ישמח משה, כי תצא ז׳Yismach Moshe, Ki Teitzei 7
א׳כי תשה ברעך (דברים כד י). ובפרשת משפטים (שמות כב כה) נאמר אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. איתא בתיקונים (הוספות ה קמ"ב ע"ב) הובא בבית שמואל אחרון פרשה זו, שלמת רעך דא נשמתא קדישא, ועיין בספר הנ"ל מה שפירש. ודבריו חסרים מלח ותבלין, דלא ביאר שום טעם דלמה יקרא הנשמה בשם שלמת. ואני בדרכו אלך לפרש פירוש נחמד, על פי שפירשתי (בפרשת ויקהל ד"ה והנ"ל ליישב), בפסוק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו' ג) על פי הרמב"ם בשיתוף שם מלא, שהוא לשון שלימות. ועל פי שדרשו חז"ל (ברכות ל"א ע"ב) בפסוק (שמואל א' א יא) ה' צבאות אם ראה תראה, שאמרה חנה מכל צבאי צבאות שבראת, ולי לא נתת בן אחד. ועל פי מ"ש היערות דבש בפסוק (ויקרא י ג) בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, ואל תקרא בכבודי אלא במכובדי (זבחים קט"ו ע"ב), על דרך רבי יוחנן קרי למאני מכבדותא (שבת קי"ג ע"א), ר"ל צדיקים הם מכובדי, כי השי"ת מתלבש בהן וכו'. ועל פי הרמב"ם על אמרם (ברכות ח' ע"א) אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. וז"ש ה' צבאות, מכל צבאי צבאות שברא מלא כל הארץ, שלימות כל הארץ ותכליתו כבודו, היינו הצדיק שהוא לבושו כביכול. והנה מזה מבואר דעיקר התכלית של בריאת הנשמה שתהיה מרכבה ולבוש להשכינה כו', כמו שפירש רבינו סעדיה גאון בפסוק (שיר השירים ו יב) לא ידעתי נפשי כו', ומה שפירשתי אני על פי מה שפירשתי בפסוק (משלי כ כז) נר ה' נשמת אדם, עיין בבינה לעתים דרוש ה'. והנה לזה צריך דביקת רב באלקים חיים ומלך עולם, והיה עולה על הדעת איך יתכן הדביקות במה דלא ידענא ולא חזינא. אבל ממה שנעלם ידיעת הנפש ולא נראה כלל, ואף על פי כן אין דביקות גדול מדבקות הגוף והנפש, ואין נקודה בגוף שאין בו דביקות הנפש, מזה מבואר דיתכן דבקות אף במה דלא ידע ולא חזא, ועל ידי זה בא לדבקות אמיתי אם ירצה, עד שנעשה מרכבה לשכינה, והבן. והנה הבחירה חפשית, ועל פי זה מבואר דברי הזוהר (בפרשת משפטים) אם חבול תחבול שלמת רעיך, דא נשמתא קדישא. ונקדים מה שפירשתי על המשנה במסכת יומא (דף פ"ה ע"ב) האומר אחטא ואשוב כו', ושם בגמרא דף פ"ז ע"א בדרב הונא אמר רב, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה כדרב), מבואר דעיקר הקפידה הוא משום שחטא תרי זימנא. והנה באמת תמוה מאד, דאם כן נעלת דרכי התשובה להשונה בחטא, וקיימא לן (ירושלמי פאה פ"א ה"א) אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ומנשה המלך יוכיח שעבר ושנה כמה פעמים, וכמו שנאמר (מלכים ב' כא טז) וגם דם הרבה שפך, וגם עבד אלילים כל ימיו וקבלו השי"ת בתשובה. והנה ראיתי מפורשים שרצו לרפאות את השבר, ואמרו דאין מספיקין, היינו אין מסייעין לו, אך אם עושה מהני. אבל אין בהם רפואות תעלה, א' דכבר העיד דוד ברוח הקודש בפסוק (תהלים לז לב) צופה רשע כו', דאלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו (עיין סוכה נ"ב ע"ב), ואם בצדיקים, קל וחומר ברשעים שכבר המליכו אותו עליהם, ואם כן אם אין סיוע, ודאי אין תשובה במציאות. ועוד קשה מה ענין אין מספיקין לאין מסייעין. ועוד מה הוא הלשון בידו, אין מספיקין לו היה ראוי לומר כמו מסייעין לו (שבת ק"ד ע"א), והבן. והנ"ל בזה, על פי מה שפירשתי בפרשת האזינו (באופן ה' ד"ה ונחזור לענינינו) על המדרש (תנדב"א זוטא פכ"ג) שאלו תלמידיו את רבי אליעזר האיך נעשה תשובה ונחיה, והפסוק (ירמיה טז יט) ה' עוזי ומעוזי וגו', עיין שם כו', ומה שפירשתי בהמשנה (אבות פ"א מי"ד) אם אין אני לי וכו'. מבואר מזה דהקבלה מהני בתשובה, כמו דקיימא לן (קידושין מ"ט ע"ב) בהרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק כו'. והיינו מטעם שהידיעה אינו מזדקק לבחירה, ואדם מישראל עלול לשוב ולחזור לשרשו שורש הקדושה כל זמן שאין נדמה לו כהיתר, והוי בידו לעשות תשובה ונאמן על עצמו שיעשה תשובה, כמו דקיימא לן (גיטין ב' ע"ב) דאדם נאמן על כל מה שבידו בדין עד אחד נאמן באיסורין, וקיימא לן (בסוגיא דמכר על פי אחר) בב"ק (דף ע"א.) דכל מה שבידו לעשות, רואין כאלו כבר עשה. מה שאין כן כשעבר ושנה דנדמה לו כהיתר ואינו עלול לשוב, אינו מועיל במה שבידו לעשות תשובה, רק צריך לעשות תשובה בפועל. והיינו אין מספיקין בדין שלמעלה במה שבידו לעשות תשובה, והבן. והנה דעת לנבון נקל דמקבל על עצמו ואינו שב, דאז אינו מועיל אף באינו עובר ושונה, דהא אגלאי מילתא למפרע דהקבלה שקר, רק דמועיל בשעת מעשה של הקבלה, אם (מת) קודם שיוכל לבא לידי גמר, אזי נחשב כאלו עשה. מה שאין כן בעובר ושונה דצריך לשוב בפועל, צריך למהר כדי שיגמור בעוד רוח חיים באפו. והיינו אם חבול תחבול שלמת רעיך, דרעיך היינו הקב"ה, וכמו שפירש רש"י במסכת שבת (דף ל"א.) גבי הלל דאמר זו הוא כל התורה כולה כו', דרעיך היינו השי"ת, וכמו שפירשו שם בפסוק (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך אני ה'. והיינו אם חבול תחבול שני פעמים, מה שהיה ראוי להיות שלמת רעיך ונברא לכך, למען השם אני מזהירך עד בא השמש, כמו שדרשו רז"ל (שבת קנ"א ע"א) עד שלא תחשוך השמש (קהלת יב ב), זה יום המיתה. תשיבנו לו דוקא, ולא סגי במה שבידו, כיון שעבר ושנה, ודוק כי נכון הוא בס"ד. והנה לפי מ"ש יש להקשות, דאם כן בדין זה דהרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, יש לחלק בין עובר ושונה, או לאו, והבן. אבל לא קשה מידי, דבאמת החרטה והעזיבת החטא הוא עצם התשובה, כמו שביארתי במקום אחר (בפרשת נשא ד"ה והתודו), בתשובת שאלה למה לא נכתב בביאור מצוה תשובה בתורה, עיין שם. ואם כן כיון שהוא עצם התשובה, מהני רק זה לענין שנמחל לו ואינו מגיע עונש ונקרא צדיק. אבל לענין זיכוך ומירוק שצריך, לא ינקה עד ישוב בפועל, ואם כן אתי שפיר הפסוק אם חבול תחבול, ודוק כי עמוק הוא בס"ד.
1
ב׳ועוד אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב כה). כי י"ב חדשים בשנה, נגד י"ב שעות ביום, ונמצא חודש אלול שהוא חודש האחרון, נחשב כשעה קודם הלילה, וכבר עבר י"א שעות, והוי כמו קודם ביאת השמש. והיינו עד בא השמש תשיבנו לו, קודם בא יום ה' הגדול והנורא.
2
ג׳(או יאמר עד בא השמש (שמות כב כה), היינו ט"ו באב שאז פסק כח החמה (תענית כ"ז ע"א). וכמו שאמרו (שבת קנ"א ע"א) על הפסוק (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש, שאז תש כח השמש).
3
ד׳עוד י"ל (שמות כב כה) אם חבול תחבול, לשון משכון. שהלבוש של מלך מלכי המלכים ית"ש, נתמשכן ביד סט"א, כמו שנדרש בזוהר (פרשת משפטים דף צ"ז.) על פסוק (שמות כא ח) לעם נכרי לא ימשול למוכרה, עד בא השמש. או כפירוש הא' שלי שדרשו (שבת קנ"א ע"א) באשר לא תחשוך השמש (קהלת יב ב). או כפירוש הב' דקאי על חודש אלול תשיבנו לו על ידי פדיון התשובה מסט"א, כמו שדרוש בזוהר והפדה בתשובה, והבן.
4
ה׳וגם י"ל על מיתת הצדיקים, אם חבול כו' (שמות כב כה) שמחבל ומשחית לבוש השי"ת, היינו הצדיקים שהן לבושיו נאספו בעונינו. והיינו חבול תחבול זה אחר זה, עד בא השמש היום תשיבנו לו הזיקו של מלך, על ידי תשובה שיצא ההפסידו בשכרו, והבן.
5
