ישמח משה, אמור כ״אYismach Moshe, Emor 21
א׳בילקוט (ילקו"ש איוב רמז תתקכ"ז) א"ר לוי כל מי שמקיים מצוה סוכה בעולם הזה, הקב"ה מושיבו בסוכה של לויתן לעולם הבא, את מוצא בשעה שבאו יסורים על איוב, עמד וקרא תגר על מדת הדין ואמר מי יתן ידעתי ואמצאהו אדעה מילין יענני (איוב כג ה), אמר לו הקב"ה הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא, אם חסר ממנו מטלית אחת יש לי למלאות, שנאמר (איוב מ לא) התמלא בסכת עורו, עד כאן דבריו. והוא פליאה נשגבה. ונ"ל על פי מה דאיתא בספר קהלת משה בשם הגאון מו"ה זלמן מאוסטרא, על המדרש פליאה לא נתקררה דעתו של איוב ביסורים, עד שראה בסכת בסכת בסכות ג' פעמים. על פי מה דאיתא בגמרא ב"ק (י"ז ע"ב) תרנגול שהיה מפריח ושיבר כלים ברוח שבכנפיו, סומכוס אומר משלם נזק שלם, וחכמים אומרים חצי נזק, ומסיק בשלמא סומכוס סבר כחו כגופו דמי, וזהו רגל מועדין מתחילתן ומשלם נזק שלם, אלא רבנן מאי טעמא, אי כחו כגופו דמי, כולו נזק בעי לשלומי, ואי לאו כגופו, לאו כלום הוא. ומסיק לעולם כחו כגופו דמי, ובדין הוא דבעי לשלם נזק שלם, אלא דצרורות היא ורחמנא אמר צרורות הלכה למשה מסיני הוא וחצי נזק. והקשה האשר"י ז"ל למה לא אמרה הגמרא לעולם כחו לאו כגופו דמי, והא דמשלם חצי נזק, משום דצרורות הלכה למשה מסיני והלכה למשה מסיני חצי נזק. ותירוץ דזה ידוע דכל הלכה למשה מסיני הוא לגרע היינו לקולא, נמצא אי אמרינן כחו כגופו דמי, וצריך לשלם נזק שלם, בא הלכתא לגרע ולקולא על חצי נזק, אבל אי אמרינן כחו לאו כגופו דמי ופטור לגמרי, נמצא יבא הלכתא להוסיף. אבל מנא ליה זה דהלכתא בא לגרע מן בסכת בסכת (ויקרא כג מב), שנים כהלכתן והג' אפילו טפח (סוכה ו' ע"ב). ומסיק שם בגמרא דכולי עלמא הלכתא לגרע. והנה ידוע דבנים נקראו כחו באי כחו, ואיתא בזוהר (ח"ב ל"ד ע"א) דאיוב נלקה על שלא מיחה בבניו שעשו משתה, והנה איוב סבר היה שכחו לאו כגופו, והיה מבעט ביסורים כי למה ילקה בשביל בניו, עד שראה בסכת בסכת בסכות, דמשם מוכח דכחו כגופו דמי נתקררה דעתו ודוק, עד כאן דבריו. והנה הענין דהלכתא ודאי לקולא אתי, הוא על פי המבואר בכתבי האר"י זצוק"ל דתורה שבכתב הוא דין, ושבעל פה הוא רחמים. ולכך כפי הכתוב הוי חומרא והוא כפי שורת הדין הגמור, אבל תורה שבעל פה מצד רחמים, וק"ל. ועל כן אף שיוצאין בסוכה שאין שלימה בדפנותיה, היינו כפי ההלכתא דהוא מצד הרחמים לקולא דיוצאין אף בזה, אבל כפי שורת הדין הוי בעינן שלימה, ולכך השכר הוי כפי הדין שלם, דאם לא כן הרחמים הוי לרעה. אבל אם גם כפי הדין הוי דלא בעינן שלימה, גם השכר הוי כן. ועל פי זה יתבאר הילקוט הנ"ל אמר לו הקב"ה וכו', הרי עורו וכו' אם חסר ממנו מטלית אחת יש לי למלאות, ולמה זה, הרי סוכה לא בעינן דפנות שלמות, והוא השכר של הסוכה כמבואר בדברי ר' לוי לעיל, אלא ודאי דמן הדין בעינן שלימה וההלכתא לקולא אתא, וכיון דההלכתא לאקולי אתא, אם כן ממילא מוכח מהא דצרורות דכחו כגופו, אם כן בחנם אתה קורא תגר, והבן כי נכון הוא בס"ד.
1
ב׳ובעמדי במקהלות לבשר צדק בקהל רב בהושענא רבה, הארכתי בזה ואמרתי כי מזה תבין כמה גודל רחמיו ית"ש עלינו, במה שהורה במצות יום טוב זה דהלכתא לאקולי אתא, להורות דהגם שבכתב הוי דין, בעל פה הוא רחמים. הכי נמי אפילו אם ח"ו מה שנכתב בכתב בראש השנה ויום כפור הוא דין, מכל מקום הפקידה לשלוחי הדין בעל פה, כעת ראוי להיות ברחמים. ועוד מורה על עומק רחמנות יותר, על דרך משל מלך ששם טעם בכמה וכמה דברים דהעושה כך נתחייב כך וכך, והעושה כך נתחייב כך וכך, וכן ענינים הרבה כזה. והנה דתא דמלכא מחצפא לבל ישא פני גבר יהיה מי שיהיה. והנה לאחר זה באו עדים והעידו על בניו של המלך כי עברו על אלה הפקודים זה בכה וזה בכה, וכאשר נחתך הדין עליהם כפי משפטו אשר חרץ, כי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב, אז התחיל צועק ובוכה, ואמרו לו אדונינו המלך למה זה אתה צועק ובוכה, הלא כן משפטיך אתה חרצתה. והשיב איך לא אבכה הלא כל מה שיעשה לאחד מבני, הוי כאלו נעשהבי בעצמי ואיך אתאפק, והנה אחר דבריו של המלך מי יעיז מצחו לשלוח ידו לנגד אחד מבניו, הלא הוי בודאי כאלו הרים ידו בהמלך עצמו, עד כאן המשל. והנמשל מובן דבין כך ובין כך קרוים בנים (קידושין ל"ו ע"א), ועמו אנכי בצרה כתיב (תהלים צא טו), וכל הנוגע ביהודי כאלו נוגע בבבת עינו כביכול (גיטין נ"ז ע"א), והנה ישראל נקראו בנים וכחו, כמבואר בפסוק (בראשית ב ז) ויפח באפיו, כביכול כל הנופח מעצמותו הוא נופח, וכמו שהבן נמשך ממוח האב, ככה ישראל נמשכו כביכול ממוח מחכמה עילאה, על כן הראה במצות יום טוב זה דהלכתא לאקולי אתא, וממילא מוכח דכחו כגופו, ואם כן מי זה אשר ירים יד במלך כביכול ח"ו, והבן. והנה בן נקרא מי שבן והבין איך רע ומר עזבו את אלקיו ומתחרט ושב, ועתה הנה העת והעונה וכו', בני עשו תשובה כל זמן ששערי תשובה פתוחין, הלא אמרו רז"ל (ברכות י' ע"א) אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם וכו', היינו אפילו נגזר ח"ו בראש השנה ויום הכיפורים שישלוט בו חרב מלאך המות, אל ימנע עצמו מן הרחמים, כי עתה הוא (קהלת ג ז) עת לקרע הגזר דין, ועת, ר"ל אותו העת עצמו הוא לתפור הקריעה שקרענו בעוה"ר והפירודים שעשינו, העת הוא עכשיו שיתייחד הכל ואל כביר לא ימאס. ועל דרך משל יש חיות רעות שבולעים בני אדם חיים, ויכול לחיות בתוכו שלשה ימים וכדומה איזה זמן, והחיה יכולה לחיות על ידי בליעה זו גם כן שלשה ימים. והנה אם נזדמן לה בליעה אחרת במשך הזמן, אזי נמשך לה חיות ואינה מקיאה מה שבלעה כבר, מה שאין כן אם לא נזדמן לה בליעה אחרת, אזי אינה יכולה לחיות עוד ומוכרחת להקיא מה שבלעו והיא מתה. והנמשל מובן, כי הסט"א אין לה חיות מעצמו רק מצד הקדושה, כאמור (נחיה ט ו) ואתה מחיה את כולם, והנה בלעה מה (שבלה עוה"ר) [שבלעה בעוה"ר] והיא שחרבה עירינו וכו'. והנה פיהם פתוח לבלוע עוד ח"ו, למען השם תבקשו שלא יזדמן להם בליעה אחרת, ויקיאו מה שבלעו כבר חיל בלע ויקיאנו, על כן העת עכשיו לטהר עצמו מכל חלאת עון בחרטה גמורה ובעזיבת החטא ובבכיה רבה בבקשת מחילה וסליחה, והעיקר להתעורר על גלותא דשכינתא ועל כבוד שמו הגדול, ויכבוש עונותינו וישליך במצולות ים כל חטאתינו ויבא לציון גואל במהרה בימינו אמן.
2