ישמח משה, כי תצא י״חYismach Moshe, Ki Teitzei 18
א׳כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה' (ישעיה נד י), עד כאן. נ"ל על פי שאמרו חז"ל (סנהדרין דף צ"ב.) אותן אלף שנים שיחזיר הקב"ה העולם לתוהו ובוהו, צדיקים מה הן עושין, הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים, עד כאן. וידוע דברית שלום הנאמר בפנחס (במדבר כה יב), הוא שיחיה לעד בגוף ונפש כדעת חז"ל (פרקי דר"א פמ"ז) דפנחס הוא אליהו. ונראה לי לבאר הטעם דנקרא ברית שלום, היינו שברית כרותה לו שיהיה שלום לעד בין הגוף והנפש ובארבע יסודותיו שלא יתפרדו, כנ"ל לפי פשוטו של דבר. וידוע דעת חז"ל שאמרו (שם (סנהדרין צ"ב ע"א)) צדיקים שעתיד להחיות אין חוזרין לעפרן, ועל אלו אמרו שיעשה להם כנפים כנשרים, כי התחיה יהיה קודם, כי אחר אלף הלזו היא עולם הבא ועין לא ראתה וגו'. וזה דברי הנביא כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה, ר"ל אף שהרים ימושו וגו', היינו שיחזיר העולם לתוהו ובוהו, ואף על פי כן ברית שלומי היינו הניצחיות של הצדיקים בגוף ונפש, לא תמוט אמר מרחמך ה' כי עושה להם כנפים כנשרים.
1
ב׳עוד יש לפרש, על פי שאמרו חז"ל במסכת שבת (דף נ"ה.) זכות אבות תמה. ואיתא במדרש ברית אבות לא תמה. ופירש ידי משה על המדרש בפרשת בחקותי על פי הפסוק (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם וגו'. כי זא"ת נוטריקון זכות אבות תמה, ר"ל ואף גם שזכות אבות תמה, לא מאסתים כו' להפר בריתי אתם כי ברית אבות לא תמה, עד כאן ודברי פי חכם חן. ונקדים דדרשו חז"ל (שמו"ר ט"ו ד') הרים אלו האבות, שנאמר (מיכה ו ב) שמעו הרים את ריב ד', והגבעות אלו אמהות, עיין בירושלמי דסנהדרין פרק עשירי (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א). ועל פי זה כי ההרים ימושו, ר"ל אף שזכות אבות ואמהות תמה, ברית שלומי לא תמוט כי ברית אבות לא תמה.
2
ג׳עוד יש לפרש, ונעתיק דברי הירושלמי דסנהדרין הנ"ל, וז"ל: ר' יודן בר חנן בשם ר' ברכיה אמר הקב"ה לישראל בני אם ראיתם זכות אבות שמטה, וזכות אמהות שנתמוטטה, לכו והדבקו בחסד, מאי טעמא כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה, כי ההרים ימושו זה זכות אבות, והגבעות תמוטנה זה זכות אמהות, מכאן ואילך וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה', עכ"ל. ודברי הירושלמי הנ"ל תמוהים דאמר לכו והדבקו בחסד, ודאי דר"ל שיעשו ישראל חסדים, דאם לא כן מאי הדבקו, ומייתי וחסדי מאתך לא ימוש דקאי על חסדו של הקב"ה. ועוד דלמה מייתי הירושלמי וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה', דאינו ענין לדרשתו לכו הדבקו בחסד, ולא הוי' ליה לומר רק מכאן ואילך וחסדי מאתך לא ימוש, שאין דרך לגמור כל הפסוק אף מה שלא נצרך לענינו, רק אם מביא הפסוק כצורתו ואינו מפסיק בינתים, מה שאין כן כאן, והבן. והנ"ל בזה, על פי מה שאמרתי לפרש הפסוק (תהלים קמה ט) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וגם פירשתי מאמר חז"ל (במו"ק כ"ז ע"ב) ג' לבכיה, ז' להספד, שלשים לגיהוץ ותספורת, מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני, עד כאן. על פי אמרם במסכת שבת (פ"א דף יו"ד ע"ב) אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שנאמר (שופטים ו כד) ויקרא לו ה' שלום. ומקשה אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר, דכתיב (דברים ז ט) האל הנאמן, ומשני התם שם גופו לא אקרי הכי, דמתרגמינן אלהא מהימנא, הכא שם גופיה אקרי שלום, דכתיב ויקרא לו ה' שלום, עכ"ל הגמרא. וכתבו התוספת (ד"ה דמתרגמינן) תימא דשלום נמי מתרגמינן דעבד לו שלום. וי"ל דהתם קראו שלום, על שם שהוא עושה שלום, דאי לא קראו שלום אלא בעי למימר ה' שלום ה' העושה לו שלום, הוה ליה למימר ה' שלומו, עכ"ל. וזה לשון זקני הגאון מהרש"א שם בחדושי אגדות: יש לעיין בזה, דגם לפי דברי התוס' שיש לחלק דהכא גבי שלום מוכח דקראו לשם שלום, מכל מקום (מה) טעם איכא בזה כיון דשניהם עושה ה', למה אקרי שמו שלום טפי מנאמן. ועוד בכל הכינוים כגון רחום וחנון, אמאי לא קאמרינן הכי, דהכי נמי כתיב (שמות לד ו) אל רחום וחנון וגו'. וי"ל בזה על פי מ"ש (ב"ר ח' ה') חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומר אל יברא שהוא כולו שקר, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא שהוא כולו קטטה. והשתא בכל הכינוין הנמחקין כגון רחום וחנון ורב חסד וארך אפים, כיון שהאדם משותף בו לעשות רחמנות וחסד וחנינות, אין שמו של הקב"ה נקרא כן, אלא אל רחום וחנון הוי כמו אלהא המרחם וחנון, כמ"ש באל הנאמן הכא ושרי לאומרם בבית הכס', מה שאין כן שלום שאין מדה זו באדם כלל, שמו יתברך ב"ה מקרי שפיר שלום, על שם שהוא עושה שלום. וכן מדת אמת כיון שאינה באדם חותם של הקב"ה, נקרא שמו אמת, כמ"ש בכמה דוכתין עיין שם, ובתוספת פרק קמא דסוטה (י' ע"א, ד"ה אלא) מוכח דשלום אינו נמחק. ומיהו לא הזכיר גבי אמת שיהיה אסור לומר בבית הכס' ושלא נמחק כמו גבי שלום, כיון דשמו ית' ב"ה גופיה לא אקרי אמת רק חותמו, וק"ל עכ"ל.
3
ד׳ועל פי זה אמרתי הטעם על הא דאמרו חז"ל (יבמות דף ס"ה:) משנין מפני דרכי שלום. דהנה כשיש שלום אף בהעדר אמת, מכל מקום מתקיים הני תלתא חסד וצדק ושלום, שהן גומלין חסד וצדק זה לזה, מה שאין כן כשקטטות ביניהם. וזה דבר מבואר בשכל דבעלי מחלוקת ששונאים זה לזה, אין גומלין חסד ואין עושין צדקות זה לזה, ושמא תאמר כי לפי זה לא יובן מאמר הנ"ל דאיך אמר שהוא גומל חסד ושהוא עושה צדקות ושהוא מלא קטטות, דהדברים סותרין זה את זה וק"ל. וצריך לומר דהכי פירושו, כי בטבע לגמול חסד ולעשות צדק כל כמה שאין מקום לקטט, דבודאי מה שאמר שהוא כולו קטטה, פירושו במקום שיש מבוא ופתח לקטטה תיכף מתקוטטין, אבל בודאי יש הרבה שאין מבוא כלל לקטט ביניהם ושלום ביניהם, וזה פירוש ברור ואמת. ואם כן כשיתקיים האמת ויוצמח קטט, יעדרו הני תלתא. מה שאין כן אם נתקיים השלום, רק אחד מהן נעדר, ובכל מקום בתר רובא אזלינן כנ"ל.
4
ה׳ועל פי זה נראה לי ליישב מה דקשה לי על דברי זקני הגאון זצ"ל הנ"ל, דאף לפי תירוצו היפה אף נעים, נשאר הקושיא לכאורה דמה שנא אמת משלום, ומה שנא זה נמחק וזה אינו נמחק, וזה נאמר בבית הכס' וזה אסור לאמרו. ומה שנא דשם גופיה לא אקרי אמת, הוא גופיה קשיא כיון שהשי"ת עושה גם שניהם, ואין האדם משותף בשניהם, מה שנא דאקרי טפי שלום מאמת, וכמו שהקשה הוא בעצמו בראש דבריו מה שנא שלום מנאמן, וכל מה שטרח בו אותו צדיק, הכל רק ליישב הקושיא ההוא, ולבסוף לא נמלט ממנה, ואם כן מה פעל צדיק בזה.
5
ו׳ולדידי אתי שפיר, דלכך אמת מהנמחקין, דלפעמים נמחק מקמיה שלום, דהיינו פעולת האמת שעל כן נקרא כן, נדחה מקמיה עשיית השלום, שעל זה נקרא שמו שלום כמ"ש התוספת, ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא בתמיה, דהיינו השם שנצמח מהפעולה, לא עדיף מהפעולה עצמו, וכיון שהפעולה נדחית, לפעמים גם השם אינו מאינם נמחקין, ואף הקב"ה שינה מפני דרכי שלום אצל אברהם במאמר ואני זקנתי (בראשית יח יג), כמו שמבואר בדברי חז"ל (יבמות ס"ה ע"ב), (ע"כ לא אקרי הכי, וממילא דאין איסור להזכיר בבית הכס', מה שאין כן עשיית השלום שאינה נדחית), כנ"ל ברור. ומהאי טעמא נ"ל שמשום זה השין יש לה למעלה ג' ראשים, ולמטה חד כרעא, דהא אמרינן בשבת פרק הבונה (שבת) דף ק"ד ע"א ומאי טעמא שקרא קאי אחדא כרעא, ואמת מלבן לבוני, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה אחד), קושטא קאי שקרא לא קאי, עד כאן. והנה כל דבר שיש לו מעלה ומטה, דהיינו שיש בו דרך לעלות בו למעלה אורח חיים, ויש בו דרך לרדת למטה לבאר שחת. והנה זה השקר יוכיח שהוא מגונה מאד, כמו שנאמר (תהלים קא ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, עם כל זה כשעושה לשם שמים כגון מפני דרכי שלום, משובח. לכך למטה אחד כרעא קאי, אבל למעלה דהיינו העולה בו בדרך העולה מעלה בית אל, יש לו ג' ראשים, דהיינו דמתקיימין על ידי שלשה עמודים שאמרנו חסד וצדק ושלום, וכשם שהשין רומז על שקר, ככה רומזת על שלום. וזה גם כן רמז דבמקום שלום, אף שקר מותר כנ"ל.
6
ז׳ועל פי זה נראה לי לבאר הפסוק (בפרשת משפטים, שמות כג ז) מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג. דלכאורה הסמיכות אינו מובן. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהכתוב מזהיר שירחק מדבר שקר, היינו אף ממה שאינו שקר ממש כמשמעות התורה, דהיינו אף ממה דמחזי כענין שקר, אך שלא יגרום הרחקה ללשון הרע ורכילות, כמו שהוא במאמר ואני זקנתי, דאם הוי אמר ואדוני זקן כמו שאמרה, היה ח"ו דלטוריא ורכילות. והנה אמרו חז"ל (עירוכין דף ט"ו:) לישנא תליתאי, דקטיל תליתאי. וזה שאמר מדבר שקר תרחק, רק ונקי וצדיק אל תהרוג, דהיינו שלא יגרום ההרחקה הנ"ל ללשון הרע ורכילות דקטיל תלתא, דבכהאי גוונא מותר לשנות. ונקט נקי וצדיק, דהיינו דהוא אזהרה טפי להתרחק מאמירת לשון הרע, כי אף שצדיק גדול עליו לקבל בהכרח הטבע, ודוד מלכא קדישא יוכיח (שבת דף נ"ו אף שאינו רשאי, ומי שאינו מקבל קדוש יאמר לו, לכך מזהיר טפי כי כמה רעה גורם דיוכל להמית נפש נקי וצדיק, דהא אמרו והמקבלו יותר מכולם. או יאמר על הא דנקיט בקרא נקי וצדיק, דכך פירושו ועל פי זה יתפרש גם כן סיפא דקרא הנ"ל כי לא אצדיק רשע, דדרך של הולכי רכיל להחליק עונם בעיניהם למצא לשנא, וכך דרכו של יצר הרע לומר כי מצוה להרכיל על רשע זה, כדי שיקפצו עליו בני אדם לאבדו ולהשמידו, כי מי פתי יסור הנה לעבור על לאו אף בלי שום הנאה, כי מה יתרון לבעל הלשון אם לא בפתוים כאלה, ותמיד תשמע לבעלי לשון הרע שאומרים כן, ותשובתם ערוכה בפיהם לכל השואלים אותו למה זה אתה עובר את מצות המלך מלכו של עולם למרות עיני כבודו לשלוח פיך ברעה באופן שאין לך הנאה, אם לא אמרו כדבר הזה דמצוה קא עביד, ובפרט אם אחד דבר על חבירו דברי בזיון וקנטורים, ישמח המרגל להביא הדברים לבעליו, באמרו כי זה אשר דבר בחבירו הלא הוא בעל לשון הרע ורשע הוא, לכך הותר להרכיל עליו. אבל באמת הבל יפצה פיהן, דאף על רשע אסור להרכיל, ואם הוא רשע ודבר לשון הרע בחבירו, הוא בעונו ימות, אבל אסור להשמיע הדברים לחבירו להעלות אף ולנקום נקם. ועוד הלא אף אם זה רשע הוא, מכל מקום זה שנדבר עליו הוא עדיין נקי וצדיק ולא חטא, ולמה תהרוג אותו דהא לישנא תליתאי הוא. וזה דברי הפסוק ונקי וצדיק אל תהרוג, דהיינו אף שתאמר דזה המדבר לשון הרע דהיינו דברי גנאי על חבירו הוא רשע, ואף אם קטלתו בלשונך אתה המרגיל לא תחוש עליו, מכל מקום למה תהרוג נפש נקי וצדיק, דהיינו זה שתרכיל באזניו, כי גם אותו תהרוג בחרב פיפיות אשר בלשונך כתער מלוטש, ושמא תאמר ומה יהיה חוטא נשכר, דהיינו זה המדבר לשון הרע כי לא יענש כלל ולא ינקום בו, לזה אמר כי לא אצדיק רשע והרבה שלוחים למקום כמו שפירש רש"י שם (ד"ה), ואתה מה לך בזה מאי דמפקדת אבעי לך למעבד, ומאי דניחא קמיה קב"ה ליעבד, והוא פירוש צח בעזה"י.
7
ח׳ונחזור לענינינו לדברי זקני הגאון מהרש"א ז"ל, דכינויים אלו שמשותף בהן גם בני אדם, אין שמו של הקב"ה נקרא כן. והנה יש להבין איך שייך לתארו ולכנותו כלל בתארים שמשותפים בהן בני אדם אף לתואר וכינוי. ויתורץ על פי מה שפירשתי הפסוק (פרשת עקב, דברים י יב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. דהנה שמעתי דבאמת אין רחמנות וחנינה וחמלה בטבעי הברואים, רק הוא השפע מרחמנות הבורא על ברואיו. ונמצא כל מה שנראה רחמנות לשום נברא, הכל הוא רחמנותו יתברך שמשפיע מרחמנותו יתברך על ברואיו, עד כאן שמעתי ונתקבל לי. ונראה לי דכן הוא בכל התוארים כמו חכמה וכדומה, על כן תקנו חכמינו ז"ל (ברכות דף נ"ח.) בנוסח הברכה שמברך על ראיית חכמים, שנתן מחכמתו, או שחלק מחכמתו, וק"ל. וזה יצא ללמד על כל הכלל כולו, דהוא יתברך מקור החכמה והמדע וכל הטובות, ואין זו שום דבר נוסף למהותו רק עצם אלהות, ואם כן איך יהיה זה בברואיו, רק הוא השפעה מאתו יתברך. ועל פי זה מבואר הפסוקים מה ה' שואל מעמך, מעמך דייקא, כי אם ליראה שאין בו יתברך שאיננו ירא מפני כל, על כן זאת מאתך, אבל שאר כל מדות הטובות הם השפע מאתו יתברך. ועל פי זה מתורץ הקושיא הנ"ל, דבאמת אין שום נברא שותף ע"ד האמת בתוארים אלו כלל וכלל, רק מה שתמצא אפס קציהו בברואיו, אינו שלהם רק שלו יתברך, והוא בעצמו מעין רחמנותו הגדולה שמשפיע ממנו על ברואיו, כנ"ל. ועל פי זה פירשתי הפסוק (תהלים קמה ט) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. דנראה שהוא כפל ענין במילות שונות. אבל לפי מ"ש יתבאר היטב, דאמר טוב ה' לכל, וקשה הא הברואים גם כן משותפים במדת טוב, דכמה וכמה בני אדם טובים ורחמנים בטבע יש בעולם, ומטיבים עם כל לפי היכולת שבידם מצד הרחמים, לזה אמר ורחמיו על כל מעשיו, ר"ל דרחמיו יתברך מושפע על כל מעשיו, ואם כן אף הרחמנות הנ"ל אין מתייחס להם רק לו יתברך, והבן. והנה בילקוט תהלים סימן קמ"ה ורחמיו על כל מעשיו, ר"י דסכנין בשם ר' לוי טוב ה' לכל, ומרחמיו הוא נותן לכל הבריות. ועל פי זה פירשתי (בתפלה למשה תהלים כה יב) גם כן הפסוק מי זה האיש ירא ה', דה"א דהאיש, משמש במקום מן, או של, כמו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שפירוש רש"י דזה אשוריו ותהילותיו של האיש. ועל פי זה יבואר מי זה האיש, ר"ל איזה דבר הוא של האיש, לזה אמר ירא ה', אבל שאר כל הדברים הם השפעה מאתו יתברך. ועל פי זה פירשתי גם כן מה שאמר שלמה המלך ע"ה (סוף קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם. ר"ל רק זה אשר ירא, הוא כל אשר לאדם, אבל שאר כל הדברים הם השפעה מאתו יתברך כנ"ל. ועל פי זה פירשתי גם כן הפסוק (ישעיה (נד טו) נ"ד ט"ו) הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול. ר"ל דאמר יתברך לישראל הן זאת מה שהאדם גור יגור, דהיינו שירא מאלקים, הוא אפס מאותי, ר"ל שאין זה ממני. אבל שאר כל הדברים כמו ג' הסימנים שאמרו רז"ל (יבמות ע"ט.) שיש באומה זו ביישנים רחמנים גומלי חסדים, הוא משום שיש לישראל דביקות יותר להבורא יתברך מכל הברואים ושוכן ביניהם, כאמור (שמות כט מה) ושכנתי בתוך בני ישראל, על כן יש להם השפעה יותר מכל הברואים ממדותיו יתברך, וביישנים הוא שורש ענוה, כי העזות היפך הביישן, וק"ל. וזה אמרו יתברך דרק היראה הוא אפס מאותי, אבל שאר המדות טובות מי גר אתך, דהיינו הש"י השוכן אתך עליך יפול, משרה ומשפיע עליך ממדותיו, ויפול לשון השראה, כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה יח), והבן גם זה. ועל פי זה תפרש אמרם ז"ל במו"ק (דף כ"ז ע"ב) אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני, ולא אמר לא תרחמו עליו יותר. רק דהכי פירושו, דהלא לא יצוייר לכם רחמנות עליו יותר, רק מה שהוא ממני דהיינו השפעה מרחמנותו, ואם כן דעת לנבון נקל דלא אפשר שתרחם עליו יותר, וע"כ כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והוא נתן הרחמנות לסיבה נודעה לו יתברך ואפס זולתו. ונחזור לענינינו לפרש הפסוק שהתחלנו, כי שמעתי לפרש הפסוק (תהלים פ"ה) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, (תהלים פה יג) גם ה' יתן הטוב. על פי שמקשין חכמי האמת איך שם הויה ב"ה מקור הרחמים כנודע הוא בהיפוך אתוין, דיו"ד קודם לה"א, והלא מוסכם בפי חכמי האמת דאותיות כסדר בדרך אבג"ד הוא רחמים, ולהיפך בדרך תשר"ק הוא דין. והשיבו דבאמת באבג"ד היו"ד קודם לה"א בצירוף, דהיינו א' וגם ב', הוא ג'. ועוד גימ"ל, הוא וא"ו. ועוד ד', הוא יו"ד, ואחר כך ה"א, והבן. והנה אמרו חז"ל במסכת שבת פרק הבונה (שבת דף ק"ד.) אתי דרדקי לבי מדרשא ואמרו מאי דלא אתמר כוותי' בימי יהושיע בן נון, אלף בית אלף בינה, ר"ל למוד תורה, ג"ד גמול דלים, עד כאן. ונמצא לפי זה מי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים, נמצא מקיים ומצרף אבגד, אם כן הויה אצלו כסדר והוא רחמים. מה שאין כן אם אינו עוסק בתורה ובגמילות חסדים, נמצא עוקר אותיות אבג"ד דהא אין מקיימן, וממילא דהוי השם בהיפוך אתוון והוא דין. ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל אמת מארץ תצמח, היינו התורה דנקרא אמת, דכתיב (משלי כג כג) אמת קנה, וכמו שדרשו חז"ל בברכות (דף ה' ע"ב) על פסוק (משלי טז ו) בחסד ואמת יכופר עון, עיין שם. ואמר מארץ תצמח, דלא בשמים הוא, וצדק משמים נשקף, כי העושר מלפניו והכל שלו ומידו נתנו לו, ור"ל אם עוסקין בתורה ובגמילות חסדים, אז גם ה' אף שהוא בהיפוך אתוון, יתן הטוב כי אזי הוא ישר ולא הפוך ח"ו, עד כאן שמעתי. ועל פי זה נראה לי לפרש מה שאמרו חז"ל (ב"ר ל"ג ג') דרשעין מהפכין מדת הרחמים למדת הדין. דהיינו דר"ל דמהפכין מדת הרחמים, דהיינו שם הויה שהוא מדת הרחמים, מהפכין אותו בהיפוך אתוון, ועל ידי כן נעשה ממנו מדת הדין כנ"ל. ועל פי זה מבואר הפסוק כי ההרים ימושו וגו', דהיינו אף שזכות אבות ואמהות יתמו, רק וחסדי דייקא מאתך לא ימוש, שתעסוק בגמילות חסדים דהוא השפעה ממדת חסד שלי כאמור, וברית שלומי לא תמוט, היינו התורה שנקרא ברית כמו שנאמר (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. וגם נקרא שלום, כמו שדרשו חז"ל בברכות (דף ח' ע"א) על פסוק (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה פדה) דהיינו תורה דכתיב בה (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום, אז אמר מרחמך ה' דייקא, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש במה שאמרו חז"ל (ר"ה דף י"ח.) על הא דכתיב (שמואל א' ג יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה, ואמרו בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, עד כאן. נ"ל הטעם משום דאמרו חז"ל (ויק"ר י"ז ד') אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. והנה בבני עלי לא מצאנו הגזירה רק בעסקי נפשות, וצריך לומר דעונש גרם שלא להתנהג עמהם בדרך הרחמים, ואם כן כד יעסקו בתורה וגמילות חסדים דאז יחזקו מדת הרחמים כאמור, אם כן ממילא דבטל גזירתא. ועל פי זה יתבאר הירושלמי שהתחלנו, דהן הן דברי הירושלמי לפרש קרא הנ"ל דכי ההרים ימושו כמו שפרשתי, וזהו דבריו אם ראית זכות אבות שנתמוטטה וכו', לכו והדביקו בחסד דהיינו שיעשו חסדים. וזה אמרו מכאן ואילך וחסדי מאתך לא ימוש, כמו שפירשתי דקאי על חסד שיעשו ישראל וכו', אז אמר מרחמך ה' כמ"ש והוא היעוד, אבל וחסדו מאתך וגו' לאו יעוד היא, רק ציווי לכך מביא כל הפסוק.
8
ט׳עוד נראה לומר על הפסוק הנ"ל (ישעיה נד י) כי ההרים ימושו כו' וחסדי מאתך לא ימוש. דהא אף אם תמה זכות אבות העולם ח"ו, מכל מקום לא סגי בלאו הכי שלא יהיה לכל אחד מישראל זכות, כי הכתוב אומר (שמות כ ו) ועשה חסד לאלפים לאוהבי וגו'. ועוד קרא אחר אומר (דברים ז ט) לאלף דור. והנה בין אלף לא יתכן שלא יהיה על כל פנים אחד צדיק גמור, כי כבר אמר שלמה ברוח הקודש (קהלת ז כח) אדם אחד מאלף מצאתי, ונמצא יש לכל אחד מישראל זכות אבות. וזה דבריו כי ההרים ימושו וגו', כמו שנדרש בירושלמי על אבות העולם שנקרא הרים וגבעות, מכל מקום וחסדי מאתך לא ימוש, היינו כמו דכתיב ועושה חסד לאלפים, וחסדי דייקא, ונכון הוא.
9