ישמח משה, חקת ג׳Yismach Moshe, Chukat 3
א׳במדרש (הובא בקשת יהונתן) וזה תארו, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב), מכאן שפרה אדומה ניקחת משל גוי, ואמר ר"א הוא הדין לשאר קרבנות. זה שאמר הכתוב (ישעיה מ יז) כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו וכו'. והנה הפשוט נראה דנפקא ליה מדכתיב בני ישראל ויקחו, משמע דכל הבני ישראל הם לוקחים, ואם כן המוכר לאו מבני ישראל המה. אך התמיה קיימת מהיכן נשמע זה שהם כאין, כלפי לייא ואדרבא. והנ"ל בזה, על פי הגמרא בע"ז (דף כ"ג ע"א) פרת חטאת, רבי אליעזר אומר אינה ניקחת מן הנכרים, וחכמים אומרים ניקחת מן הנכרים, מאי לאו בהא קא מפלגי דרבי אליעזר סבר חיישינן לרביעה, ורבנן סברי לא חיישינן וכו', עד דמשני התם יצרו תקפו, עיין שם. ושם (בדף כ"ד ע"א) יתיב ר' אמי ור' יצחק נפחא אקלעא דר' יצחק נפחא, פתח חד מנייהו ואמר וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות. פתח אידך ואמר א"ל והלא כתיב (ישעיה ס ז) כל צאן קדר יקבצו לך, אמר להם רבי אליעזר כולם גרים גרורים הן לעתיד לבוא, ועיין שם פירוש רש"י (ד"ה גרורים). אמר ר' יוסף מאי קרא (צפניה ג ט) אז אהפוך אל עמים וגו', אמר ליה אביי ודילמא מע"א הוא דפרשו, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה מעבודת). אמר ליה רב יוסף לעבדו שכם אחד כתיב (שם), עכ"ל הגמרא. והנה נחזי אנן, דלהחכמים דאקשו מצאן קדר, בודאי דלא ס"ל גרים הן לעתיד לבוא, ורק מע"א הוא דפרשו כסברת אביי, ואף דכתיב לעבדו שכם אחד, על כרחך סברי רבנן דהאי נמי רק לענין דלא לעבדו לעבודה זרה משתעי, וזה פשוט. אבל לרבי אליעזר דפוסל בקרבנות, על כרחך דס"ל דכולם גרים הן לעתיד לבוא, דאם לא כן קשיא מהאי קרא דצאן קדר. ונקדים עוד, דכבר ביארתי בדרושים דלפניו ית' עבר ועתיד בסוג אחד, לכך מה שעתיד להיות כבר היה וכבר הוא, דהזמן נברא, והבן (ועיין מה שפירשתי בדרוש לך אף לך (בהפטורת נצבים). ועל פי זה יתבאר המדרש, דמוכיח מקרא דפרה אדומה ניקחת משל גוים, ועדיין י"ל דילמא דוקא פרה אדומה, דמשום הנאה פורתא לא מפסיד טובא כסברת המקשה, מה שאין כן בשאר קרבנות דלא שייך האי טעמא, אין לוקחין מהם, ואם כן עדיין הוי קשיא מקרא דצאן קדר. וצריך לומר דכולם גרים הן לעתיד לבוא, לזה אמר רבי אליעזר הוא הדין לשאר קרבנות דלא חיישינן כלל לרביעה, ואם כן לפי זה לא קשה מידי מקרא דצאן קדר, ואין צריך לומר דכולם גרים גרורים הן לעתיד לבוא. ועל זה מסיים המדרש שפיר זה שאמר הכתוב כל הגוים כאין נגדו, נגדו דייקא, מאפס ותהו נחשבו לו, לו דייקא, דאם הוי אמרינן דאין לוקחין קרבנות מהם, אם כן הוי קשיא מקרא דצאן קדר, ועל כרחך הוי צריך לומר דכולם גרים הן לעתיד לבוא, אם כן הוי קשה האי קרא דכל הגוים כאין נגדו, אדרבא הלא אצלו ית"ש מה שעתיד להיות כבר היה וכבר הוא, ואם כן דוקא לו ית' נחשבו, אבל השתא אתי שפיר האי קרא ולא קשה מידי, ודוק.
1
ב׳באופן אחר י"ל על המדרש הנ"ל, דזה שאמר הכתוב וכו' (ישעיה מ יז), לא קאי על הדרש הנ"ל, רק הוא ענין בפני עצמו וקאי על ראש הפרשה (במדבר יט ב) זאת חקת התורה וגו', או על פסוק ויקחו אליך, דדריש במדרש (במ"ר פי"ט ו') לך אני מגלה טעם של פרה אדומה אבל לאחרים חקה, עיין שם במדרש רבה פרשה דילן. ובהקדים לפרש הפסוקים (בפרשת בלק) לא איש אל ויכזב וגו', (במדבר כג כא) לא הביט און ביעקב וגו'. ועיין בפרשת דרכים (בדרך הערבה) מ"ש בזה. והנ"ל דהנה אמרו רז"ל (שבת פ"ח ע"א) מכאן מודעא רבה לאורייתא, פירש רש"י (ד"ה מודעה) שאם ישאל לישראל למה לא קיימתם התורה שקבלתם עליכם, יאמרו אנוסים היינו, עד כאן. ואמרתי בכונת רש"י שכתב שקבלתם וכו', דהוא שפת יתר לכאורה דודאי אינו טענה לפטור לגמרי, דהא דינא (דמלכותא וכו', נדרים כ"ח ע"א) אף בלא קבלתם, או על פי החובת הלבבות בהערת התורה והערת השכלי והבן, רק בזה טענה להקל עונש, דאם מקבל בעצמו העונש, יותר חמור אם עובר, והבן. ואם כן לפי זה עניתי ואמרתי דתרתי לטיבותא יש, א' מה שיש טענת אונס להקל העונש, ושמא תאמר אם כן אין חשיבות לנו יותר משאר אומות כיון שאין בקבלתינו את התורה כלום, לזה תיסוב אמרינו דמכל מקום יש לנו תורה הק' מצד דינא דמלכותא וכו', ואף דדינא דמלכותא לא הוי דינא רק באם משוה גזירתו על כל בני מלכותו, הלא כבר ביארנו דכיון דהגוים כאין וגו', אם כן שפיר הוי משוה גזירתו על כל בני מלכותו. אך הלא כתב מהרי"ק (שורש ס"ג וקפ"ה) במגזם על חבירו להביאו בערכאות ולהעליל עליו כמה עלילות, דלא מחשב אונס, דלא הוי אנוס רק מה דברי הזיקא, אבל כאן חדא דילמא גזים ולא עביד. ב' אף אם עביד, מכל מקום שמא לא ינצח בדיניהם, דלא כל המביאין בערכאות זוכין בדין, עד כאן. אך הלא דעת לנבון נקל דכאן תרתי טעמי ליתנייהו, דודאי ית' לא יתחרט ויעשה מה שאמר, ואף דלרעה איכא חזרה (ירושלמי תענית פ"ב ה"א), היינו דוקא על ידי תשובה, אבל לא כשיעמדו במרדם, וגם בודאי יוכל לעשות מה שירצה אם כן המודעא במקומה. ונקדים דכזב הוא לשון נמנע, כמו אשר לא יכזבו מימיו (ישעיה נח יא), ר"ל שהמים אינם נמנעים בשום פעם. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים לא איש אל ויכזב, היינו וימנע מדבר שרוצה לעשות מחמת מניעת היכולת ח"ו, דהכל יכול הוא ית', ובן אדם ויתנחם, ר"ל וגם בודאי אינו מתחרט וחוזר, לכך (במדבר כג כ) ההוא אמר ולא יעשה כיון שאין מתחרט, ודבר ולא יקימנה דכיון דאין נמנע אצלו יכול לקיים דבורו, ואם כן המודעא טענא אלימתא היא, לכך לא הביט און ביעקב וגו' אינו מזדקק אחריהם כפירוש רש"י (ד"ה לא), ושמא תאמר אם כן אינם חשובים יותר משאר אומות שאין להם תורה, לזה אמר אף על פי כן ה' אלקיו עמו, ושמא תאמר מאי טעמא, לזה אמר ותרועת מלך בו מצד דינא דמלכותא.
2
ג׳עוד נקדים לתרץ קושית התוספת שם בשבת (פ"ח ע"א ד"ה כפה), דלמה לי כפיית ההר כגיגית, דהא כבר אמרו נעשה ונשמע (שמות כד ז). וכבר תירצתי בכמה אנפין. וכעת נ"ל עוד, על פי העקרים על הפסוקים (תהלים קיט קיא-קיב) נחלתי עדותיך לעולם וגו', (תהלים קיט קיב) נטיתי לבי לעשות חקך. ותורף הדברים, דמה שאין ידוע הטעם, אין הלב נוטה לו ואינו מתקבל, ולפי זה יתכן לומר דשמיעה הוא לפעמים לשון הבנה, כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף (בראשית מב כג), והיינו נעשה ונשמע, ר"ל שנעשה מצותיו רק באופן ונשמע, ר"ל ונבין איכותם וסבתם, אם כן לא רצו לקבל רק מה שמושג להם הטעם, אבל השי"ת כפה אותן אף על החקים, כנ"ל נכון. ועתה נחזור לענינינו, דהנה האלשיך כתב דראוי היה לגלות הטעם של פרה אדומה, כיון שזר מאד אצל השכל כמבואר במדרש למען השקט הרהורה, עיין שם. ואם כן לפי זה כיון שנעלם הטעם, אינו מתקבל ואין בו רק גזירת מלך על עבדו מצד דינא דמלכותא, וכן מורה דברי המדרש (במ"ר פי"ט א') חקה חקקתי גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי, והבן, אך הלא דינא דמלכותא לא שייך רק באם משוה גזירתו על כל בני מלכותו, לזה אמר זה שאמר הכתוב (ישעיה מ יז) כל הגוים כאין נגדו, ואם כן שפיר הוי הגזירה על כל בני מלכותו, כנ"ל נכון מאד בס"ד.
3
ד׳באופן ג' נראה לפרש המדרש הנ"ל. ומקודם נבאר המדרש (במ"ר פי"ט ו') זאת חקת התורה ויקחו אליך וגו' (במדבר יט ב), אמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה וכו', דאמר ר' הונא כי אקח מועד אני משרים אשפוט (תהלים עה ג), וכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, וקפאון כתיב, דברים המכוסים מכם עתידים להיות צופים לעולם הבא. ופירש המתנות כהונה צופים, מגולין כדבר הצף על פני המים, עיין שם. ויש לתמוה הא הקרי וקפאון וא"ו מוסיף על ענין ראשון, והקרי והכתיב סותרים זה את זה. ונראה ליישב על פי מה שנ"ל לבאר הדרש (מדרש שמו"ר פל"ב א') והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות (שמות לב טז), אל תקרי חרות אלא חירות, כדרכי בכל אל תקרי שיהיה יוצא מהפשוט, וגם שיהיה הדרש חירות ממלאך המות, והדרש חירות מאומות העולם לאחדים, על פי מה שכתבתי על המדרש זאת חקת התורה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה למה מת משה. בהקדים מ"ש הטעם שלא נתגלה רק למשה הטעם של פרה אדומה, משום דבשום חכם אין החכמה והמדע קנין עצם, רק קנין חוציי, כיון שהוא רק כמו שיברק עליו הברק פעם יציץ ופעם יעלם. אבל כשיתאר הנפש עומדת בעצמותה, אז עצם מציאותה השגת דבקותה בכל יתברך, דהוא ית' איננו מושג לשום נברא, רק את דבקותה בכל יתברך משגת והיא עצמותה, ואם כן העצמות מושג וההשגת היא עצמותה, ומה משגת את עצמותה את דבקותה בכל יתברך, ואם כן המשיג והמושג וההשגה אחד, והיינו שכל ומשכיל ומושכל אחד, וזה דברי הרמב"ם בפרקי הצלחה ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה (תהלים קטו יח), רמז לעובדים בזה העולם אשר הם עם צדק תענוגים לדבקותם הטהור, ונשארים באותו התענוג אשר נעתקו ממנה, ומוסיפים כפלים עד לעולם, וזה שאמר הכתוב (תהלים ל' יג) למען יזמרך כבוד, מה שתשיג מהכבוד שנדבקת אליו, ושמא תאמר כי אם תגמור השבח תשתוק, כי מה יועיל לכפול דבר אחד פעמים הרבה, לזה אמר ולא ידום, וגם לא תכפול דבר אחד שאינו בגדר ההודאה רק פעם הא', רק ה' אלהי לעולם אודך, שתמיד לעולם יהיה בגדר הודאה, שתוסיף כפלי כפלים תמיד בהשגה, כנ"ל ביאור דברי הרמב"ם. והדבקות הנ"ל היא עצם מציאותה, לכך כל הנביאים היו צריכים הכנה לנבואתם, לפי שלא היו בחינת חיותם במדריגה המשכיל ומושכל ושכל אחד, וגם היה על ידי אמצעות השתלשלות, לפי שלא היה בהם הדבקות האמיתי הנ"ל. מה שאין כן משה עבד ה' שלא היה צריך שום הכנה, והיה מזומן ועומד ונאמר לו (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, היינו שזכה לדבקות האמיתי בחינת חיותו, עד שיפול עליו שם השכל והמשכיל והמושכל אחד, ולכך היתה נבואתו בלא אמצעי רק פה אל פה, ושכינה מדברת מתוך גרונו של משה, שהתנבא בזה הדבר (ספרי מטות ל ב). והנה ענין החקים שהוא חקה חקקתי, שענין החקיקה היא בעצמות, והכתיבה היא דבר חוציי נוספת, והכי נמי זה עצמות החכמה אשר איננו יוצא ולא יושג למי שאין מתעצם עמה, לכך סודה של פרה אדומה לא נגלה רק למשה, והבן. ועוד נקדים, דהנה דרשו רז"ל (במדרש ב"ר פ"ט י') טוב מאד (בראשית א לא), זה המות. והנה התמיה מבואר דאיזה טוב יש בהמות. ועוד אם טוב הוא, איך הגיע לאדם על ידי המרי הגדול. והנה כמה נביאים מתנבאים בסגנון אחד דהמיתה אינה לעונש, רק מוכרחת אחר החטא להשגת שלמותו שנעשה החומר גס, מה שאין כן קודם החטא, וכבר הארכתי בזה בדרושים בפרשת בראשית. וכאן אוסיף נופך משלי, דודאי כיון שהכל נברא בשביל אדם, ודאי האדם נברא לתכלית יותר יקר, והוא שיהיה במדריגת משכיל ומושכל ושכל אחד בעצם דבקותו הטהור בלי תשוקה אחרת נפרדת, וגזרה חכמתו יתברך שיהיה כן בשכר מעשיו ועבודתו, כדי שלא יהיה נהמא דכסופא. ונ"ל להסביר הטעם, שאם יהיה נהמא דכסופא, הרי הכיסופא מפרדת קצת, ושוב לא יהיה הדבקות האמיתי הנ"ל, כנ"ל. ואם כן קודם החטא היה יכול לזכות למדריגה זו בחיים חיותו, מה שאין כן לאחר החטא, וזה הטעם שהמיתה מוכרחת לאדם על כרחו. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל זאת חקת התורה, אמרו מלאכי השרת וכו', כלומר וכיון שזה הוא בחינת חקיקה ועם כל זה השיגה משה, אם כן למה מת וכו', והבן.
4
ה׳ועל פי זה יתבאר הדרש דאל תקרי הנ"ל, דהא יש להבין מה שנא דמצוה זו בבחינת חקיקה, וכי יעלה ח"ו על הדעת דשאר המצות לא בבחינת עצמות הן, הלא מבואר בדברי רבינו הרמב"ם שאין הפרש בין אחות לוטן תמנע (בראשית לו כב), ובין הפסוק אנכי ה' אלקיך (שמות כ ב). אלא הענין הוא, כי יש נו"ן שערי בינה, ועי"ן פנים, וס' רבוא פירושים לתורה, והכל בנגלה ובנסתר, ובכל עולם ועולם בפני עצמו, והבן עד היכן הדברים מגיעין. ואם כן לפי זה יש בכל דבר ודבר נגלה ונסתר, וגבוה ממנו, וגבוה מעל גבוה, וגבוהים עליהם עד בלי ערך וקץ וסוף ותכלית. והנה בכל דבר הגבוה מעל גבוה, הוא בבחינת חקיקה, אך לפרה אדומה אין במציאות כל כך רק הגבוה מעל גבוה. והנה מתחלה בשעת מתן תורה נכנסו ישראל למדריגת משכיל ומושכל אחד, דהא אז פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו ע"א), והיו כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, וכמו שהארכתי בתשובה (השיב משה ס"א) בענין הכתרים, וניתנה התורה בבחינת חרות, שהיא חקיקה שיתגלה להם העצם התורה, וממילא חירות ממלאך המות כמ"ש על המדרש הנ"ל. והיינו אל תקרי חרות, שבחינה זו אי אפשר לקבל אלא אם כן חירות וכו', דהיינו שהשכל ומשכיל ומושכל אחד, והבן. וממילא חירות גם מהאומות, דאז למעלה מהטבע הם כמבואר למשכיל, ואיך ימשלו בם האומות שהם תחת הטבע, ואם כן הדרש יוצא מהפשוט, וזה היה הטעם של משה ששיבר הלוחות כנ"ל.
5
ו׳ועל פי זה יתבאר גם כן המדרש הנ"ל, ואדרבה הקרי מסייע להכתיב, דהא קשה על הכתיב איך יתכן שיתגלה הכל, הלא לא יתכן זה זולת אם השכל והמשכיל והמושכל אחד, לזה בא הקרי לומר דבאמת יהיה כן לעתיד. והנה לפי זה בדבר אחד יהיה דומה לדבר הצף שהוא נגלה, כמו שכתב המתנות כהונה שם על המדרש, והיינו הכתיב. ובדבר אחד לא יהיה דומה, על פי הגמרא במסכת שבת (דף ה' ע"ב) אגוז על גבי מים, לאו היינו הניחתן, ועיין שם בתוספת (ד"ה אגוז) דודאי לאו כמונח, דקיימא לן (קידושין ל"ג ע"ב) רכוב כמהלך, עיין שם. ועיין באו"ח סימן שי"ט, ושם בבאר היטב ס"ק ב' בשם מהרי"ט צהלין, דלא שייך בורר במה שצף, דכבר ברור ועומד בפני עצמו הוא, עיין שם. ונ"ל דמהר"י צהלון הוציא זה מהגמרא (שבת דף ה' ע"ב) הנ"ל, אם כן לפי זה לא הוי חבור כלל רק למראית עין, וזה דומה לזמן הזה שאין התורה בנו בבחינת חקיקה, מה שאין כן לעתיד. וזה הקרי שלא יהיה אור יקר, רק יהיה בנמצא, ולא יהיה קפאון רק חבור ואחדות גמור, והבן. והנה שם במדרש (במ"ר פי"ט ו') אמר ר' יוסי בר' חנינא רמז לו שכל הפרות בטלות ושלך קיימת, עיין במ"ש במדרש הנ"ל, וברש"י שם להלן. והנה באופן אחר נראה לי על המדרש הנ"ל בסגנון הזה, על פי הקדמה מה שישבתי דברי התוספת במסכת שבת (דף פ"ח, ע"א, ד"ה כפה) שכתבו דהיה צריך לכפיית ההר, משום שחזרו על ידי חרדה ורעדה מהקולות והלפידים, (כמבואר למעלה בדברינו בפרשת יתרו). והנה היוצא מזה, דכמו שהיה בראשונה נשאר מוטבע, והנה לפי זה היה מוכרח התגלות הטעם למשה, כדי שיחול בו ענין קבלה ולא יהיו כאנוסים, ולא יהיה בו איכות קדושה אם היתה נעשית כן, ואם כן לא תועיל לטהרת המת והיתה המצוה נמנעת. מה שאין כן כשנתגלה למשה ונתקבל בלבו בשמחה והוא שלוחן של כל ישראל, כמו שאמרו דבר אתה עמנו וגו' (שמות כ יט), ושלוחו של אדם כמותו (ברכות ל"ד ע"ב), נעשה כאלו קבלו כל ישראל והוטבע לדורות. ואם כן מבואר המדרש הנ"ל אמר ר' יוסי בר' חנינא רמז לו שכל הפרות בטלות, ר"ל דמעצמם הם דבר בטל, רק ושלך קיימת בכל הפרות וכמ"ש להלן. והנה על פי זה יובן איך שהדרשה דפרה אדומה נלקחת משל גוי, דנפקא מן בני ישראל ויקחו, והדרשה דאמר לו יתברך למשה לך אני מגלה טעם של פרה, דנפקא מן ויקחו אליך נסמכו להדדי, דמאי ענין דרשה זו לזו. ועל פי מ"ש יובן היטב, דהא הדרשה דפרה אדומה נלקחת וכו', היא מכח שהפירוש בהפסוק שכל בני ישראל יקחו כמ"ש, והנה על זה קשה איך יתכן זה שכל בני ישראל יקחו, דוגמת קושית הגמרא בקדושין (מ"א ע"ב) על הפסוק (שמות יב ו) ושחטו אותו, אלא ודאי מוכח מכאן דשלוחו של אדם כמותו, ואם כן לפי זה יתכן שפיר דנתגלה רק למשה הטעם והבן.
6
ז׳ונקדים עוד דבמסכת ב"מ (דף יו"ד ע"א) שם רב נחמן ורב חסדא דאמרו תרוייהו המגביה מציאה לחבירו, לא קנה חבירו, משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים וכו', עיין שם. והנה דעת רש"י שם (ד"ה לא קנה) דוקא בדלא שויה שליח, אבל התוספת (ד"ה תופס) הוכיחו מעובדא דימר בר חשו, דאף בדשויה שליח לא קנה, עיין שם. ואם כן לפי זה לא מהני שליחות במקום שחב לאחרים. והנה כבר כתבנו דעל ידי התורה יש חירות מאומות, וגם הלא כתיב (ישעיה ס' ב) כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. מזה הפסוק נשמע דכל מה שישראל קבלו הארה, האומות קבלו יותר חשך דזה לעומת זה וגו', ואם כן לפי זה איך יתכן לומר במשה שלוחו של אדם כמותו, הא חב לאחרים, לכך אמר זה שאמר הכתוב כל הגוים כאין נגדו וכו', ואם כן לא הוי בגדר חב לאחרים כלל, דהא כמוהם כאין, והבן.
7
ח׳עוד באופן אחר נ"ל לפרש המדרש (במ"ר פי"ט ו') והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, יקפאון כתיב (זכריה יד ו), דברים המכוסים עתידים להיות צופים לעולם הבא. על פי מ"ש המחקרים שני סיבות לצפיית הצומח על פני המים, והדומם שוקע, הובא במפרש לשמונה פרקים להרמב"ם בפירושו להקדמת מהר"ש אבן תבון ז"ל, א', כי הצומח הואיל ויש בו כח הצמיחה, הרי יש בו חיות, ר"ל נפש הצומחת והוי כמו חי נושא את עצמו. והסיבה השנית, דהצומח הוא רוב אויריי, והאויר הוא על פני המים בטבע, עד כאן. ויתכן דשניהם אמת, והבן. והנה ידוע דדבר אויריי אינו נתפס כמו הממשי שיכול לאחוז בו ולמנחיה בקופסא, וכמו שנאמר (קהלת ח ח) אין אדם שליט ברוח וגו'. והנה החכמות אלקית העמוקות גם מה שמושג כעת, אינו רק בדמיון קרוב על דרך משל, אבל אינו נתפס כמו דבר הממשי, מה שאין כן לעתיד לבוא דישיגו השגה ברורה ויותפס בשכל, והבן זה. והנה אין נתגלה החיות הפנימית כעת של רזין עילאין, ולעתיד יתגלה. ונמצא בחד צד דומה לדבר הצף על פני המים לעתיד שיהיה בו חיות, דלכך צף משום שיש בו חיות, ועל פי הסיבה השנית לא (יתמה) [ידמה] לעתיד, דלכך צף משום שהוא אויריי, ולעתיד יותפס כדבר הממשיי, והבן זה.
8
ט׳ויקחו אליך (במדבר יט ב). במדרש (במ"ר פי"ט ו') א"ר יוסי ב"ר חנינא אמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעמה של פרה, ולאחרים חקה. ונ"ל כי הנה טעם הפרה נגלה שמקנחת צואת בנה (במ"ר פי"ט ח'). אך הקשו המפרשים הלא במרה נצטוו, כמו שדרשו רז"ל (מכילתא) חק (שמות טו כה) זה פרה, והיה קודם העגל. אך נ"ל, כי באמת זה דרכו יתברך הקדים רפואה למכה, והנה חכמתו של יוצר בראשית שלא לבטל בחירה, וידוע דידיעתו אינה מוכרחת ואמירתו מוכרחת, כמו שפירשו ואלו צדיק ורשע לא קאמר (נדה ט"ז ע"ב), ולכך אז נצטוו עליה ונאמרה פרשה זו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, והיתה חקה כי אי אפשר לגלות הטעם אז. והיינו שם שם לו חוק, דלכאורה תיבת שם מיותר, רק דר"ל דשם במרה היה חק, וזה כונת רז"ל חק זה פרה אדומה, והבן. והנה במשה שהיה לו מדריגת נבואה בדרך חכמה, משיג רצון אלקי בלי שמיעת דבור כמו שהיה בפלטין של פרעה, יוכל להשיג זאת וכמ"ש (בפרשת ואתחנן) במדרש (קה"ר פ"י י"ד) כתבתי עליך שחכם אתה, ולכן לך אני מגלה ולאחרים חקה כנ"ל.
9