ישמח משה, כי תשא ג׳Yismach Moshe, Ki Tisa 3
א׳בתנחומא (תשא סי' ג') כשהגיע משה לפרשת שקלים אמר רבונו של עולם שמא משאני מת אין אני נזכר, אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה כשישראל קורין בפרשת שקלים כאלו אתה עומד וזוקף את ראשון שנאמר (שמות ל יב) כי תשא, עד כאן. והנה המדרש הנ"ל אין לו מובן, דלמה דוקא כשהגיע לפרשת שקלים אמר שמא משאני מת אין אני נזכר, ומאי שייכות שאלה זו לפרשת שקלים. ולהבין זה נקדים לפרש הפליאה דאיתא בזוהר חדש (ע"ב ע"ב), אמר ליה עשרה סבי קטילו על מכירת יוסף, אמר ליה פנחס הוא אליהו, אמר ליה ר' עקיבא לית ליה זכות אבות, א"ל הא כתיב (דברי הימים א' יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, עד כאן. והנה המאמר הזה הוא סתום וחתום ואומר דרשוני וחיו.
1
ב׳וכדי להבין דברי חכמים וחידותם, אקדים לפרש הגמרא בפסחים (דף נ"ג ע"ב) שלח ליה שמעון בן שטח אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי שאתה קרוב להאכיל קדשים בחוץ. איבעי להו תודוס איש רומא גברא רבה הוא, או בעל אגריפון הוי. תא שמע ועוד זו דרש תודוס איש רומא מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קידוש השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מציוון על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז כח) ובאו בביתך וגו', אנו שמציוון על קידוש השם על אחת כמה וכמה, עד כאן. והנה יש לדקדק (א), האיך מוכח מכאן שהיה גברא רבה דבעי הגמרא למפשט מהכא. (ב), דקאמר עוד זו דרש, מכלל שדרש עוד איזה דרוש אחר, ואם כן אמאי לא הביא היא שדרש חוץ לזה. (ג), נשאו קל וחומר בעצמן, תיבת בעצמן הוא אך למותר. והנ"ל דהנה התוספת (ד"ה מה) הקשו שם על פירוש רש"י (ד"ה מה) דפירש מה ראו שלא דרשו וחי בהם (ויקרא יח ה), ולא שימות בהם (יומא פ"ה ע"ב), וז"ל: וקשה דהא בפרהסיא הוי, ולכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה, ומפרש רבינו תם דצלם זה לאו עבודה זרה הוי, אלא אינדרטא שעשה נבוכדנצר לכבוד עצמו, ולכך קאמר מה ראו, ועל זה משני הגמרא שפיר דהחמירו על עצמן, עד כאן. והנה נחלקו הרמב"ם ורבינו ירוחם (ביו"ד סי' קנ"ז) בכל שאר מצות שבתורה חוץ מג' דברים, דהדין בהו דיעבור ואל יהרג, אם אדם רשאי להחמיר על עצמו ולהרג ולא לעבור. והנה הרמב"ם סובר דאינו רשאי ומתחייב בנפשו, ורבינו ירוחם וסייעתו סוברים דרשאי להחמיר על עצמו וליהרג. ועל מצות עשה, לכולי עלמא יעבור ואל יהרג ואינו רשאי להחמיר. ונ"ל לומר טעם על מה שמחלקין הפוסקים הנ"ל בין לא תעשה ועשה, דלעבור על לא תעשה רשאי להחמיר, ולבטל מצות עשה אין רשאי להחמיר. דהנה הקרא אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דדייקינן ולא שימות בהם משמעו דוקא מצות עשה, והבן. אך דהקבלה באה אף בלא תעשה דפקוח נפש דוחה, אבל מכל מקום אינו מפורש בהדיא רק בעשה, וכבר כתב הט"ז (סי' קי"ז) ובחו"מ סי' ב' דדבר המפורש, גם חכמים אין רשאין להחמיר והבן, ואם כן מובן החילוק שבין עשה ללא תעשה, ודוק. והנה מבואר (ברמ"א ובש"ך) דאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים, כולי עלמא מודי דרשאי למסור עצמו על קידוש השם אפילו על מצוה קלה. ולכאורה יש להפליא הכי בשביל שהוא חסיד וירא שמים ישתנה דינו, הלא כתיב וחי בהם. ונראה דהאי וחי בהם יש לפרש על שני פנים, א' כפירוש רז"ל ולא שימות בהם כנ"ל. ב' שכל חיותו יהיה בהם, דהיינו שכל עשיותיו ותנועותיו ועסקיו יהיה רק בתורה ומצות, וזולתן לא יהיו לו שום חיות בעולם, וכל כך יהיה דבוק ונתעצם עם התורה והעבודה והמצות, עד אם ירצו להעבירהו על אחת ממצות ה', יפסק חיותו. ואם כן לפי זה הוא להיפך דרשאי למסור עצמו, ואדרבה מציוה על כך. והנה ידוע דהתורה ניתנה לפי מדריגת כל אחד ואחד, כמו שדרשו (שמו"ר ה' ט') בפסוק (תהלים כט ד) קול ה' בכח, בכחו לא נאמר וכו', ואם כן אצל ההמונים אשר כל עסקם הוא בעניני העולם, אך בעת הפנאי ובהנתק מעליהם עול דרך ארץ, אוחזים מעשה ה' בידיהם, הנה בהם יהיה פירוש הפסוק הנ"ל כפשוטו, ולא שימות בהם כפירוש הגמרא. אמנם כן אצל הצדיקים הדבקים תמיד בו ית"ש, וכל עסקם ועניניהם סובבים הולכים בתורתו ועבודתו, ופורקים מעליהם לגמרי עסקי העולם השפל, ומשתוקקים לתכלית האמיתי באהבה עזה ונפלאה, עד שעיקר חיותם היא רק בתורה הק', באלו יתכן הפירוש של הפסוק וחי בהם כפירוש הב' הנ"ל, וממילא מחויבים למסור נפשם על כל עבירות ומצות הקלות, לאשר כי הן המה חיותם ממש כנ"ל. והנה לכאורה יש לדקדק בגמרא הנ"ל דמאי קל וחומר הוא זה מצפרדעים, דבשלמא הצפרדעים לא נתהוו אלא בשביל כך שימסרו עצמן על זה כידוע מדברי רז"ל (פסחים נ"ג ע"ב), אבל הם לא נצטוו על כך, וקל וחומר פריכא הוא. אמנם על דרך שביארנו דאם הוא חסיד ופרוש, עד שכל עצמו וחיותו דבק רק בתורה ובמצות כנ"ל, מחויב למסור עצמו על קידוש השם גם בכל עבירות, ניחא. והיינו דדייקא לומר נשאו קל וחומר בעצמן, ר"ל במה שהן עצמן וחיותן היה דבק בה', ועל פי בחינתם נשאו שפיר קל וחומר, והבן. ועל פי זה אמרתי לפרש מאמר רבקה אל יעקב (בפרשת תולדות) ברח לך וגו' (בראשית כז מה) עד שוב אף אחיך ממך. ולכאורה ממך הוא שפת יתר. ולפי מ"ש יבואר, דהנה לכאורה קשה איך אמרה לו ברח לך לבטל מצות כיבוד אב מחמת יראת עשו שמא יהרגו, הלא חסיד וירא שמים רשאי למסור עצמו בשביל שום מצוה, ומי לנו חסיד גדול מיעקב, ובודאי היה רוצה למסור נפשו ולא לבטל מצות כיבוד. וצריך לומר דמה שאמרה לו שיברח לאו בשביל עצמו, אלא בשביל שלא יעבור עשו על שפיכת דמים. והנה בשבת (דף ד'.) פריך וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. והקשו התוספת (ד"ה וכי) הא בבכל מערבין (עירובין ל"ב ע"ב) אמרינן ניחא ליה לחבר דלעבד איסורא קלילא, ולא לעבד עם הארץ איסורא רבה. ותירצו התם כדי שלא יאכל עם הארץ טבל על ידו, עכ"ל. היוצא מזה דבמקום דהוא הוי הגורם, אמרינן לו דליעבד איסורא קלילא כי היכי דלא ליעבד חבירו על ידו איסורא רבה, על כן כדין עשתה רבקה במה ששלחה את יעקב מעל פני עשו, כדי שלא יבא עשו לידי עבירה דשפיכות דמים בהריגתו ליעקב, דאפילו בן נח מציוה על שפיכת דמים (סנהדרין נ"ז ע"א), ואין לומר בזה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו', דהיינו שיגיע מזה ביטול מצות כיבוד אב ואם, וכיון דיעקב הוא היה הגורם להשנאה של עשו במה שלקח הברכות ממנו. וזה שאמרה ברח וגו' עד שוב אף אחיך ממך, ממך דייקא, ר"ל שאתה הוא הגורם להאף שלו, ועל ידך באה השנאה, ולזה מותר לך לברוח אף אם תבטל מצות כיבוד אב ואם, והבן.
2
ג׳והנה איתא במדרש (רבה וישב סי' י"ג) דבר זה היה יעקב נזכר ומעיון מתחתכין, אמר יודע הייתה יוסף שאחיך מבקשים להרגך, ונזדרזת למצותי. והנה לכאורה קשה באמת על יוסף הצדיק איך סיכן את נפשו בשביל מצות אביו, הלא וחי בהם כתיב ולא שימות בהם. אך באמת יש לומר דאין עליו אשמה על זה וכדין עבד, דקם ליה בשיטת הרמ"א דחסיד ופרוש בשאר דברים, מותר למסור עצמו אף בשאר עבירות על קידוש השם, ומי לנו חסיד ופרוש כמו יוסף הצדיק. אך לכאורה יש להשיב על זה, דהנה ידוע דעונש של עשרה הרוגי מלכות, היה לכפר על חטא מכירת יוסף. והנה קשה לפי זה לא היה צריך להיות רק תשעה הרוגי מלכות, כיון דראובן ובנימין לא היו שם, ויוסף גם כן לא חטא כיון דהוא הוא הנמכר. אלא ודאי צריך לומר דגם יוסף נכלל בחטא זה, כיון שסיכן עצמו בשביל מצות אביו ולא היו לו להעמיד את עצמו בסכנה וכדעת הרמב"ם ז"ל, לזה מוכרחים להיות עשרה. והנה מבואר בקדמונים דפנחס זכה להקרא אליהו (פרקי דר"א פמ"ז), לפי שקינא קנאת ה' צבאות ומסר נפשו על קידוש השם, והשליך את נפשו מנגד בהרגו את זמרי נשיא שבט מישראל בין כ"ב אלף מישראל כידוע. ולפי זה מוכרחין אנו לומר דכדין עשה, כיון שקבל שכר על זה דחסיד ופרוש מותר וכשיטת הרמ"א כנ"ל, והבן. ובהקדים עוד מה שנמצא כתוב בשם הגאון מהר"ש מאוסטרפאלי לפרש הפסוק (ויקרא כז לב) כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה', דקאי על העשרה הרוגי מלכות שנהרגו על מכירת יוסף. והיינו כל אשר יעבור, ר"ל שעברו מן העולם היו תחת השבט, היינו שבטי יה לכפר על חטאם, ולפי זה לא היו צריכים להיות רק תשעה כנ"ל כיון שיוסף לא חטא, אך כי ידוע (תנחומא וישב סי' ב') דבשעת מעשה הצטרפו עמהם השכינה שלא יגלה מצפונם, ולזה נהרג גם העשירי דהוא רבי עקיבא לכפר על ה' כו', והיינו והעשירי (ר"ל למה נהרג גם העשירי, הלא בהחטא לא היו רק תשעה) יהיו קדש לה', והבן. והיינו דאמר לו אשריך רבי עקיבא שיצתה נשמתך באחד (ברכות ס"א ע"ב), ר"ל בשביל אחד היינו השכינה כביכול והבן, עד כאן דבריו ה"ק. ובכן אבא אל ביאור הפליאה מזוהר חדש הנ"ל אמר ליה עשרה סבי קטילו על מכירת יוסף, וכונתו היה לגלות לו הטעם שהיה עשרה ולא תשעה, מחמת השכינה שהצטרפו עמהם, אבל לא ביאר לו בפירוש טעמו, והבין הוא דהטעם של העשירי הוא בשביל יוסף, דהוא גם כן חטא על מסירת נפשו לאחיו בשביל ציוו של אביו, ולכך השיב לו ואמר פנחס זה אליהו, והיינו דזכה לזה לפי שמסר נפשו בקנאו קנאת ה' צבאות כנ"ל, ומוכח מכאן דחסיד ופרוש מותר כנ"ל, ואם כן גם יוסף כדין עשה וממילא אין טעמו עולה יפה על עשרה הרוגים, ועל זה אמר לו רבי עקיבא לית ליה זכות אבות, ר"ל היה בן גרים כמבואר בגמרא (ברכות כ"ז ע"ב), ואם כן למה נהרג הוא הלא מקור מחצבו לא היה משורש השבטים, ואיך ניתן נפשו תחת נפש איזה שבט מישראל, אלא ודאי מוכרח לומר דנהרג בשביל השכינה והוא היה העשירי קדש לה', ולא כמו שעלה על דעתך דהעשירי היה בשביל יוסף כנ"ל, דבאמת יוסף כדין עשה. ועל זה השיב הוא כתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, דהנה ידוע דרשת רז"ל (יומא כ"ו ע"א) מהפסוק זה, דאין מורה הוראה בישראל שלא יהיו משבט יששכר, וכיון דחזינן דרבי עקיבא היה מגדולי בעלי הוראה אף דהיה בן גרים, מוכרחים אנו לומר דנתעברה בו נשמה קדושה חצובה משבט יששכר, ואם כן לא מוכרח לומר דנהרג בשביל השכינה לפי דלית ליה זכות אבות כנ"ל, דיוכל להיות דנתגלגל בו נשמת איזה שבט ונהרג הוא תמורתו אף דיוכל להיות דטעמך טעם אמיתי, מכל מקום מהא לא ארי' כנ"ל, והבן.
3
ד׳ועתה אבא לבאר כונת המדרש תנחומא שהתחלנו, בהקדים עוד מה דאיתא בגמרא (בב"ק ס"א ע"א) כל המוסר נפשו על התורה, אין אומרים דבר הלכה משמו, והוציאו כן מפסוק (שמואל ב' כג טו) ויתאוה דוד וגו' מי ישקני מים וגו', (שמואל ב' כג טז) ולא אבה דוד לשתותם וגו', עיין שם. והנה זה משה האיש ידענו מה היה לו עת אשר עלה אל האלקים למקום גדודי שרפי אש שרצו לשרפו בהבל פיהם, וגם מבואר (בספרים) (בבראשית רבה פרשה פ"ד (ב"ר פ"ד י"ח) וירושלמי שקלים פ"ב (ה"ג) ומדרש תנחומא, תשא סי' י') דטעם מחצית השקלים הוא לכפר על מכירת יוסף שמכרוהו בעשרים כסף, והגיע לכל אחד מחצית השקל. ועל פי זה מבואר כשהגיע משה לפרשת שקלים, ולבו ראה וידע דטעם השקלים הוא משום כפרה על חטא מכירת יוסף, והיה קשה לו לפי זה למה יתנו גם שבט מנשה ואפרים, הלא יוסף לא חטא בדבר, אלא על כרחך דגם הוא צריך כפרה לפי שמסר עצמו על מצות אביו דקם ליה הלכתא כדעת הרמב"ם, וממילא דגם אני עשיתי שלא כהוגן שמסרתי נפשי על התורה, ולכך אמר שמא כשאני מת אין אני נזכר, דהמוסר נפשו על התורה אין אומרים דבר הלכה משמו. והשיב לו הקב"ה חייך, ר"ל התורה היא חייך ממש ואין לך חיות אחר, ואין לך אשמה ח"ו על מסירת נפשך, ובודאי כהוגן וכשורה עשית, ואדרבה זה יהיה לך לנשואת ראש כי בכל שנה ושנה וכו'. ומה שאמרו המוסר נפשו על התורה וכו', היינו מי שאינו עצם התורה, אבל גבי משה לא שייך זה כי נשאר גם שם עומד ומשמש (סוטה י"ג ע"ב), לפי שנתעצם בעצמות התורה, על כן כשהן קורין וכו' כאלו אתה עומד וזוקף את ראשן, והבן.
4
ה׳עוד נ"ל, על פי מה שמצאתי כתוב בספר עיר בנימין בשם המנוח מו"ה שמואל דרשן ז"ל מלובלין, טעם על שנקרא מחצית השקל תרומה לכפר על נפשותיכם (שמות ל טו), על פי התוספת (סוטה ה' ע"א ד"ה אדם) בשם רבינו חננאל דרביעית דם שבאדם, הוא דם הנפש ומשקלו כ"ה סלעים, ולפי התרגום שתרגום על שקלים סלעים משקלו חמשים חצאי שקלים, ואם כן פדיון נפשו של אדם הוא במשקל אחד מחמשים מדבר שחייו תלוים בו, כמדת הבינוני דתורם אחד מחמישים (תרומות פ"ד מ"ג), עד כאן. ובהקדים עוד מה שכתבתי (בריש פרשת תרומה) דמשה הוא תרומה מכל העולם עד סופו, ולפי זה ראוי לכפר כל ימות עולם על הנפשות ישראל הקרוים אדם, והבן. עוד ביאור על המדרש תנחומא הנ"ל (תנחומא תשא סי' ג'), בהקדים מ"ש היערות דבש לפרש הגמרא מגילה (דף י"ג ע"ב) תנא כיון שנפל פור בחדש אדר, שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת משה רבן, והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, עד כאן. והקשה שם היערות דבש הא מהמיתה שהיתה בז' באדר, שפיר ידע, רק דלא ידע מהלידה, ומאי קאמר ולא ידע שבז' באדר מת משה. ועוד יש לדקדק מאי ראיה מהלידה, כיון דמת גם כן בז' באדר אחר אחרון אני בא, ואפילו אם נולד בז' באדר כיון שמת גם כן בז' באדר. ותירץ הוא ז"ל, על פי דאיתא בגמרא (ר"ה י"א ע"א) דהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, שנאמר (שמות כג כו) את מספר ימיך אמלא. והנה לכאורה יש להבין מה היא הטובה אם הקב"ה ממלא שנותיהן מיום ליום, או אם יחסר אף יום אחד משנותיהן או יעדיף. ופירש דהנה על פי הטבע יום שנולד בו האדם, הוא מוצלח בו ואינו נופל ביום הגנוסיא שלו. והנה מצאתי סמך לדבריו בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ח) דאיתא התם כשרצה עמלק להלחם עם ישראל, בירר רק אנשים שיום גנוסיא שלהם היה ביום המלחמה, כדי שלא יהיה להם נפילה כי אז שעתם מוצלחת. וזה הוא הטעם שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, להראות בזה שאין מיתתם מיתה גמורה, וגם במיתתן קרוים חיים (ברכות י"ח ע"א), כיון שאין אדם נופל וכו', ואדרבה עליה היא להם. ועל פי זה יובן הגמרא הנ"ל, דבאמת ידע גם מהלידה רק דסבר דאחר אחרון אני בא, ולזה שמח כיון שמת גם כן באותן זמן עצמו, אבל האמת הוא דמיתת הצדיק אינה קרויה מיתה, רק הסתלקות מעולם התחתון לעליון ועליה היא לו. ולזה מדייק הגמרא לומר ולא ידע דבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, דלכאורה הוה ליה להזכיר הלידה קודם המיתה. אמנם הורה בזה דאין המיתה מיתה גמור, כיון שנולד גם כן באותו יום, ואין אדם נופל ביום גנוסיא שלו, ומזה מוכח דאין זה נפילה ח"ו רק עליה, והבן עד כאן דבריו. ובאמת מצינו מפורש בגמרא (סוטה דף י"ג:) דמשה לא מת, מגזירה שוה דשם שם, כתיב הכא (דברים לד ה) וימת שם משה, וכתיב התם (שמות לד כח) ויהי שם עם ה', מה התם עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש. והנה פירשתי הגמרא דלא תסתור הגזירה שוה פירוש הפשוט של הפסוק דכתיב וימת, דהכי פירושא דקרא וימת, ושמא תאמר דמת לגמרי כמות כל אדם, לזה אמר שם משה עבד ה', ר"ל שם בשמי מרום הוא חי וקיים עומד ומשמש ולא מת, רק בבחינת הסתלקותו מזה העולם, והבן. והנה איתא במסכת מגילה (י"ג ע"ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו וכו'. הרי דהשקלים נתיסדו לבטל עצת המן ולתשועת ישראל, והנה באמת אז בימי מרדכי לא היה הבית קיים ולא היה שקלים נוהג, אך דענין זה הוטבע מראשיתו באותו זמן, והתעוררות הקריאה מועיל לזה, אף כי לההצלה היה די לידת משה, אבל להוציאם מאפילה לאור גדול ולהיות להם זקיפת ראש כאמור במגילה (אסתר ט ג) מנשאים את היהודים, זה לא יתכן רק על ידי איזה מצוה, ואם כן הן ההצלה והן הזקיפת ראש, נעשה הכל על ידי משה, ואדרבה מזה דפרשת שקלים מועיל לענין המן, מוכח דמשה לא מת ועומד ומשמש כאז כן עתה, דאם לא כן למה יועיל כיון שלא היו שקלים אז. והנה ידוע (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) דנאמר למשה גם כל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש, ועל פי זה יתבאר התנחומא הנ"ל כשהגיע משה לפרשת שקלים, ואז השיג דענין השקלים המה מיוסדים על ענין המן וכמאמר ריש לקיש הנ"ל, היה קשה לו אז הלא לזה היה די הלידה שלי ולמה נצרכים השקלים, אלא ודאי מוכח מזה ח"ו דהמיתה שבאותו יום עצמו תבטל ח"ו הלידה, והמיתה תהיה מיתה ממש דאחר אחרון אני בא, ולזה אמר שמא משאני מת אין אני נזכר, ולזה בא הצוה על השקלים כנ"ל. א"ל הקב"ה חייך, ר"ל אדרבה זה הוא החיות שלך כי תעלה ותתעלה, והשקלים הן המה להיות זקיפת ראש לישראל על ידן, ואדרבה מזה מוכח דאין זה מיתה ממש ח"ו, כי בכל שנה ושנה כשיהיו קוראין וכו' כאלו אתה וזקף את ראשן לפני כנ"ל, והבן.
5