על ידו, ולא שקטתי מגזירה שלישית כנ"ל, והעמיד הקב"ה גואל זה משה על שם המים, שגזירת המים נבטל על ידו, וראוי היה שלא לנוח ולהשליו ולהשקיט מהן, על כן צריכות השלמה, על כן ויבא רוגז זה עמלק, והוא פלאי בס"ד.
8
