ישמח משה, האזינו י״אYismach Moshe, Ha'Azinu 11
א׳במסכת יומא (דף ע"ו ע"א) הני חמשה עינויין כנגד מי כו', עד שם (יומא ע"ו) ע"ב ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, עד כאן. ועיין בתוספת. והנה הקשה בד"ה הני חמשה וכו', תימא לי וכו'. ואני הקשיתי עוד יותר על הקושיא בתר הכי הני חמשה הוי ואנן שיתא תנן, בשלמא אי לא הוי מפרש ר' חסדא להדיא בדבריו כנגד חמשה עינוין, רק הוי אמר בסתם כנגד עינוין שבתורה כו', היה שייך להקשות הני חמשה הוי וכו'. אבל מכיון דרב חסדא מפרש בהדיא בדבריו נגד חמשה עינוים, לא הוי ליה להקשות רק הא אנן שיתא תנן, ולא ראיתי מי שהרגיש בזה, וזה קשה גם לפי תירוץ התוספת על התימא הנ"ל. והיה נ"ל לתרץ לכאורה קושית התוספת וקושיתי מיניה וביה בפירוש הפשוט, דהנה בודאי צריך עינוי אחד ביום הכיפורים על כל פנים, דהא מפורש בתורה דצריך עינוי, אם כן ודאי דקאי על עינוי המסתבר יותר דהיינו אכילה, כדכתיב (דברים ח ג) ויענך וירעיבך, אם כן לא נשאר להקשות רק על חמשה דבתרה כנגד מי, ואם כן לפי זה היה אפשר לפרש בדרב חסדא דאמר נגד חמשה וכו', גם כן כוונתו דהני חמשה נגד חמשה אלו דנקט, מלבד אחד דקאי על המסתבר, לכך מקשה הני חמשה הוי, דהא באמת ליכא יותר רק הני חמשה, כנ"ל לכאורה. ותמהתי מאד על רבותינו בעלי תוספת איך זזו מהפשוט הלזו, וראיתי אחר כך בספר תוספת יום הכיפורים שדרך בדרך זה ליישב קושית התוספת הנ"ל, אבל בקושיתי בלשון המקשה לא הרגיש. והנה לדעתי נמלטנו מהפח ונלכדנו בפחת, דהא תמיה קיימת על רבותינו בעלי תוספת, ואין לחשוד אותם דנעלם מהם דברים פשוטים כאלה. ועוד קשה לפי פירושם הקושיא הנ"ל שכתבתי בלשון המקשן. גם יש לדקדק בלשון המקשה הני חמשה עינוים כנגד מי, דלשון זה לא שייך רק באם יודע דהדין כך מדרבנן, ובעי כנגד מי תקנו, או אם הוא מדאורייתא מקראי, ובעי למיהב טעמי דקראי, אבל לא כשאינו שואל רק מנין, והוה ליה למימר הני חמשה עינוים מנלן, לא מבעיא להסוברים דכל החמשה עינוים דאורייתא ודאי קשה, רק אף לדעת ר"ת לקמן דף ע"ז ע"א בתוספות (ד"ה דתנן), זה דחוק עיין שם, מכל מקום כאן קשה לומר כן, דהא כליל אינך בהדי אכילה ושתיה דהם מדאורייתא בכרת, וראיתי בתוספת ישנים דהכריחו רק מכח זה שיטת ר"ת עיין עליהם, אבל לא נרוה צמאוני מטעם דכתיבנא. ד', יש לדקדק בדברי רש"י (ד"ה ובעשור) דכתב בכולהו כתיב תענו ועניתם, היה ראוי לכתוב בקיצור בכולהו כתיב עינוי, מה לי באיזה לשון שנכתבה. ה', בפירוש רש"י (ד"ה) מידי דמשכר, ואין שכרות דרך אכילה, הא יותר טוב הוי לפרש מאחר דקיימא לן כר' אליעזר בכריתות (דף י"ג ע"ב) דקרי' רב עליו טובינא דחכימא, וסובר להדיא דאם נתן לתוכו מים כל שהוא, שוב לא הוי דרך שכרות, אם על ידי אנגרין דהוא מיא דסלקא, שוב לא הוי שכר והבן, ולמה לרש"י לחדש דבר חדש. ו', בתוס' ד"ה הני חמשה הוי, קשה דאף דיש לומר דכל הנפש אשר לא תעונה (ויקרא כג כט), לא קחשיב, מכל מקום מנא ליה למקשה להקשות, וכי לא יכילנא לומר ההיפך גם כן, ומכל שכן לשיטת ר"ת דהוי דרבנן ואסמכתא בעלמא, והנה בחמץ אסרינן, ומרבינן לכרת להמחה וגמעו מנפש דכתיב בכי כל אוכל (שמות יב יט) בחולין (דף ק"כ ע"א). ז', קושית התוספת ע"ב ד"ה גמר שכר כו', ואם תאמר לרבי יהודה וכו', דתירוצם קשה להולמם, דתירוץ השני דחאו התוספת עיין שם, רק הכריחו כתירוץ הראשון, ועל זה קשה דאי לרבי יהודה הוי שפיר מסברא בלא קרא כלל, למה לו לדחוק אליבא דידן. ח', קושית התוספת בשבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה איבעית [אימא] קרא. ט', קושית התוספת כאן, ובשבועות כ"ג מדמשני אלא יליף וכו', ולא משני תנאי הוא, ורב חסדא סבר כתנא דפליג על הברייתא כדרך הש"ס בכל מקום, משמע דתירוץ הוי לברייתא, והוא תמיה מאד דלמה חייב בדבילה קעילית, הא כיון דתירוץ השני של תוספת נידחית והבן, וקושיא זו עצומה מאד. י', אם הך ברייתא דדבילה קעילית, הוא הברייתא דמוקי בכריתות כר' יהודה דף י"ג, למה תני שם ונכנס למקדש ושימש, וכאן לא תני ושימש, ושם תני לוקה, וכאן תני חייב, ואם הוא ברייתא אחרת באמת, למה מביא הש"ס כאן ברייתא אחרת ושם ברייתא אחרת, הלא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. י"א, קושית הרשב"א במסכת שבת (דף פ"ו ע"א) בתוספת ד"ה אף על פי וכו' עיין שם. י"ב, קושיא גדולה הוא אלי, דהלא כאן צריך לסיכה בקרא עינוי בפני עצמו, ואף גם זאת לר"ת לא הוי רק אסמכתא בעלמא, ולענין חומש דזר משלם רק באוכל ולא במזיק בענין אחר אמרינן בפסחים דף ל"ב ע"א ובב"מ דף נ"ד (ע"ב), דהסך משלם חומש, משום דכתיב (ויקרא כב יד) (ואכל) [יאכל], ושתיה בכלל אכילה, וסיכה בכלל שתיה (יומא ע"ו ע"ב), ואביהן דכולהו הוא יום הכיפורים, כמבואר ברש"י שם בפסחים (ד"ה ואחד), ושם בב"מ (ד"ה ואחד) ואם כן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, וקושיא בצורה וחזקה הוא לדעתי, וחפשתי וראיתי שלא הרגיש בה שום אחד מהמפרשים. י"ג, הלא באמת מפורש במתניתין שבת (פ"ו ע"א) דהוי רק זכר לדבר, אם כן איך מחייבין ליה חומש. י"ד, ותירוש חמרא הוא, היה לו להקשות לעיל מיד על ריש לקיש. הרי לך י"ד קושיות חזקות, וסימנך הי"ד החזקה.
1
ב׳וכדי ליישב כל הנ"ל, אמינא מקודם ליישב קושיא ד', דרש"י נתכוין לתרץ קושית התוספת ד"ה הני חמשה, דהיינו ממש כתירוץ התוספת והבן. והנה פירוש דברי התוספת בד"ה הני חמשה במה שמפרש דהכל דברי ר' חסדא, ודאי דר"ל דאמר ר' חסדא נמשך למעלה ולמטה, וכן ודאי מפרשין כן בבבא מציעא שם, והבן. והנה מוכרח פי' מכח קושיא ו', דאין לומר דהמקשה הוכיח מדברי ר' חסדא דלא חשיב הך ממה דאמר כנגד חמשה עינוין, הלא לפי הפירוש שפירשנו דלא כדברי תוספת, אין בדברי רב חסדא הכרע כלל, דאמר שפיר דהוי חמשה כנגד מי, ר"ל מלבד אחת שיש בהפסוקים אלו כנגד המסתבר הראשון, ואם כן עדיין קשה קושיא ו'. אלא ודאי מוכח מדברי המקשה הנ"ל, דהפירוש בדרב חסדא כמו שפירשו התוספת דקאי על הכל, ואם כן מוכח שפיר מדרב חסדא דלא חשוב הך, וזה כונת המקשה באמרו הני חמשה הוי, ר"ל שאתה אומר חמשה הוי, ואם כן קשה הא אנן שיתא תנן, וכיון בזה ליישב הלא יש בקרא שית כקושית התוספת, ואם כן מיושב קושיות אב"ו (א' ב' ו'), והבן. ואין לומר דמכל מקום קשה מנא ליה למקשה להקשות ולפרש כן בדברי ר' חסדא, דלמא כונת ר' חסדא כפירושינו זולת דברי התוספת. די"ל דאם כן היה קשה קושיא הג', אלא ודאי דהכל דברי ר' חסדא וקאי על הכל, ואם כן לא מצי למנקט מנ"ל דהא אחת ודאי מוכרח דהא צריך עינוי, ולכך נקט כנגד מי, וזה מבואר מדרך הגיון דלשון הני חמשה מנלן, משמעו כל החמשה מנלן, שמא כלל לא. והלשון הני חמשה כנגד מי, ר"ל למה חמשה, הא די באחד דכנגד מי הן, וזה מבואר מאד למי שמבין קצת בדרך הגיון, ואם כן אי נימא דכונת ר' חסדא כפירושינו זולת דברי התוספת, היה נשאר הקושיא דהיו ראוי לומר מנלן כקושית התוספת ישינם, והבן כי נכון הוא, אם כן מתורץ גם הקושיא ה"ב, ומסולקים ה' קושית, דהיינו א' ב' ג' ד' ו'.
2
ג׳ומעתה ניישב גם קושיא ה', דהא מבואר במסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב) דמשני מעיקרא דאכל ליה על ידי פת, ולסוף משני דשתי' ליה על ידי אנגרין, אם כן לפי זה דאנגרין הוי שתיה, אם כן אינו מובן קושית הגמרא כאן, ועל כרחך צריך לומר דעל כל פנים אף על פי כן מקרי מאכל, כמו שפירש רש"י שם ברכות (ד"ה ע"י אניגרון) ובשבועות שם כ"ד עיין שם, רק דלא הוי מאכל גמור כמו פת, דלגבי פת מקרי שתיה. אם כן קשה דיותר הוה ליה להקשות דלמא דקאכול על ידי פת, וכדאמרינן בנזיר ששרה פתו ביין, אלא ודאי צריך לומר דכיון דהוי פת עיקר, זו מקרי האכילה על שם היין, אם כן קשה לפי זה לא הקשה באנגרין ולא כלום, דהא אמר שם ברכות (דף ל"ה) גם באנגרין כן, אם כן הוי אנגרין עיקר. וצריך לומר דמכל מקום מיירי הכתוב בנותן יין הרבה, דלא הוי אנגרין עיקר כמו דמסיק שם בברכות גבי שמן, עיין שם. ואם כן כיון דאתינא להכי, לא יוכל רש"י לפרש כנ"ל כמ"ש, דהא מסקינין דביין יותר מרביעית, לית לן בתערובות מים כלל ולא מידי, ואם כן כיון דבלא זה מוקי בנותן יין הרבה, בודאי דיש לומר דאיירי ביותר מרביעית, ולכך צריך רש"י לחדש פירושו כנ"ל, אבל באמת הכל מיירי אליבא דריש לקיש אבל לא לר"י. ומעתה ניישב גם השאר קושיות, דודאי מסברא דשבועות לא ידעינן רק דלשון בני אדם היא כך, ואם כן לא ידעינן רק לענין שבועה ונדר, ועיקר מילתא ודאי איתמר לדברים אחרים, רק ממילא הוי סעד גם לשבועות, ולכך הביאו הש"ס שם, ואם כן מיושב גם קושיא הח'. וגם אין לומר דרק מסברה נפיק כמ"ש התוספת כאן לרבי יהודה, דאם כן לא ידעינן רק לשבועה, רק דקושית התוספת לרבי יהודה מעיקרא ליתא לפי מ"ש, דהא יש להבין הא דהקשו התוספת בפשיטות לרבי יהודה, נימא דרבי יהודה סובר דשתיה לא הוי מכלל אכילה, רק דאנן לא קיימא לן כוותיה רק כרבי אליעזר בכריתות שם, רק דדעת לנבון נקל דעיקר קושיא היה ראוי להתיר אחת מהעינוי של יום הכיפורים ואין חולק בהם, ואם כן לפי מ"ש לא קשה מידי, דעל כרחך מוכרח דאנן לא חשבינן ליה, כיון דלדידן מוכח מקרא (דברים יד כו) דונתת הכסף דשתיה בכלל אכילה, אם כן לא הוי אלא חמשה עינוין והבן. ואם כן מיושב גם קושיא הז'. אבל אין לתרץ כמו שתירצו התוספת בשבועות דף כ"ג ע"א בד"ה גמר שכר, דרבי יהודה יליף מוכל דם לא תאכלו (ויקרא ג יז), דהא רבי יהודה לשיטתו ודאי לא סבר האי הכרח כלל, דהא לכאורה אין מקום להאי הכרח כלל, דקיימא לן בדם אברים שפירשו ממקום למקום ונבלע בבשר, דעובר כמבואר ביו"ד סימן ס"ז סעיף א', אם כן מקרי שפיר אכילה, אך מכל מקום הכריח התוספות שפיר, דהא בכרת דדם נמי כתיב אכילה, אף דקיימא לן דאין איסור כרת רק בדם הנפש, ואין לומר דגם בדם הנפש יש לומר כן, כגון בשחט ולא יצא מהן דם כלל דכשרה הבהמה כמבואר במשנה חולין (דף ל"ג.), וי"ל דחייב באוכל מבשרה עם דם הנפש הנבלע בה. זה אינו, דהא מבואר בכריתות (דף כ"ב.) דאינו חייב רק בדם הנפש היוצא, כן משמע שם משום דכמותו ראוי לזריקה וכו', ואם כן לפי זה דרבי יהודה פליג ומחייב גם בדם התמצית אף שאין כמותו נזרק, אם כן אזדי לה הוכחה זו דמשכחת שפיר כהנ"ל שכתבתי. ומעתה ניישב גם קושיא ט"י, דעיין ברמב"ם פ"א מביאת מקדש הלכה ב', ובכסף משנה שם ובזבחי שלמים סימן מ', ושם ברמב"ם הלכה ט"ו, ובמרכבת המשנה שם בשני מקומות הנ"ל. והנה מה נעמו דברי הזבחי שלמים שהסכים על ידו, אבל קשה אם כן למה מוקי בכריתות (דף י"ג) שם להברייתא דדבילה קעילית כרבי יהודה, הא לא נזכר בה רק לוקה, והבן כי הוא קושיא עצומה מאד. אבל נ"ל דלא קשה מידי, כי מהמבואר שם בכסף משנה ובמרכבת המשנה אין ראוי ללקות שם משום שתויי יין רק על הכניסה, רק באם שימש, וכן מבואר בכריתות שם בתוספת ד"ה ונכנס למקדש, דכן מפורש בתוספת רק משום שוטה דהוי רק לתא בעלמא דבעל מום, ראוי ללקות על הכניסה בלבד כמבואר שם במרכבת המשנה. והנה מבואר ביו"ד סימן א' סעיף ח', דשכור לא הוי כשוטה, רק באם הגיע לשכרותו של לוט. ואם כן לפי זה אתי שפיר הכל, דהברייתא דמייתי בכריתות דקתני ששימש, דמשמע דעל הכניסה לבד לא מחייב, אם כן על כרחך לא איירי בהגיע לשכרותו של לוט, דאם כן היה מחייב על הכניסה לבד, ואף על פי כן מחייב בשימש אף בשאר משקין ובדבילה קעילית, אם כן מוקים שפיר כרבי יהודה. אבל כאן מייתי ברייתא אחרת דלא קתני ושימש, ושפיר מתרץ על הברייתא אלא יליף וכו', דאתיא אליבא דהלכתא איירי בהגיע לשכרתו של לוט, וחייב משום לתא דשוטה, ולכך חייב על הכניסה בלבד, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד ומיושב קושיות ט"י. והנה בבכורות דף מ"ה ע"ב שם בגמרא דלא (פי') (כרבי יהודה), דתניא אכל דבילה קעילית, לכאורה הך דתניא סותר כל מה שכתבתי, והבן. אך כדמעיינת היטב, אדרבה משם ראיה לדברי, דקשה בגוף הגמרא עצמה דסותר תוך כדי דיבור, כיון דאמר להחולקים על רבי יהודה הוי שכור מום על כל פנים, אם כן ממילא דחייב מלקות כמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות ביאת מקדש הלכה א', ואם כן מהך ברייתא דדבילה קעילית דתני רק חייב, ודאי דלא מוכח כלל לאפוקי ממתניתין. ב', דקשה אף אי נימא דהך ברייתא אתיא כרבי יהודה, מכל מקום הוי ליה לאתויי הא דרבי יהודה גופא, ואין זו סוגית הש"ס בשום מקום היכא שרוצה להביא דעת תנא אחד שסובר כן, יביא רק ברייתא דאתני' כוותיה, ולא נזכר בו שם התנא, ושביק דברי התנא גופא. אלא ודאי כמ"ש, והפירוש בגמרא דבכורות דף הנ"ל, דהא סברת חוץ הוא דליכא שום חיוב בשאר משכרין, רק לרבי יהודה דמרבה מושכר, אבל להחולקים עליו לא. וכאן חידש הש"ס דמתניתין בשאר משקין משכרין ודלא כרבי יהודה, רק דגם לרבנן דרבי יהודה לוקה מטעם בעל מום, ועל זה מייתי ראיה דתניא אכל דבילה קעילית וכו', והכא על כרחך לא שתיית יין קאמר וכרבי יהודה, דאם כן לא מחייב על הכניסה לבד, והוה ליה למתני ושימש, או דמטעם בעל מום הוא, ולכך חייב על הכניסה לבד, ואם כן אף רבנן מודים בזה, ואם כן אתי המתניתין דלא כרבי יהודה, והבן כי נכון הוא בס"ד.
3
ד׳מעתה נתיישב קושיות י"א י"ב י"ג, דקושית הרשב"א י"ל דהא במשנה לא קשה מנין לסיכה שהוא עינוי, רק מנין שהוא כשתיה, ור"ל שיש להחמיר בה יותר מבשאר עינוים דבתרה, שיש בה קצת לתא דכרת על כל פנים, ולזה לא הוי רק זכר בעלמא, והבן כי ברור ואמת הוא. והנה בהא דהוי רק זכר בעלמא, נדחקו התוספת שם בשבת (פ"ו ע"א ד"ה אע"פ) דהא באמת משמע ביומא דדוחה לגמרי הך דמה שמן מאבראי עיין שם, דאם לא כן לא הוי אפילו זכר, רק דכמים בקרבו (תהלים קט יח) משמע שתיה, דהיינו בקרבו, אם כן ראיה ברורה הוא. רק דנ"ל דהנה שתיה בכלל אכילה, היינו דיש הוכחה דנקרא אכילה, אם כן אין לחלק כלל, ועיין בתוספת יום הכיפורים מה שהקשה הא מכל מקום לא כתיב אכילה ומה שתירץ, ואם כן כאן לענין סיכה אף דיש הוכחה מקרא דהוי הנאה כמו שתיה, מכל מקום כיון דלא כתיב רק עינוי, והמניעה דסיכה ודאי לא הוי ענוי כמו מניעה דשתיה, ולכך לא הוי ביום הכיפורים רק זכר ואינו חייב כרת, צריך לעינוי בפני עצמו, מה שאין כן בחומש דזר דמחייב לא על הנאת מעיו או הנאת גרונו באכילה ושתיה כמבואר במסכת כתובות, וכבר יש ראיה ברורה דנהנה כמו בשתיה, ותירוץ זה נכון הוא מאד למבין, ומיושב קושיות י"א י"ב י"ג. ומעתה מיושב גם קושיא י"ד, דלכך סידר הגמרא הך שקלי וטריא דתירוש אחר שהובא הא דכסף מעשר, דמקודם היה סובר דלא נפקא מינה בשתיה בכלל אכילה, רק לענין שבועה דהא לענין יום הכיפורים גם רבי יהודה מודה והבן, ועל כרחך ודאי הא דריש לקיש לענין שבועה איתמר, אם כן האיך יכול לשנות על הא דמקשה ותירוש חמרא הוא, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, הלא כיון דעל כרחך אתית להכי, אם כן כבר ידע שפיר בשבועה מסברא, אם כן הך דריש לקיש למה, אבל מכיון דמייתי הך דכסף מעשר, אם כן כבר ידע דיש נפקא מינה גם בכסף מעשר, אם כן שפיר מתרץ לריש לקיש, ודוק היטיב כי נכון הוא בס"ד.
4